Posts Tagged ‘יעקב אילון’

הפסדת. הפסדת. הפסדת!

27 בפברואר 2012

אלי אושרוב

הכתיבה על "העולם שאחרי" לא מצריכה יותר מידי דמיון מצידי. אני חי שם. בשבע השנים האחרונות אני גר בירושלים: עיר שבה הקטסטרופה כבר קרתה, ולכן התל אביבים כל כך שונאים אותה ומפחדים ממנה.

אבל לפני שאדבר על טיבו של האסון אני רוצה לדבר על עצמי: אני גוש דני במוצאי והגעתי לעיר, כמו לא מעט אנשים, כחייל משוחרר עם שאיפות רומנטיות. התאהבתי בירושלים, ואני יכול ממש לשחזר את מה שהרגשתי כשהגעתי לכאן ב-2004. זו תחושה שאפשר לכנות "המחנק הציוני", ושאותה אני מגדיר כאהבה למקום מהולה בפחד עמוק מאובדנו לטובת קבוצה זרה, כל זה מלווה בתחושת חוסר אונים. אני יכול לשחזר את התחושה הזו כי היא בעצם משהו הרבה יותר עמוק שמוטמע כאן כמעט בכל ילד (ציוני): להסתכל על בתים של יישוב ערבי ולפחוד שהוא "יתפשט", להסתכל על קבוצה של חרדים בבני ברק ולפחוד שעוד מעט "הם יגיעו גם לכאן". את האהבה ליווה חשש עמוק מאובדן, יותר ממה שנורמלי במצבים האלה.

במהלך הכתיבה של הפוסט הזה הציע לי גל להתייחס למאמר של גדעון לוי מהימים האחרונים. יעקב אילון הפך שם באורח פלא לגיבור של הרגע, לאחר שסירב להמשיך ולנסוע לירושלים להגיש את המהדורה של ערוץ 10 בעירנו הכבושה, הענייה והקיצונית. גל רצה שאקטול את לוי אבל אני חושב שלוי צודק. זו עיר קשה, עם סוגים שונים של כהניזם ומשיחיות-לאומנית ברחוב כהווי יום-יומי. יותר משליש מיושביה חיים בגטו ענק, לכודים בין הפריבילגיות שלהם כתושבים נחותים של ישראל ובין הגטו היותר גדול שנקרא הרשות הפלסטינית. ירושלים דווקא לא מלוכלכת כמו שעושים ממנה, אבל רמת השירותים הבסיסיים לתושב נמוכה, בטח ביחס לארנונה המפלצתית. הדבר האחרון שצריך לעשות הוא רומנטיזציה של העיר הזאת, לא מפני שאין בה כזו, פשוט כי הרומנטיקה היא אחד מהסמים המטשטשים הפופולאריים כאן. כל מיני קרנות, עמותות, וסתם אנשים הפכו אותה למשלח יד. אני לא מאשים אותם. אין כאן הרבה מקומות עבודה וצריך להתפרנס. ברצינות. אז בואו נצא מנקודת הנחה שזו עיר מחורבנת. ברוכים הבאים לעתיד.

הרומנטיקה העכשווית שמיוחסת לירושלים עוסקת ברב-תרבותיות שבה. הטענה היא שבגלל הקבוצות השונות שחיות בה היא העיר הפלורליסטית באמת (מה שמכונה לעיתים "המרקם העדין של הדו-קיום") וזאת בניגוד לתל אביב המונוליתית. הטיעון הליברלי לשכנע סטודנטים לבוא ללמוד בירושלים נשמע בערך כך: "צעירים יהודים בואו לעיר הבירה הנצחית של עם ישראל. כדאי לכם כי כאן יש רב תרבותיות". משיכה ורתיעה משמשים ברומנטיקה הזו בערבוביה.

פעיל השמאל הוותיק מיכאל ורשבסקי אמר לי פעם שהוא לא חושב שקיים "טבע האדם" ביחס לזר. לפעמים אנחנו נמשכים אליו ולעיתים נרתעים ממנו. אני לא רוצה ללעוג למי שפוחד מערבים או חרדים. הפחד הזה הוא טבעי. הבעיה היא שהפחד הזה הוא המדיניות כאן.

הפחד הזה הוא גם מה שעומד בבסיס של ארגונים שונים שקמו בירושלים בשנים האחרונות כמו "רוח חדשה", "התעוררות", "ירושלמים" והמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. לכולם יש מטרה "לחזק את ירושלים" ו"להעיר את ירושלים" ועוד סיסמאות מהסוג הזה. אולי השמות האלה לא אומרים הרבה לאנשים מחוץ לעיר אבל כאן הם הצליחו להתברג לעירייה ולעשות גם קצת רעש ברמה הארצית. בשנים הראשונות שלי בעיר הייתי פעיל ב"רוח חדשה". נכחתי בפגישות עם פקיד בכיר בעירייה והוא הזהיר אותנו ש"ירושלים עומדת לאבד את הרוב הציוני". ניר ברקת נאם בהרמת הכוסית השנתית לפעילים שאנחנו "פועלים כדי לשמור על הרוב היהודי בעיר ירושלים".

נהניתי מחלק גדול מהפעילות הזו ובעצמי תרמתי לה. כשהפסקתי להיות פעיל חשבתי שהפריעה לי הא-פוליטיות של העמותות האלה, אבל היום אני מבין שהבעיה היא קצת אחרת. כאשר שומעים סיסמאות כמו "להשאיר את הצעירים בעיר", או "לדאוג לאוכלוסייה יצרנית", כולם יודעים במי מדובר. בירושלים הרי לא חסרים צעירים. לכאורה לא צריכה להיות לי בעיה עם שדולות אינטרסים למען צעירים (אשכנזים) בוגרי אוניברסיטה ואני אפילו ממש תומך בפעילויות כמו "שבת למשפחות צעירות" שמארגנת תנועת "ירושלמים". הבעיה היא הדיבור המזויף בשם "הכלל", "למען העיר". לכן, למשל, הסיסמה של "רוח חדשה" היא "סטודנטים למען ירושלים". הדיבור הזה מגייס תורמים והוא גם המפתח למשרדי הממשלה. הסיסמאות האלה הן גם קוד ההפעלה הסודי של המלחמה הדמוגרפית.

מחוץ לירושלים הקרב הדמוגרפי משתולל בכל מקום כמעט. רק ביום שישי האחרון שודרה ביומן של ערוץ אחד עוד כתבה על תושבים בכפר יונה שרק חיפשו איכות חיים ופתאום הגיע "קרוון של בית כנסת". באשר לערבים, לזכותו של הימין יאמר שאצלו המלחמה גלויה וכשהדברים פחות מודחקים הם נוטים להופיע באופן פחות פתולוגי. במרכז ובשמאל הציוני אלה אנשים כמו גדי טאוב ובן דרור ימיני שמניפים את הדגל הדמוגרפי. אמנם תחושת המחנק שתיארתי היא לא דבר חדש, אבל נדמה שהיא הולכת ומשתלטת על יותר ויותר ישראלים בשנים האחרונות. חוסר האונים מתעצם כי יש רק דרך אחת להילחם במלחמה דמוגרפית ולהישאר אנושי: לעשות ילדים. ואת זה אף אחד מאיתנו לא מוכן לעשות. לא באמת.

בחזרה לירושלים: למה כל ארגוני הצעירים האלה לא עושים את הדבר הפשוט ועוסקים בעידוד ילודה? אני לא מדבר על משהו לא אנושי כמו לעצור ילודה אצל מישהו אחר. אני לא מציע לגור עם אחד עשר ילדים בשני חדרים. לעזאזל, "חילונים" אוהבי ירושלים, למה אתם לא מתחתנים כבר ומביאים איזו חמישייה?!

אני חושב שהרעיון ברור. כך, בעומדם מול המפלה, כל מה שנשאר ללוחמים דמוגרפיים-הומניים הוא לעסוק בסימון אובססיבי של גבולות. לחתוך את עזה מהמדינה, לחתוך את הגדה מישראל, לחתוך את מזרח העיר ממזרח העיר, לחתוך את מזרח העיר ממערב העיר, לחתוך את בית וגן מקריית יובל, לבנות פרויקט לדיור בר השגה לזוגות ש"ממצים יכולת השתכרות" (כאילו שאין אלפי חרדים עובדים בירושלים). ואני לא מתחיל לדבר כאן על האנשים שחתכו אותם ונשארו בחוץ. בספינה שלנו שואבים ושואבים אבל המים פורצים מכל החורים.

יש כל מיני סטטיסטיקות "מעודדות" על הדמוגרפיה של העיר. עצם העיסוק חסר הבושה והבלתי פוסק במספרים האלה מעיד עד כמה המצב "חמור". כירושלמי אני רואה את המפלה בעיניים שלי. "הם" פשוט בכל מקום: בפרקים, במרכזי קניות, בעבודה, באוטובוס. עשרים אחוז מהאוכלוסייה הוא לא באמת מיעוט ושלושים אחוז אדרבא. לא משנה כמה ישחקו עם הנתונים, אני מיעוט וכך זה יהיה בקרוב בכל ישראל שמחוץ לתל אביב.

אבל מה עושים עם המחנק בגרון? הרגע שבו ירושלים הופכת לאפשרות, "לעולם שאחרי" הוא לא הרגע שבו אתה מתענג על רב-תרבותיותך, נהנה להלך ברחוב ולהשקיף על אנשים "מכל השפות וכל האמונות". הרגע הזה הוא הרגע שבו אתה מבין שהפסדת.

אני לא ערבי ואני לא חרדי וגם אני לפעמים אוהב לראות אנשים דומים לי ברחוב ושיהיו לי חברים-שכנים שיבינו בדיוק על מה אני מדבר. לא הייתי רוצה שיסגרו לי את הכביש לתנועת רכב בשבת והייתי שמח אם היו יותר מסעדות פתוחות ושנוכל לשאוב אבק גם אחרי הצפירה בלי להרגיש רגשות אשם. אבל צריך גם לקחת אחריות על הבחירה הכי טבעית שלנו. אולי בעולם שאחרי אצא להיאבק על זכויותיי כמיעוט, אולי אעבור דירה ואולי בני העתידי, אינשאללה, ילמד בגן חרדי.  אבל היום הזה עוד רחוק. לפני הכול מותר להתענג על ההרגשה: הפסדת. הפסדת. הפסדת!

עכשיו אתה יכול להתחיל לדמיין.

 

(ציורים: ג'ורג'ו דה קיריקו)

מי ישמור על כלבי השמירה?

16 באוגוסט 2011

יואב ליפשיץ

הרעיון

הרעיון היה להקים מאהל באולפני הטלוויזיה, בתוך ובזמן מהדורות החדשות. נשמע מופרך? לפני חודש המחשבה על רפובליקת אוהלים הייתה נחשבת גם היא הזויה. אחרי ‫שתבענו לעצמנו מחדש את המרחב הציבורי ברחוב, חשבתי שהגיע הזמן לתבוע מחדש את המרחב הציבורי הטלוויזיוני. כמו שעפרי אילני אמרהטלוויזיה הרי גם כך שייכת לנו.

ברוטשילד, בירושלים, בחיפה, באשדוד, בשדרות, בראש העין ובכל בית ישראל יודעים היום שאפשר לדבר אחרת. על פוליטיקה אחרת, על כלכלה אחרת, על בידור אחר. סדר יום חברתי חדש חייב להכתיב סדר יום טלוויזיוני חדש. אבל הטלוויזיה עדיין תקועה בסדר היום הישן, של ההיררכיות והקטגוריות. התקשורת מתרכזת כמעט אך ורק במאהל רוטשילד המגניב, סליחה בארבעה אנשים, אולי שבעה, מתוך המאהל ומתעלמת לחלוטין מן המאהלים בשכונות ובפריפריה. ערוץ 10 למשל מעולם לא שידר את "לילה כלכלי" מלוינסקי, ובמקום לשדר את העצרות המלאות מבאר שבע ועפולה במוצאי שבת האחרונה, שידרו בערוץ 2 את ארץ נהדרת. מדוע שלא ישדרו 24/7 מהמאהלים בכל הארץ במקום את הקוביות של איתן אורבך?

אז חשבתי שאם הטלוויזיה לא באה אל העם, העם צריך לבוא אל הטלוויזיה.

בדיוק כפי שגרמנו לביבי לשמוע את העם, צריך להכריח גם את הטלוויזיה לשמוע ולשדר את העם. גם עם עורכי אולפן שישי צריך לנהל משא ומתן. אפשר לדבר איתם, למשל, על העובדה שכל צוות השידור מורכב אך ורק מגברים לבנים, זקנים ושמרנים.

הטלוויזיה עושה לנו שטיפת מוח? העם יעשה שטיפת מוח לפוליטיקאים דרך הטלוויזיה! המהפיכה לא תשודר? אנחנו נשדר את המהפכה דרך הטלוויזיה! וכן הלאה, רוטשילד, נוה אילן אותה מהפכה.

הניסיון

 היעד הראשון שבחרנו הוא בית הורד של ערוץ 10. אז פתחתי אירוע בפייסבוק (בו אפשר לקרוא על הסיבות שבגללן נבחר בית הורד), וחמישים איש אישרו הגעה. שלחתי הזמנה אישית לרני בלייר מאיגוד היוצרים ולדוקואקטיביסטים ידועים, כמו מיקי רוזנטל ודורון צברי (שבאחד הימים ברוטשילד שאל את העם מי יהיה מוכן לפלוש איתו לבתי הטייקונים. שאלתי אותו אם הוא מוכן לפרוץ איתי למהדורת חדשות. הוא ענה באיחור שהוא עסוק, אבל איחל לחייל בהצלחה). אף אחד מהם לא הצטרף אליי. בסוף גם חמישים האנשים לא הגיעו, ואפילו כמה חברים שהבטיחו שיבואו לא באו. היינו שלושה.

בית הורד הוא בניין משרדים סטנדרטי, שיש בו גם משרדי עו"ד ועוד. לשומרת בכניסה אמרתי שלמרות שלא קבעתי פגישה, יעקב אילון ותמר איש שלום מחכים לי. באמת האמנתי בכך. להפתעתנו היא נתנה לנו להיכנס. עלינו לקומה 16.


התברר לנו שמשרדי ערוץ 10 מבוצרים כמו בית כלא שמור היטב (אבל שקוף! ברקע ראינו את התוכנית של גיא פינס). עם פקידת הקבלה אפשר לדבר רק דרך צוהר קטנטן שנסגר בעת הצורך. אמרתי לה שאני רוצה להיכנס ולהקים אוהל באולפן. היא סירבה להכניס אותי, אז ביקשתי ממנה שתקרא לאחראי. בינתיים צעקתי ססמאות לעובדים ולשבים. ‫הטלוויזיה הדוקו אקטיביסטית מטרידה את הפוליטיקאים, אנשי העסקים והנוכלים שסוטים מדרך הישר או סתם לא מבצעים את מלאכתם נאמנה. אני רציתי להטריד את אנשי הטלוויזיה על הפופוליזם והשטחיות בה הם מטפלים במחאה.

האחראי משמרת היה בחור בלתי נסבל. אחרי שהוא הבין שאני לא מתכוון ללכת, הוא הציע לי להיות קוריוז בתוכנית הסליז "צינור לילה". ניכוס קלאסי. סירבתי, רציתי להגיע עד המהדורה המרכזית. סדר חברתי חדש זה גם סדר טלוויזיוני חדש. בשלב כלשהו יצא עוד איזה טיפוס, שאני חושב שהזדהה בפניי כאבי יעקובוב (ההוא שרקד ליד הפלסטינית או שמא עובד ערוץ 10 שיקר ונתן לי שם בדוי? אולי סתם אבי יעקובוב אחר), וניסה להסתיר את המצלמה. כך אנשי הטלוויזיה ניסו למנוע מאיתנו לתעד את המפגש הלא מתוכנן איתם, כאילו היו אחרוני העבריינים. זהו כוחו של הsuesveillance. המבוכה של אנשי הערוץ חשפה שחופש העיתונות הוא חדכיווני, העיתונות עצמה אינה ממהרת לחשוף את עצמה. מסתבר שלאנשי הטלוויזיה, בדיוק כמו לביבי, לא נוח עם הequiveillance החדש שנוצר. מיקי רוזנטל בטח היה שואל "מה הם רוצים להסתיר?".


העיתונאי הראשון שפגשנו היה ירון לונדון. הוא תחילה השתומם, ולאחר מכן הביע שעמום ובוז מופגן. אפשר להבין, הוא כבר ראה הכל ובטח היה עייף ומיהר להגיע הביתה. אבל גם אביב פרנקל, שכוחו עדיין במותניו, לא ממש הביע עניין. מאוד מוזר. אנשים מגיעים עד לטלוויזיה, עושים מהומה, ואף עיתונאי לא היה סקרן מספיק כדי לדבר איתנו באמת על איזו כוס קפה, אפילו בבית הקפה למטה. יותר מהכל, הם התייחסו אלינו כאל מטרד שיש להיפטר ממנו. המציאות היא מטרד עבור האנשים שעושים טלוויזיה.

מצד שני, הם כל הזמן שאלו אותנו אם יש לנו אייטמים להציע להם. כששאלנו אותם למה הם לא משדרים מהמאהלים בשכונות, הם אמרו שהם לא יודעים על סיפורים משם ושנשלח להם. מסתבר שזו בעצם אשמתם של אנשי השכונות – אין להם יח"צנים מאחוריהם ועניים שמוחים הם בכלל נוןאייטם, אולי חמש דקות לקראת סוף המהדורה, תחת הכותרת "סיפור אנושי מרגש" על "אנשים שמדברים מהלב".

בסוף הגיעו השוטרים. אני לא יודע מה היה דחוף לאנשי ערוץ 10 לקרוא למשטרה. הם אמנם ביקשו מאיתנו לעזוב את המקום, אבל האמת היא שלא היינו אפילו לרגע בתוך האולפנים המבוצרים. היינו רק בקומה 16 של בית הורד, ליד המעליות, אליה הבחורה בלובי אישרה לנו להיכנס. יותר מאוחר גיליתי שכלב השמירה של ערוץ 10 הוא בעצם דורון הרמן, כתב לענייני משטרה בתל אביב, והוא, שמהשנייה הראשונה איים לקרוא למשטרה, פשוט קרא לחברים שלו.

השוטרים הסבירו לי שזה שטח פרטי. גיליתי להם שבתוך השטח הפרטי יש משאב ציבורי, שהערוץ משתמש בתדר ציבורי ששייך לכולנו. זוהי השיטה, קודם מפריטים משאב ציבורי, ואז, כשרוצים למחות נגד השימוש שנעשה בו ע"י הגוף הפרטי מתברר שזה בלתי אפשרי, כי השטח הוא שטח פרטי. השוטרים אמרו שבפעם הבאה שאני רוצה להפגין שאבקש אישור מהם. בחודש האחרון כל החוקים והתקנות בנוגע להפגנות בוטלו דהפקטו, ברחבי הארץ יש כל הזמן הפגנות לא מאושרות, אבל כדי להפגין מול גוף תקשורת עדיין צריך אישור.


התקשורת, ההון והשלטון, והפתרון

 עד עכשיו המוחים באו בדרישות רק אל ביבי. המחאה היא מחאה פוליטית והיא פעלה אך ורק נגד הדרג הפוליטי. למעט קריאות "הון, שלטון עולם תחתון", והתפרצויות בודדות וסמליות לסניפי בנקים, המחאה עדיין לא יוצאת בגלוי נגד שתי הצלעות הנותרות של השיטה ההון והתקשורת. ביבי אולי אחראי, אך הוא אינו האשם היחידי, ואפילו לא האשם העיקרי. שותפים לו הטייקונים, המרוויחים הגדולים של השיטה, והתקשורת, שמעודדת את תרבות הצריכה.

הגיע הזמן שהמחאה תתפשט למרחבים ציבוריים נוספים, מלבד הרחובות. הגיע הזמן לבוא בדרישות ולנהל מו"מ עם הטייקונים ועם גופי התקשורת, בדיוק כפי שדורשים לנהל מו"מ עם ביבי (שכוחו גם כך מוגבל). אם נהפוך את המחאה הזו לא רק לבעיה של השלטון (והשלטון המקומי), אלא גם לבעיה עבור ההון והתקשורת הם יקדמו פתרון. אם הבנקים לא יוכלו לנהל עסקים בשקט, אם התקשורת לא תוכל למלא את זמן המסך שבין הפרסומות בלי פריצות מדי שעה אל אנשים מהרחוב, יעמדו בפניהם שתי ברירות: או לסגור את הבסטה או להביא לסיום מהיר של המשבר לשביעות רצון כל הצדדים. כרגע, כשכולם לוחצים רק על ביבי, אין להם תמריץ לעשות זאת. להיפך, הם ישמחו להקריב אותו ולהמשיך לחגוג על חשבוננו.

בחזוני אני רואה את אנשי השכונות והפריפריה, ביחד עם אנשי רוטשילד, צובאים על אולפני הערוצים ותחנות הרדיו. כאשר 1,000 איש חמושים במצלמות ירצו להיכנס לבית הורד, שום כוח שבעולם לא יעצור אותם. הטלוויזיה מפחדת מהיום הזה, שבו הקהל הוא זה שישבור את הקיר הרביעי. לכן האולפנים שלהם שמורים כאילו היו בסיס צבאי, לכן הפאניקה שאחזה בחלק מאנשי ערוץ 10 כשהם הבינו שאני מבקש לשנות סדרי עולם ולחדור לקודש הקודשים הטלוויזיוני. בואו נראה להם שצדק צריך לא רק להיעשות, אלא צריך גם להיראות על מסך הטלוויזיה.

(הסרט שצילמנו יעלה לרשת במועד מאוחר יותר)