Posts Tagged ‘ילדים’

ההורים נגד הדובים: שיחה על מקרה גל ווליניץ

12 בפברואר 2013

אורי גנני ועפרי אילני

עפרי: לפני כמה שנים הזמנתי מחבר ציור, והתברר שאני מופיע בו כדמות עירומה כבולה לספה. הייתי די נבוך מהציור, אבל בכל מקרה הוא הוצג באתר של האמן, יואש פלדש. בערך שנתיים אחר כך הגשתי כמה בקשות למלגות, ונזכרתי בעניין הציור הזה. הוא הופיע תמיד בראש תוצאות החיפוש, והנחתי שחלק מחברי הוועדות הקובעות יחפשו את שמי בגוגל ויתקלו בו מיד. אני לא משחק אותה אמיץ מדי, כי אני יודע, על סמך סיפורים שונים שמסתובבים, שלפחות שני אנשים במעגלים הרלוונטיים לא אוהבים הומואים, וחוסר האהבה שלהם משפיע על ההחלטות שלהם. מנסיוני, אני יודע שהדברים האלה, שקשורים לתגובות של גועל, פועלים לפעמים אפילו ברמות לא מודעות – בעיקר כשמעורב בהם דימוי ויזואלי. גם בנאדם הגון שישתדל להתעלם מההרגשות שלו כלפי הומוסקסואליות עשוי לפתח איבה כלפי מישהו, ולנמק אותה בפני עצמו ובפני אחרים בכל מיני נימוקים אחרים. למעשה, מה שיפעיל אותו זה זה. הגועל.

העניין היה די גורלי מבחינתי, לכן ביקשתי מיואש להסיר את השם שלי מהציור. חשבתי שזה יהיה חבל אם כל המאמצים שהשקעתי בלכתוב דוקטורט, לפרסם מאמרים וכו', ירדו לטמיון בגלל שמרנות של מישהו. אבל אני די מתבייש בזה עכשיו, בגלל פרשת גל ווליניץ – האמן שגורש מבית הספר שבו לימד כמורה מחליף אחרי שתלמידים גילו את היצירות הארוטיות שהוא יצר, ופוצצו לו את השיעור.

אני מניח שזאת סיטואציה די מוכרת לרבים מאיתנו, בעיקר בדור ה"מולטיטסקינג" הנוכחי. אנשים נאלצים לחשוב פעמיים, או שלוש פעמים, באיזו מידה משהו שהם עושים בתחום אחד של החיים יתקבל בהבנה בתחום אחר של החיים. זאת, מכיוון שהכסף נמצא לרוב בידי אנשים שמרנים, והומוסקסואליות היא עדיין לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. כך עולות שאלות באיזה לבוש אפשר ללכת לעבודה; איזה עמדות מותר להשמיע בפינת הקפה; וכדומה.

לכן אני חושב שאנשים כמו גל ווליניץ שוכבים על הגדר בשביל כולנו. אנשים שמעזים להפיץ עבודות פרובוקטיביות וחושפניות, מתייצבים מאחוריהן ונאבקים על הזכות שלהם ליצור את העבודות האלה ולהציג אותן, מאפשרים גם לסתם מישהו להגיע עם פירסינג לעבודה, או להגיד שהוא הומו במשרד, או להשתתף באירוע בלי שיצפו ממך לדבר על רכישת חיתולים או חלקי חילוף לרכב. הם מנכיחים את העובדה שלא כולנו אותו דבר, ושהמובן מאליו הסטרייטי והמהוגן הוא אשלייתי. צבוע ובדוי. זה די מוכח, שהדרך היחידה להתגבר על צביעות ושמרנות היא פשוט לפוצץ אותן, וכך מה שנחשב היום לפרובוקטיבי ייעשה טבעי ומקובל.

המובן מאליו הסטרייטי המהוגן

כך שאין כאן שום פרובוקציה סתמית ודווקאית. מדובר בסיטואציות שהמון אנשים חשים בחיים שלהם. כל אחד צריך לזכור שגם לו אפשר לשלוף איזה משהו, ולחולל סקנדל, גם (ובעיקר) אם הוא איש משפחה מכובד. צביעות מינית היא בעיה חברתית. היא גם המקור להרבה מאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע, שמסגרתם מישהו "מכובד" ש"לא הייתם מאמינים עליו" מתגלה בקלקלתו. מזעזע ככל שהדבר יישמע – חלק ניכר מהאנשים שנחרדים מהיצירות של ווליניץ מצצו בעצמם פטמה בהזדמנות כזו או אחרת. חלקם, אני מעז לנחש, גם הסתכלו מתישהו על סרט שבו מישהו או מישהי מוצצת פיטמה. ההבדל הוא שבניגוד לסרטים האלה, כלומר לפורנוגרפיה תעשייתית, בסרטים של ווליניץ אף בנאדם לא נוצל. ובנוסף, באותם סרטים מופיעים לרוב אנשים אנונימיים, או עם שמות בדויים, ואילו ווליניץ הזדהה והתייצב מאחורי הדמות שביצירה. ועוד הבדל: ווליניץ לא נראה כמו שחקן פורנו קלאסי. הוא קצת שמן, ויש אנשים שזה מגעיל אותם. אני לא מדבר כרגע על זה שהיצירות שלו עוסקות באינטראקציות מיניות בין גברים.

אורילמעשה אנו מתנגדים להבחנה הרואה בפרשה התנגשות בין קלות דעת מתירנית של הומואים ושוחרי טובתם מול אחריות מציבת גבולות – "עד כאן, סלקו את ציפורניכם מהנשמות הרכות ובנות העיצוב!".  הפרשה הזו חושפת מתח בין שתי תפישות עולם שמצויות לעיתים בסימביוזה יחסית (כמו למשל בקפה ההומואי של גן מאיר), ומדי פעם הן מצויות בהתנגשות כפי שהודגם כעת (כמו גם בסיומו האפוקליפטי מעט של הסיטקום האמריקאי "וויל וגרייס"). הדיכוטומיה המובהקת יותר היא כמובן זו שמתקיימת בין הומואיות לא נחמדה, נטולת ילדים ויתירה מזאת: כזו שמשחקת בדימויי ההורה-ילד באופן מערער (שוב, זוהי הליבה הדימויית של התצלומים), לבין ולדנות אחראית.

במובן זה השאלה האם מדובר כאן באמנות או בפורנוגרפיה הינה תמימה, לא-רלבנטית, שלא לומר שקרית.  השנייה (פורנוגרפיה) הינה רעה ממילא. אך אף זו הראשונה, האמנות, חשודה בעיני רבים בשמאל כמרחב צמיגי של ייצוגים דכאניים, כפי שכבר הראו אלו שטענו כי גל ו' מנציח ביצירותיו מצב קולניאליסטי של פרה מיניקה דשנה ולבנה מול יליד-יונק שחום ושדוף. טענה זאת מתעלמת (אולי ביודעין) מהיבטים "אסתטיציסטיים" של  אירוניה והיפוכי משמעות, וחמור מכך, גם משיח משוחרר של תשוקות לא-נורמטיביות – כולם הושמו בסל אחד, זה של "התיחכום העודף" והפרשנות ההיפסטרית "קלת הדעת", המכסים שניהם על השקר הגדול של עולם אשכנזי דכאני, כביכול.

התנגדות לחשיפה אל היצירה הפורנוגרפית, זו שהיא בה בעת גם אידיאולוגית, ביטוי של תפישת עולם (למשל "תמונות מהווי המיטות של דובים מיניקים") היא בפועל התנגדות לאחת הזהויות/הזדהויות שאנשים מסוימים אימצו לעצמם כחלק מהסובייקטיביות שלהם. לזהות זו, על פי אותם מתנגדים, מותר להיחשף אך ורק "בהדרגה, עם הבשלות המינית, 'לאחר גיל 18'. מעניין איך אותם מתנגדים היו מגיבים אם דרישותיהם לסטריליות תודעתית א-מינית, היו מוחלות על שיח הזהות המזרחית, שיח "הפרחיות", או שיח הנכבה. כל אלו מכילים מניה וביה תשוקות מערערות רבות, שלא לדבר על כך שבעיני רבים מדובר באופני שיח שהינם בבחינת רעלני תודעה חמורים, מקורות זיהום ואיום, ובפרט על ילדים רכים וברי עיצוב.

                         סטריליות תודעתית א-מינית

עפרי: בין אם היצירה היא פורנוגרפית או לא, חשוב להדגיש שפורנו מהווה בעיה רק כשיש לו קרבנות. פשע בלי קרבנות הוא לא פשע. באופן בסיסי, אין שום בעיה עם מי שמעלה לרשת "תכנים בעלי אופי מיני", כפי הדבר מוגדר בשפה מכובסת מתורגמת מאמריקאית, כל עוד לא מדובר באקט מיני שפגע במישהו או מישהי. לכל היותר, זאת שאלה של טעם. בפשטות, מין זה לא דבר רע, ובמצב אידיאלי, ככל שאנשים יוכלו להגשים את המיניות שלהם יותר בחופשיות בלי לפגוע באנשים אחרים, כך העולם יהיה טוב יותר. הנימוק היחיד להגבלה עקרונית של ארוטיקה, מלבד פגיעה בבני אדם אחרים, הוא דתי, ולא על זה אנחנו מדברים כרגע. אגב זו הסיבה שאנחנו די מקפידים להשתמש כאן בבלוג בדימויים אירוטיים (לדוגמא כאן כאן וכאן וכאן וכאן) – גם כי זה יפה וכיף, וגם כדי להבהיר שבמקום הזה אנחנו לא עושים את ההפרדה הזאת. אין שום דבר רע בציור של זין, ואין שום דבר רע שהוא יופיע לצד טקסטים על שואה או זכויות אדם. ומי שלא רוצה לראות תמונה של גבר עירום, שלא יקרא את הטקסטים.

אבל כאן, כמובן, אנחנו מגיעים לשאלת הילדים.

אורי: בהקשר זה הייתי מזכיר כי הילדים נחשפו אל העבודות לא כמשתתפים פעילים בהן, אלא במעמד של צופים חיצוניים, צופים סקרנים ומעורערים שהציצו בטעות למרחב לא-להם, מבעד לדלת לא שלא ננעלה כהלכה (אם כי, יש אינספור דלתות כאלה ומבעדן "מראות קשים"). אבל אם הילדים היו צופים-מציצים-נפגעים, ההורים היו בתפקיד משעמם הרבה יותר. תפקיד גולדה.

אני סבור, ונדמה לי שכך גם אתה, כי דובים מיניקים יכולים וצריכים להיות מורים לילדים רכים. אם שוללים את האונלייניות שלהם אז שוללים אותם בעולם. ההפרדה בין המרחבים הינה שקרית וצבועה. אין מנוס מלשלוף כאן את עקרון ההשלכה: ההורים נחשפו מבעד לילדים לחומר שהם לא רצו בו. ההגנה על הילדים היא אצטלה בלבד.

בעקבות הקריאה שנשמעה בתגובות שונות, לפיה יש לערב בדחיפות את הממסד הפסיכולוגי בפרשה, תהיתי כיצד לפתע פתאום יש לאותם אנשים – חלקם חשדנים כרוניים (ובצדק!) – אמון בממסד, ועוד בתחום כל כך נורמטיבי של "בריאות הנפש". בתור הומואים צעירים נחשפנו היטב למשמעות של התערבות פסיכולוגית כפויה בחיינו. לעיתים בדיוק בשעה שאיימנו – כילדים, מאוהבים וחשקניים – על עמיתינו הסטרייטים לספסל הלימודים. כך למשל, מורה אחת ביסודי ביקשה להגן על נשמה רכה כזו, בנו של מחזאי בועט ז"ל, מפניי. היא חששה ממה שנראה לה כביטוי של אהבה שאין לומר את שמה, שעלול לערער את אושיות קיומו של הנער. היא פנתה ליועצת שהזהירה אותו מ"היחסים הפרוורטיים" וביקשה ממנו להתרחק ממני.

Elisar von Kupffer+Sulla Spiaggia

                       בתור הומואים צעירים נחשפנו

עפרי: גם אני נזכרתי במשהו. כשהייתי בערך בגיל של התלמידים המדוברים, הלכתי פעם עם שני חברים בצהריים לעמק הנעלם, וכשהגענו לשם ראינו את אחד המדריכים החברתיים של תנועת הנוער מזדיין על המזח עם מישהי, בשעה שבה מעט אנשים באים למקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי בני אדם עושים סקס. האם זה גרם לי לטראומה? לא, נראה לי שאם כבר זה די חירמן אותי. התחבאנו מאחורי עץ וצפינו בכל ההתרחשות. הייתי אומר שזה היה מבחינתנו די נס שראינו את זה, צהלנו והיינו ממש מאושרים. האנשים שצפינו בהם אמנם הזדיינו מתחת לכיפת השמיים, אבל הם בטח לא פגעו במישהו או התעללו במישהו. אם כי כנראה שהם די רצו להראות, ואנחנו רצינו לראות.

אני די בטוח שגם נבהלתי והייתי נבוך. אבל לפעמים כלבים מאוננים על ילדים – זה גם מביך. ילדים נבהלים וצועקים "איכס" גם כשהם רואים שני חתולים מזדווגים. כשהייתי ילד היו כאלה שהיו מרביצים להם במקל כדי להפריד אותם, רואים את החתול הזכר ממשיך לגמוע בחיפזון את השאריות האחרונות של ההנאה. האם החתולים התעללו בנו בכך שנחשפנו אליהם? לא, אם כבר להיפך. ילדים יכולים גם ללכת לגן העצמאות כדי לראות שם הומואים מזדיינים. אלה דברים שקורים.

אורי: בעצם, היו יכולים לפני "רפורמת השקיפות" וניכוש השיחים שבה נקטה העירייה.

עפרי: בעולם יש מין, ויש ילדים. מדי פעם, כשהילדים מספיק סקרנים, או סתם במקרה, הם עשויים להיחשף לצורות שונות של מין. לשמור את הילדים מוגנים לחלוטין מכל אפשרות של חשיפה למראה של איברי מין יכול להיות די מסוכן – כמו לנסות לגדל ילדים בסביבה סטרילית לחלוטין. מיותר לציין שהיסטורית צורת הגידול הזאת היא חדשה לגמרי, ומתפשטת בעיקר מכיוון ארה"ב. מספיק לנסוע לגרמניה כדי לראות שם משפחות שעדיין מבלות בעירום בגנים ציבוריים, בים או באגם. האם זה טוב? אני לא יודע, אבל לא שמעתי שום הוכחה שזה משבש את ההתפתחות המינית או ההתפתחות בכלל יותר מאשר צורות אחרות של גידול ילדים.

tom of finland-barn

                המקור לאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע

כיוון שאנשים שאינם מסתירים את המיניות שלהם הם לא אנשים פגומים, אלא אם כבר להיפך, אני לא רואה סיבה עקרונית לא לאפשר לילדים ללמוד עם אנשים כאלה. האם אהרן שבתאי לא יכול להרצות בבית ספר בגלל שהוא כתב את "מטאזיויקה", שבו הוא כותב "זיינתי את זיוה"? אתמהה. מי שפוסל אותו מפסיד בסופו של דבר בעצמו.

אבל בכל מקרה, אי אפשר להעלים כל סימן למין מהעולם בגלל שילדים עלולים לראות את זה בנסיבות כאלה ואחרות. יש הבדל מהותי בין התעללות מינית בילדים, או חשיפה מכוונת של ילדים למין, לבין ילדים שמוצאים סרט באינטרנט, כמו מה שקרה במקרה הזה. לא כל מי שעשה משהו מיני וילדים הצליחו לראות את זה הופך למתעלל או מקרבן. יש הבדל בין הגנה על ילדים לבין פאניקה מוסרית.

אורי: הן עבודות האמנות עצמן והן התגובות להן חשפו שוב את אינסטינקט ההוקעה – ובה בעת הקריטיק –  שמעוררת ההומסקסואליות, וזאת כהוויה שבזה לאתיקת "המבוגר האחראי" (ומגולמת הן באידיאולוגית הוולדנות והן ברצון הפוליטי), מבעד לדימוי המטריד של ילד/גבר שמנמן מיניק ילד/גבר אחר. זוהי הוויה (אמנותית וסימבולית) מאיימת משום שהיא מציעה אוטרקיות גברית "פגומה" ומוזרה, שאיננה נזקקת לדמויות נשים (קהילות גברים שמזוהות כמובן עם פנטזיות גבריות פשיסטיות או פרוטו-פשיסטית, המיוצגות למשל באופרה "פרסיפל" [1882] של ואגנר, אך אצל ווליניץ הן מופיעות בגרסתן "האבנורמלית"). אפשר לחשוב על הדימויים הללו של ווליניץ גם כהתנכרות – מבורכת –  לערך הפרודקטיביות. הסלידה מפורנוגרפיה בהקשר זה היא גם הסלידה מאוננות.

ודרך אגב, רבות נאמר על ההבחנה בין בעלי ילדים לבין אלו שאין להם. ההנחה היא שאולי עוד יהיו להם, אבל מה עם אלה שלא יהיו להם לעולם ילדים, מבחירה, ועדיין צריכים לעבוד, גם בתור מורה מחליף? האם הם תמיד יהיו חשודים?

                פנטזיות פאשיסטיות או פרוטו-פאשיסטיות

עפרי: בסופו של דבר, ווליניץ מציג אפשרויות חדשות של יופי, שגם ברמה האסתטית והתרבותית יכולות להוות אתגר. אלה לא דימויים שמחפצנים נשים, וגם לא דימויים הומו-פאשיסטיים של גברים חטובים וחלקים. זאת, למעשה, הסיבה שרודפים אותו. לכן, מי שהעבודות האלה מגעילות אותו, כדאי שיזכור שגם הוא מגעיל בעיניי אנשים אחרים. אני מציע לאותם נגעלים להדפיס את העבודה של גל ווליניץ, למסגר אותה ולהציב אותה על שולחן העבודה במשרד, מול (אבל לא ליד!) התמונות של הילדים. ומי יודע, במשך הזמן, אולי תלמדו אפילו לאהוב את זה.

אורי: נכון מאוד. הדימויים, והעמדה שלו בכלל, מביעים התנגדות איתנה לגינאולוגיה הישראלית של מבוגרים אחראיים, וביניהם אריאל שרון, אינספור מדריכים בצופים וחמור מכך – סופר נני.

דימויים: איור מתוך: Dom Bougre (המאה ה-18); אליאס מרטין, גוסטב השלישי מבקר באקדמיה לאמנות (1782), אליסר פון קופפר, נופש; תום אוף פינלנד, באסם; דימוי מתוך הפקה של "פרסיפל" לריכרד ואגנר (תאריך לא ידוע)

מ-די-נ-ת ר-ו-ו-ח-ה! (אבל לא על חשבון הילדים)

8 באוגוסט 2011

 מעיין הראל וניר חסון

1.

האינטרס הוא לעודד ילודה בקרב מעמד הביניים כי זה המגזר שנושא את מירב הנטל הכלכלי במדינה וגם לרוב את הנטל הביטחוני. אם כתוצאה מקושי כלכלי לגדל ילדים באופן ראוי מעמד הביניים יוריד את קצב הילודה שלו – זה יחמיר את הבעיה הדמוגרפית שיש לנו כבר היום שכל ילד שני שנולד היום הוא או מהמגזר החרדי או הערבי. המדינה חייבת לעודד ילודה במעמד הביניים, אם זה על ידי תמריצים כמו הקלה במס, בהוצאות של מטפלת וכיוצא בזה והבטחה שמחירי מוצרי התינוקות יהיו סבירים.

ח"כ שאמה-כהן, דה-מרקר, 28.7.11

את עגלת התאומים האדומה שלנו מכרנו זה מכבר, אבל לא זו הסיבה שבגללה לא הצטרפנו למצעד העגלות.  לא היינו שם, מפני שלדעתנו חלק מדרישות המאבק הנוכחי – שמתנוססות גם בראש רשימת הדרישות של מנהיגי מאבק האוהלים כולו – הן  היפוכה המוחלט של המהפכה. זוהי יציקת בטון מזוין לעמודי היסוד של  השיטה הקיימת, שעלולה להפוך את ההורים שבינינו אולי לעובדים טובים יותר, אבל להורים טובים פחות.

לכו לקניונים. לכו לשם בשעות הערב המאוחרות. אבל אל תביטו בשלטים,  אלא בעגלות. בחוץ המחאה גוברת אבל בקניון נמשכת חגיגת המותגים כבכל יום. מאות אנשים מסתובבים וביניהם תינוקות ופעוטות: הם שוכבים בעגלות, בוהים, מוכי עייפות או צורחים. ההורים שבאים עם ילדים קטנים לקניון בלילה מאמינים כנראה שזהו בילוי משפחתי, במקרה הטוב, או עול הכרחי,  תנאי לסידורים. הם מאמינים, אולי, שילד יכול  להשלים את שעות השינה שלו לאור הניאונים החזקים והרמקול המצווח.

מראה הילדים בעגלות בקניונים הוא תוצר לוואי של הקפיטליזם, של התודעה הכוזבת של ההורים בעלי הארנקים.  במובן מסוים, זוהי גם התפיסה השלטת בחברה הישראלית לגבי ילדים בכלל.  לצערנו היא גם רווחת בשבועות האחרונים גם בקרב מי שהיו אמורים להוביל את המחאה החברתית העכשווית, הצודקת. הדרישות כולן מגיעות מכיוון ההורים, והשאלה  המרכזית העולה מהן היא כיצד יכולה המדינה לסייע בלקיחת אחריות על הטיפול בילדים ובהרחקתם כדי לאפשר להורים להפוך לעובדים יעילים יותר.

התביעה הבעייתית ביותר, שוב לדעתנו, היא זו  שלפיה יש להחיל את חוק חינוך חובה חינם מגיל שלושה חודשים. אין ספק שבעלי ההון, המעסיקים הגדולים, ישמחו להצטרף לדרישה הזו – שתחזיר את  ההורים הטריים במהירות אל המסלול היצרני. גם ההורים יהיו מרוצים, בעיקר מן ההקלה הכלכלית שתתאפשר להם. יש רק מגזר אחד שדעתו לא נשמעת – יושבי העגלות, בני השלושה חודשים. האם מישהו ממובילי המאבק חשב מה דעתם על כך?

אין כיום כמעט מי שחולק על כך שהטיפול הטוב ביותר  לתינוק עד גיל שנה הוא בבית, עם מבוגר "טוב דיו" – אבא, אמא או דמות מטפלת קבועה – שמשגיחה עליו באופן צמוד וקשוב. יותר מכך, בשנים האחרונות הולכים ומצטברים מחקרים המצביעים על הקשר בין שורה ארוכה של בעיות  – בריאות, תזונה, הפרעות קשב ואלימות – לבין התעלמות מן הצרכים הבסיסיים הללו. מחקרים אחרים, שנעשו על-פי תיאוריית ההתקשרות של בולבי, הוכיחו, כי ילדים ששהו במעונות לפני גיל שנה פתחו דפוס של "התקשרות נמנעת", המאופיין במתח ובאדישות. אבל לא צריך להיות חוקר כדי לראות איך תינוק חסר אונים, שמגיל צעיר כל כך חייב להתחרות בתינוקות אחרים על תשומת לבן של מטפלות יפתח בעיות של ריכוז וקשב. האם מי שלא הקשיבו לו בתקופה הקריטית ביותר יוכל ללמוד להקשיב בעצמו? האם ילד שנאלץ להלחם בכוח על מקומו מגיל אפס לא יהיה אלים יותר בשנים שאחר כך? האם באמת אין קשר בין התחזקות הנורמה הישראלית שלפיה ילדים מבלים עם הוריהם במקרה הטוב שעות ספורות ביום, לבין העלייה בצריכת הריטלין?

פרופ' פנינה קליין מאוניברסיטת בר אילן, מתארת  בכתבה הזו את  הנזקים הנירולוגיים שנגרמים לתינוקות כתוצאה מאי קבלת תשומת לב מספקת. "אם החוויות חוזרות על עצמן יום אחר יום, זה משפיע על חלוקת התאים במוח באופן בלתי הפיך. קשה מאוד לחזור מכך להתפתחות נורמלית". המאמר הזה כולל כמה קישורים למחקרים נוספים בסוגיה.

פרופ' רחל לוי-שיף, מכנה זאת "חסך של הורות": "ברגע שהורים שמים את הילדים בפעוטונים כבר בגיל 3 חודשים ולוקחים אותם הביתה בכל יום רק בשעות אחר הצהריים כשהם עייפים ומותשים, לאחר יום עבודה מפרך, אז התוצאה היא שהם נמצאים עם הילדים מעט מאוד ואין להם סבלנות להשקיע בהם ולחנך אותם".

למרבה הצער, שוק העבודה בישראל, בעיקר בעשורים האחרונים, הכתיב את הקצב לשוק החינוך. והקצב הוא מטורף. כשאנחנו (היום כבני 35) היינו ילדים, חזרנו מהגן ב-12 בצהריים. היום לא נדיר למצוא גנים שבהם שוהים ילדים עד 17 בערב. גם 18, 19 ו-20 בנמצא. שעות השהות הארוכות בגני הילדים התפתחו ביחס ישר לגובה  הגבות המורמות ולקולות הצקצוקים של הבוס כלפי האם או האב שביקשו לצאת מוקדם יותר "בשביל הילדים". שוק העבודה וחוקיו היו לאתר עוין עבור מרבית ההורים, באופן שחוצה מגזרים, מקומות יישוב או מעמדות. תופעה נלווית נוספת היא, שהעלות הגבוהה של העסקת מטפלת פרטית לעומת גובה השכר בישראל מובילה את מרבית ההורים לחפש פתרונות במעונות, משפחתונים ופעוטונים. חלק גדול מהם מצויים במבנים או בדירות צפופים ואפלים, ללא חצר, מספקים תזונה לקויה ואינם  זוכים לפיקוח חינוכי ראוי.

בנוסף, ישראל חריגה בעולם המערבי בכך שילדיה לומדים שישה ימים בשבוע. כשכולם הפסיקו לעבוד ביום שישי, אף אחד לא טרח לספר את זה לילדים. המשמעות היא, שכיום ילדים בישראל מבלים את רוב שעות הערות שלהם בחברת ילדים ובהשגחת מבוגרים זרים.

ולא, תינוק בן  3 חודשים לא זקוק לחברה או ל"פעילויות העשרה".

אנחנו מנסים  לנסח את הפרדוקס ההורי הישראלי: כל זוג צעיר מכיר אותו. לפני שיש לך ילד מופעל עליך  מכבש לחצים חברתי וכמעט ממלכתי להוליד ילד ואחר כך עוד אחד ועוד אחד. ישראל מממנת טיפולי פוריות ביד רחבה, ומתאפיינת בדפוסי ילודה גבוהים מאוד ביחס למערב, גם בקרב משפחות חילוניות. מי שאינו בוחר בכך נתפס כחריג ומוזר . זוהי תפיסה "שבטית" מובהקת. מן הצד השני, זמן קצר לאחר שהילד נולד וחופשת הלידה הקצרצרה מתקרבת לסיומה, מתהפך כיוון הלחץ ואתה כמעט נדרש "להכניס את הילד למסגרת". קשה לנו לספור את הפעמים שבהן שמענו בשנתיים וחצי האחרונות – התקופה שבה גידלנו את התאומים שלנו בבית –   את השאלה: "אז מתי הם נכנסים למסגרת?", מצד קרובים, חברים או סתם אנשים ברחוב שהרשו לעצמם לייעץ לנו. ההסברים רבים ומגוונים: "הם לא יתפתחו כמו שצריך"; "אי אפשר לאתגר אותם בבית" והטוב מכולם: "הם לא יהיו מספיק אסרטיביים כדי  לשרוד בחברה". חלי גולדנברג כבר ניסחה את הטענות הללו בכישרון גדול משלנו.

2.

 תהליך בוקונובסקי הוא אחד הכלים העיקריים לשימור היציבות החברתית […]. גברים ונשים תקניים סדורים במערכות אחידות. בית חרושת קטן מאויש במוצריה של ביצית-בוקונובסקי אחת ויחידה […] אנו עוסקים גם בייעוד והתניה. התינוקות מגיעים להרקה כיצירי-אנוש בעלי ייעוד חברתי, כבעלי סוג אלפא או אפסילון. כפועלי ביוב לעתיד או כ… [..] מנהלי מדגרות לעתיד.

"בימים קדומים היו יצירי-אנוש…" הוא היסס: הדם הציף את פניו. "הם המליטו ולדות חיים." […] "כן, אז היו הורים" […] "בקיצור", סיכם המנהל, "ההורים היו האב והאם". עובדות אלו", אמר בחומרה, "הן עובדות בלתי נעימות: הדבר ידוע לי. אולם, הלוא עובדות היסטוריות, רובן ככולן הן עובדות בלתי נעימות" […] בימים ההם, בעידן הדוחה של המלטת ולדות חיים, גדלו הילדים בבתי הוריהם ולא במרכזי ההתניה הממלכתיים.

מתוך: עולם חדש מופלא, אלדוס האקסלי, 1932

נחשפנו גם להורים אחרים, אבל כמעט כולם גדלו בתרבויות אחרת: רוסים, אמריקאים, ספרדים – דווקא הם בחרו להיאבק ולשלם מחיר כדי להשאיר את ילדיהם איתם בבית. חשוב לנו להדגיש, כי כשבחרנו להשאיר את ילדינו בבית  עשינו  זאת  לא בהכרח מתוך משנה סדורה ואפילו מבלי להתכוון לכך מראש, אבל בעיקר מפני שהתמזל מזלנו המשרות של שנינו הן כאלה, שאפשרו תמרונים חדים במהלך היממה ופיזור של העבודה עמוק לתוך הלילה. אנחנו גם בטוחים שזו אינה הבחירה הנכונה והמתאימה לכולם. איננו רוצים להטיף. אבל אנחנו בהחלט חוששים, שקבלת דרישת המפגינים ל"חינוך חינם מגיל אפס", עלולה להפוך את האופציה של גידול ילדים בבית בשנותיהם הראשונים ללא קיימת. גם ההורים הנחושים ביותר יתקשו לעמוד בלחץ במקרה שאכן יהיו גנים בחינם לכל דורש מגיל 3 חודשים. "נותנים לך, לא תיקח?", מכירים?

עוד אחת מהתוצאות  של הנתק בין ההורים לילדיהם היא אבדן היכולת של ההורים להתמודד עם ילדיהם בשעות המעטות שבהם הם נמצאים בחיק המשפחה. ישנם כמה כותבים בעיתונות ובמרחבי הרשת הישראלית שעשו קריירה מהתלונות האינסופיות על הקושי שבגידול ילדיהם; מתיאור  "הירידה באיכות החיים" שהם גורמים  ומשלל נאצות על ראשו של ממציא החופש הגדול  ועל החובה "להעסיק את הילדים" בשבתות. דומה שערכם של הילדים בשיטה הקיימת הוא בהעדרם או בצמצום נוכחותם.  אבל צריך לזכור: הולדת ילדים ובעיקר גידולם המתמשך אכן מביאים אתם שינוי קיצוני בחיים. השיבה המדומה והמהירה ל"מסלול" העבודה מטשטשת לעתים את התחושה הזאת, ובאופן פרדוקסלי – מובילה לעתים קרובות דווקא להולדת ילדים נוספים במרווחים קטנים מאוד. לא בכדי טוענת ענת רוזיליו, דוברת "מחאת העגלות", כי אי-קיומו של חינוך חינם "מגיל אפס" עלולה לפגוע בעידוד הפוריות הישראלית הנכספת: "הדבר הזה לא רק תוקע הורים צעירים, הוא מסרס, וגורם לחשוב האם כדאי להביא עוד ילדים לעולם. דיברתי עם הרבה אמהות שאמרו לי: 'מספיק לי ילד אחד, אני לא יכולה לחיות בעוני'".

ההורים הם האשמים האחרונים במצב. אשמים המעסיקים, אשמה המדינה, אשמות הפרסומות שדורשות ממך לרכוש מוצרים שבשבילם צריך לעבוד עד שקיעה (ואפילו לאחר מכן). בעינינו, הארכת שעות העבודה והניתוק בין הילדים להוריהם הם אולי העוול הגדול ביותר שנעשה למגזר העובד בישראל בעשורים האחרונים. הם גורמים לניכור במובן העמוק ביותר, זה שאליו התכוון גם מרקס: ניכורו של האדם מעצמו, ומהאופן המשעבד שבו הוא נכפה להעביר את זמנו. חלק מההורים, שיושבים במשרד בעבודה שעות ארוכות ונאלצים להביט רק  דרך מצלמות אינטרנט בתינוקות שלהם, הישנים בגן, וודאי יזדהו עם התחושה הזאת. העוול הזה  חמור יותר מהעלייה במחירי הדיור, כואב יותר מהקוטג'.  אנשי חינוך רבים רואים בו את הגורם שמשפיע לרעה יותר מכל על החברה שלנו, על אופייה ועל פניה – על  האלימות, חוסר הסובלנות, הדוגמטיות.

בעבר היו הישראלים (נכון, בעיקר הישראליות) מגדלים את ילדיהם אחרת. אין ספק כי הנשים היו ועודן הנפגעות העיקריות מכך. אבל הפיתרון צריך להגיע מהכיוון ההפוך – הארכה משמעותית של חופשת הלידה ומיסודה של חופשת אבהות, מתן תמיכה כספית להורים שמחליטים לגדל את ילדיהם בבית לפחות בשנה הראשונה לחייהם והגמשת שוק העבודה, באופן שיאפשר לשני ההורים לחלק את זמנם בין הילדים לעבודה. כך עשו זאת למשל בשבדיה (חופשת לידה וחופשת אבהות של שנה וחצי) ובנורווגיה (סיוע מהמדינה להורים המגדלים את ילדיהם עד גיל שנתיים). זו מדינת הרווחה וזה הצדק החברתי הראויה בעינינו. חשוב לציין, כי חלק מהדרישות הללו אכן מופיעות בין תביעות המפגינים, אך הן אינן נמצאות בראש הרשימה, ולמעשה סותרות את הדרישה לחוק חינוך חינם בגיל כה מוקדם.

נכון להיום, מצעד העגלות מסמל לדעתנו מפגש כמעט מפחיד, מטריד ואפילו לא-יאומן בין מאבק חברתי-סוציאליסטי צודק וחשוב לבין קפיטליזם קיצוני, שמקריב על מזבחו את המשפחה ומשעבד את כל פרטיה – גם  את אלה  שעדיין לא למדו לדבר, ללכת או אפילו להתהפך מהבטן לגב – למערכת תעסוקה דורסנית, שמשרתת בעיקר את בעלי ההון ושומרת היטב על "היציבות החברתית".

ערכי התא המשפחתי נחשבים לרוב לנחלתו הבלעדית של הימין השמרני, ובישראל גם הגזעני, ראו שאמה-כהן. אבל בעידן שלנו דווקא המשפחתיות וההגנה עליה, גם בשם הניסיון להביא לשיווין הזדמנויות אמיתי בין גברים ונשים, יכולה להפוך לכלי במאבק רבולוציונרי, המאבק כנגד המנגנונים הקפיטליסטיים. הלא הם אלה שמאפשרים להורים להביא ילדים לעולם וזמן קצר לאחר מכן להכניס אותם אל המטריקס, שכל התמחותו היא ב"העלמתם". זו אינה גזירת גורל. הילדים שלכם  הם "יוצרי המפתחות" של המטריקס ולא שומרי הסף שלו.

 עוד על ילדים והורות בימים של אי ודאות:

מותק, הילדים יתבלבלו!

שתי תשובות לחיים לקראת קטסטרופה

העתיד הוא אוהלים

18 ביולי 2011

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל

11 ביולי 2011

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת –  אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.

חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי, וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה. אפילו אם תוקם מדינה פלסטינית, ואפילו בגבולות 67', כנראה שהמשטר בפנים ישראל רק ידרדר. ואם להיות כנים, לאף אחד בעולם גם לא יהיה ממש איכפת. בסין וברוסיה יש כיום משטרים סמכותניים קפיטליסטיים שזוכים לתמיכה של קבוצת הרוב בשתי המדינות. ובשונה מהמצב בתקופת המלחמה הקרה, אז התיימר המערב להילחם "בשם החירות", כיום המשטרים הדכאניים האלה נמצאים למעשה באותו מחנה "שלנו", סוחרים "איתנו" בנפט ובסמרטפונים, ופתאום שאלת החירות של נתיניהם הרבה פחות מטרידה את מנהיגי המערב. אפשר לראות גם באופן הזה את המשמעות של העידן שאחרי המלחמה הקרה: אין שום כוח משמעותי שיש לו אינטרס להתנגד לעריצות.

בכל מקרה, אם נחזור לפרשת "המטס", נדמה לי שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הפאזה הנוכחית של המנטליות הפאשיסטית בישראל. רבים ציינו את האימה הפרנואידית שעוררו כמה עשרות אידיאליסטים מאירופה ואמריקה. היו שהשוו את חרדת החדירה לניסיון לכווץ את פי הטבעת, שרק הופך את החדירה לכואבת יותר. אבל אני מעדיף להתמקד בצורה שבה דיווחו אמצעי התקשורת על האירוע, למשל יניב קובוביץ, כתב עיתון הארץ –

במשטרה, הנערכת למטס, לא צופים לפעילים בדמותם של אלה שהגיעו על המרמרה, אלא לאנרכיסטים שככל הנראה לא צפויים להגיע עם אמל"ח או חפצים חדים מאחר שעברו בידוק במדינות שמהם הגיעו.

במשטרה הבינו שהנשק העיקרי של הפעילים הם מצלמות ומכשירים ניידים שבאמצעותם ינסו להפיק סרטים המראים אלימות משטרתית. ההערכה היא שכל פרובוקציה תגרור אחריה אירוע משמעותי גדול יותר, ומזה ינסו להימנע… השוטרים קיבלו הנחייה לפיה מרגע הגיעם לשדה התעופה עליהם להבין כי הם נמצאים ב"תכנית האח הגדול", כלומר סביר כי יהיו מצלומים וכל פעולותיהם יתועדו על ידי הפעילים.

הדבר הבולט בדיווח הזה הוא האינסטרומנטליות והטריוויאליות שבהן מתוארת פעולת דיכוי מכוערת ומרושעת. אין בידיעה – שבנויה כך נראה בעיקר מהודעות יחצ"ניות של המשטרה – שום הטלת ספק בצורך שבהפעלת אלימות ומעצרים נגד פעילי שלום – אנשים שהיו זוכים בעבר לכינוי הפטרוני-אמפתי "ביטניקים". אותם פעילים מתוארים כ"הפרעה", טיפוסים "בעייתיים" שמעוררים רק שאלה אחת: איך "לבלום" אותם, כלומר לזרוק אותם למעצר בלי שתמונות מביכות ידלפו החוצה.

בתיאור הזה ובמנטליות שעומדת מאחוריו אין שום קנאות דתית ושום לאומנות קיצונית. האידיאולוגיה הזאת גם לא בדיוק קשורה לכיבוש או לדיכוי הפלסטינים, ובטח לא לציונות. כלומר, היא לא קשורה למשהו שברל כצנלסון אמר או לא אמר לפני 70 שנה. היא קשורה למבנים מנטליים די אוניוורסליים בתקופה הנוכחית, שנוכחים באופן מועצם בישראל של היום (ובפרט, אגב, ב"ישראל היום", שופרה של השמרנות הפונקציונליסטית של עידן ביבי). לכן צריך גם נשימה ארוכה כדי להתמודד איתה.

האידיאולוגיה התועלתנית שולטת היום ללא מצרים באופן הסיקור של התקשורת – ולא רק בישראל. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא "מה עובד", מה צריך לעשות כדי להמשיך להיות מה שאנחנו עם מינימום שינויים. עשרות שנים של שטיפת מוח על כך שהקפיטליזם הוא המבנה החברתי האפשרי היחיד שכנעו אותנו שהחברה שלנו היא בעצם מושלמת, גם אם היא מצריכה שיפוצים פה ושם. בהתאם לכך, אף פעם לא מחפשים את הבעיה במבנים החברתיים עצמם, אלא תמיד יזהו אותה עם הקצוות או עם איומים חיצוניים – בין אם זה "הפוליטיקאי המושחת" או "האב הרוצח". החברה מתוארת כמעין משפחה מלוכדת ושמרנית, גם אם "שובבה" – בת דמותה של המשפחה המבעיתה שמככבת בסדרה הדוחה "כאן גרים בכיף".

וככה, קל להתייחס לאקטיוויסטים שנוחתים בנתב"ג כאל סוג של הפרעה, אולי כמו מדוזות. זאת גם הצורה שבה התייחסו לפרשה הזאת אנשים לגמרי לא קיצוניים כמו אושרת קוטלר, צ'יקו מנשה ואלון בן דוד. מבחינה זו, אותם פעילי שלום מאיימים לא רק על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, אלא גם על המבנה החברתי, על "אורח החיים הישראלי". בסופו של דבר, אנחנו הולכים לעבודה ומגדלים את הילדים ואילו הם מסתובבים בעולם ועושים רעש. אנחנו מתפרנסים והם מגלגלים בראש כל מיני רעיונות הזויים. למעשה, אם הסדר קדוש בעיניך, כמעט בלתי אפשרי שלא לרצות למגר הפרעה כזאת, ולצפות שהשוטרים יעשו את זה בשבילך.

2.

אבל איך כל זה מתיישב עם האנרכיה הכללית בישראל, עם חוסר הכבוד למוסדות שכבר תואר כאן?

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם".

אני זוכר שכשהיא אמרה את זה הנהנתי בהסכמה. אף על פי שדי סבלתי בצבא, היה לי נוח לחשוב עליו בתור מוסד שמיישר אנשים ומבטיח סדר חברתי. למעשה נהניתי לדמיין את הילדים האלה צועדים בשורה עם תגיות אדומות בדרך למעצר. כשאני חושב על זה, אני מבין שלמעשה התשובה הזאת כבר היתה כבר היתה גלומה בשאלה, שהתייחסה לילדים כאל בעיה, כאל פראים שיש לרסן. מצד שני, חלקם באמת היו אלימים – כלפיי וכלפי אחרים.

הניגוד הזה בין מין "מצב טבעי" אלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפאשיסטית בישראל. דווקא מכיוון שלפרט יש חופש די גדול, לא רק במובן של זכויות ליברליות קלאסיות אלא גם במובן של היעדר נורמות, סמכות וגבולות חברתיים נוקשים, גוברת ההזדהות עם מנגנון המדינה שמאפשרת לו את החופש הזה. הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שהתפרסם לפני כשלוש שנים על ידי האנתרופולוגית דבורה גולדן, שעוסק בסדר החברתי (social order) בגני ילדים ישראליים. גולדן מגדירה את סוג הסדר הזה  כ-Structured Looseness – אולי "הפקרות מוסדית". באותה מידה שבצה"ל, עוד מאז הפלמ"ח, אין משמעת פרוסית, כך גם גן הילדים הישראלי לא נראה כמו גן ברייך השלישי, ואפילו לא הרייך השני. הסמכותנות הישראלית לא פועלת ככה.

לכאורה, בגן אין שום סמכות: אין סדר יום מחייב ואין כללים כתובים המחייבים את הגננות ואת הילדים; "הריכוז" והפעילויות לא נגמרים בנקודת זמן קבועה, אלא מתפוגגים ומתפזרים לאטם; הילדים מדברים בלי להצביע, נדחפים קדימה וכמובן קוראים לגננת בשמה; וגם הארוחות אינן מסודרות. הגננת אינה עקבית במדיניות הענישה והתיגמול, ואינה מקפידה שהוראותיה יתבצעו

גולדן כותבת למשל –

This looseness in regard to tidying and cleaning duties stands in contrast to the “ideological preoccupation with order and cleanliness” (Norman 1991:132) in a kindergarten in a small Bavarian village, in which all the children were made to participate in the ongoing upkeep of the kindergarten, including an hour devoted to tidying up at the end of the day.

כאמור, אנחנו לא בבוואריה. אך האם הבלגאן הזה מגלם פדגוגיה דמוקרטית ברוח 68', או תפישה חינוכית פוסט מודרנית? זהו, שלא. הסמכות מבוססת על הזדהות עם הגננת, שמושגת באמצעות היגדים כמו "אם לא תהיו בשקט אני אצעק ויכאב לי הגרון". הגננת ממלאת תפקיד פחות פורמלי ויותר אמהי, ובזכות כך היא משוחררת ממגבלות בירוקרטיות ומהווה דמות כריזמתית ודומיננטית. התנהגות פרועה מדי מובנית כפגיעה אישית בגננת, ובקנה מידה גדול יותר – במדינת הלאום. וכך, אותם ילדים אמנם יעשו קצת בלגאן לגננת, (ואחר כך למורה ולמעשה אפילו למפקד הישיר) אבל יהיו צייתנים מאוד כלפי המדינה, ויגלו הזדהות אישית עם האידיאולוגיה שלה. כיוון שהמדינה היא משפחה, הציות וההזדהות אינן נתפשות ככפיפות אלא כיחס חם, רגשי, אינטימי ואפילו כיפי. הסדר החברתי נתפש טבעי כמו המשפחה, באופן שלא מצריך אפילו הסבר או הנמקה לציות.

כל זה לא יכול שלא להזכיר את אבחנותיו של מקס הורקהיימר במאמר "סמכותיות ומשפחה בימינו" מ-1949 (תרגום: דוד ארן). הורהיימר מתאר שם את ההבדל בין המשפחה הסמכותית ההבורגנית-מסורתית (כמו זו שמופיעה למשל ב"סרט לבן" של הנקה) לבין המשפחה החלשה שבחברה המודרנית –

חיש מהר הוא [הילד] מגלה שהאב בשום פנים אינו אותה דמות רבת-עצמה, השופט ללא משוא פנים והמגן הנדיב כפי שהוא מתואר… חולשת האב המותנית חברתית – שגם התפרצויות של גבריות לפרקים אין בהן כדי להזימה – מונעת את הזדהותו האמיתית של הילד איתו. בעבר חיקוי אוהב של הגבר הבוטח בעצמו והנבון, המסור לחובותיו, שימש לפרט כמקור לאוטונומיה מוסרית. כיום מחפש הילד הגדל – שבמקום דמות אב, קיבל רק את הרעיון המופשט של עצמה שרירותית – אב חזק יותר, אב-על, כפי שמספקו עולם הדימויים הפאשיסטי… כיום יקרה תכופות שהאב מוחלף על ידי קולקטיב, על ידי כיתת בית-הספר, נבחרת כדור הרגל, אגודה כלשהי או המדינה. ככל שמצטמצמת בנפשו של הפעוט התלות במשפחה לפונקציה פסיכולוגית גרידא, כך נעשית היא מופשטת ומעורפלת יותר בתודעתו של המתבגר.

מיותר לציין מה ממלא אצלנו את התפקיד של אותו קולקטיב מחליף-אב: קורסי הכנה לצה"ל. אני זוכר את המורה לספורט בחטיבת הביניים שבה למדתי, בוגר סיירת נאה, שהצליח לראשונה לאכוף משמעת מרצון בכיתה שלי ויצר סביבו הערצה פאשיסטית למדי. לחילופין, אפשר לחשוב למשל על אברי גלעד –נביא הניאו-שמרנות האלימה בישראל. גם כשגלעד יוצא באמירות הריאקציונריות והפאשיסטיות ביותר, הוא מכיל בתוכו את אותו נער מופרע מ"העולם הערב". בדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן.

3.

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להתנגד לפאשיזם הקז'ואלי הזה, פאשיזם בסנדלי שורש, פאשיזם אנטי-סמכותני, א-פורמאלי, קומון-סנסי, אפילו דמוקרטי, המובנה בתוך המושגים הבסיסיים ביותר של "טבע" ו"משפחה"?

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה בברה"מ של ברז'נייב, למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.

טקס הפתיחה של הקטסטרופה

10 בדצמבר 2010

אולי לא שמתם לב, אבל כבר בערך שנתיים כמעט לא שומעים על ההתחממות העולמית. אולי מדברים פה ושם, אבל זו התעסקות זניחה לעומת המאסות של הכתבות, האירועים והבאז הכללי שהיו סביב הנושא בערך עד 2008. באותם ימים, שרתה על העולם רוח של ימים גורליים. עיתונים אירופיים הקדישו כל יום חלקים ניכרים בעמוד הראשון למשבר האקלים; "הארץ" שלח את כתביו הנועזים ביותר להשקיף על קרחונים נמסים בגרינלנד; ואפילו "ידיעות אחרונות" לא התעלמו מהתופעה. כל פעוט בגנון ידע מה זה גז חממה, ואפילו הרפובליקאים נהיו ירוקים.

הסיבות לצניחה בהתעניינות ידועות לכאורה: המשבר הכלכלי, שעזר להפוך את הדאגה מ"The invisible gas" למותרות של ליברלים; פרשת האימיילים הסודיים של חוקרי האקלים שפגעה קשות באמון הציבורי ב"מדע התחממות"; ויחד איתה כשלון ועידת האקלים בקופנהגן, והנסיגה של אובמה מהמדיניות הירוקה שהבטיח לפני הבחירות. מכל הסיבות האלה, סכנת הקטסטרופה הסביבתית כבר לא מזיזה לאף אחד, כמעט.

ואולי יש סיבה אחרת, קצת פחות מובנת מאליה. ברמה הפשוטה ביותר, הפוליטיקה הירוקה קוראת לנו לשנות את אורח החיים שלנו כדי למנוע מהקטסטרופה לקרות. אבל היא לא לגמרי משיבה מה בעצם אנחנו אמורים לעשות כשהקטסטרופה כבר קורית? הקול הזה נשמע בזמן האחרון יותר ויותר: הקטסטרופה הסביבתית היא לא אירוע ששייך לעתיד; היא כבר התחילה. גל החום ברוסיה (רוסיה!) ושריפות הענק ב-28 מחוזות של הפדרציה הם כבר הקטסטרופה. וגם השריפה בכרמל היא כבר הקטסטרופה. לקט העשבים ואיש "שומרי הגן" שימי רף מסביר את זה בבלוג שלו:

השרפה התפשטה במהירות בגלל היובש. אם היה יורד גשם לפי הממוצע בשלושים השנים האחרונות, ההתפשטות הייתה אטית בהרבה – הייתה לחות באדמה, עשבים ירוקים ועלים צעירים בעצים. מה גרם ליובש? שינויי אקלים כמובן.

 

Time of the Wolf. השכן יבשר לנו על הקטסטרופה (עם רובה צייד)

אבל בעצם, העניין כאן הוא לאו דווקא הסביבה. הקטסטרופה יש רק אחת, והקטסטרופה הסביבתית היא גם הקטסטרופה הפוליטית. כי עוד דבר שנצטרך להבין הוא שהקטסטרופה הסביבתית בעצם לא קיימת. בשום רגע כנראה לא יופיע אסון ויכריז על עצמו שהוא ה-אסון הסביבתי שכולם דיברו עליו. הקטסטרופה תמיד תופיע בתור משהו קונקרטי לגמרי: המים בברז יפסיקו לזרום, או שהשכן יופיע בבית עם רובה צייד מכוון אלינו לראש, כמו בפתיחת הסרט Time of the Wolf של מיכאל הנקה. מה שיפה בסרט הזה, שרואים בו את ההתהוות של הקטסטרופה, של קריסת הציוויליזציה, של המצב החדש, ממש רגע אחרי רגע: לא בצורת התגלות נשגבת נוסח יום הדין, אלא בתור משהו שקורה בחיים, בתוך המשפחה והבית. כמובן, תמיד יהיה מישהו קונקרטי שאפשר להציג בתור אשם: השכן הלא סימפטי, רשויות הכיבוי, רשויות המים, ההפרטה, אלי ישי, או, כמו בדרך כלל בישראל, "הערבים". אבל בסופו של דבר, זה יהיה זה. הקטסטרופה.

אפשר לפיכך לראות בשריפה בכרמל, ולו רק באופן סמלי, את טקס הפתיחה של הקטסטרופה. כמו שמחכים, נגיד, לאולימפיאדה (סתם כדי שיהיה למה לחכות) ואז בנקודה מסוימת היא באה, ככה חיכינו כל כך הרבה זמן והנה הגיע האסון. אפשר כמובן להגיד שזאת עדיין לא הקטסטרופה, ולחכות לאירוע מכונן אחר. אבל למה בעצם לחכות? למשל, כבר די הרבה זמן אומרים בשמאל שאנחנו ברפובליקת ויימאר, אבל לא לגמרי ברור איך נדע שהגיע השלב שאחרי. אז בואו נחליט שזה כבר קרה, שאנחנו כבר שם.

זה אולי נשמע מורבידי או היסטרי, אבל זאת לא הכוונה. נדמה לי שיש דווקא משהו מרגיע בידיעה שהקטסטרופה כבר כאן; ושהיא אמנם נוראה, אבל כל עוד חיים, חיים גם בתוכה. אני מציע את זה, כמו שנהוג כאן לפעמים, לפחות בתור ניסוי מחשבה. איזה מין פוליטיקה נשארת בזמן הקטסטרופה, אחריה, כשאין בפני מי להתלונן? אמנם לא הייתי נוכח באותם סמינרים שאמורים להכשיר אותך למצב הזה, אבל אני חושש שאין למעשה פוליטיקה. כל מה שצריך לדאוג לו זה ההישרדות. ובמה שנוגע להישרדות, או שמצליחים או שלא.

מכיוון אחר, אולי זה קצת כמו החיים של הזומבים, כלומר החיים שאחרי המוות; ולא במקרה התרבות העכשווית מתעסקת בזומבים בכזאת אינטנסיוויות. אפשר לשאול: מה נשאר לעשות בחיים אחרי שכבר אי אפשר למות יותר? נדמה לי שהזומבי יענה: חיים.

אם נחזור לעניין הסביבתי – זה חוסך את תעשיית רגשי האשמה שמייצר המשבר האקולוגי. כי רגש אשמה מתעורר כשאנחנו יכולים לעשות משהו ולא עושים אותו. מרגע שאין כבר מה לעשות, האשמה נעלמת ומתחלפת בתחושה עזה של שחרור, כמו זו שעולה כשמקום העבודה שלך נסגר לפתע פתאום – ולא משנה כמה דאגות  כלכליות יבואו ביום שאחרי.

Time of the Wolf. החוקים של המבוגרים יקרסו

אני נאלץ לצטט בעניין הזה את סלבוי ז'יז'ק, שהוא בכל זאת פובליציסט מאוד מוצלח (אפילו יותר מבן כספית), ואחד המגיבים האינטליגנטיים על מה שקורה בעולם. בעוד מאמר שפירסם בשבוע שעבר, ז'יז'ק שולל את דרך ההתמודדות הליברלית הרגילה עם זעמו של הטבע, שמבוססת על מושג ילדותי של אשמה:

Enter the perverse pleasure of premature martyrdom: “We offended Mother Nature, so we are getting what we deserve!” It’s deceptively reassuring to be ready to assume guilt for the threats to our environment. If we are guilty, then it all depends on us; we can save ourselves simply by changing our lives. We frantically and obsessively recycle old paper, buy organic food — whatever, just so we can be sure we are doing something, making our contribution.

אלא שלכדור הארץ לא כל כך איכפת כמה מלפפופנים אורגניים אנחנו אוכלים. אם הטבע הוא אלוהים, הרי הוא אלוהים שדי אדיש לריטואלים שמנסים לרצות אותו. כבר מזמן אמר ז'יז'ק ש"החיים האקולוגיים" הם בראש ובראשונה ריטואל נוירוטי שמכוון פנימה יותר מאשר החוצה. לעומת זאת, עדיף לחשוב בצורה יצירתית על החיים בתוך הקטסטרופה, ובתוך הידיעה שהקטסטרופה לא תיגמר.

So what might the future hold? One thing is clear: We should accustom ourselves to a much more nomadic way of life. Gradual or sudden change in our environment, about which science can do little more than offer a warning, may force unheard-of social and cultural transformations. Suppose a new volcanic eruption makes a place uninhabitable: Where will the inhabitants find a home? In the past, large population movements were spontaneous processes, full of suffering and loss of civilizations. Today, when weapons of mass destruction are available not only to states but even to local groups, humanity simply can’t afford a spontaneous population exchange.

זה חשוב במיוחד לישראל, שבה כל הפוליטיקה מבוססת על עיקרון "הביטחון". כולם מנסים להוכיח שפרוגרמה שלהם תהיה הכי בטוחה, בעוד הפרוגרמה של מתנגדיהם מייצרת סכנה. זה די מובן, ואני לא ממש יכול לדרוש ממישהו לחשוב אחרת. אבל רק כשהביטחון יקרוס באמת, אפשר יהיה לראות אם היה שווה להתאמץ בשבילו כל כך.

רעידת אדמה בקליפורניה, 1933. הילדים בסדר

אני יודע שלכאורה כולם רוצים ביטחון לא בשביל עצמם אלא כי צריך "לשמור על הילדים". אבל בכל הכנות, יכול להיות שהילדים, מעבר לגיל מסוים, דווקא ייהנו מהקריסה של הציוויליזציה הרבה יותר מההורים. העולם, בסופו של דבר, כבר לא יתנהל לפי החוקים של המבוגרים. גם את זה, דרך אגב, אפשר ללמוד מהסרט של הנקה, שבו הילדים דווקא משגשגים. נשאלת השאלה האם אנחנו רוצים באמת לשמור על הילדים מסכנות, או רוצים בעיקר לשמור על עצמנו מהילדים, כלומר "לשמור על הילדים "כמו ששומרים על אסירים. ישראל, דרך אגב, מוכיחה שאידיאולוגיית מדינה של "לשמור על הילדים" היא אולי הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשות לילדים – שלנו או שלהם.

למעשה, הסכנה היא לא חוסר הביטחון, אלא דווקא הניסיון להחזיר את הביטחון. הסכנה היא, שבנקודת הזמן של האסון, השלטון ממהר תמיד להכריז מצב חירום. זה הרגע שבו השחרור מתחלף בדיקטטורה, ושבמקום חופש מוחלט יש דיכוי מוחלט. לא פלא שסביבתנים מסוימים מתחילים לדבר כבר על דיקטטורה אקולוגית כעל "פתרון בלתי נמנע". ומי שלא מדבר על דיקטטורה אקולוגית, מדבר על דיקטטורה שתיווצר בגלל הקטסטרופה האקולוגית: ה"פרייטאג" הזהיר בשבוע שעבר שהמשבר הסביבתי הוא האיום המשמעותי ביותר על הדמוקרטיה. אבל בעצם, מבחינת אלה שיסבלו מהדיקטטורה, זה אותו דבר.

אפילו נתניהו, שתמיד היה מעודכן, כבר גייס את ההתחממות העולמית בזמן השריפה לטובת האידיאולוגיה המיליטיריסטית החדשה של "לוחמה אווירית בשריפות". הוא הסביר שחייבים לקנות צי של מטוסי כיבוי, כי "דבר כזה אנחנו צריכים בעידן התחממוּת כדור הארץ ועידן השריפות" – מונח שהוא רשאי לדעתי לרשום על שמו. נראה לי שכאן נכנסת הזווית הפמיניסטית. בלי להיכנס לפרטים, הייתי אומר שמה שצריך למנוע בכל מחיר הוא במצב של קטסטרופה, שהוא למעשה חזרה למצב הטבעי, הוא תפיסת השלטון בידי קבוצה גברית של ציידי ממותות אלימים, "מומחים" למצבי חירום. זאת, בהנחה שזה לא המצב גם ככה – לא רק בישראל, אלא אפילו בבלוג הזה.

מותק, הילדים יתבלבלו!

30 באפריל 2010

עיישה עזמי. הייתם בוטחים בה?

לפני כמה שנים התחוללה בבריטניה אחת הסערות העיתיות, אחרי שטוני בלייר, אז עדיין ראש הממשלה, תמך בפיטוריה של המורה עיישה עזמי. הסיבה: עזמי לימדה בכיתה בעודה חובשת ניקאב. “הילדים לא מבינים", הסבירו מנהליה, שהרי הפה של המורה חבוי מאחורי האריג האטום.

נזכרתי בזה השבוע נוכח הדיון הסוער באמריקה סביב ENDA, הצעת חוק הנדונה בקונגרס ואמורה לאסור אפליה בקבלה לעבודה על רקע העדפה מינית וזהות מגדרית. במרכז הדיון עומדת השאלה האם יש להכליל בהצעה גם טרנסג'נדרים, כאשר אחד הטיעונים הבולטים נגד הכללתם הוא שזה יחייב בתי ספר לקבל לעבודה מורים טרנסג'נדרים. מורה כזה עשוי, אבוי, לבלבל את הילדים (על טיעון אחר, מבריק יותר, לפיו הפרטיות בשירותי הנשים בעבודה תיפגע כי ייכנסו לשם גם "גברים", נדלג ברשותכם).

אחסוך מכם את המניפסט המוכן עמי תמיד בעד בלבול ובזכות המבוכה (הנה כמה טענות סבירות בדבר התועלת הטמונה בבלבול הילדים, לפחות בכל הנוגע למגדר). הפעם, קוראות יקרות, אני רוצה לדבר על האופן שבו הילדים – הילדים שלנו – משמשים כמעטה לגיטימי וזמין תמיד למגוון דיעות ליברמניות.

זה לא שאנחנו נגעלים ופוחדים מהניקאב – אלה הילדים שלא יבינו. זה לא שמפריע לי שגבר מגדל ציצי, אבל חראם על הילד, הוא עלול להתבלבל (חס וחלילה גם הוא עוד ייקח הורמונים). אני עצמי מאמינה בשוויון ערך האדם, אבל אין מצב לקחת מטפלת ערבייה לתינוקת (הפנינה האחרונה שייכת לרכש החדש של "הארץ" החדש, קרני אלדד. היא אכן מאוד מעצבנת, אבל אולי עדיף פובליציסטית גזענית במוצהר מכמה יואל מרקוסים בהכחשה).

לפני שנהשנתיים התקיים בחוגים תל אביביים דיון נוקב אודות פניו החדשים והמוארים של גן העצמאות. פקחי עירייה החלו להטריד גברים שהשתובבו, כמנהג הדורות, בין השיחים בחושך. קם קול צעקה על דחיקתם מהשטח. באחד הוויכוחים הללו, בשיחה פרטית, התייצב ליברל מושבע אחד (השם שמור במערכת) – "בחור טוב" לכל הדעות – לצד העירייה, וטען שיש להכרית את הסקס מהגן, מה גם שהומוסקסואליות בישראל החדשה, הליברלית והנאורה היא כבר לא תירוץ להסתתרות מבישה שכזו. נטען כנגדו משהו על חרדים, ערבים וצעירים, ואולי גם משהו על המימד המשחרר של סקס ציבורי. בלי להיכנס ממש לוויכוח, כדאי להתעכב על הטיעון הניצח שלו, אחריו לא נמשך הדיון (ולא היה טעם להמשיך אותו): “כשאני הולך עם הילדה שלי בערב, אני לא רוצה שגברים יזדיינו לי בין השיחים".

אפשר לנתח את האמירה הזו מכמה כיוונים. אפשר למשל לראות כיצד הוא משרטט מחדש גבול בין נורמליות סטרייטית (המסומנת על ידי הורות) לבין הומואים, או יותר נכון בין הנורמטיביות החדשה (הכוללת גם הומואים, אבל נורמאליים, כאלה שהולכים לסיירת ועושים ילדים כמו כולם, ו/או – כמו גל אוחובסקי או חבר מועצת העיר יניב וייצמן – מסתייגים מסקס בגן), לבין חריגים, סוטים וחיות אחרות (כפי שנכתב בלא מעט טוקבקים, “שיפסיקו להיות חיות ויעשו סקס בחדר השינה"). זה גם אומר משהו על השטחיות של הסובלנות שלו, שהרי זו רק "סובלנות למרות ש".

אבל זה לא פוסט על פרשת גן העצמאות (הערת אגב: גם במקרה הזה עדיפה אולי אמירה הומופובית מפורשת על פני ההתייפייפות האסתטיציסטית של אריאל הירשפלד ביום שישי האחרון). אותי מעניינים הפעם הילדים, ולא רק כדרך לסמן את הנורמאליות של ההורים שלהם. הילדים לא (רק) מסמנים את הנורמאליות – הילדים הם הם הנורמאליות. הם מגלמים אותה בגופם הרך. אם ההורים שלהם נורמאלים, זה לא בזכות הילדים שלהם, אלא בזכות הילדים הנורמאלים שהם היו. הילדות הנורמאלית אמורה לספק לאדם את הגרעין הנורמאלי, הנכון, הטבעי וההרמוני שילווה אותו כל חייו. כך הוא יוכל להיות ליברלי, לגלות פתיחות ל"אחר", להיפגש עם ערבים בסמינר בגרמניה, להצביע למרצ ולקדימה לסירוגין – מה שרק תרצו – אבל להישאר במהותו אדם נורמאלי.

עפרי כבר כתב פה כיצד הזמן שלנו הוא זמן החרדה משינוי, דווקא אל מול שטף השינויים. הגוף – הנתון הטבעי וה"קשה" הזה לכאורה – הוא מפלט אפשרי ולכן החרדה משינוי הגוף גדולה עוד יותר. אם הגוף הוא משענת (קנה רצוץ) במערכה הזו, אזי הילדות – בה מתעצב הגוף הזה וסופח אליו משמעויות יסודיות (בן/בת, יפה/מכוער, לסבית/סטרייטית, בהירה/כהה) – היא קריטית במיוחד. גם ההורים הליברלים ביותר, שאוהבים לחשוב על עצמם כפתוחים מאוד לשינויים ולמיני אחרויות, רוצים לפקח על ההתעצבות הזו ולווסת אותה. למעשה, דווקא בשל הפתיחות שלהם, חשוב עוד יותר שהילד יהיה "בסדר", אחרת הוא לא יעמוד בשטף האחרויות. הוא עלול ממש להפוך לאחר!

ההורים הפלורליסטים הללו כבר אינם יכולים (לא מבחינת דימויים העצמי ולא מבחינת הציפיות החברתיות מהם) לטעון טענות עקרוניות נגד אופציות חיים אחרות (הורים רבים אף מתקשים לנסח טיעון אינטיליגנטי נגד חזרה בתשובה), ולכן גם יתקשו לשכנע את הילד, לכשיגדל, לדבוק בדרך החיים שלהם, זו שהם חושבים עליה כ"נורמאלית". לכן הם חייבים להטביע את הנורמאליות בחוזקה בגוף של הרך הנולד, בתקווה שהיא תגן על הנער מפיתויים ושינויים מוגזמים מדי.

אם פעם היה לנו האידיאל המנחם של "יפי הבלורית והטוהר", כלומר הורים רצו שילדם יגדל להיות חסון, בהירשיער וח(ב)רמן, מין ירון זהבי – ושהילדה תתחתן עם אחד כזה – היום זה כבר פחות לגיטימי. הזמן היחיד שבו עוד אפשר לחגוג את האידיאל הישן הוא הילדות, במיוחד במשפחות אשכנזיות בהן הילדים נותרים בלונדינים, לעתים קרובות, עד גיל בית הספר. הילד נולד סטרייט, בהיר וחברותי – בקיצור, הסובייקט של הנאורות. הומוסקסואליות, מהגרים, ערבים – כל אלה עדיין דאגות רחוקות שמוטב להדחיק. מן הסתם, כל זה חזק במיוחד בישראל, לאור תאוות הוולדנות שלנו.

סובייקטים של הנאורות (או: ילדי השמש)

כאשר מישהו מכניס ילדים לדיון, הוא בעצם מכניס לוויכוח את הצירוף "טבע האדם" (או “טבע היהודי” אצל אלדד, או “טבע המערבי” אצל טוני בלייר). מהו "טבע האדם" בהקשר דנן? זה היסוד, העובדה הקשה, סלע קיומנו. על זה אין על מה לדבר. אמנם זה לא אופנתי לדבר על טבע קבוע ואחיד לאדם, לא כל שכן טבע יהודי או מערבי (אתה יודעים, בגלל הפוסטמודרניזם וכו'), אבל בשביל זה בדיוק טובים הילדים – יופימיזם לאותה מהות אנושית שהפכה לטאבו. לכן, כשחוששים שהילדים יתבלבלו בגלל המורה הטרנסג'נדר, מישהו בעצם רוצה לומר: טרנסג'נדר זה מוזר וחריג, לא טבעי, גם אותי הוא מבלבל ומטריד. תחשבו למשל על הדוגמא של המורה עם הניקאב – האם מורה מגמגם, נגיד, הוא לא בעייתי להבנה בכיתה? אלא שטוני בלייר יחשוב אולי שקבלה של מגמגמים היא מעשה נאות, ממש חלק מהטבע ה"מערבי" (או "המורשת היודונוצרית”). מורה עם ניקאב – זה זר לנו. זה מפחיד. אבל היות שאי אפשר לדבר על זה, עדיף להשתמש בילדים. אבוי, הם לא מבינים.

לכן, יאמר הליברל: זה לא אני שמאוים ממראה הגברים בין השיחים, זו הילדה שלי. הילדה חלילה תתבלבל. היא עלולה להימשך, חלילה, לנשים או לחיות או, חלילה, לגברים (והרי היא רק ילדה!). כך תיפגם תקופת הילדות, הבועה הפסטורלית בה חשוב שהיא תשחק בבובות ותגרוב גרביים ורודות, תפגוש ערביות ללא ניקאב ורק בסיטואציות מפוקחות ומאובטחות.

עכשיו, חשוב להבהיר: זה לא שלעורכי "ארץ האמורי" אין כל מיני דיעות קדומות והעדפות אסתטיות. יש דרכי חיים שאני נרתע ואף נגעל מהן. אבל אני מנסה להקפיד על עיקרון חשוב: אם אני לא מצליח לנסח טיעון רציונאלי נגדן, כזה שאינו מסתכם ב"זה מגעיל", אז אני שומר על התחושות הללו לעצמי, לבטח לא כותב עליהן בעיתון כמו קרני אלדד. הדיבור הזה הוא דוחה. אני מוכן לסבול זאת עד גבול מסוים כשזה מגיע מקבוצות מוחלשות אבל בדרך כלל זה בא מהצד ההגמוני בוויכוח – ראש ממשלת בריטניה, הליברל היאפי האנונימי או מתנחלת גזענית שיושבת על הווריד (ועל האדמות) של הנתינים שלה. או אז זו פשוט כוחנות נגד חלשים, ועוד מבלי להשקיע את המאמץ המינימלי הדרוש להתנסחות אינטיליגנטית.

אבל בדוגמאות שהבאתי בפוסט נעשה דבר חמור עוד יותר – לדוברים אין אפילו את האומץ לקחת אחריות על ההיגעלויות שלהם, על הבחירה לספר עליהן לציבור. הרבה יותר קל לנצל את הילדים, להגיד שהם "יתבלבלו". ופה אני מגיע ליתרון הגדול ביותר של הפעוטות מבחינת ההורה המנצל: הם באמת לא מבינים – ואני מתכוון את ההורים שלהם, לא את המורה בניקאב. אפשר להשתמש בהם מבלי לטרוח לשאול לדעתם.

דני האפור. "כמה מהילדים פתחו לי את החנות"

ככה, בשנות השישים והשבעים העליזות השתמשו בילדים כדי לחגוג את המיניות המשחררת, וכדי לאשר למבוגרים את הדימוי העצמי החדש והמרדני. ז'אן פול סארטר, ז'אק דרידה, סימון דה בובואר ושר החוץ הנוכחי, ברנאר קושנר, חתמו על עצומות בעד לגאליזציה של מגע מיני עם ילדים. דניאל כהןבנדיט, "דני האדום" שהפך ברבות השנים לחבר פרלמנט אירופי מכובד, אף סיפר אז באחד העיתונים כיצד ליטף פעוטות בגן הילדים ה"אלטרנטיבי" שבו עבד בפרנקפורט. כיום, בעידן פוריטאני וחרד יותר, הילדים משמשים למטרות אחרות. גם זה סוג של abuse.

בקיצור, הניחו לילדים. תנו להם לגדול בשקט. בואו נתווכח כמו גדולים.

נתזים (8): ההיסטוריה של ההתערטלות

26 באפריל 2010

גו ניק! גו ניק! גו ניק! ארץ האמורי בהיסטריה על רקע הנסיקה המטאורית של המועמד היחסית-רדיקלי ניק קלג. כן! לא היה לנו גיבור כזה מאז יוסף ג'וגאשווילי. כאן קורא מנהיג הליברל דמוקרטים להסיר את המצור מעל עזה, וכאן הוא מוגדר כראש "המפלגה האנטי-ישראלית". כאן הוא מתראיין ל-Muslim News.  ובמקביל: הגרדיאן מנתח את הפילוסופיה הפוליטית של שלושת המועמדים (קלג הוא לוק, בראון הוא הובס, וקמרון הוא רוסו (?!)), ומסביר למה קלג הוא כמו אובמה.

מי מאיתנו אינו מתעורר לא פעם בבעתה מדמותה של ליוויה, אשתו המפלצתית של הקיסר אוגוסטוס שכיכבה בסדרה אני קלאודיוס. עכשיו היא זוכה לרהביליטציה בביוגרפיה, המכחישה את עלילת הדם העתיקה (לפחות מאז טקיטוס) על פיה הגברת הראשונה של האימפריה הרעילה את אוגוסטוס באמצעות תאנים וחיסלה עוד כמה צעירים מבטיחים במשפחת היוליים-קלאודיים. המחבר טוען: היא היתה אשה טובה שלא התעניינה בפוליטיקה. 

צבא ארה"ב מתקשה להתמודד עם מכת ההתאבדויות שפקדה אותו. 160 מקרים נרשמו ב-2009 – השיעור הגבוה ביותר מאז החלו הרישומים. אחד ממוקדי הרעש הוא בסיס פורט קמפבל בקנטאקי, בו התאבדו 21 חיילים, והמפקד מצא פתרון: הוא פקד על החיילים שלו להפסיק לאבד את עצמם לדעת – וממש עכשיו. בנאום בפני חייליו, הכריז הגנרל סטיבן טאונסנד: "זה רע לחיילים, רע למשפחות, רע ליחידות שלכם, רע לדיביזיה הזו ולמדינה ולצבא. ההתאבדויות בפורט קמפבל חייבות להפסיק. עכשיו".

יש עתיד לפוליטיקה: מפלגת הפיראטים הגרמנית היא כעת המפלגה השביעית בגודלה בגרמניה מבחינת מספר החברים – גדולה פי 2 ממפלגת הימין הקיצוני NPD. בבחירות ללנדטג בנורדריין-ווסטפליה בחודש הבא עשויה המפלגה העתידנית להגיע להישג פוליטי משמעותי ראשון, מדווח הפרייטאג. חולצות וסטיקרים אפשר להשיג כאן.

די צייט מדווח: התגלו הקלטות מתוכנית הרדיו השבועית של תיאודור אדורנו. רגעי השיא: אדורנו בריאיון מאולתר עם ארנסט בלוך; אדורנו מתעמת עם חברו השמרן; אדורנו מצליף במוסיקה הצעירה; ועוד. ואנחנו שואלים: מה עם הקלטות של משה צוקרמן?

דוקטורנטים רבים שלא הצליחו להשיג מלגה שואלים אותי לאחרונה: האם כדאי לעשות דוקטורט בפילוסופיה בפקיסטאן? לייטר רפורטס בדק את הקוריקולום של החוג באוניברסיטת פנג'אב

בפעם הראשונה: סרט הודי יציג נשיקה בין גברים.

הסתיימו התהפוכות בחייו של אנתוני פלו: חוקר דיווד יום והאתאיסט המפורסם ביותר בבריטניה, שלפני כמה שנים החליט פתאום שהוא מאמין באלוהים, מת.

טינאייג'רס באמריקה משנים את השם שלהם בפייסבוק. למה? לפי השמועות, ועדות קבלה בקולג'ים סורקות את הרשת בחיפוש מידע על המועמדים. גם אנחנו מסווים את השם, אבל זה בגלל בן דרור ימיני.

איוו מורלס טוען שהתקרחות והמוסקסואליות זה בגלל האוכל. כמו שכתבנו כאן בעבר, זכויות היוצרים שייכות לרב זלמן מלמד.

הסופר והאקטיוויסט הסביבתי ביל מקקיבן קורא לשנות את שמו של כוכב הלכת שלנו ל-EaArth. ההסבר: בגלל השינויים הסביבתיים שגרם האדם זאת כבר לא אותה פלנטה, אז ראוי להעניק לה שם אחר. ובעברית: מה עם כדור "הארץ"?

ב-Journal of Palestine Studies האחרון יש סקירות על כמה ספרים מעניינים. נחלה עבדו סוקרת את ספרה של רודה אן כנענה שיצא בסטנפורד שנה שעברה, על חיילים ערבים בצבא הישראלי. כנענה טוענת שהחיילים הדרוזים והבדואים מתגייסים משתי סיבות עיקריות: כדי להבטיח לעצמם זכויות אזרחיות וסוציאליות או אפילו אפשרות לחיות באתנוקרטיה הישראלית מבלי שיהרסו את בתיהם בכפרים לא מוכרים; וכן, כלשונה כי "הצבא מבנה תחושה חסרה של גבריות אצל אותם חיילים – גבר ערבי עם רובה!". כנענה גם טוענת שבמקרי נקמת הדם שקרו לאחרונה ברמלה ושפעמר היו מעורבים חיילים דרוזים שהביאו נשק מהצבא, אך המדינה העלימה עין.

ספר חדש מתאר כיצד ארגוני זכויות אדם ופעילות הומאניטארית האריכו מלחמות  ושיחקו לטובת התוקפן. רשימה חלקית: אתיופיה בשנות השמונים, סביב הטבח ברואנדה וכיום באפגניסטאן. לא הצלחנו לברר עד כמה הספר עוסק גם בישראל/פלסטין.

מבוכה באוקלוהומה. כנסייה קתולית הזמינה איקונה של ישו וקיבלה אותו עם איבר גדול במיוחד. כמה מאמינים נטשו בזעם את הקהילה.

הגרדיאן משער שאיל העיתונות הימני רופרט מרדוק בלחץ: בנו ג'יימס התפרץ באופן מסתורי לתוך מערכת האינדיפנדנט

כך חולפת תהילת עולם: הניו סטייטמן מאיר את תשומת לבנו לכך שההתחממות העולמית ירדה לגמרי מסדר היום הציבורי.

כך חוזרת תהילת עולם: כמה חודשים אחרי ההספדים, הטיים החליט שאובמה הוא נשיא ממש מוצלח.

ההיסטוריה של ההתערטלות הפומבית.

התבשרנו היום ששגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה העניק לנשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' אהרון בן-זאב שי אקדמי: את כל כתביו של מ.ק גנדי.  "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב. אבל איך הפציפיזם הנפלא הזה מתיישב עם הידיעה מ-3.5.2008 על פיה "אוניברסיטת חיפה העניקה היום  תעודת הוקרה מיוחדת לחיל הים. התעודה הוענקה למפקד חיל הים, אלוף אלי מרום  ע'י נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהרון בן-זאב", שלא לדבר על הידיעה מ-15.12.2008 על פיה "ראש השב"כ יובל דיסקין ירצה באוניברסיטת חיפה", והידיעה מ-19 בינואר 2009 על פיה "כאות הזדהות עם חיילי צה"ל הלוחמים בעזה ועם תושבי הדרום, הפכה אוניברסיטת חיפה את המגדל המרכזי שלה לדגל הלאום"?

הטאץ מתחשבן עם עצמו ועם השמאל על התמיכה שהביע בשנות ה-70 וה-80 בלגליזציה של יחסי מין בין מבוגרים לילדים.

הפופ עובר אקדמיזציה באקדמיה הגרמנית: באוניברסיטת פדרבורן פתחו מעין מסלול להכשרת כוכבי פופ.