Posts Tagged ‘יחסי ציבור’

היחצ"נים

29 ביוני 2011

עד לפני שנתיים, יחצ"ניות היו המרכיב הדומיננטי ביותר בעולמי. אם רציתי או לא, הן היו בראש מעייניי, והעסיקו אותי יותר מכל תופעה אחרת. זמיר, היחצ"ן של שגרירות מקסיקו. יובל, דובר המועצה להשכלה גבוהה, שהפך בינתיים לדוברו של יובל שטייניץ. רינת, היחצ"נית של מכללת אריאל, שאמרה לי שאני מתייחס אליה בקרירות. וליעד, היחצ"נית של אגף התקציבים באוצר. פעם רבנו, והיא אמרה לי שאני שטוף מוח. לא ייאמן: במשך שנים היא היתה אחד האנשים המשמעותיים בחיי.

כשעזבתי את העיתון, השינוי המשמעותי והמבהיל ביותר היה שהיחצ"ניות הפסיקו להתקשר בבוקר. בבת אחת הן נמוגו מעולמי, בדיוק כמו שנכנסו אליו בבת אחת ביום שבו התמניתי לכתב.

אנשים שלא עבדו במקצוע לא מבינים עם כמה יחצ"ניות מדבר כתב רגיל ביום אחד. היחצ"ניות  הן הצד הנסתר של העבודה העיתונאית: הן לא מקבלות קרדיט, והקורא לא יודע על קיומן. טיפוסים אקצנטריים כמו רני רהב, שמופיעים כל כמה ימים בטלוויזיה, מעוררים כמובן הרבה תשומת לב וכעס צדקני, אבל למעשה הם יוצרים את האשלייה שכל שאר החדשות זה משהו אחר. מבחינה זו, העוינות שהם מושכים רק משרתת את השיטה.

אמנם, בזמן האחרון, מדברים על יחצ"נים קצת יותר מבעבר. כל מיני עיתונאים צדיקים מפריחים קלישאות, ואומרים שליחצ"נים יש השפעה מוגזמת על התקשורת. למשל בסדרה המוצלחת "העיתונאים" של עידית אברהמי, שבה מתריע רינו צרור ש"כל מחנה יחסי הציבור הוא מחנה שכל מטרתו להכניס אינפורמציה בדרכים ערמומיות לתוך טקסט שאמור להציג חדשות באופן הנקי ביותר".

זה נשמע ממש טוב, אבל למעשה אין כאן הרבה אמת. מהתיאור של רינו צרור אפשר להתרשם, שהיחצ"ן מבליח מדי פעם בעולמו של הכתב, מנסה להכניס "בערמומיות" איזו פיסת אינפורמציה מניפולטיבית, ומיד נעלם, כמו אותן תמונות נסתרות של מיקי מאוס מאונן בפרסומת לקוקה קולה. למעשה, היחצ"ן הוא לרוב זה שיוצר את הידיעה. הוא הסוכן, הוא הכוח הפועל בתעשיית החדשות. הוא הלחם, הוא המים, הוא השמן והוא היין. בלי יחצ"נים אין כיום חדשות.

כיוון שהיחצ"נים מייצרים את הטקסט, הם החלק היחיד במערכת שאינו מופיע בטקסט. מצד שני, בשונה מעיתונאים, גם לא עושים עליהם סדרות, אתרים ותוכניות טלוויזיה. בעצם, אולי היה מעניין יותר לעשות סדרה ושמה "היחצ"נים". אבל מסופקני אם זה יקרה.

וחוץ מזה, מאיר שלו לא יכתוב עליהם רומאן. גם לא צרויה שלו. אין יחצ"נים בספרות העברית.

2.

אני רוצה לתאר את האופן שבו נולדות בפועל ידיעות בעיתון. לחלק מהקוראים זה יישמע אולי טריוויאלי, אבל נדמה לי שגם קוראים ביקורתיים לא מודעים תמיד, מעבר לכל שיפוט, לאופן שבו נוצר הדבר שנקרא ידיעה עיתונאית.

כשמתקבלת ידיעה רגילה בשעות הערב, כלומר סמוך לסגירת העיתון, שעה שבה עורכי הלילה כבר שרטטו את העמוד שלהם והחליטו איפה תהיה תמונה ואיפה תהיה כותרת, אין בדרך כלל זמן לתחקירי עומק, וגם אין צורך בהם: ממילא, יש מקום רק ל-250 מלה. במצב כזה, רוב המידע של הכתב מבוסס על מי שמסר לו את הידיעה, ועל התגובה של הצד השני, אם יש כזה.

כתבים אוהבים את המושג "מקור". "המקור שלי אמר לי", הם מסבירים בחשיבות, משווים למלה איזה טון בלשי-מטאפיסי: "המקור", בגרמנית: Ursprung. למעשה, בחלק גדול מהמקרים המקור הוא סתם יחצ"ן.

זה קורה לרוב ככה: בשעה 21:23, לצורך העניין, מתקבל טלפון מהדוברת של ההנהלה. בעודה מוסרת לך בטון אחראי וצדקני את "החלטתה של הנהלת חברת x", נשמע הצפצוף של השיחה הממתינה. על הקו נמצא הדובר של ועד העובדים, זועם בדרך כלל. שני הדוברים כבר נמצאים לרוב בבית, וברקע נשמעת הילדה הפעוטה שלהם, שבדיוק נגמלת ממטרנה. הם ממהרים, כי על הקו ממתין להם הכתב של העיתון האחר, וגם אתה ממהר, כי בעודך עובר מהשיחה האחת לשנייה, מתקשרת גם עורכת הלילה, שחזרה מהפסקת הסיגריה ושואלת מתי אתה מעביר את הידיעה. כך זה קורה בדרך כלל, ערב ערב לכל אורך השבוע – לפחות בזמנים שבהם מתרחש מאבק כלשהו.

כך שצריך לזכור, שחלק ניכר מהידיעות העיתונאיות הן בפועל זה – טקסט שנוצר משיחה עם שני יחצ"נים, במקרה הטוב.

3.

ברור שמה שנקרא היום "פוליטיקה" נעשה בעיקר על ידי יחצ"נים. אבל לא רק. כשמדובר במאבקי עובדים ובשביתות, היחצ"נים ויועצי התקשורת הם האחראים לשבירת המאבק על ידי ספינים וחצאי אמיתות, אם לא שקרים ממש. וכמובן, באמצעות מתקפה אגרסיווית על הכתב המסקר. הם יודעים שהמאבק ברובו מתנהל היום בתקשורת. רק אחריהם, מגיעים אנשי האבטחה עם האלות.

אני זוכר, למשל, את מאבק המרצים הזוטרים באוניברסיטה הפתוחה, שהתרחש לפני כשנתיים. את סגל ההוראה ייצג משרד "יוניק" (Unik). את ההנהלה ייצג משרד "לגאיה" (Lagaya). "לגאיה" מרוחק מ"יוניק" כמה בלוקים במעלה רחוב החשמונאים.

מה שכונה "המאבק" היה במידה רבה מאבק בין שני המשרדים האלה – ששמותיהם לא הופיעו כמובן באף אחת מהידיעות בנושא. אפשר לומר שבשטח התרחש מאבק ממשי – שביתה ופה ושם משמרות מחאה. אבל מבחינת העיתונאי – מה כבר אפשר לכתוב על שביתה – אירוע שהוא ביסודו אי-התרחשות? מה אפשר לכתוב על משמרות מחאה, חוץ מתמונה אחת או שתיים עם כיתוב, לכל היותר? כך שאותן ידיעות קצרות שאליהן קורא העיתונים היה חשוף מדי כמה ימים היו בפועל תוצר של פינג פונג בין ההודעות לעיתונות של "יוניק" ו"לגאיה", שניסו שניהם לייצר התרחשויות.

"יוניק" הוא משרד המתמחה בייצוג ארגוני שינוי חברתי וגופי שמאל-מרכז – מעדאלה ועד רון חולדאי. "לגאיה" הוא משרד המתמחה ב"יחסי עבודה" וב"טיפול במשברים". כפי שמסביר אתר האינטרנט של המשרד –

"חברת לגאיה מומחית בהדרכה ובהכוונה בעת ניהול ובטיפול במשברים. בעת משבר יש לחברת לגאיה את היכולת לפעול בגמישות, במהירות וביעילות ולנתב את המנגנון המקצועי לטיפול במצב: הכנת אסטרטגיה לצורך ניהול משברים, ניהול תקשורתי של המשבר, הפעלת לובינג נקודתי, ביצוע מעקב שוטף אחר פרסומים ובחינת תוצאות ניהול מצבי משבר".

ואכן, העובדות של "לגאיה" פועלות במהירות ומבצעות מעקב שוטף. בערבים מסוימים, בקושי התאוששתי מ"הלובינג הנקודתי" שלהן. הן מתמחות בהודעות אפקטיוויות בסגנון:

"אנחנו קוראים לסגל ההוראה להפסיק את הפגיעה בסטודנטים".

או: "בימים האחרונים נודע להנהלת האוניברסיטה הפתוחה כי מספרם של המנחים ומרכזי ההוראה שאינם שובתים עלה… המנחים שאינם שובתים מעוניינים לקיים פעילות הנחיה כרגיל".

או: "נראה כי חברי הנציגות התאהבו במאבק והפכו את השביתה מאמצעי למטרה".

או: "הפגנה, משמרות מחאה או הקראת שירה הם לגיטימיים בעיננו ובלבד שהאדם כלפיו מכוונת המחאה ובני ביתו לא יוטרדו בחייהם הפרטיים".

אני לא מוסר כאן שום מידע סודי. אלה רק ההודעות הגלויות – לא כולל שיחות רקע וכו'. באמצעות ההודעות האלה מתנהל למעשה המאבק נגד העובדים השובתים. מה שמעניין לציין הוא שגלי גבאי, הבעלים של "לגאיה", עבדה לפני כן באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ואפילו הקימה את מרכז המידע לזכויות עובדים. יותר מכך: גבאי גם מרכזת קורסים של ייעוץ תקשורתי לוועדי עובדים.

כי ליחצ"נות אין אידיאולוגיה. או ליתר דיוק: האידיאולוגיה שלה היא היחצ"נות עצמה.

אני נזכר ביחצ"נית אחת, שניסתה לשכנע אותי לכתוב אייטם על תערוכה בגלריה כלשהי. אמרתי לה שהאמן והגלריה זכו  לדעתי למספיק יחסי ציבור בזמן האחרון. כשזיהתה את נימת הקול שלי, היא הציעה לי מיד לעשות כתבה נגדם. התברר שהיא עובדת גם בשביל אמן אחר, שהוא אויבו המר ביותר של האמן הראשון.

4.

כתבתי פעם כתבה קצרה על האשה הראשונה בארץ שעשתה דוקטורט ביחצ"נות. היא היתה בעצמה יחצ"נית. ניסיתי אז לקרוא קצת על הנושא, וגיליתי שיח"צנות נחקרת כמעט רק מבפנים, כלומר, במסגרת מחלקות לניהול או מחלקות ליחצ"נות ממש (בארה"ב זה עבר אקדמיזציה). אבל אף אחד כמעט לא חוקר את הנושא באופן ביקורתי, כלומר את תפקיד היחצ"ן ביחסי הייצור המודרניים. יחסית לתופעות אחרות שקשורות למבנים הכלכליים והחברתיים של תקופתנו, היח"צנות היא עדיין תעלומה.

מרקס אמנם לא הקדיש שום חיבור לנושא, אך גם בלעדיו אין קושי לקבוע שבעידן הפיאודלי לא היו יחצ"ניות. היח"צנית היא תופעה של הקפיטליזם המאוחר. הפצעתה של צורת הקיום הזו קשורה באופן הדוק לשינוי באופני הייצור.

זה נשמע נפוח, אבל זה בדיוק ככה. כי הדבר השני שהתברר לי, הוא שתעשיית היחצ"נות נוצרה מתוך מאבקי העבודה המאורגנת, או ליתר דיוק – מתוך הצורך של בעלי ההון לשבור את העבודה המאורגנת.

קרלה גוור, אחת ההיסטוריוניות הביקורתיות הבודדות של היח"צנות, מתארת כיצד נולדה היח"צנות כתגובה של תאגידים אמריקאים בסוף המאה ה-19 לדעת הקהל השלילית שנוצרה כלפיהם, ומתוך החשש להגברת הרגולציה הממשלתית על תנאי ההעסקה של עובדים. באותה תקופה, נשלחה בפעם הראשונה הודעה לעיתונות. אייוי לי, עיתונאי לשעבר שהפך ליחצ"ן הראשון בהיסטוריה, נקרא על ידי איל הפלדה ג'ון רוקפלר להציל את יחסי הציבור שלו אחרי הטבח בלאדלו שבקולורדו. בטבח הזה הרג המשמר הלאומי 45 בני אדם במאהל מחאה של כורי פחם, בניהם 11 ילדים. לי שלח למערכות העיתונים "רשימת עובדות" בנוגע לאירועים בלאדלו. כל השאר הוא היסטוריה.

אני מנסה לטעון שהיחצ"נים כלשעצמם הם לא רק בבחינת תופעה משנית, אלא יש להם תפקיד מהותי ואסטרטגי ביחסי הייצור, שצריך להקדיש לו תשומת לב. מובן שהם גם גורם עם אינטרס, ששואף להנציח את המצב שבו יש בהם צורך – כלומר את המצב בו תאגידים מנצלים, עושקים ופוגעים ורוצים לצאת מזה בשלום.

מה שמעניין הוא שרוב העובדים בתעשיית היחצ"נות הם בעצמם מנוצלים להפליא. ברור שיחצ"ניות זוטרות שעושות טלפונים לכתבים מרוויחות לרוב פחות מהכתב עצמו. בנוסף לכך, הן קורבן לאגרסיות בלתי מוגבלות מצד הלקוחות ומצד הכתבים. כעיתונאי חלש, אתה לא באמת יכול לשאוג על הבוס שמדכא אותך. לעומת זאת, היחצ"נית המתדפקת על פתחך היא קורבן זמין – בעיקר כשמדובר בטלפון השביעי או השמיני באותו בוקר. זהו מקצוע ממוגדר מאוד, שכמובן לוכד הרבה מאוד הומואים.

אבל יותר מכך: היחצ"נות היא הגילוי הבוטה ביותר של מבנה העבודה החדש, שבו העבודה מתרחשת לאורך כל שעות היממה. לא רק שהיחצ"ן צריך להיות זמין כל הזמן; עבודתו מבוססת על הקשרים החברתיים שלו.

דבר אחרון: כיוון שהמשרות בעיתונות הולכות ומצטמצות, ולעומת זאת היחצ"נות הולכת ומתרחבת, הרבה מאוד עיתונאים, בעיקר צערים, נאלצים לפנות ליחצ"נות. אני מכיר כמה יחצ"נים שללא ספק היו עיתונאים טובים לפני עשר שנים.

כיוון שהיחצ"נים הם היום הרבה יותר חשובים מהעיתונאים, צריך אולי לחשוב איך לשחרר אותם. אם העיתונאים יתאגדו זה יהיה טוב; אבל ביום שבו היחצ"נים יתאגדו הכול באמת באמת ישתנה.

אתם מוזמנים לתרום לקרן השביתה של עובדי "חיפה כימיקלים". אני כבר תרמתי – אומרים שזה מה שהם הכי צריכים עכשיו!

אפולוגיה על איש ההסברה

20 ביוני 2011

יריב מוהר

ההנחה הרווחת היא שענייני מוסר וענייני הסברה הם שני תחומים נפרדים, או לכל הפחות רצוי שכך יהיו. אם ניקח, לדוגמא, את הסכסוך הישראלי פלסטיני: השאלה מהו ההסכם ההוגן בין הצדדים והשאלה איך נכון להסביר את אותו הסכם נתפשות לרוב כשאלות נפרדות ואף בלתי תלויות.

לא רק שאנו מבחינים בין שאלות של הסברה ומוסר אנליטית, אלא גם קובעים כי ראוי לעשות כן כאידיאל: שהרי לעצב אידיאולוגיה או מצע רעיוני על פי מידת היכולת לדבררם או לשווקם לקהל הרחב הוא עניין בזוי למדי ואנו נוהגים לראות בכך פופוליזם, אופורטוניזם או רדיפת שלטון ושררה. הרעיון שהציוויים המוסריים והאתיים שלנו יתעצבו לפי אנשי ההסברה האמונים על הכרת דעת הקהל מעורר זעם בקרב מי שנחשבים אנשים ערכיים. במידה מסויימת זה הגיוני: אם אמת המידה לעיצוב מסגרת רעיונית, מוסרית או פוליטית הוא היכולת להתחבב באופן מיידי על קהל נתון הרי שאכן מדובר בפרקטיקה בעייתית ביותר.

מצד שני, הקוטב ההופכי אבסורדי לא פחות: הרעיון ששאידיאולוגיה, תפישת מוסר, או הסדר חברתי רצוי אמורים להתגבש (או מתגבשים בפועל) במנותק מהרגישויות, התפישות המושרשות, חוויות החיים והצרכים הרגשיים והחברתיים של קהלים נרחבים הוא לא פחות מקומם ומופרך. הרעיון שאידיאולוגים, הוגים או אפילו פוליטיקאים נבחרים ירקחו לנו פתרון מדיני ממוחם האנליטי הקודח, במנותק מרגישויותיהם של האנשים – מדינה אחת, שתי מדינות, מדינה נטולת מדינה, אנרכו-סינדיקליזם קהילתני או כל קונסטלציה יצירתית אחרת – מועד לשוליות במקרה הטוב, ולהפרחת הסכסוך בתנאים אחרים במקרה הרע. רגישויות של קהילות במרחב הם לא משהו שצריך להכיר רק כדי ל"שווק" את התוצר הסופי טוב יותר. אידיאולוגיה או מדיניות המנוכרת לרגישויות יסודיות של קבוצה באוכלוסייה איננה רק "לא-פופולארית", "ארוזה לא נכון" או "קשה לשיווק"; היא לא רגישה, לא משקפת ולכן לא הוגנת למול קבוצה זו. הבעייה היא לא רק הסברתית אלא מוסרית.

בהנחה שאין אמת מידה מוסרית א-פריאורית החיצונית לחלוטין לקהילות ולפרטים שונים, נותר לנו להסתמך במידה משמעותית על האנשים, ועל הבנת רגישויותיהם, צרכיהם ועולם ההתנסויות שלהם, בגיבוש וניסוח של עמדה מוסרית. ובמילים פשוטות: אידיאולוג שינסה לשכנע קופאית בסופר (בין שהיא במקור מבלרוס, מאדיס אבבה או מאשקלון) שהיא חלק מפרויקט דיכוי קולניאלי יקבל ממנה סתירה סימבולית או ממשית, ובצדק. אין דבר בניתוח המאקרו החיצוני הזה שיכול לתקשר עם עולם החוויות והזהות של אותה קופאית. רגישויות כאלו מזהים אנשי הסברה טובים בצורה מדוייקת יחסית, ומכאן הפוטנציאל לתרומתם. מאידך אידיאולוגים קלאסיים של השמאל התבשמו לעיתים דווקא מהיותם "לא פופוליסטים" ולא נכנעים לצו ההמון, כשהרחיקו עצמם ממנו סימבולית ופיזית – כאילו שאפשרית רק הדו-קוטביות שבין ציות ל"המון" להתעלמות ממנו.

יתכן כמובן שמה שקבוצה נתונה רואה כדבר ההוגן כלפיה הוא למעשה חוסר הוגנות כלפי קבוצה אחרת – עבור המתנחלים פינוי התנחלויות אינו הוגן; עבור הפלסטינים המשמעות של אי-פינוי צפויה להיות המשך משטר האפליה הצבאי כנגדם. אבל לפני שמאזנים בין פרספקטיוות יש להבין אותן בצורה מעמיקה. וזאת ניתן לעשות רק באמצעות ניטור וניתוח הטענות של הצדדים והרגישיות הלא-מנוסחות לחלוטין שניתן לזהות בקרבם. לצורך הזה נראה שאשת ההסברה יכולה לתרום, על פי רוב, יותר מהפילוסופית הפוליטית, ממנכ"לית של ארגון זכויות או ממזכ"ל של מפלגה פוליטית.

הבנה של מפת הרגישויות והטענות של קהילות רלוונטיות מאפשרת כיוונון עדין (fine tuning) של אידיאולוגיה – או של הצעות למדיניות – שתיהינה בה בעת קלות יותר להסברה והוגנות יותר ביחס לאותן קהילות. למשל ניתן יהיה להציע למתנחלים כי יבחרו להמשיך לחיות במדינה פלסטינית כאזרחים פלסטינים השווים לשכניהם. למעשה היו אלו מתנחלים (אנשי "ארץ שלום") שלראשונה העלו ברצינות ובשיטתיות הצעות כאלו. העובדה שהרעיון נולד בקרבם עשויה לרמז כי בקרב השמאל לא היו מי שקראו בצורה מדוקדקת את מפת הרגישויות המתנחלית ולכן לא ידעו להפריד בין המרכיב האמוני-רגשי (הרצון לגור בחבל ארץ תנ"כי) לבין המרכיב המפלה והדכאני (מגורים באזור כחלק ממשטר אפליה צבאי).

לו היו אנשי השמאל מתייחסים למתנחלים כאל קהל יעד – כלומר חושבים ברצינות איך לדברר למתנחלים את הרעיון שמשטר הכיבוש הינו רע – הם היו נאלצים למפות את רגישויותהם ולהבינן לעומק. אז הם היו עשויים להבחין בין רגישויות שונות של המתנחלים ולגלות כיצד ישנם מרכיבי רגישות בקרבם שאין הכרח לוותר עליהם – כמו הרצון לגור בשטח הנחשב בעיניהם כבעל חשיבות רוחנית ודתית – על מנת להגיע לפתרון הוגן. מאידך, קריאת מפת הרגישויות של הפלסטינים לעומק תלמד כי הגם שרבים מהם עשויים להסכים – ואכן הביעו הסכמה – להתיישבות יהודים כשווים בין שווים בפלסטין, רק מעטים יסכימו לכך ללא רפורמה אגררית שתתקן את הקצאת הקרקעות הפריבילגית למתנחלים (שהתקיימה במשך שנים ובחסות משטר צבאי כוחני). וסביר שרק פלסטינים מעטים, אם בכלל, יסכימו שבקרב אותם יהודים אזרחי פלסטין יכללו גם מתנחלים קיצוניים שבאופן אקטיבי פגעו והתעמרו בהם.

הדוגמה הדקדקנית הזו, היא רק אחת מיני רבות, למצב בו הצורך להעביר מסר לקהל יעד מעורר רגישות שיטתית ומעמיקה לרגישויות של אותו קהל. ניתן לומר שהצורך להסביר משהו לקהילה נתונה הוא המתודולוגיה הטובה ביותר להבין רגישויות של מה שנהוג לכנות "קהילה פרשנית" – קהילה המקיימת הליכי יצירת משמעות ייחודיים משלה למציאות החברתית והפוליטית. כך נפתח צוהר לחשיבה על אודות המוסרי מתוך הליך הסברה עמוק – שאנו כעת יכולים להבחין מתחבולה רטורית גרידא. אנשי הסברה טובים – כשהם לא עסוקים בספינים קצרי מועד – בהחלט אמונים על מיפוי רגישויות ואופני המשגה ומיסגור של קהלים שונים, וכך יכולים לסייע בעיצוב עמדה ערכית שאיננה אטומה לקהלים אלו.

החיבור בין מוסר להסברה (במובן של יכולת לזהות ולתקשר עם רגישויותיהם של אנשים שונים) הוא לא רק קול קורא לחזון עתידי, אלא משהו שכבר מתרחש: הן בפועל והן בהמשגות השונות בשדה הפילוסופיה של המוסר והפוליטיקה והתיאוריה החברתית. הדוגמה המובהקת והאמפירית ביותר לחיבור בין הסברה לעמדה מוסרית גלום לטעמי במחקרים חדשים בסוציולוגיה של התרבות על הדרך של פרטים למשמע את העולם החברתי כך שערכם העצמי יישמר. על בסיס גישה זו מגלה בהקשר הישראלי ד"ר ניסים מזרחי (גילוי נאות: הוא היה המנחה שלי בעבודת התיזה) כי מזרחיים ממעמדות נמוכים נוטים להתנגד לשיח הזכויות האוניברסלי משום שהיותם "יהודים" (כמסמן של יוקרה ונבדלות) הוא ההון הסימבולי היחיד שיש להם. הממצצאים האלו קוראים לתשומת לב למקומות בהם הפוליטיקה של ההכרה של קבוצה מסויימת נפגעת – גם אם רגישות זו אין משמעה תמיכה בשיח של עליונות יהודית.

ואם לשוב להקשר הרחב של הסכסוך באזורנו, הרי שהוא מחייב היכרות מעמיקה עם תפישות, רגישויות ופחדים רווחים בפסיפס הקהילות המרכיבות את – מה שמכונה בדיכוטומיות מטעה – הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הרבה מעבר לפרספקטיווה של יחסי הכוח הגלויים, וטיפול בהם, הסכם ראוי חייב להיות הוגן מבחינת הצדדים (כזה הממזער את ההתנגדות אליו מצד מרבית הנוגעים בדבר). זה מחייב אותנו להודות שאין לנו עדיין מושג מוחלט מהו הסכם הוגן לסכסוך משום שאין בידינו מיפוי טוב ומקיף של רגישויות הצדדים המעורבים בסכסוך.

ובאופן כללי, הרי שהמהלך הזה כולו מסמן אולי רגישות חדשה בעולם האינטלקטואלי: אם פעם היה האתגר של אינטלקטואלים ציבוריים להתרחק מ"השכל הישר" (common sense) של האנשים הפשוטים, ועל בסיס זה הייתה לא פעם נבנית יוקרתם, הרי שכיום נדמה שהאתגר הראוי הוא למסגר מחדש גם את התובנות הנועזות (counter-intuitive) ביותר במונחי "השכל הישר"; לדבר גם על העמדה הראדיקלית ביותר באמצעות עולם מונחים שמאפשר הבנה – בעיקר במובן הרגשי – של קהלים נרחבים.

אני מקווה שלא יחשדו בי שהיותי איש הסברה בארגון זכויות אדם, היא כשלבדה אחראית על עמדתי זו.