Posts Tagged ‘יפו’

כאב עברי

15 באפריל 2012

אסעד זועבי

דינה לי, בעצם דינה כי אף פעם לא קראתי לה דינה לי ורק בעקבות פרסום ידיעת המוות הפכה לדינה לי, מן הסתם שם המשפחה מצורף לשמותינו ברגעים משמעותיים. שמעתי עליה לראשונה מחברי שחר עג'מי, שתמיד ובהתלהבות סיפר לי עד כמה היא אמיצה ונלחמת ואני לא הבנתי מה יש להלחם כדי להקים בית קפה וחנות ספרים. חשדן שכמוני לא נמשך בקלות למחוזות הדיאלוג ושיחות הדו קיום. על מה יש לנו לדבר? הרצחת וגם ירשת? לקחו את הכול אני אומר לעצמי, את האוויר, היבשה, המים, שלא לדבר על האדם הפלשתיני שרוסק ופוזר ברחבי תבל. אז על זה רוצים לדבר? ועוד על כוס קפה? יותר גרוע מהכל – לפעמים זה מתרחש בערבית עילגת. למה הם רוצים ללמוד ערבית? כמה ערבים בסוריה יודעים כורדית אני אומר לעצמי? כמה צרפתים דוברי ערבית? ממתי רוב נוטה ללמוד שפה של מיעוט חלש ומפגר? הלקאה עצמית או רצון אמיתי?

בפועל הפסקתי לדבר בערבית מאז שנדדתי למרכז הארץ, לא רק שרוב המרחב דובר עברית, יותר מפעם מצאתי את עצמי מדבר בערבית וחיוך של אי הבנה או גיחוך הצטייר על פניהם של שומעיי, בין אם הם ערבים או עבריים. המבטא הכפרי שם אותי ללעג, הערבית היפואית נוטה לכיוון המבטא הסורי לבנוני זה שנהוג בערי הצפון אך עם השפעה עברית בולטת, לומדי הערבית גם הם לומדים את אותה ערבית עירונית שתמיד שנאתי, כך שיש לי עוד סיבה לא לפתוח את הפה.

דינה הקימה את יאפא, שמאז 48' חדלה להיות יאפא, וניסתה להחזיר למקום את רוחו האבודה. יאפא, חנות הספרים הראשונה אחרי 48' ניסתה להחזיר חלק ממה שאבד לעיר המובסת. במרוצת הזמן פרשה דינה מיאפא והקימה לא הרחק משם את קפה דינה. שחר, שיום אחד התעקש וגרר אותי לשם, הפיל אותי במלכודת הדבש. נמשכתי לדינה, הקול השקט והמבט הנינוח השליכו ממני את החשדנות התמידית, מהר מאוד תכפו ביקוריי למקום ודינה מינתה אותי לתפקיד "שר התרבות". במישור האישי ההיכרות הלכה והעמיקה עם השנים, דינה הפכה לבית חם עבור אדם שלא מאמין בבתים.

תמיד ניסינו לברוח בשיחות שלנו מהמקום, למרות שהן נסובו סביבו. ידענו שזה כל מה שבני אדם צריכים כדי לחיות – הבריחה מהטירוף וחיפוש הנורמאליות הופכת למעשה מסוכן במקומות המטורפים, זה מה שעשינו והצלחנו לעשות כל הזמן. הרגישות העצומה שגילתה דינה כלפי האחרים לא הותירה מקום של ספק לגבי ייחודה. תקיעת יתד בלבו של מקום זר ועוין לפעמים היא מעשה לא פשוט ודורש אורך נשימה, מי כמוני יודע. ביאפא ובקפה דינה יצרה דינה איים של שפיות במקום שאולי יכול להיות שפוי. תמיד התעקשתי שאי אפשר, ודינה התעקשה להילחם, מאיפה היה לה הכוח אני לא יודע, אך לה היה ולי אין.

אום אלגריב, אם הזר, כפי שאהבת לכנות את יפו, היא מקום קשה, ואת החלטת להילחם בכל הקשיים על מנת לקדם את המקום ולהפוך אותו למקום אחר, שלא לדבר על הקשיים הפיזיים שהתעלמת מהם כאילו שלא היו קיימים. מבין כל הקשיים שנתקלת בהם הכאיבה לי התנהגותם הלא מוסרית של חלק מן האנשים כלפייך, אנשים שאני נמנה על לשונם ותרבותם שניסו כל הזמן להפריע ולהציק, וכל אחד בדרכו. את בטח זוכרת כשנסענו ערב אחד ברכב שנפרץ יותר מפעם לשכונה שלך, אחד הנהגים שהיה בדרכו החוצה מן השכונה ברוורס התעקש שתפני לו את הדרך כמה שיותר מהר כדי שיוכל לצאת. כשראה שהרוורס מתקדם לאט, הוא ירד מן הרכב. לתומנו חשבנו שהוא רוצה לכוון ואולי לעזור, ואת לתומך עמדת לפתוח את החלון כדי לדבר. למזלנו לא הספקת לפתוח אותו וכך ניצלנו מיריקה עבה וסמיכה שהדביק על הזכוכית בליווי קללה עסיסית. לרגע השתתקנו ומשנסע בטירוף פרצנו בצחוק, נשבעתי לך שאם היה לו אקדח היה יורה בשנינו.

השכנים של בית הקפה עשו לך את המוות יותר מפעם, הילדים התרוצצו, שברו, וגנבו, ההורים לא רצו שאלכוהול יהיה על השולחנות בחוץ, שכלבים לא ירבצו על המדרכה, שלא יחנו אופניים, מה לא רצו, היו להם דרישות יותר מהעירייה, ובאחד הוויכוחים איתם, אחד מהם צעק שהוא כאן מלפני 48' ושהוא ישרוף את המקום, אני עמדתי דום והבנתי את עומק המשבר, אותך זה לא שבר והמשכת להחזיק את המקום ולעבוד כל יום כמו גיבורה.

בחודשים האחרונים פרצו פעמיים לבית הקפה, בפעם הראשונה גנבו את המצלמה ואת הטלפון הנייד שלך, אחרי מספר ימים נכנס עלם חמודות חבוש בקסדה ודרש את הכסף, וכשהבין שלא יקבל כסף, גנב את המחשב הנייד וברח מן המקום. וכשהלכת להתלונן, למרות שזה אבוד ולא עוזר, רצו להשאיר אותך במעצר בגלל חוב כספי פעוט.

המשכת להלחם ולא נכנעת לתכתיבים של המציאות היפואית, מה שהדהים אותי כל פעם הוא הקלות שבה לקחת את הדברים, ותמיד צחקת על המצבים שלהם את נקלעת, כאילו שזה לא קרה לך, אלא בארץ רחוקה ועם אנשים אחרים. נפשך החזקה – ובשונה מן הגוף השברירי – הצליחה לעמוד מול כל האתגרים, והנה אפילו אחרי מותך אני שומע שגם הפעם פרצו לבית והפכו את כל דברייך, את הפנינים שהסתרת שם הם לא הצליחו למצוא.

כשליוויתי אותך ביום הראשון של האשפוז הצגת אותי בפני הרופאים, ידידי אסעד, אמרת להם. מלבד המבט המתפלא על נוכחותו של בחור ערבי לצידה של אישה ישראלית, הגדיר אותי אחד מהם – ובלעג – כידיד נפש. את ענית שכן. אמרתי לך, בטח חושבים שאני המאהב שלוטש עיניים בירושה, ובאמת אולי הגיע הזמן שתכניסי אותי לירושה כי אנחנו לא יכולים להיות ביחד כך סתם.

השהות שלך בבית החולים לא שברה את רוחך, ובלבי צמח הפחד שמא אולי יום אחד לא תוכלי לעמוד בנטל, אך גם מהמיטה באיכילוב תפסת פיקוד על המתרחש, הערות הרופאים והמלצותיהם היו דבר שולי בעינייך, יש דברים יותר חשובים. כשהתעוררת אחרי שכמעט איבדנו אותך סימסת לי בחושך וסיפרת לי שחזרת ממסע לגהנום (היה דיל לחברי מכבי) ושיש עוד דרך ארוכה, ואני לתומי האמנתי גם כמוך שיש עוד דרך ארוכה ושאפשר להתגבר. לא תיארתי לעצמי שהמוות יגיע כל כך מהר.

כמו שהייתי איתך ביום הראשון הייתי איתך ביום האחרון, הילה של אורה קרנה מגופך שהלך ונשחק, עינייך היו עצומות, עמדתי והבטתי בך, פתאום פקחת את עינייך וחייכת, שאלתי לשלומך, כתבת לי להיט, דיברנו כמו תמיד, וצחקנו על מצבים שונים, לבי היה מלא דאגה, סירבתי להבין שאת הולכת למות, העמדתי פנים שאת הולכת לצאת משם ולחזור אלינו, מילותיי האחרונות לך היו תהיי חזקה ותהיי אופטימית, וכמו תמיד גם הפעם חייכת למשמע המילים הללו, ואני בכל מאודי רציתי שגם הפעם תנצחי את המשבר הזמני ותחזרי אלינו ולא חזרת.

מותך שובר את הלב, כי התרגלתי אלייך חייה, ולא הבנתי שהגעגועים למת הם הדבר הכי קשה שבן אדם יכול לחוות, אני מתגעגע ויודע שלא עוזרים הגעגועים, ולא מרפאים את הלב. בדרך כלל כשהתגעגעתי והתגעגעת נפגשנו, אכלנו, שתינו, דיברנו, ופתאום עכשיו כל הדברים הפעוטים שעשינו ביחד הופכים לדוקרנים בלב. עכשיו, לא אראה אותך יותר, תמו השיחות ומתה האהבה, ונשארתי אני החי שאוצר בתוכו את הזיכרונות והרגעים, סוחב אותם ממקום למקום ומנסה לשכתב אותם במילים עבריות, אותן מילים שבדרך כלל התבדחנו על הייסורים הרבים שיש בלידתן, נולדות להן לבד ומנסות להביע את כאבן ואת תודתן להזדמנות הכבירה שנפלה בחלקי להכיר ולאהוב אותך.

דימויים: תצלום של דינה ושני רישומים של אביבה אורי.

נתזים (γ): חינוך מחדש לאמני מיצג

13 במאי 2011

 

חזית הריאקציה

דיונים ערים, ואפוקליפטיים למדי, במדיה החרדית על המצב אחרי הכרזת המדינה הפלסטינית. על רקע זה, העיתונאי החרדי יצחק הורוויץ מספר ברדיו קול חי כיצד מנהיג הליטאים הרב שך התנגד להקמת ההתנחלות החרדית עמנואל וערים חרדיות נוספות בשטחים. "עכשיו, 25 שנים אחרי רואים שהוא צדק", הוא אומר בהתייחסות למצב שייווצר אחרי הכרזת פלסטין

משקיפים חדי העין מאתר "שער השמים" של עוזי מזרחי הבחינו בעובדה של אחוזתו של בן לאדן נראית כמו מפת ארץ ישראל השלמה. המקום בו נמצא בן לאדן עצמו הוא בדיוק קודש הקודשים בירושלים (אגב – חצר פינוי האשפה מקבילה לטבריה). מכאן הם מסיקים כי "בן לאדן נהרג על המזבח שבבית המקדש ועכשיו תפקידינו להוריד את האריה!!! [פירוש השם אוסמה – המערכת]" (תודה לעידו)

ועוד נבואות: רמח"ל פירש שמשיח בן יוסף נהרג אחרי חצות היום ביום הששי. האם מאיר כהנא הוא משיח בן יוסף?

וחשד שאלילים – ביניהם האפיפיור, דגון ואיזיס – הוטמעו במסווה בשטרות כסף ישראליים

המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, מדבר בשבחי הגנה על איכות הסביבה, ומבטא את השקפותיו גם בנושאי אמנות עכשווית

ליכודניק, האתר של המפלגה של המדינה, בוחר את איש השנה של ליכודניק בהצבעה פתוחה. כל אחד יכול להשפיע. אפשר למשל להציע את גמאל זחלקה

לגמרי לא לצמחונים: הגר"פ גוטפרב, 'מגיד שיעור' בבית הכנסת "זכרון משה", החליט להסביר לתלמידיו באופן מעשי את דיני השחיטה. מול מאות צופים, הוא שחט כבש מעל הבמה. צלם "חדרי חרדים" תיעד את החיזיון מעורר הפלצות

איש עף / איתי רון-גלבוע

ועוד נתזים:

פעם האמנו שהתמזגות של ישראל עם מצרים היא רעיון מעניין אבל דמיוני. מאז שהתפרסם הפוסט בעניין, מתברר שזאת אופציה הרבה יותר רצינית ממה שחשבנו. שני הדים מפתיעים מן העבר מבססים את האופציה של איחוד פלסטינו-ישראלו-מצרי:
בכתב העת Near Eastern Archaeology התפרסם מאמר מעניין ושמו "Egyptian in Jaffa" המתאר את ההוויה הפרעונית ביפו של התקופה הכנענית. ממצאים שהתגלו ליד נמל יפו ופורסמו על ידי צוותו של הארכיאולוג ארון ברק מ-UCLA מצביעים על כך שבתקופה זו חיו ביפו בעיקר מצרים, או אליטה כנענית שאימצה לחלוטין את תרבות מצרים. הם גם חושפים את חיי המותרות המצריים בעיר
מאמר של הסוציולוג הפלסטיני סלים תמרי  ב-Jerusalem Quarterly עוסק ביומן יחיד במינו מ-1915, שנכתב על ידי חייל ג'ובניק פלסטיני בצבא העות'מאני, שהיה אינטלקטואל קוסמופוליט ופציפיסט. היומן המעניין כשלעצמו הוחרם מבית משפחה פלסטינית ב-48' ונמצא על ידי אביגיל יעקובסון. מהיומן עולה שאצל הכותב ובסביבתו האינטלקטואלית האל-קודסית, האופציה הפוליטית העיקרית שעמדה על הפרק אחרי המלחמה היתה איחוד של פלסטין עם מצרים – ולא עם סוריה כמו שבדרך כלל חושבים (תודה לאלי).
ובהזדמנות זו, תודה לבלוג המצרי "כה אמר כהן" שתרגם לערבית את פוסט "החיים בקולוניה מצרית". ותודה גם לבלוג השמאלי הישראלו-אמריקנו-רוסי "למרחב" שהפנה לפוסט אחר. כמו שאמרו במזרח גרמניה:  Wir sind Überall

מאמר מעניין ולא שטחי על הכניסה המוגברת של מתודולוגיות ביולוגיסטיות-אבולוציוניות לחקר הספרות (תודה לעמיעל)

כאן בנתזים אנחנו לא מרבים להפנות לבלוגים בעברית מתוך הנחה שקל להגיע אליהם. ובכל זאת, הנה המלצה על הפוסט "מחשבות של מלש'ב שחור" מתוך הבלוג המאוד מומלץ Young Ethiopian Students

קלאוס הופמן נזכר להציג לקוראי ה-Middle Eastern Studies את האידיאולוגיה הכנענית, ובוחן את הרלוונטיות שלה לפיתרון המדינה האחת. הוא מתבסס בעיקר על ציטוטים של מירון בנבנישתי – שמוצג בתור הניאו-כנעני המשמעותי ביותר במחנה זה, וכן על ציטוטים מכתבתו מרעידת הסיפים של נועם שיזף על חזון המדינה האחת של הימין

מאמר די אינטליגנטי על גילויים של אנטישמיות בתנועת האנטי-גלובליזציה ומקורותיהם הרעיוניים

הבלוג של דניס קופר על התבגרות מינית הומולסבית בעידן משחקי המחשב – כולל צילומי מסך סקסיים מ-Sims 3

שערוריית סירוס במדינת המחוז אוטאר פראדש שבהודו: קבוצת סריסים שהעסיקה מתופף סירסה אותו ללא הסכמתו, כנראה כדי להפוך אותו לחבר מן המניין בקבוצה

China Global Times מדווח על עונשו של אמן המיצג הסיני צ'נג לי, שנידון לשנת עבודת פרך במחנה חינוך מחדש בעוון מין פומבי עם בת זוגו במסגרת עבודת האמנות  "Art Whore". אמנים נקראים להביע תמיכה

ניתוח מדאיג של פיטר תיל, ממייסדי PayPal, על פיה אמריקה נמצאת כבר עכשיו בבועה כלכלית חדשה, הפעם בועת ההשכלה הגבוהה. לטענתו, האמריקאים חושבים שהשכלה היא ההשקעה הטובה ביותר כדי להבטיח את עתידם, ההלוואת פורחות ומחירי האוניברסיטאות גואים, אבל למעשה לימודים אקדמיים מכל סוג הם כבר הרבה פחות נחוצים בכלכלה הממשית (תודה לגור)

השפעת היגיון ה-SEO על התרבות והפוליטיקה

Rue89 מנסים להחזיר את אלבר קאמי לאופנה [הוא מתישהו היה לא באופנה? – המערכת]: לטענתם, כאשר סארטר שיבח את הסובייטים, קאמי בישר, ב"אדם המורד", את המהפכות בצפון אפריקה

התיאולוג ההומו דוד ברגר מתראיין על יציאתו מהארון, בעקבות הצהרה הומופובית של הבישוף מאסן. לטענתו בכנסייה הקתולית מתרחש בשנים האחרונות backlash הומופובי

ריאיון עם שרי הייט, מחברת "דו"ח הייט" המפורסם על האורגזמה הנשית

מחירי המקלטים האטומיים זינקו – אבל אפוקליפטיק פוסט מציג כמה עסקאות משתלמות של מקומות מפלט חמימים ונעימים באיים הבריטיים, החל מ-15 אלף דולר

מחקר דמוגרפי: בארה"ב יש 9 מיליון הומואים

 

תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

28 ביולי 2010

לקט קיצי קצר של תעודות מחרידות ומשעשעות מתקופת מסעי הצלב (שלא תלמדו בשיעורי מורשת של גדעון סער) *

על מה שאכלו האבירים הפראנקים לפני שכבשו את ירושלים

25 בספטמבר, 1098. מתוך הכרוניקה של מסע הצלב הראשון מאת פולכר משארטר

שני אנשים אלה, עם חייליהם, לכדו את אל-בארה ואת מַערה (معرة) בהתקפה נועזת. לאחר שהעיר האחרונה נכבשה במהירות ורוּקנה לגמרי מאנשים על ידי טבח תושביה, ולאחר שהם לקחו את כל מה שהיה שם, הם מיהרו לעיר האחרת (מַערה). כאן המצור נמשך עשרים יום, ואנשינו סבלו מרעב נורא. אני מצטמרר בספרי שרבים מאנשינו, סובלים מהטירוף של רעב קיצוני, חתכו חתיכות nמהעכוזים של הסרצנים המתים שם, ובישלו אותם. אבל עוד לפני שהבשר היה צלוי במידה מספיקה, הם טרפו אותו בפראות בפיהם. וכך הצרים הם שהתייסרו, יותר מאשר הנצורים.

תיאור הקניבליזם בעיר מערה מופיע גם בעדויות נוספות  בנות התקופה, והוא הבסיס למיתוס הפוליטי הערבי בדבר הצלבנים הקניבלים. אלברט מאָכן, היסטוריון אחר בן התקופה, העיר כי "לא רק שהנוצרים אכלו טורקים או סרצנים – הם לא נרתעו מלאכול אפילו כלבים"

הריסות המבצר הצלבני בארסוף

וילה בארסוף

פולכר משארטר, על הלטינים במזרח, סביבות 1130

ראה, אני מפציר בך, ותבין איך בזמננו העביר האל את המערב למזרח, כי אנחנו המערביים הפכנו עכשיו למזרחיים. מי שהיה רומי או פראנקי הוא עכשיו גלילי, תושב פלשתינה. מי שהיה תושב ריימס או שארטר הוא עכשיו תושב צור או אנטיוכיה. שכחנו לא מכבר את המקומות שבהם נולדנו; רבים מאיתנו כבר לא מכירים אותם, או לפחות לא מזכירים אותם בכלל. לחלקנו יש כאן כבר בתים ומשרתים שהם קיבלו בירושה. חלקנו לקחנו נשים – לא רק מעמנו שלנו, אלא סוריות, או ארמניות, או אפילו סרצניות שזכו לחסד ההטבלה… יש איתנו כאן גם נכדים ונינים.

יש שמטפחים כרמים, ולאחרים יש שדות. כולם משתמשים בצורות הדיבור של השפות הזרות, שפות שהן עכשיו משותפות לעמים שונים, והאמונה מאחדת את אלה שאבותיהם היו זרים זה לזה. ככתוב: "ואריה כבקר יאכל תבן". אלה שהיו זרים הם עכשיו ילידים; ומי שהיה נוסע הפך לתושב, מדי יום מצטרפים אלינו הורינו וקרובינו, עוזבים, גם אם בהיסוס, את כל נכסיהם. כי את אלה שהיו אביונים שם, הופך האל לעשירים כאן. אלה שהחזיקו בכמה מטבעות בודדים, מחזיקים עכשיו באינספור בזאנטים; ולאלה שלא היתה להם אפילו וילה יש עכשיו עיר בחסד האל.

לפיכך, איזו סיבה יש למישהו שהמזרח היטיב עמו כל כך לחזור למערב? האל לא רוצה שאותם אלה שנשאו את הצלב ונשבעו ללכת בעקבותיו עד סוף הדרך יסבלו. אתה רואה, אם כן, שזהו נס גדול, שראוי לעורר פליאה בעולם כולו. מי שמע על דבר דומה לזה? אלוהים רוצה שנתעשר כולנו, וכך הוא מבקש להביא אותנו אליו כרעיו הקרובים ביותר. וכיוון שהוא רוצה בכך, אנו מחזיקים בשאיפות זהות; ומה שמשביע את רצונו אנו עושים באהבה ובלב חפץ, כי בעזרתו נמשול כאן באושר לנצח נצחים.

הפראנקי שאהב פול

ההיסטוריון הערבי אסאמה אבן מונקיד מספר על צלבנים שהכיר, סביבות 1175

בין הפראנקים ישנם כאלה שהתאקלמו ומבלים לעתים קרובות בחברת מוסלמים. הם הרבה יותר טובים מאלה שהגיעו זה עתה מארצותיהם, אבל הם יוצאי הדופן, ואין להחשיב אותם למייצגים.

הנה דוגמא. שלחתי את אחד מאנשיי לשליחות באנטיוכיה. באותו זמן היה שם תדרוס אבן א-סאפי. השפעתו היתה רבה באנטיוכיה, והייתה בינינו ידידות. יום אחד הוא אמר לאיש שלי, 'יש לי חבר פראנקי שהזמין אותי לבית שלו. אתה צריך לבוא ולראות את אורחות חייו'. וכך סיפר לי האיש:

"הלכתי איתו והגענו לביתו של אחד האבירים הזקנים, שהגיע באחד המסעות הראשונים של הפראנקים. הוא היה כבר משוחרר מהשירות, אבל היו לו קצת נכסים באנטיוכיה שמהם הוא התקיים. הוא הציג לי שולחן מפואר עם אוכל שהיה נקי וטעים במיוחד. אבל כשהוא ראה שאני נמנע מלאכול, הוא אמר: 'תאכל ותהנה! אני לא אוכל כאן אוכל פראנקי: יש לי טבחית מצרייה ואני אוכל רק מה שהיא מבשלת. וחזיר לא נכנס לבית שלי'. אכלתי, אם כי בהיסוס, והלכנו".

בחמאם במַערה

אבן מונקיד מספר על מוזרויות נוספות של הפראנקים, ושוב בעיר מערה, כמה עשורים מאוחר יותר

היה לנו בלן ושמו סלים, שהיה במקור תושב העיר מערה ושעבד בבית המרחץ של אבי עליו השלום. הוא סיפר לי:

" במַערה פתחתי בית מרחץ לפרנסתי. פעם אחת, אחד האבירים שלהם נכנס. הם לא אוהבים את זה שאנשים לובשים מגבת סביב המותניים בבית המרחץ, אז אותו אביר שלח את ידו, משך את המגבת שלי מהמתניים והשליך אותה. הוא הסתכל עליי – זמן קצר לפני כן גילחתי את שיער הערווה שלי – ואמר: 'סלים!'. ואז הוא התקרב אליי. הוא שלח את היד שלו למפשעה שלי ואמר: 'סלים! זה טוב! בחיי הדת שלי, תעשה את זה גם לי!'.

ואז הוא שכב על גבו: היה לו שיער עבה כמו זקן במקום הזה! אז גילחתי אותו, והוא העביר את ידו שם וכשראה שזה חלק למגע, הוא אמר: 'סלים, בחיי דתך, תעשה את זה למדאם!' – ומדאם בשפתם פירושו הגברת, כלומר אשתו. ואז הוא אמר לאחד המשרתים שלו, 'תגיד למדאם לבוא הנה'.

המשרת הלך והביא אותה והכניס אותה פנימה. היא שכבה על גבה והאביר אמר, 'תעשה לה מה שעשית לי!'. אז גילחתי לה את השיער שם בעוד בעלה מתבונן בנעשה. הוא אמר תודה ושילם לי על השירות".

הביטו בסתירה הזאת! אין להם נימוסים וכבוד, רק אומץ עצום. אבל מה הוא אומץ אם לא תוצר של כבוד וחשש מפגיעה בשמך הטוב?

אבן מונקיד נולד ב-1095 בצפון סוריה למשפחה אריסטוקרטית מוסלמית. הקטעים הם מתוך האוטוביוגרפיה שלו, כתאב אל אעתבאר, שמוקדשת  לסלאח א-דין. את הפראנקים (הצלבנים) הוא מתאר כחבורת "בהמות שאינן מסוגלות לכלום מלבד אומץ ולחימה, וכמקובל אצל הבהמות ניחניםרק בכוח וביכולת לסחוב משאות"

ומה לגבי אריות?

מתוך התקנון של המסדר הטמפלארי, 1128

— תקנון האבירים העניים של המשיח ושל ארמון שלמה —

ס' 1 – אתם הזונחים את שאיפותיכם הפרטיות, וכן האחרים אשר לוחמים איתכם, למען ישועת נשמותיהם, למשך זמן קצוב, בסוסים ובנשק למען אל עליון – השתדלו לשמע תמיד, בנכונות חסודה וטהורה, לפי התקנה הקאנונית ולפי נוהג מורי העיר הקדושה את תפלת הבוקר ואת כל עבודת-הבורא השלמה.

ס' 8 – אנו סבורים כי עליכם לקבל את מזונכם במשותף בחדר-אוכל אחד; אם יחסר לכם דבר, ראוי לבקשו בנועם ובפרטיות; בכל זמן בקשו אל השולחן את שחסר לכם בכל הענווה.

ס' 20 – אנו מצווים שהבגדים יהיו תמיד בני צבע אחד, לבנים או שחורים או, אם לומר כך, עשויים מחומר צמרי גס. לכל האבירים היוצאים בחורף או בקיץ, אנו מתירים ללבוש בגדים לבנים, אם הדבר ניתן; כך שהמזניחים את החיים העגומים, ידעו שהם מפויסים ליוצרם באמצעות הלבן והבהיר. וכי מהו הלובן אם לא הפרישות השלמה? הריהו פרישות, שלוות הנפש, בריאות הגוף…

ס' 30 – לכל אחד מכם מותר להחזיק שלושה סוסים, כי העוני הקיצוני של בית-האלוהים וארמון-שלמה אינו מתיר במצב הנוכחי להרבות יותר, אלא על-פי היתר המגיסטר.

ס' 31 – מאותה סיבה מתירים אנו כי נושא כלים יחיד יהיה לכל אביר.

ס' 47 – שאיש לא ינקב חיית-טרף בקשת או בקשת אופקית.

ס' 48 – אריות יש תמיד להרוג.

ס' 72 – יש להימנע מנשיקותיהן של הנשים כולן.

האריה האחרון בארץ ניצוד כנראה בתקופת מסעי הצלב. התרגום מלטינית מתוך: מקורות לתרגיל של דניאל באראז, פרקים בתולדות מסעי הצלב וממלכת ירושלים הלטינית

סרצנים הורגים שבויים נוצרים, מיניאטורה מהמאה ה-14

החומות כבר נפרצו

כיבוש ירושלים על ידי סלאח א-דין, 1187

ב-20 בספטמבר הוטל מצור על עיר הקודש ירושלים. היא היתה מוקפת בכופרים מכל העברים, שירו חיצים לאוויר. הם היו מלווים בכלי משחית אימתניים, ולקול חצוצרות הם שאגו וייללו "האי, האי". העיר התעוררה למשמע שאון הברברים, ותושביה קראו: "צלב אמיתי וקדוש! קברו של כנסיית הקבר של תחיית כריסטוס! הצל את העיר ירושלים ואת תושביה!".

ואז פרץ הקרב ושני הצדדים החלו להילחם בעוז. אך מפאת העצב הרב שנגרם, הצער והאסון, לא נזכיר את כל התקפותיהם והתכנסויותיהם של הטורקים, ששברו את הנוצרים אחרי שבועיים… חיצים נפלו כמו טיפות גשם, כך שאי אפשר היה לזקוף אצבע מעל החומות בבלי להיפגע. היו פצועים רבים כל כך שכל בתי החולים והרופאים בעיר גויסו רק כדי לשלוף את החיצים מהאנשים. אני עצמי נפגעתי בפנים מחץ שפגע בגשר האף שלי. מוט העץ הוצא החוצה, אבל חוד המתכת נשאר שם עד עצם היום הזה. תושבי ירושלים לחמו באומץ במשך שבוע, כאשר האויב נטה אוהל מול מגדל דוד.

הטיראן [סלאח א-דין] הורה להעמיד אילי מצור ובליסטראות. הוא ציווה גם לאסוף ענפי זית ועצים אחרים ולערום אותם בין העיר לכלי המצור. באותו ערב הוא הורה לצבא להתקדם ולמהנדסים להניע את מכונות המצור, כך שהן יהיו מוכנות תחת החומות לפני שהנוצרים יוכלו לפעול…

אנשי העיר לא ציפו לשום דבר כזה והותירו את העיר והחומות ללא שומר. עייפים ומותשים, הם ישנו עד הבוקר, "כי אם יהוה לא ישמור עיר שווא שקד שומר". כשזרחה השמש, אלה שישנו במגדלים התעוררו לקולות הברברים. כאשר הם הביטו הם נבעתו מרוב אימה. כמו מטורפים הם שאגו ברחבי העיר: "מהרו, אנשי ירושלים! מהרו! הצילו! החומות כבר נפרצו! הזרים נכנסים!". מבוהלים, הם הסתערו באומץ מירבי, אך היו חלשים מכדי לעצור את אנשי דמשק שעל החומות, עם בין אם בחנית, כידון, חץ, אבן או עופרת מותכת.

אנשינו החזיקו בעיר ירושלים במשך 89 שנה… תוך זמן קצר, סלאח א-דין כבש כמעט את כל ממלכת ירושלים. הוא רומם את גדולתה של דת מוחמד והראה שבאותו זמן היא התנשאה מעל הדת הנוצרית.

אין מנוס מלטהר

מתוך איגרת הבשורה על כיבוש ירושלים, עמאד א-דין אלאצפהאני, 1187

הבטיח אלוהים לאלה מכם אשר האמינו ויעשו את המעשים הראויים כי יעניק להם שלטון בארץ כפי שהעניק שלטון לאלה אשר לפניהם… והשבח לאלוהים אשר השיב את הקדושה אל ירושלים / ופטר אותה מן הטומאה / והגשים בכיבושה את אשר הנפש רחשה / והמיר את עצבון הכפירה בה בנועם האסלאם/ והפך את עזוז יומו מוחה את חרפת תמולו / והשכין בה מלומדים נבוני דבר אחרי הסכלים והתועים כמו הפטריארך והכומר… והגשים בשבח להם את קיום דבריו במאמרו הנכבד 'הכנסו לארץ הקדושה אשר יעד לכם אלוהים" / וכיבוש זה אלהים עשאו לאפשרי בעזרת החרב המבתרת… והביא את הניצחון המוענק / אשר הוא כיבוש הכבושים / וכבר נתעלה מכדי שיקיפנו תיאורו של צח הלשון בשיר ובפרוזה / ועובדים לאלוהים בבית אלמקדס בסתר ובגלוי / ונכבשו אדמות אֻרדֻן ופלסטין בבקעה ובהר ביבשה ובים / ונמלאו אסלאם תחת אשר היו מלאות כפירה… ואין מנוס מלטהר את הארץ המקודשת מטינוף דמיהם / והרג גבריהם / ושביית צאצאיהם ונשותיהם…

וכבר קיבלנו יחד עם ירושלים את כל המצודות מגבול דארום ועד קצה טריפולי / וכל מה שהיה מתנהל בממלכת מלך ירושלים ושכם / לא נותר בלעדי צור וכיבושה נתאחר / וקדם זמן עמידתה האיתנה / ופרנקים בה נטעו את שאיפותיהם בתקוויה / בסיוע האל עתידה להיכבש / והלבבות בהשפלת מגיניה יתרחבו.

תרגם מערבית יוסף דרורי, קתדרה 46, 1987

צבאו של סלאח א-דין. מתוך מהדורה מהמאה ה-14 של "תולדות המעשים שנעשו מעבר לים" מאת גיום מצור

לרגל המצב בארץ הקודש

איגרת של האפיפיור גרגוריוס השמיני בעקבות נפילת ירושלים

גרגוריוס הבישוף, משרתם של משרתי האל, לכל הנאמנים לכריסטוס, תבוא עליהם הבריאות והברכה האפוסטולית. אין לרָצות את שופטנו העליון בהצלחה רבה יותר אלא בהכחדת תאוות הבשר. לפיכך, כיוון שאיננו מטילים בספק שהאסון שקרה לאחרונה בארץ ירושלים עם פלישת הסרצנים אירע בשל חטאיהם של תושבי ארץ זו והנוצרים בכלל, החלטנו בהסכמת האחים ובאישור בישופים רבים, שבחמש השנים הבאות כל האנשים יצומו ביום השישי בשבוע לכל הפחות… וביום רביעי בשבוע, וגם בשבת, כל האנשים ללא אבחנה שבריאותם טובה יימנעו מאכילת בשר. אנחנו ואחינו גזר על עצמנו לא לאכול בשר גם בימי שני, מלבד במקרה של מחלה…

פררה, היום הרביעי לפני ראש חודש נובמבר. 

חזירים בנמל יפו

אוגוסט 1192. סלאח א-דין כובש גם את יפו מידי ריצ'רד לב הארי

הן חזרו גם כבשו את יפו
הם את האנשים הנוצרים הרגו –
את החולים אשר שם מצאו;
אף הוכח באמת לאמיתה,
כי מצאו בעיר כה הרבה חזירים,
אשר המיתו גם שחטו,
עד לבלי ספור,
אף זאת ידוע בוודאות,
כי בשר חזירים לא יבוא אל פיהם
הילכך הם קוטלים אותם בהתלהבות.
אין דבר עלי אדמות אשר מאוס עליהם יותר,
מעורר בהם שאט נפש – מן האמונה הנוצרית;
כך הניחו בערבובייה
אלה בצד אלה אנשים וחזירים,
אך [אנשינו] שלפו את גוויות הנוצרים,
אשר העמידו עצמם לשירות אלוהים,
את כל הנוצרים קברו.
והחוצה השליכו את אלה של הסרצנים,
אשר הרגו במרוצת יום השבת,
עם החזירים אשר העלו צחנה עזה,
שכלל לא יכלו לשאתה

מתוך "סיפור הקורות של המלחמה הקדושה: שירת מסעו של ריצ'רד לב הארי לארץ ישראל", מאת אמברואז. תרגום: עירא כהנמן, הוצאת יד בן צבי.
בסופו של דבר הצליחו ריצ'רד לכבוש את יפו לפני שחזר לאנגליה. יפו נותרה בשליטה צלבנית עד 1268

* הקטעים מהאגרת על כיבוש ירושלים, מתקנון הטמפלרים ומתיאור כיבוש יפו לקוחים מכמה תרגומים שצוינו. למרבה הצער, מעט מהתיאורים הערביים והפראנקיים של ממלכת הצלבנים תורגמו לעברית, לכן את שאר הקטעים תרגמתי מאנגלית

נתזים 19: אני רוצה שאפילו פילים יאהבו אותי

23 ביולי 2010

מחקרים המנסים לאפיין הומוסקסואלים מבחינה פסיכולוגית הם די נדירים בשנים האחרונות. מחקרו של גידי רובינשטיין שפורסם ב- Journal of Sex & Marital Therapy הלך נגד הזרם ובדק את ההערכה העצמית והנרציזם של סטודנטים הומואים בישראל (גברים בלבד). הוא מצא שהם נוטים לרמה גבוהה יותר של נרציזם, ולרמה נמוכה יותר של הערכה עצמית, ממקביליהם הסטרייטים.
האם יש בכך כדי לאשש את ההיפותזה הפרוידיאניות על פיה הומוסקסואליות אינה אלא צורה של נרציזם, והאהבה החד-מינית אינה אלא אהבה לבן דמותו של האוהב? רובינשטיין טוען ש"בהתאמה לטענותיו של פרויד, נמצא שהומוסקסואלים שנבדקו במחקר הם במובהק נרציסטים יותר מההטרוסקסואלים". עם זאת, הוא מציע גם פרשנויות נוספות – למשל שהמאפיינים הנרציסטים מתפתחים בתגובה לסביבה דכאנית, ותכונות כמו אגוצנטריות, היעדר אמפתיה, פנטזיות גדלות ואקסהיביציוניזם הם בבחינה מחאה נגד הנורמות ההומופוביות של החברה. ועוד אפשרות: התנהגויות נרציסטיות הן אסטרטגיות אדפטיביות בתוך הקהילה ההומואית שמציבה לחבריה סטנדרטים אסתטיים נוקשים

ב-16 ביוני 1936 פוצץ הצבא הבריטי כ-240 בתים של פלסטינים ביפו, והותיר אלפים מתושבי העיר ללא בית. על הפעולה הוטלה צנזורה חמורה, ועיתוני יפו נאלצו לדווח ש"מבצע לשיפור חזותי של העיר יפו בוצע באמצעות דינמיט" ו"להתראות, יפו העתיקה, הצבא פוצץ אותך". היה זה אחד העונשים הקולקטיוויים שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת הדיכוי האלים של המרד הערבי, שהתבסס גם על עינויים בקנה מידה גדול. מאמרו של מתיו יוז ב-Journal of Palestinian Studies מתאר בהרחבה את הדיכוי האלים של המרד הערבי בפלשתינה על ידי שלטונות המנדט, כולל ציטוטים של חיילים מתלבטים שנדרשים לבצע חיפושים בבתים

מתוך הסרט "צ'ופ סוי" של ברוס ובר

ועוד נתזים:

גילויים מעניינים בנושא נסיבות רציחתו של פייר פאולו פזוליני לפני 35 שנה: במארס, טען סנאטור איטלקי שמקור כלשהו הציע להעביר לידיו פרק שטרם פורסם מהרומאן הבלתי גמור Petrolio שכתב פזוליני לפני מותו. לפי הטענות, הפרק כולל גילויים על הקשרים בין המאפיה לשלטון ופרטים על נסיבות מותו של אנריקו מטאי – פקיד ממשלה איטלקי שנאבק בחברות הנפט הגדולות. יש בכך כדי לתמוך בטענות שפזוליני לא נרצח על ידי עובד המין פינו פלוסי, אלא על ידי המאפיה או השלטונות (שזה בערך אותו דבר). אלא שכמה חודשים אחרי ההודעה, הסנאטור חזר בו ואמר שהקשר עם המקור ניתק

עימות פוליטי בין-מעצמתי גדול קרב ובא, טוען ספר חדש בשם "2014: איך לשרוד את המשבר העולמי הבא". ההסדר שאחריו יצטרך להחליש את מדינות הלאום וליצור מסגרות בסגנון האימפריות הרב לאומיות של המאה ה-19

יותר ויותר נשים מגלות את האופציה הלסבית בגיל מאוחר. בחודש הבא יערך מושב מיוחד בכנס החברה הפסיכולוגית האמריקאית בנושא נזילות מינית

במחנה אימונים בברנדנבורג מתכוננים כוחות שיטור אירופיים לתסריט של השתלטות על מדינה אירופית במלחמת אזרחים

ובית המשפט החוקתי בגרמניה אישר להמשיך לנהל מעקב של רשויות הביטחון אחרי מפלגת Die Linke, בטענה שהיא כוללת "יסודות אנטי חוקתיים"

עצומה שפירסמו 75 מתנגדי משטר איראנים נגד המצור על עזה וטבח המשט עוררה ויכוח באופוזיציה האיראנית בדבר היחס לישראל

האם מהפכת הפורנו 2.0, כלומר פורנו המופק באופן עצמי ומועלה לאינטרנט על ידי הגולשים, הפכה את הביקורת הפמיניסטית על הפורנו לבלתי רלוונטית?

נמשך הוויכוח בשאלה האם יש להגדיר את הפיאדיזם בגדה כאחד המשטרים הסמכותניים הראשונים שצמחו במאה ה-21?

היסטוריון אמריקאי מציג באור חדש את מלחמת קוריאה וטוען שהאמריקאים ובני בריתם בדרום ביצעו פשעים חמורים הרבה יותר מהצפון קוריאנים של קים איל סונג – בין השאר ג'נוסייד באמצעות הפצצות

המפלגה הרפובליקנית במצב פחות טוב ממה שכולם חושבים; רפורמת ההגירה עשויה לקרב את האוונגליסטים לאובמה; אבל בינתיים ג'ב בוש כבר בדרך לבית הלבן

אל אהרם ויקלי על גבעת אנדרומדה והסגרגציה ביפו; ו-וחיד עבד אל-מגיד בתחזית מעניינת בדבר הפוליטיקה המצרית בשנת 2020

ו-FW הסורי מדווח על מצבה של השפה הארמית ומראיין את פאולו קואלו בנושא ההשפעות הסוּפיות על כתיבתו

במאמר מעורר מחלוקת בקייב פוסט, הפובליציסטית יוליה פופובה תוקפת את האופי הסמכותני של העמים הסלאביים. לדוגמא, היא מתוסכלת מכך שצעירים אוקראינים ורוסים לא יוצאים לטיולי תרמילאות

סטודנטים יהודים בארה"ב הם הכי ליברלים בנוגע לסקס לפני הנישואין