Posts Tagged ‘ימין’

מ-זו-ע-ז-עים

5 באוקטובר 2011

יסמין הלוי

טוב, הסיפור כבר מוכר. בראש השנה יצאו פעילים שמאלנים להזדהות עם יאסין אלריפאעי הנאבק לאחוז באדמתו שבענאתה ולחזק אותו. בבוקר היה קצת בלגן, בערב חזרו הפעילים להפגנת כוח ואכלו אותה בגדול: המתנחלים מענתות יצאו עליהם ופוצצו אותם במכות. היו שם שוטרים שלא עשו כלום, ואם כבר הם נראו די מבסוטים מכל ההתרחשות.

ועכשיו כולם נורא מזועזעים.

נגד הזעזוע שמתלווה למעורבות באלימות עצמה, ואחת היא אם היא מגיעה משוטרים, חיילים או אזרחים, אין מה לעשות: זה משהו פיזי, אורגני ממש. האלימות מתנפלת פתאום, כמו גל. אף אחד לא מבין מה בדיוק קורה, איך זה התחיל, וכולם רצים, צועקים, כל אחד מנסה להציל את עצמו ואולי לעזור למי שלידו. אפילו רגעים אחר כך כבר קשה לשחזר מה בדיוק היה שם. רק הרגליים עוד רועדות, הברכיים פקות, האלימות מפעפעת בכל הגוף ותחושת הלכלוך לא מרפה.

הזעזוע הרעיוני, לעומת זאת, הוא זעזוע מדרגה שנייה. ובלי להיתמם, ובלי להצטדקן (הדבר השנוא עלי בתבל) – אני לא כל כך מבינה אותו.

בשנת 2000, שבועות ספורים אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה, עמדתי יחד עם קומץ פעילי תעאיוש המתהווה, יהודים וערבים, ביום שישי בבוקר בגינת שינקין וגייסנו תרומות לתושבי הגדה הנצורים, כהצהרה פוליטית שמצור והרעבה הם לא הדרך. ספגנו קללות וצעקות כרגיל, אבל גם גייסנו כסף. כמה אנשים אף הגנו על זכותנו לעמוד שם מול עוברי אורח אלימים, הגם שלא הסכימו איתנו.

כעבור שבוע-שבועיים חזרנו על הפעולה, הפעם ברחוב בזל. מקץ דקות אחדות יצאה אלינו קשישה אשכנזייה שברירית ועדינה למראה, בעלת חנות סמוכה, פתחה עלינו פה שלא היה מבייש שום בריון וקראה לפיקוח העירוני. בינתיים באו שני צעירים, הודיעו שהם הולכים לשתות משהו בבית הקפה הסמוך, ואם אנחנו עדיין שם כשהם יוצאים הם מפרקים לנו את הסטנד. הימים ימי ברק, ליברמן עדיין לא השתלט אז על נוף חיינו, ויושבי בזל ביום שישי, הַיי-גלוס, שיער משוח-מתוח לאחור, הרבה בלונד, ארבע על ארבע, מרלבורו לייט, טלפונים ניידים, ג'ינס מעצבים וכל השפיל באו והודיעו לנו שכל ילד ערבי שמיידה אבן על חייל צריך לירות לו כדור בין העיניים.

קבוצת אוסטרלופיתקוס (רובוסטוס) נלמים בהומו (הביליס), לפני כשני מיליון שנה. איור מתוך "האדם הקדמון", סדרת טיימלייף

לבסוף הם גמרו לשתות את הברד לימונענע שלהם, ומשראו שאנחנו עדיין שם קיימו את הבטחתם: בלי להשתהות הם שברו, העיפו והשחיתו. יושבי הקפה שממול נעמדו כולם על רגליהם לאור המחזה, מחאו כפיים והריעו: "סוף סוף גבר אחד!". מי צריך את הרשויות כשהאזרחים מוכנים לעשות בשבילם את העבודה?

קרצפתי את עצמי בהרבה מים וסבון באותו יום, אבל הבחילה לא עברה עד הבוקר.

הרבה מים התייקרו והופרטו מאז. אמנם אנחנו מעטים, אבל ממקום מושבי הנידח מול האינטרנט אני מסתכלת בהשתאות על הפעילות השוקקת הממלאה את הארץ: המוני צעירים שלא הכרתי הצטרפו בשנים האחרונות אל תנועות המחאה (הפוליטיות נגד הכיבוש) וההתנגדות, ועושה רושם שכולם מבינים טוב מאוד איפה הם חיים: כולם מלאים קיתונות של מררה על הציונות, מנוכרים לגמרי לממסד, לאתוס הלאומני ולבליל הדוחה של דת, פופוליזם, מיליטריזם וגזענות שממלא את חיינו, ועסוקים מבוקר עד ערב בניסיונות לשכנע את כולם שהכל אותו דבר: שאין באמת הבדל בין המתנחלים למדינה, בין המדינה לצבא ובין המשטרה לבתי המשפט. במחאת הקיץ התחדד היטב גם הקשר הכלכלי שמחזיק יפה כל כך את המבנה הזה.

ועתה, בעודם באים באומץ רב ומתוך מודעות ראויה להערכה לעצור בגופם עוד טרנספר קטן, עוד ייהוד, עוד ניצחון של כוחות האופל, ואחרי כעשר שנים של דה-לגיטימציה פרועה שלנו ושל האזרחים הערבים ושל הפלסטינים, בהשתתפותה הפעילה והצוהלת של התקשורת, הם למדו לפתע על גופם את כל מה שהם יודעים כל כך יפה כבר שנים: השוטרים לא נקפו אצבע. אם כבר, הם סייעו לתוקפים.

עד כאן טוב ויפה; כלומר קשה, כואב, מתסכל ומגעיל. אבל מאין ההפתעה? (ויש להזכיר כי פעילות יהודית-ערבית מחסנת קצת מפני ההפתעה הזאת; הרי אנחנו יודעים טוב מאוד שערבים, גם אזרחים, זוכים ליחס הזה כעניין שבשגרה.) הפעילים שנכחו במקום כותבים בכל מקום כצד התחננו לשוטרים שיצילו אותם, שיגנו עליהם, ש"ימלאו את תפקידם". אבל הרי זהו תפקידם: לשמור על המדינה, על האינטרסים שלה, בלאום ובקרקע. בסרטונים שהופצו נשמעים הקולות של המפגינים המנסים לפנות אל התוקפים בשאריות ההיגיון, בטון מעין-סחבקי: אל תיגע בו, היי היי, מה אתה עושה? אך ללא הועיל: אדוני הארץ, שלמרות יתרונם הברור הרגישו כנראה את האדמה הגזולה רועדת להם מתחת לרגליים, באו להראות להם מי הבוס, ולזיין אותם, ובעיקר אותן, בלי סנטימנטים. ולא רק הפעילים שהיו שם המומים ונדהמים כל כך. שוב נשמעים הדיבורים הרגילים על דמוקרטיה, ואיך הם מעזים, ואיזה ברברים, והפייסבוק עולה על גדותיו, והבלוגספירה גועשת.

ובכן, מה שעומד לדעתי מאחורי תחושת הבגידה וההלם, ההפתעה וההתקוממות, וגם מאחורי הטון הסחבקי וההגיוני, הוא הפרת הכלל העליון: "כולנו יהודים". "אחרי הכל, כולנו יהודים". למרות הניכור, האנטי-ציונות, הלוחמנות, הראייה המפוכחת, הקישורים הנכונים. האמונה המוחלטת שבאמת, יהודים לא ייגעו בנו. שזה לא יגיע למכות או לירי. והאמונה הזאת קיימת אפילו אצל כמה מהאנרכיסטים הכי רדיקלים, שלא פעם נשמעו צועקים ליד הגדר "אל תירו, אנחנו ישראלים", או משהו כזה. שיש איזו ערבות הדדית שהבסיס שלה אתני, ושלובשי מדים לא יעזו להתנהג כלפינו בהפקרות, שהם לא יפגעו בנו. הרי כמעט כולם גם לבשו את המדים האלה באיזשהו שלב בחייהם, וכמעט לאף אחד לא אכפת לשבת ליד כל הנשק הזה, שכדרך אגב נדחף לך לפעמים כמעט לגרון, באוטובוס או ברכבת, ואפילו במוסדות חינוך. כשיהודים מחזיקים בו, אף אחד בכלל לא חושב שנשק זה דבר מסוכן.

אז ברוכים הבאים לעולם של ההתנגדות שיש בצידה מחיר: בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ואפילו בגרמניית-הדם, ובעוד הרבה מקומות אחרים, מתנגדי משטר נענשו, עונו, נכלאו ואף הומתו. המשטר וכל זרועותיו שנאו אותם, והציבור, גם זה שתמך בהם, בדרך כלל שתק, כי רצה לשמור לעצמו ולילדים שלו על התחת.

אז לא, זה לא עוד פוסט בסדרה "הכה את השמאלנים החבוטים ממילא"; נהפוך הוא, זה ניסיון לחזק: להאיר כשל אחד ולומר שהגיע הזמן להתנער ממנו. להתנער מהאשליה שבאקלים פוליטי של הפרדות על גבי הפרדות, הסתה ושנאה מלמעלה ומלמטה, השייכות לקולקטיב היהודי מחסנת מפני משהו. אם אנחנו נלחמים באומץ וביושר במדינה, בציונות, בהתנחלות, בקולוניאליזם, בצבא, בכיבוש וברשע – בואו ניקח על זה אחריות. הרי כבר ראינו ש"העם" לא מטומטם: גם הם מבינים שאנחנו נגדם, נגד הפרנסה שלהם, האדמה שהם יושבים עליה וכל מה שהם מאמינים בו. ואם אנחנו מערערים על זכותם של לובשי מדים להפעיל את האלימות הממוסדת, בתוך הקו הירוק או מחוצה לו, בואו לא נישבע בשם הדמוקרטיה ושלטון החוק כאשר אנחנו הקורבן. הרי אנחנו יודעים כבר מזמן שזו לא דמוקרטיה, בטח לא בשטחים, אז בואו לא נבקש את חסדיהם ולא נצפה לרחמיהם כאשר חבריהם מכים אותנו.

פלוגות הפועל. במרכז: אבא חושי

הלוא אלה אויבינו האידיאולוגיים המובהקים, ואם לצטט מכלי שני את עזמי בשארה – זה מאבק, לא תה עם עוגיות. לגישה הזאת יכולה להיות השפעה אמיתית על הפעילות, על הזירה שבה היא מתנהלת (בשטחים או בשדרות רוטשילד, למשל), על מטרותיה (הפלסטינים, השלטון או הציבור, למשל) ועל הקוהרנטיות הפנימית שלה, ובוודאי על התחושה שלנו. מה שנקרא "המורל", ואין לזלזל בו. אז בואו נתכנן פעולות שפויות שאנחנו יכולים לנהל מההתחלה ועד הסוף ולא נסתכן בלי סיבה ובלי תכנון. בואו נבין אחת ולתמיד עם מי יש לנו עסק: עם עַם של כובשים ומנשלים, בפועל, שלחלקים ניכרים ממנו יש אינטרס ברור לשמור על השטחים והכיבוש, ושלצדם נצטרך לחיות גם אם הוא ייגמר פעם (וגם אז מן הסתם נמשיך להיאבק). וכך, גם אם נחזור הביתה מוכים וחבולים – זה הרי סיכון שלא תמיד אפשר לחזות מראש – לפחות לא נרגיש מושפלים ולא נבגדים, אלא נחוש גיבורים, נדע שעשינו משהו, ונהיה גאים בהצלחתנו להוציא את יריבינו משלוותם ולערער את בטחונם.

יהודוקרטיה

30 באוגוסט 2011

יותם חותם

 1.

קשת רחבה של מתחים בין חילונים ודתיים התעוררה מחדש לאחרונה בארץ. עניין זה נשכח מעט, לאור האופן שבו הדיון הציבורי במרי האזרחי של השבועות האחרונים כבר את הכותרות. בדברים הבאים אני מבקש אפוא לשוב לעסוק בשאלה רחבה יותר הקשורה בהתעוררות מחדש של המתח בין חילון ודתיות בארץ, שהושלכה לאחרונה מעט לשוליים. התעוררות מחדש של מתחים אלו חשובה לא פחות, ואולי יותר, מאשר הדיון על יוקר המחייה. הסיבה לטענה זו נעוצה בכך שהתעוררות זו מלמדת על שינוי עמוק בתפיסתה של המדינה את עצמה, שבוודאי וקשורה – גם אם בעקיפין – במרי האזרחי אותו אנו חווים כעת: פניה חדה מזהות חברתית ופוליטית יהודית-דמוקרטית אל מסגרת חיים יהודוקרטית. ההבדל המרכזי בין שתי צורות החיים החברתיים-פוליטיים נעוץ בכך שהמדינה היהודית-דמוקרטית מצאה את עצמה בין המשפתיים של המתח הלא פתור בין האידיאלים הלאומיים-חילוניים ובין הזהות היהודית שנקבעה למדינה. אך הכוחות החזקים שמניעים אותה עתה להיות מדינה "יהודוקרטית" מתיכים את הקצוות הללו לכדי סיפוח מוחלט של המעשה הלאומי לרצונו של האל, ללא שארית.

מספר רב של אירועים עכשוויים מלמדים על המעבר החד למערך החברתי-פוליטי החדש. רובם מתחוללים סביב סמלים מכוננים של המדינה, בהם מתרחשת מלחמה של ממש על שליטה והגמוניה. אחד הסמלים הללו הנו בית המשפט העליון, ועל המאבק המתמשך במסדרונותיו, ועל האיוש של כיסאותיו נכתב לא מעט לאורך השנים האחרונות. אלא שעתה שמים לב יותר ויותר כי מוקד חשוב לא פחות להבנת מלחמת הדת שניטשת עתה, הנו הצבא, אחד המוסדות המרכזיים – ואולי המשמעותי שבהם עבור הקונצנזוס הישראלי – של הלאומיות החילונית. הצבא אינו מגן החוקה החילונית, בין השאר משום שאין חוקה כזו בישראל. אך הוא סמל מכונן של התודעה הלאומית-חילונית, שבמרכזה עומד ה"הומו-פאבר" בגרסתו היהודית מודרנית, כלומר העברי החדש, החזק, האקטיבי, האחראי על גורלו והמסרב להיות נתון לגחמותיהם של אחרים. על הנעשה עתה במסגרת מוסד זה ניתן ללמוד דווקא מאירוע שנדחק לאחרונה מעט לשוליים: הוויכוח על תפילת "יזכור" החילונית, שהתגלע לפני כמה חודשים. בעקבות לחצים של גורמים דתיים, נדרש מהצבא לערוך שינוי בטקסט המקורי באירועי הזיכרון וההנצחה הרשמיים. השינוי הנדרש בטקסט, המבוסס על חיבור של ברל כצנלסון שנכתב לאחר הקרב בתל-חי, הינו העמדת "האל" במקומו של "העם" כמי שיזכור את חללי מלחמות ישראל.

דרישה זו היא בעלת משמעויות עמוקות: אם חילון הזיכרון העניק לעם את מה שהיה שייך במסורת היהודית לאל, הרי שעתה יש הדורשים להחזיר עטרה ליושנה תוך השבת האל למקומו הקדום במקומו של "העם". דרישה זו מתריסה בכל עוזה כנגד התשתית החילונית להוויה הישראלית בכך שהיא מקבעת את מלכות האל על הארץ. לא פחות מאשר רסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי. אני חושב כאן על סיפרו הוותיק של ריצ'רד ניהבור "מלכות האל באמריקה", שם הצביע על הדתיות העמוקה שהניעה את המתיישבים הראשונים באמריקה. עבורם ההתיישבות הייתה לא פחות מאשר כינון האוטופיה הדתית, נקודת הסוף של גלות הקדושה מן הארץ, והתחלת זמן ה"הווה-הנצחי" המשיחי. משהו מתודעה זו, על פי ניהבור, עדיין מניע את גלגלי התודעה האמריקאית לדורותיה, גם אם במסלולים מחולנים למדי שהטרידוהו – אם לומר בלשון המעטה. החשיבות של דברים אלו של ניהבור נעוצה בכך שהם תקפים גם למקרה שלפנינו בעניין תפילת "יזכור", אם כי באופן מעט שונה. הרסטורציה של מלכות שמיים, הנדרשת עתה מהמוסד החילוני, מבקשת ממנו להכריז על קבלת ריבונות האל על הארץ במובן היהודי הלכתי, ולעצב מחדש את זהותו. לא עוד כסמל של ה"הומו-פאבר" החילוני-מודרני, אלא כשליח ההבטחה האלוהית בתרגומה הלאומי – כמי שמקבל עליו את "מלכות האל על הארץ". סמלי כל כך ומשמעותי, אפוא, שהדרישה הזו הונחה לפתחו של הצבא. גם אם נראה כי הצבא דחה את הדרישה לעת עתה, עצם העמדת מוסד זה במרכז המאבק לרסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי, אינה דבר של מה בכך. היא משמעותית עוד יותר בצרוף התקפלותה המתמשכת של הממשלה מול האלימות פורעת החוק של פעילי הימין הדתי, או קבלת חוקים אנטי דמוקרטיים בהם מהדהדת הלוגיקה היעקובינית של נוער הגבעות. פירושה הסימבולי של הדרישה לתקן את נוסח "יזכור", הינה שבעתיד הלא רחוק, ואפשר שכבר עתה, הצבא לא יוכל עוד להוציא לפועל את פקודות המדינה כאשר אלו יסתרו את דברי הרבנים. על משבר עמוק זה כבר מצביעים לא רק אנשי אקדמיה החשודים מלכתחילה בניתוק מ"העם", אלא – אם לשפוט על פי מגוון הכתבות האחרונות שהתפרסמו בעיתונות הכתובה – אנשי צבא ומערכת הביטחון בכללותה, היודעים דבר או שניים על הדינאמיקות המתחוללות עתה בתוך המוסד הצבאי.

אך ישנו גם מימד אזרחי ליהודוקרטיזציה של המדינה, כזה שלא זכה עד עתה להרבה תשומת לב. דוגמה טובה לכך הנה ההתאגדות של קבוצות חילוניות ברחבי הארץ לאור כניסתם של גורמים דתיים לאזורי מגוריהם. לאחרונה חגגו חברים באחת השכונות הללו את הכרעת הוועדה לתכנון ובניה לסגור את גן הילדים של חב"ד שהוקם בשכונה, ושנתפס כמאיים על אורחותיה. מעבר לעימות על גני ילדים ושולחנות מאולתרים להנחת תפילין, מה שבולט לעין היא ההתגייסות של אנשים חילונים ליצירת קבוצות שמטרתן מלחמת תרבות על רקע דתי, מתוך תחושה כללית של איום קיומי – איום על אורחות החיים, המסורת והאידיאלים העמוקים ביותר של החילוניות הוותיקה והמבוססת. קבוצות אלו, של אותה חילוניות וותיקה, מזהות את עצמן כקבוצות מיעוט הנאבקות על שימור אורחות חייהם, על רקע ההוויה הדתית הכללית ששוטפת את המדינה. כאן לא מדובר במוסד לאומי שעבר טרנספורמציה כמו במקרה של הצבא. מדובר בהגמוניה שעברה היפוך. כאן כוונתי היא שבעבר הייתה זו ההגמוניה חילונית שהתמודדה עם לחצים ודרישות של קבוצות דתיות לשימור זהותן הפרטיקולארית באזורי מגוריהם, בשיטת החינוך הייחודית להם, או בקבלת הכרה כלשהי באורחות החיים הכלליות. עתה, מנגד, מדובר בתחילתה של הכרה כי ישנה הגמוניה דתית ושכנגדה קבוצות חילוניות וותיקות צריכות לפעול למען שימור זהותן הפרטיקולארית במקומותיהן. המעניין הוא שההתארגנות המדוברת של קבוצות חדשות אלו אינה מבקשת להיאבק על אופייה של המדינה. על כך כבר וויתרו. ההתארגנות החדשה מבקשת אך ורק לגדר – לשים סייג – בכל הקשור לתחום המושב הספציפי של חבריה, כפי שביקשו למשל ניטורי קרתא בעבר. שמירת החומות החדשה, אפוא, הנה זו של החילוני הוותיק למול המדינה היהודוקרטית.

 

2.

במובן מסוים, וחשוב לשים לכך לב, מתחים אלו על רקע דתי, שצצים עתה ביתר שאת ויתר עז, אינם רק סיפור מקומי. הם נותנים ביטוי מקומי לתהליכים רחבים יותר השוטפים את העולם בכללותו, ושרבים רואים בהם סימן למציאות ה"פוסט-חילונית" של תקופתנו. תחת המושג "פוסט חילוניות" בו עוסקים הוגים מרכזים כמו יורגן הברמאס, צ'רלס טיילור, לצד רבים אחרים, מבינים בדרך כלל שני עניינים. האחד הינו שיבתם של הדת והדתיים למרכז הבמה החברתית, תרבותית ופוליטית. האחר הנו ההבניה מחדש של הזהות החילונית עצמה. זו האחרונה אינה תופשת עצמה יותר כצורה של "התרחקות" מדת ומדתיות במובן פשוט כלשהו. היא תופשת עצמה יותר ויותר כמעשה מרכבה של יחסים בין קודש וחול, בין מוטיבים דתיים המבעבעים תחת תרגומם (החילוני) לענייני העולם הזה. כמובן, שני עניינים אלו, המלמדים על המצב הפוסט חילוני – שיבתה של הדתיות למרכז הבמה, והעיצוב מחדש של הזהות החילונית – כרוכים זה בזה. עבור הברמס מדובר במצב המזמין תפישת אזרחות חדשה עבור אירופה. הסוציולוג פיליפ ווקסלר מאידך מסיק כי מדובר בחברה השקועה ב"מיסטיקה של העולם הזה". בכך הכוונה כי מדובר בחברה חילונית, דהיינו שבמרכזה נמצאים ענייני העולם הזה ולא הענות לדרישותיו של האל, שמאמצת מחדש את החוויה הדתית המיסטית, כצורה של מטאפיזיקה והצדקה עצמית המספקות את הלכידות החברתית. לא רק קבוצות שוליים כמו, מתקשרים, אנשי ניו-אייג', תיאוסופים, נח-נח-נחמנים ומקבילותיהן הספיריטואליות, נותנות ביטוי לחוויה חילונית-רליגיוזית חדשה זו. יותר מכך, מדובר בחברה החילונית בכללותה, בהבנתה העצמית, הנותנת ביטוי לכך. רה-מיסטיזציה של העולם, ולא דה-מיסטיזציה של העולם – אם לשחק מעט עם המושג המכונן של מקס וובר – היא המאפיינת את העולם של זמננו.

אלא שהתכונות הללו קשורות בעולם המערבי בלבד. הלכה למעשה, עוסקת האקדמיה היום יותר ויותר בהשלכות השונות של הסיטואציה ה"פוסט-חילונית" הזו על אירופה, או אמריקה, ובוויכוחים הנוקבים על כיסויי הראש בצרפת; על בנייתם של מסגדים בערים המרכזיות בגרמניה; על חינוך בחברה מרובת זהויות אתנו-דתיות; ועל התחזקות של הימין הקיצוני, הנישא על גלים של שנאת מוסלמים (או יהודים), הנתפשים כזרים בחברה המזהה עצמה מחדש כתרבות נוצרית שעברה תהליך של חילון. אך אין פניה של ה"פוסט-חילוניות" בפינה הצפון מערבית של היבשת הארו-אסיאתית כפניה בישראל. אם לומר זאת בבוטות, הרי שפניה של הפוסט חילוניות בישראל קרובים הרבה יותר לאלו שבאירן ובטורקיה מאשר לאלו בגרמניה וצרפת. כאן למשל לא מדובר בשיבה של דתיות באותו מובן שמדובר בה באירופה, משום שהדת מעולם לא הפסיקה להיות נוכחת. התוצאה כאן היא אחרת. אם לומר זאת בקצרה, הרי שהתוצאה של המצב הפוסט חילוני בישראל הינו ניצחון סופי ומוחלט של החיבור בין לאומיות ודתיות. אלו הם אפוא פניה של היהודוקרטיה, שבה משתלטת הגרסה הרדיקאלית ביותר של תפישת העולם הדתית-לאומית על החיים במרחב הציבורי המשותף. מה שהיה עמדת מיעוט מרקד בסבסטיה, מסיים כדת הפוליטית שסיפחה לעצמה את המדינה. הדיבורים על "מדינת יהודה" שעוד נשמעו לפני כמה שנים, איבדו כעת מתוקפם, משום שאין צורך במדינה כזו, כאשר ישראל עצמה עברה יהודוקרטיזציה. התיאולוגיה הפוליטית החדשה של המדינה היהודוקרטית ניזונה הרבה יותר מהמשיחיות הגלויה, חסרת העכבות, של תלמידי הרב קוק, מאשר מזו הדיאלקטית, לפרקים פרגמאטית, של בן גוריון. והיא גם ביטוי לחיבור, אולי פרוורטי, של ניגודים: מהצד האחד תפישת הנעורים המודרנית המבוססת על השהיית החוק והחוקה של החברה והתרבות בשם הביטוי העצמי, האותנטיות וההתחברות עם הניצוץ האלוהי הפנימי, ומהצד האחר הדת היהודית הדורשת הליכה בחוקותיה ומצוותיה לשם קימומו של עם כהנים וגוי קדוש.

 

3.

"פוסט-חילוניות" בישראל פירושה, אפוא, יהודוקרטיה על אחת משתי צורותיה, ממנה הזהירו את כולנו לפני יותר מארבעה עשורים הוגים כמו ישעיהו ליבוביץ. עתה בשלו כנראה התנאים להתבססותה, משום שהשיבה לדת ודתיות, לצד העיצוב מחדש של ה"אני" החילוני מאפשרים זאת. תיאוקרטיה יהודית, או יהודוקרטיה, נעה על ציר מתחים חדש, שיש להכיר בסכנותיו. זהו הציר שבין מדינה בשליטת כוחות הדת ההלכתית, השומרת לכל הפחות על חלקים מהמסגרת הפורמאלית, הפרוצדוראלית, והדמוקרטית ובין הגרסה היהודו-פשיסטית שבה אין מי שיגביל את זכויותיו של הריבון היהודי לפגוע במיעוטים או במתנגדים. מאמרו של רונן שובל על ה"תיאוקרטיה החילונית" מעוגן בדיוק בצומת הזה. שובל מבקש לחוקק חוק יסוד "ישראל כמדינה יהודית" שמשמעותו המוצהרת היא להותיר את המעטפת הדמוקרטית על כנה, ומשמעותו הסמויה עיקור הדמוקרטיה מכל תוכן. העיקר טמון בכך ששובל וחבריו אינם ביטוי לעמדה ימנית רידקאלית, יש שיאמרו פאשיסטית, במשמעות ההיסטורית של המושג. זו הבנה שגויה של התופעה, המתעלמת מהאופן שבו העמדה המדוברת אינה אימוץ של הגיון ימני לאומי מהסוג של ז'בוטינסקי למשל, אלא ביטוי מובהק של הגיון דתי מהסוג שדובר בו כאן. לא לחינם האויב של שובל וחבריו היא ה"תיאוקרטיה החילונית" כפי שהגדיר זאת במאמרו. אגב כך, הצעתו של שובל קיבלה משמעות קונקרטית  כאשר 40 חברי כנסת תמכו בהצעת חוק היסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", שבמרכזו ביכור אופייה ה"יהודי" של המדינה על פני אורח החיים הדמוקרטי.

אם לשפוט לפי מצב העניינים העכשווי, אם כן, האפשרות השנייה של נפילה לתהום המדינה היהודו-פשיסטית אינה בלתי סבירה. אפשרות זו, שאין להקל בה ראש, מבשרת, כמובן, על סופה של הדמוקרטיה הליברלית, משום שכבר עתה ישנם רבנים שאינם מהססים לתמוך – באופן ישיר, על דרך השתיקה, או מתוך "הליכה עם הזרם" – ברדיפתם של מיעוטים, או דיכויים של מתנגדים, מתוך פרשנות מעוותת, חסרת עידון, יצרית ואפלה, לרעיון "אתה בחרתנו" ואלו יחזיקו במסגרת החדשה את מפתחות הריבונות. ומדינה יהודו-פאשיסטית, כמו מדינה אילסמו-פאשיסטית, היא איום קיומי בראש ובראשונה על עצמה. אך באופן עמוק ביותר היא מעידה על חוסר היכולת להחזיק באופן קולקטיבי, לאורך זמן, בשטח ההפקר, העמום, המורכב, של התיאולוגיה החילונית, שאינה חסרת אל, אך בה בעת היא כופרת, ושממנה ניזונה ה"דיאלקטיקה של רציפות ומרד" של הציונות. אני משתמש בביטוי זה, משום שהוא מחזיר אותנו לדבריו של גרשם שלום ואולי גם לחרדה שתקפה אותו לנוכח המשיחות הגלויה המוצהרת של הציונות הדתית אותה הכיר היטב. מכל מקום, דיאלקטיקה של רציפות ומרד הייתה בסופו של חשבון בדיוק זו שעמדה בבסיס נוסח התפילה החילונית שמילותיה היו "יזכור עם ישראל", כמו גם בזהות היהודית-דמוקרטית שנקבעה למדינה, ושאיתה פתחתי את דברי. זו הייתה תפישת עולם חילונית-תיאולוגית, שלא וויתרה על הטרנסצנדנטיות האלוהית אלא הפכה אותה למוחלטת – דהיינו למנותקת לחלוטין מענייני העולם הזה, וככזו מהדהדת בהם, כקול מן העבר, נוכח ונפקד בעת ובעונה אחת. התיאולוגיה החילונית הזו לא ביקשה לפתור את המתחים הרליגיוזיים שהרכיבו אותה, אלא להפוך את העמימות העוטפת אותם לבסיס הלכידות החברתית של הדורות הבאים, ולעשות זאת תוך שימוש בחינוך הממלכתי. אפשר שחוסר היכולת להכיל מקום שכזה על ציר של זמן, ובאופן משותף, מגביר כעת את החשש כי כיליונה של המדינה קרב ובא. גם לחשש זה, אני מעז לומר, יש מקום חשוב ביציאתם של כה רבים לרחובות ל"מרי האזרחי" אותו אנו חווים כעת.

נתזים: האיסלאם נעשה יותר איסלאמי

28 בפברואר 2011

טרנד סביבתני חדש: איסוף חיות דרוסות לצורך אכילה. כתבה נרחבת מפרטת את היתרונות והחסרונות של סגנון החיים ומזהירה: ההיפסטרים יגלו את זה בקרוב

תעשיית הפורנו ההומואי מזדהה עם הציונות: במרכז הקהילתי הגאה של ניו יורק היתה אמורה להיערך מסיבה נגד האפרטהייד הישראלי. מפיק הפורנו מייקל לוקאס, שידוע בחיבתו העזה לישראל, הפעיל לחץ כבד על מנהלי המרכז והצליח להביא לביטול האירוע, בטענה שהוא "אנטישמי". הוא גם תיאר כיצד צילם סרט פורנו בכפר ההרוס ליפתא. בינתיים ג'ודית בטלר מובילה את המחאה נגד לוקאס

ובינתיים בצ'כיה: מפיק הפורנו הפופולארי בלאמי הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר לאחר שליהק שני אחים תאומים לאחד מסרטיו. כתבה ב-Salon עוסקת בשערוריה סביב שני האחים הצ'כים, אליה ומילו פיטרס, שדרך אגב מציגים את עצמם בתור "זוג"

אחד האלמנטים השנויים ביותר במחלוקת באידיאולוגיה של התנועה הפוליטית האפרו-אמריקאית "אומת האיסלאם" הוא האמונה בעב"מים. מתברר שלואיס פרחאן ראה במקסיקו ב-1985 גוף שמימי שהוא מכנה "הגלגל", שאותו הוא מקשר לחזון יחזקאל. בוועדית התנועה בשיקאגו ייערך פאנל בנושא

לסביות מוסלמיות בבריטניה מוצאות דרכים למסד את זוגיותן תוך השגת לגיטימציה הלכתית (כזו או אחרת)

 

(כל התמונות היום מתוך "אלף לילה ולילה" לפייר פאולו פאזוליני)

המאמר הפותח את הגיליון האחרון של Journal of the History of Sexuality עוסק ביחסי זוגיות בין נזירים ביזנטים במדבר יהודה, שנמשכו לפעמים לאורך כל חייהם של הנזירים – המבנה הדומה ביותר לזוגיות בין גברים שהתקיים בעולם הנוצרי. זוגות הנזירים חיו ביחד בתא אחד בפרישות משותפת, עד שהמוות הפריד ביניהם. מקורות בני התקופה מתארים את העניין שעוררה צורת החיים הזאת, כולל פנטזיות אירוטיות של נזירים אחרים

ומאמרם של רג'ה חלידי וסובחי סמור ב-Journal of Palestinian Studies עוסק בפאזה הניאו-ליברלית הנוכחית של הלאומיות הפלסטינית תחת שלטונו של סלאם פיאד. הכותבים מראים כיצד הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כמו תנועות אחרות שצמחו בתקופת הדה-קולוניזציה, נאלץ לאמץ לעצמו את לוגיקת הגלובליזציה, בחסותה של התמיכה הכלכלית האירופית וה-NGOs

זין ענק בגובה 65 מטר שצויר על אחד הגשרים בסנט פטרבורג על ידי קולקטיב האמנים האופוזיציונרי Voina מעורר מחלוקת בסצנת האמנות הרוסית השוקקת

גורבנגולי ברדימוחמדוב, שליטה האוטוריטארי-משהו של טורקמניסטאן מאז 2006, הוא חסיד נלהב של הפילוסוף הטורקמני מגטימגולי פיראגי (1797-1733). הפילוסופיה של פיראגי, בן זמנו של קאנט, ממלאת תפקיד מרכזי בניהול המדינה – מה שהופך את טורקמניסטן לדבר הקרוב ביותר בעולם למדינת הפילוסופים של אפלטון.

בית המשפט בהודו פירסם תקנות המגבילות את השימוש בחומרים מסוכנים לצורך ייצור פסלים של האל דמוי הפיל גאנש. המפלגה ההינדו-פונדמנטליסטית Shiv Sena מארגנת בתגובה מחאה של יצרני גאנשים

הפעיל הסביבתי מייק טידוול התחיל כבר לפני עשור להתכונן לסוף עידן הנפט והתקין קולטי שמש על הגג שלו. עכשיו בעקבות האירועים הסביבתיים האחרונים הוא העלה הילוך, והחל לגדל חסה במרתף. הוא ממליץ לכולנו לעשות כמוהו (אבל מה עם אנשים שגרים במרתף?)

ובינתיים, באמריקה מתחזקת תנועה "אחרינו המבול" של סרבני החיסכון והאנרגיה המתחדשת

נפילתו הצפויה של קדאפי מבשרת את סוף עידן הדיקטטורים האקצנטרים. עכשיו הדיקטטורים יהיו סתם מיליארדרים אפרוריים שלמדו בהרווארד ועובדים בשביל קרן המטבע העולמית

Neues Deutschland מנצל את הפיאסקו של הפרייהר צו גוטנברג כדי לדון בהתפוררותה של האצולה הגרמנית

בתקופתו של חוסני מובראק, השלטון במצרים העלים את המסמכים המתעדים את עברה של המדינה. ההיסטוריון יואב די-קפואה מסביר במאמר מעניין באלג'זירה שתעודות הנוגעות לתבוסה ב-67' או להסכמי קמפ דיוויד אינן נגישות להיסטוריונים

המושג הלוהט בתרפיה של הומוסקסואלים הוא Velvet Rage – התקפות של שנאה עצמית שמקורן בילדות נטולת אהבה. הפסיכולוג אלאן דאונס, מחבר הספר המשפיע, טוען שבגלל זה הומואים הם דכאוניים ואובססיוויים יותר

ההיסטוריון הפופולארי איאן קרשו מעריך את הסיכויים לפאשיזם אנטי-איסלאמי באירופה. המסקנה: זה יקרה במצב של קריסה כלכלית או של מגה-פיגוע בעיר אירופית גדולה

ובינתיים, הלך רוח אפוקליפטי גם בתנועה הראלית: מנהיג התנועה בישראל, לאון מלול, טוען שהעב"מים שנראו מעל הר הבית הם מסר מקבוצת המדענים Elohim לעם הישראלי, בדרישה להקים סוף סוף את השגרירות הראלית בירושלים שכולנו מצפים להקמתה במהרה בימינו (אגב, הם אפילו פנו בעניין אפילו לעוזי דיין – ללא הועיל)

חזית הריאקציה

הרב אורי שרקי, איש חטיבת "מנהיגות יהודית" של פייגלין, טוען ש"האיסלאם נעשה יותר איסלאמי" (???!), מה שמתבטא באירועים האחרונים בעולם המוסלמי. אבל דווקא בנקודה הזו, שבו הסכסוך נעשה יותר דתי, יש יותר מקום לדיאלוג בין היהדות לאיסלאם

יונגה פרייהייט מסביר: פוליטיקאים מהימין הם יותר חתיכים!, ומכריז בפעם המי יודע כמה: אין חיה  כזאת אשמה קולקטיווית

אם בן דרור ימיני היה כותב את "התפסן בשדה שיפון", כנראה שהתוצאה היתה נראית כמו הפוסט הזה של העיתונאי העצמאי עדי שוורץ: תיאור ארוך ומפותל למדי של מסעו של עיתונאי פטריוט בישראל ובשטחים עם קבוצת עיתונאים שוודים, חלקם יהודים, שמתואר על ידיו כ"מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית" וכביטוי של "אלימות מחשבתית קשה". טוב, בכל זאת שילמו לך על המלון, לא?

הגלגול

5 בנובמבר 2010

הוא פילוסוף די מוכר, אינטלקטואל ומתרגם מלטינית, מבכירי המומחים לאידיאליזם האיטלקי באגן המזרחי של הים התיכון. מדי פעם, גם אם לא בכל פעם, הוא היה חותם על עצומות נגד פעולות הממשלה, ופעם אחת, כשיצא ספרו המרכזי, אפילו כינה את ישראל בריאיון עיתונאי "מדינה מושחתת באופן עמוק". בקיצור, איש לא הטיל ספק בשייכותו למה שכונה על ידי שר הביטחון "השמאל העמוק"; הוא היה שמאלני לגמרי, שמאלני לכל דבר ועניין, שמאלני מבטן ומלידה.
השבוע פגשתי אותו בסיטואציה חברתית כלשהי. ידעתי כמובן על המפנה. הוא הרי התראיין על המפנה בכל כלי תקשורת שגילה עניין כלשהו בעמדותיו – מ"מקור ראשון" ועד "תזה". ניגשתי אליו ושאלתי איזו שאלה סתמית. כצפוי, תוך שני משפטים כבר ניתן היה לזהות את דמותו החדשה של האיש. במלים נמלצות, הוא הזהיר מפני ה"ערבו-פאשיזם" (שהוא לטענתו "מונח מדויק יותר מאיסלאמו-פאשיזם"), ואשר צריך לטענתו להדאיג "דווקא אנשים כמוך". הוא המליץ לי לקרוא בדחיפות את ספרה האחרון של בת יאור, והזכיר את "פיגועי ההשמדה" (שהם לטענתו "מונח מדויק יותר מפיגועי התאבדות").
לא נעים להגיד, אבל הרושם העיקרי הוא שהאיש נעשה די מטומטם. זה היה ממש עצוב לראות. המפנה הריאקציוני שעבר הזכיר לי באופן כלשהו את האירוע המוחי שעבר בן משפחה קרוב שלי. אוצר המלים שלו הצטמצם פלאות; הקול, שהיה עמוק ואירוני, הפך לצפצוף צרחני. בכל פעם שהזכרתי משהו מחייו כשמאלני, הוא גלגל לאחור את עיניו ונאטם. כי התפנית הימנית היא קונוורסיו, לידה מחדש, טרנספורמציה טוטאלית; כאילו נכנס שד לתוך גופו של האיש.
כששאלתי אותו מה הוא קורא עכשיו, כבר ידעתי לאיזו תשובה לצפות. "אתה תופתע לשמוע", הוא אמר, "אבל אני קורא את אמנת החמאס. זה טקסט חשוב ביותר. אני חושב שזאת קריאת חובה לכל אדם בעולם המערבי".
מה שמביך הוא, שכבר בריאיון העיתונאי הראשון מלפני שנה וחצי הוא סיפר שהוא קורא את אמנת החמאס. האיש הזה, שרק לא מזמן גמע את כתביו של ג'מבטיסטה ויקו כאילו היו מיץ ענבים של "פז", תקוע כבר יותר משנה על טקסט לא ארוך במיוחד. אחר כך, כששוחחתי על כך עם חבר, הוא אמר לי דבר נכון: הוא כבר יקרא את אמנת החמאס עד סוף החיים. הוא לא צריך משהו אחר.

זה קורה מדי פעם לאנשים מסוימים בעולם הספרות והאקדמיה. לרוב אין סימנים מוקדמים, וכמעט אי אפשר לחזות את מי זה יתקוף, ומי ימשיך לעצומה או ההפגנה הבאה. למעשה, אם יש אינדיקציה כלשהי שאמורה לעורר דאגה הרי זו דבקות יתר וזעם שמאלי משיחי. על כל פנים, בנקודה מסוימת הם "נושרים", והופכים לאדם חדש. כשלעצמה, היכולת להשתנות היא כמובן מבורכת, ואולי אפילו הופכת אותנו לבני אדם. אבל המעבר לימין, כמו שהוא קורה בשנים האחרונות לאינטלקטואלים רבים כל כך, הוא לא בדיוק שינוי דעה במובן המוכר. כי האדם החדש שנולד מהמפנה הריאקציוני הוא תמיד אישיות הרבה פחות מורכבת; כמו חוזר בתשובה טרחן, הוא קורס לעמדה אוטיסטית, חוזר פעם אחר פעם על אותן מנטרות. שהרי, מרגע שנדחקת לעמדה הפרנואידית-ימנית, כל אירוע וכל טיעון כבר מחזק אותך בעמדתך.
באופן עקרוני, ברור שקריסה אינטלקטואלית כזו יכולה לקרות גם לאנשי ימין שעוברים פתאום לשמאל. מן הסתם, בשנות ה-30 או ה-50 קרה לא פעם שליברלים התחילו בן לילה לשגע את סביבתם ולנאום בשבחו של עולם המחר הסובייטי ושל שמש העמים. אבל בפועל, מצב כזה הוא כמעט לא רלוונטי בתקופתנו. לזרועותיה המחבקות של הריאקציה מובילות כיום אלף דרכים, ואילו אל ממלכת התכליות של השמאל מובילה אולי דרך עקלקלה אחת.
למעשה, השמאלנים-לשעבר הם אנשים שהתייאשו, ולא מסוגלים לעמוד יותר בסבל שיוצרים הפרדוקסים הקשים באמת של עמדה שמאלית בתקופתנו. הם לא מסוגלים לעמוד גם בחוסר האונים ובתחושת החידלון. הימנים החדשים יתארו תמיד איזה אירוע מזעזע (כמו הלינץ' ברמאללה או ניצחון החמאס) בתור מה שגרם לשינוי; אבל למעשה, מה שמוליד אותם הם אירועים מסוג אחר – למשל מערכות בחירות שבהן נוחל השמאל מפלה, או חוקים גזעניים שעוברים בכנסת. אירועים כאלה גורמים ייאוש למי שמחזיק בעמדה שמאלית; אבל יש כאלה שמתייאשים עד כדי כך, שהם קורסים בבת אחת לעמדה ימנית.
ואז, ברגע הזה, הם מאושרים. המומר לא מיואש יותר, להיפך, הוא במצב של הייפר: הבולשוויקים ואיסלאמו-פאשיסטים הרי בכל מקום, ויש איזה עונג בלחשוף אותם שוב ושוב. שלא לדבר על כך שעכשיו, הוא יוזמן לאינספור פאנלים עם בן-דרור ימיני ואפי איתם, ייצא לסיבובי הרצאות ביחידות צה"ל, ובאופק מחכה כבר המשרה החלקית במכון שלם.

מדעני האקלים העוסקים במודלים ממוחשבים מתארים את תקופות הקרח כמצב שבו מערכת האקלים רבת תנודות ותהפוכות קורסת לנקודה כלשהי, שממנה היא כבר אינה יכולה לצאת. הקריסה אל הימין היא תקופת קרח כזאת: כשנגיע לשם, לא נוכל להיחלץ.