Posts Tagged ‘יותם פלדמן’

התנועה למען זכויות האקטיביסט (והאדם)

17 בינואר 2011

יותם פלדמן

התפתחות התנועה לזכויות אזרח אדם בישראל היתה עניין די מרכזי בילדותי. כבן לאחד מאבותיה של  תנועה זו, גיליתי עניין די פעיל בטכניקות עינויים של השב"כ כמו גם במסלוליהם המסתוריים של כדורי גומי תועים שהתעקשו לעלות מעלה-מעלה אל האיברים החיוניים במקום להישאר בגובה הגפיים שאותם נועדו לרוצץ. אפילו החלפתי כמה מכתבים עם מרדכי ואנונו בשנות המאסר הראשונות שלו. כשביקשתי להקריא את אחד המכתבים בכיתה בשיעור "אקטואליה", הטיל על כך המורה לחקלאות וטו גורף. הוא דרש דרש לעיין בעצמו בתוכן האיגרת (שכבר עברה, מן הסתם, עשרות עיניים בוחנות של השב"כ קודם לכן), לפני שחברי לכיתה ייחשפו לה.

אך הביטויים הברורים יותר לצמיחת קהילת זכויות האדם בישראל, התגלמו במציאות החומרית של חיי. בשנות השמונים והתשעים, לא רק שצמחה קהילה של זכויות אדם, אלא שגם חבריה החלו להתפרנס מכך באופן סביר ומעלה. מכונית הסובארו הלעוסה-מהוהה של אבא שלי, הפכה לפז'ו, הפז'ו להונדה, וההונדה ל-BMW. כך גם הדירה השכורה ביפו שקודם לג'נטריפיקציה היתה לבית די מרווח בתל אביב (בו אני מתגורר כיום). אין ספק שקבוצה נאיבית יחסית ומחויבת באופן אותנטי לעקרונות של צדק ודמוקרטיה, החלה לראות גם תמורה כספית ליגיעתה.

כשהגיעה העת לפרנס את עצמי, פניתי גם כן לתחומים שמקושרים באופן כזה או אחר למצב הדמוקרטיה הישראלית. כתבות ותחקירים שכתבתי ב"הארץ" עסקו בתחום שאפשר להגדירו בהכללה כזכויות אדם, והעניקו לי עיסוק מהנה ומשכורת לא-רעה. אז התחלתי להבין גם שיש דבר מה בלתי הפיך בהשתייכות לקהילה זו. נדמה היה לי כי מי שקשר את גורלו – כתוצאה מייחוס משפחתי או החלטה פרטית – בגורל הארגונים הבלתי ממשלתיים בישראל  הבטיח לעצמו פרנסה, ולו מינימאלית, אך לפחות מספקת, למשך לרוב חיי הבוגרים.

בשנים האחרונות גיליתי שהמקרה של משפחתי ושלי עצמי אינו לגמרי יוצא דופן.  עובדה ידועה אך לא מאוד מדוברת היא שחלק ניכר מאוד מפעילי השמאל בתל-אביב מתפרנסים בצורות שונות מענף זכויות האדם. רבים מבין הפעילים הבולטים ולעתים הקולניים ביותר בהפגנות,  הם דוברים בשכר, אנשי יחסי ציבור, מפיקים ורכזים וכמובן עורכי דין שעומדים בראש הפירימידה של ארגונים אלה. מדובר במצב מבלבל למדי, שכן בעומדך בהפגנה, או אפילו בשעת שיחת חולין לא ברור אם האדם שלצידך מביע את דעותיו כתוצאה מהתגייסות פנימית או כחלק בלתי נפרד מהמשרה שלו, כמו הטלפון החכם, רשימת התפוצה לקומוניקטים או חשבון הטוויטר הארגוני.

פרויקט democra-T. זכויות האדם וההיפסטר. תצלום: גוני ריסקין
אני די משוכנע – גם אם אין לי הוכחות לכך – שכמה ממכרי שמזוהים עם מאבקים פוליטיים שמאלניים – מקבלים תשלום כדוברים או יחצ"נים של ארגון כלשהו. כפי שכתב יצחק לאור, כמה מארגוני השמאל שמובילים את קמפיין זכויות האדם נשענים על יותר פעילים בתשלום מאשר מתנדבים. אם ניקח בחשבון את אלה שמתפרנסים בעקיפין מארגוני זכויות האדם: עיתונאים שמתבססים על עבודתם, סטודנטים מתקדמים שכותבים על "המצב" ועוד, נקיף את רוב השמאל הרדיקאלי בתל-אביב. מכאן שלולא שפע היוזמות הניאו-קולניאליות של האיחוד האירופי לפתרון סכסוכים, שמירה על זכויות אדם וכינון ממשל תקין, סביר שלא מעט ממכרי היו מוצאים עצמם נטולי פרנסה.

כאן טמון אולי אחד המניעים האותנטיים יותר שהביא אנשים למחות על מצב הדמוקרטיה. הדרישה לחקירת מקורות המימון של  ארגוני זכויות אדם, והאיום המקופל בתוכה לגדוע את קווי האספקה שלהם דורך על נקודה רגישה במיוחד. עניין טורדני הרבה יותר מרצף האירועים עליהם היה אפשר לקרוא בעמודים השכוחים של עיתוני הימים שקדמו להפגנה: חיסולים מהאוויר בעזה, הוצאות להורג במחסום בקעות ובחדרי שינה בדרום הגדה המערבית. האיום להפסיק את המימון האירופי לארגוני זכויות אדם, עשוי לאיין באופן בלתי-הפיך את הבסיס החומרי לקיומם של כמה אלפי אנשים בתל אביב.

איום זה חושף את היסוד החומרי השברירי של קבוצה זו. דורות קודמים של אנשי שמאל ראדיקלים ידעו לדאוג לעצמם. חוגים קומוניסטים שהתגוררו בירושלים השכילו להשתלב בעסקי המשפט האזרחי והנדל"ן המניב, ולהמיר את כנסי רק"ח בכנס דה-מרקר. הדור הנוכחי של השמאלנים, לעומת זאת – זה שגילו נע כיום בין 30 ל-40 – הימר בטעות על זכויות אדם.

כמובן שאין שום דבר שלילי במאבק של חברים בקבוצה על זכותם להתקיים בכבוד ולפרנס את עצמם ואת התלויים בהם. אני אומר זאת ללא טיפת ציניות, שכן ידוע לי כי רבים מהמועסקים בתחום זה, מתקיימים ממנו רק בקושי, ולכן האיום עליהם הוא מוחשי ביותר. יחד עם זאת, אם זה נושא המאבק האמיתי הרי דרושה מידע של שקיפות וגילוי נאות על מטרותיו – לא למען זכויות אדם, אלא למען זכויותיהם של העוסקים בזכויות אדם.

שאלה חשובה יותר היא המחיר של המצב יוצא הדופן בישראל – שדירה פוליטית ראדיקלית שמבוססת במידה לא מבוטלת כלל על מועסקים בשכר. לכאורה, מדובר בפתרון לא רק בכלל – במקום ששמאלנים יבלו את הבקרים בעבודה חסרת משמעות בקופירייטינג, ואת הערבים בהפגנות, הם יכולים להשתכר ממה שמעניין אותם ולעסוק בכך כל העת. אך בפועל, נדמה לי שלאותם ארגונים קוד גנטי עצמאי כמעט, שמשפיע על עובדיהם לא פחות מכפי שהם משפיעים עליו.

"המאבק על הדמוקרטיה" היא דוגמה לא-רעה לכך. לא רק משום שהתובעים את הדמוקרטיה נאבקים, לפחות במידה-מה, גם על קיומם העצמי, אלא גם כי התביעה מקפלת בתוכה פיסה של בלבול ושל עליבות פוליטית. קהל היעד המיידי של הפנייה להצלת הדמוקרטיה הוא השלטון עצמו. הוא מתבקש להושיט יד מלטפת וסלחנית יותר למתנגדיו, לא לחקור אותם או להטיל עליהם סנקציות משפטיות מרחיקות לכת. במקרה הגרוע יותר, קהל היעד נמצא מחוץ לישראל, במדינות אירופה. משלמי מסים בגרמניה, צרפת ואנגליה שמביטים מפעם לפעם על המתארע בישראל, כעל קברט אבסורד בניחוחות שום וזעתר, יכולים להניד ראשם בטירדה ולהגיש את צרור האירו מהקרן הבאה בתור לשימור פני הדמוקרטיה. כך או כך, הפנייה אינה למי שחש כי אינו מיוצג על ידי השלטון והיה רוצה לשבור אותו לו היה מוצא את השותפים המתאימים.

פנייה זו אל השלטון ואל "העולם" אינה שונה במיוחד מזו שבוקעת מדו"חות על מצב זכויות האדם בשטחים. אלה פונים בראש ובראשונה לצה"ל (שקציניו הנוכחיים קוראים אותו בעיון) או לקהילה הבינלאומית, אך בכל מקרה לא לפלסטינים שהרי יודעים כבר שמצבם די על-הפנים.

אך לא רק קהל היעד של הפנייה מושפע מזהותם של ארגוני זכויות האדם שעומדים מאחורי הקמפיין הנוכחי. תוכן הפנייה כתובה אף הוא בשפתם של ארגונים אלה, שהיא בראש ובראשונה משפטית. הדרך לדבר על זכויות אדם, בישראל כמו בכל מקום אחר, עוברת דרך מטחנת המושגים של עקרונות המשפט הבינלאומי. זו קוצצת  דק דק את העקרונות הפוליטיים והמוסריים שאולי עומדים בבסיס התשוקה הראשונית להתנגד ומתאימה אותה לסטנדרטים של משפט בינלאומי וחוקתי. בדו"חות על זכויות אדם בישראל נגלה בדרך כלל שאם קורה דבר לא טוב הוא בוודאי קשור בירידת קרנו של עקרון משפטי כלשהו או, אבוי, במצבה הסופני של הדמוקרטיה עצמה.

אבל מה, הבעיה היא שמעולם לא היתה יותר דמוקרטיה בישראל.  בהיעדר שינוי מגמה, נדמה לי שישראל של 2021 תהיה דמוקרטית יותר מישראל של 2010. אבל כדי להבין זאת, צריך להבין מה זו דמוקרטיה.

המוסדות שהוקמו בישראל בשנים האחרונת כדי לחזק את האחיזה בשטחים הפלסטיניים מתבססים באופן אותנטי על כללי המשפט הבינלאומי ההומניטארי, ועל עקרונות הדמוקרטיה. אין עוד מדינה שבה בית המשפט העליון מעורב בכל תו ותג של מיזם צבאי לאומי כמו חומת ההפרדה, במעט מדינות יש יועצים משפטיים שמלווים את חיל האוויר לפני שהוא מפציץ מטרות, בזמן שהוא עושה כן ואף לאחר מכן, הפרקליטות בישראל חזקה וכך גם המשטרה ומערכת המשפט – כשהן מטפלות בפוליטיקאים וגם באנרכיסטים. בנייה של חומה בלב אדמות פלסטיניות או מחיקת שכונת מגורים בביירות בלחיצת כפתור, אינן פרברסיה של הדמוקרטיה או סטייה ממנה, זו ההתגלמות העכשווית והמשוכללת ביותר של שלטון העם.

בית המשפט העליון או הייעוץ המשפטי לצבא אינם רק עטיפה פרחונית וקלילה לפעולות מדינתיות אנטי-דמוקרטיות, הם מוסדות דמוקרטיים שמצליחים פעם אחר פעם לעמוד במבחני מציאות מפרכים. הקהילה שמגדירה את מבנה הדמוקרטיה של ימינו – בין אם היא נמצאת במחלקה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, בבית המשפט העליון האמריקאי או בבית הדין האירופי לזכויות אדם – נושאת אליהם לא פעם עיניים מקנאות ומשתאות על מידת הצלחתם ומידת התפתחותם.

אפילו פתרונות חדשים וראדיקליים יחסית, כמו שלילת אזרחות, אינם בהכרח אנטי-דמוקרטים, אפשר לחשוב עליהם כפיתוח של הדמוקרטיה, לפחות כל עוד יש למי שנשללה אזרחותו אפשרות לקבל אזרחות אחרת. בעוד שהחזקה אזרחות כלשהי היא זכות שמורה, אין בעייה עקרונית לשלול באופן מנומק את אזרחותו של אדם במדינה מסוימת.

שכן דמוקרטיה אינה מושג אידאלי, מושא שמימי ובלתי-מושג לעולם. הדמוקרטיה היא הדמוקרטיה האקטואלית, כפי שהיא מתנהלת במדינות שאנו מדברים עליהן כדמוקרטיות. בבדיקה השוואתית, קשה לומר שהמתרחש בישראל שונה מאוד מהמתרחש בגרמניה או בצרפת, שם פעילים פוליטיים מוחזקים במעצרי מנע למשך חודשים, או בארה"ב שמענה חשודים באמצעות קבלני משנה במדינות עולם שני ושלישי. על רקע זה שקשה עוד יותר להבין מדוע שארגונים ישראלים יביאו להקמת שלטון מוצלח יותר מזה שמתקיים במדינות שמממנות את אותם הארגונים.

במצב זה, נדמה שאפשר אולי להניח לתשוקה להגדיר את השלטון, ולהתמקד בפעולות שהוא עושה ובהשפעתן על המציאות. אפשר גם לוותר על הפנייה אל השלטון עצמו או אל קהל בינלאומי. בהיעדרם קל יהיה יותר לראות את הרבים שרואים עצמם כניגוד מוחלט של השלטון. אלה שאין בגופן עצם אחת ממנו, שנואשו מזמן מהפנייה אליו ומהציפייה שישנה את עצמו.

 

פרויקט ראש סיכה

24 בנובמבר 2010

יותם פלדמן

החומה שישראל מתחילה לבנות בימים אלה בגבולה הדרוםמערבי, היא פרויקט שאפתני בכל קנה מידה. כל מי שביקר בשטח ההפקר שבין המגדלים של חיילים המילואים הישראלים לסככות הצבא המצרי, יתקשה להבין איזה בסיס יציב תמצא לה חומה כזו בעומק החולות המדבריים שמכסים את הגבול. אך המבנה המרשים באמת הוא המבנה הרעיוני שמעניק בסיס לחומה החדשה. הרי דומה שפרט לרצח שיטתי של מבקשי המקלט (בצד המצרי), ודחיינות ביורוקרטית עד קץ הימים (בצד הישראלי), המוחות החריפים של משרד הביטחון הישראלי יכלו להעלות על דעתם פתרון קולע יותר לאותו איום קיומי על דרום המדינה. אולי אף נועזים יותר מהצעתו של מנכ"ל המשרד, אודי שני, שקרא להקים מחנה מעצר למבקשי המקלט וכך ליטול את התמריץ הכלכלי להסתננות. שני כנראה אכן מדמה לו את מבקשי המקלט לאוסף של סוחרים בעלי שפמי שפמנון ומעילי פרווה ארוכים, קונים ומוכרים עתיקות או ממתקים שעבר זמנם. כשהבסטה של אותם שפמנונים תיתקל בחומת המערבית, ייאלצו לחפש בזאר אחר להתלבש עליו.

ההסבר האמיתי לפרויקט נעוץ בשיקולים מורכבים ואסטרטגיים הרבה יותר. לפני כמה חודשים פרש ראש הממשלה, בכותרת הראשית של "ידיעות האחרונות", את תוכניתו האסטרטגית למדינת ישראל – "נקיף את כל המדינה בחומה". זה, מתחוור, הסיפור האמיתי שקורה כאן. בעוד ששיחות השלום, המחוות הביטחוניות, והתקיפה המתקרבת באיראן משמשות מוסיקת רקע לאה, הסיפור המרכזי נרקם במשרדיהם של קבלני גידור ופקידי משרד הביטחון. חומת ההפרדה בגדה המערבית היא כמובן חלק חשוב מאותה תוכנית, אך היא רק מרכיב קטן ממבנה מפואר שמלוא היבטיו טרם הוצגו מסיבות מובנות טרם הובהר למשל, אם גם הים יגודר וכיצד, או כיצד ייאטם המימד האנכי של המדינה האווירי והתתקרקעי.

איום השפמנונים אינו, אם כן, עילה מספקת לבניית גדר מכל צדדי המדינה. אם מניחים שהתוכנית לא כוללת בתוכה החזרת שטחים מרחיקת לכת בבקעת הירדן וברמת הגולן, תכליתה הופכת משונה עוד יותר. בהיעדר הסבר סביר אחר, אין מנוס מההבנה שמטרת החומה היא לרכז את יהודי מדינת ישראל במקום אחד, מצומצם, ולמנוע בכל מחיר את פיזורם מחוץ לגבולות הגדר. המסתננים שהגדר נועדה לחסום בפניהם את הדרך, אינם בהכרח אפריקאים או פלסטינים, אלא יהודים תושבי מדינת ישראל. יותר מכך, תוכניות התכנסות והתנתקות למיניהן, מבהירות ומאשרות את מלוא תכלית המדינה המגודרת החדשה. לא רק שיש לכנס את תושבי המדינה מאחורי בונקר של חומות בצורות, אלא ששטחו של הבונקר רק הולך ומצטמצם (מתכנס) בקצב לוגריתמי. אין סיבה להניח שהשטח שבין גבולות הגדר לא יילך ויצטמצם עד כדי ראש סיכה, שאליו ייקראו כל תושבי המדינה היהודים. מכאן קצרה ובלתי נמנעת הדרך לחור שחור, בעל שטח אפסי, אשר יבלע אליו, בשיהוק אחד, את מלוא המסה האינסופית של תושבי ישראל היהודים.

דומה שאטימת גבולות המדינה ודחיסת המסה היהודית (להלן פרויקט "ראש סיכה") היא הפתרון האחרון שנותר לבעיה הדמוגרפית שמטרידה את ראש הממשלה. הרי לא די בגדר שתפריד בין יהודים לפלסטינים (פרויקט בלתי אפשרי בפני עצמו) כדי לענות על מלוא חומרת הבעיה יש להפריד מהיהודים גם שחורים, מתחזים למיניהם שגוירו בחופזה וללא כוונה, ומהגרי עבודה בעלי תוכניות ארוכות טווח. רק על ראש סיכה אפשר יהיה, אם בכלל, לשמור על טוהרה של המדינה היהודית.

תוכנית ראש סיכה מעניקה הסבר משכנע יותר מאחרים לשלל פעולות שלטוניות שהולכות ומתגברות בשנים האחרונות: אזהרות המסע לסיני, עידוד חרם הצרכנים על טורקיה והתוכנית שחשפה לפני כמה חודשים ב"הארץ" עמירה הס, להפריד לחלוטין בין כבישי הגדה המערבית לבין הכבישים שממערב לה – הפרדה שתחסום לחלוטין את דרכם של ישראלים למשל שמאלנים אל שטחי הגדה.


אך אויביה הגדולים ביותר של תוכנית ראש סיכה, אינם בהכרח סוחרי עתיקות ממולחים מאפריקה, וגם לא שמאלנים שמסתובבים בגדה המערבית. האויבים האמיתיים, שהתקשורת הופכת באופן מואץ לארכיאויבים של כולנו, הם המתנחלים. באופן סתירתי, דווקא אלה שהחלו לדרוש את טוהרה של המדינה היהודית, הם אבן הנגף הגדולה ביותר בפניה כיום. מאז ההתנתקות, התברר כי קיפולן של עמדות הספר היהודיות הכרחי למימוש התכלית האסטרטגית. אין ביטוי חד לזה מכתביו השמנוניים, החלקלקים, המחליקים את מלוא אורך הגרון, של אלדד יניב (ואנשי "השמאל הציוני"): "התיישבות יהודית בארץ ישראל התנ"כית וברגבי האדמה בשומרון", כותב יניב בעטו המשוחה במרגרינת בלובנד לאפייה, "עדיפה בעיני ארנס וריבלין מישות ציונית עם גבולות מוכרים ובטוחים. כך גם בעיני חנין וזועבי, אם כי מטעם אחר: זכותם של רבבות פלסטינים לשוב לצפת וליפו".

תוכנית ראש סיכה היא ההכרעה הנוכחית בהתלבטות ארוכת שנים. אמנם עצם הרעיון לקבץ את היהודים במדינה אחת, ולהפסיק את נדידתם, הוא "התבצרותי" מיסודו. אך במימושו של רעיון זה, תמיד שרר מתח בין תנועת ההתרחבות לבין תנועת ההתבצרות: בין היאחזויות נח"ל בסיני וגם באפריקה לבין ישובים מוקפים חומה ומגדל, בין כיבוש ופנטזיות כיבוש על מתיחת גבולה המזרחי של המדינה, לבין העלאה כפייתית של יהודים לארץ ישראל וגינוי הנותרים מחוץ לה, בין פעולות תגמול בשטח מדינות ערביות לבין סירוב גאה לצאת לחופשות מחוץ למדינת ישראל. המתח בין השניים גובר אף על ההבחנות שבין יהודים גלותיים לבין יהודים חדשים. הראשונים, שמזוהים עם ההסתגרות, הם אלה שננזפו על התבזרותם וגויסו (מבחירה או שלא מבחירה) לתוכנית ההתבצרות במדינת ישראל, ואילו האחרונים, שמזוהים עם ההתרחבות, הם אדריכליה של תוכנית ההתבצרות.

החדשות הטובות טמונות אולי בתגובת כמה מהתושבים הישראלים לתוכנית המתרקמת, שהיא לא פחות מפאניקה מוחלטת, ככל הנראה מוצדקת. הערפל ששרר מעל שדה התעופה, החריד ישראלים לא מעטים שגילו כי למדינה יש רק נמל תעופה אחד. שדה התעופה, שרבים מעניקים לו מעמד מיסטי, פטישיסטי כמעט, הוא חור התולעת היחידי ממנו אפשר להימלט מהמדינה המבוצרת. די בדוק מדולדל של ערפל, דבר יומיומי בשדה התעופה הית'רו וודאי בנמלי תעופה סקנדינביים אפלוליים, כדי לאטום גם אותו.

הפרומואים לעונה החדשה של התוכנית "עובדה", שמוטיב המצור נשזר בהם בעקביות, מעניקים מושג כיצד ייראה הקיום כאן בשנים הבאות: אילנה דיין נכנסת אל תוך חנות ספרים, טיפוסים מפוקפקים מתלחשים סביבה, היא נדחקת לכוך קטן מימדים והדלתות נסגרות, איתי אנגל בהפגנה צפופה בטורקיה, הולכים ומתקרבים אליו, דוחקים אותו אל תוך עצמו – "סוגרים עלי, סוגרים עלי", הוא זועק, ובצדק.

"יהודים, העיירה בוערת": ההתבכיינות כאידיאולוגיית מדינה

6 ביוני 2010

יותם פלדמן

אחת התגובות האינטליגנטיות והצפויות פחות להשתלטות על המשט ולהריגת משתתפיו, הסתתרה בין דפי המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". מי שהצליח לצלוח את הפטפוט המתמשך על ייסוריהם של לוחמי השייטת,  רשעותם של הטורקים (פחד ותיעוב בכיכר טקסים) וכמובן כשלון ההסברה, מצא מאמר מאת חגי סגל שכותרתו "יללה היא לא הסברה". 

סגל, איש בעל נסיון שיודע דבר או שניים על רצח אזרחים, תוהה מדוע הזדרזה ישראל להפיץ בעולם תמונות שמתעדות גוים מכים יהודים במקלות. אכזריותם של הגויים עולה ביתר שאת מהתמונות שפורמסו הבוקר בעיתון הטורקי הורייט – שמתעדות, כנראה, אלימות קשה של משתתפי המשט, אך בה בעת לא יכולות שלא להיראות כטקס זובור רשלני מהסוג שבני נוער מעלים ברבבות ליו-טיוב, על רקע תפאורה בינונית של סיפוני לינוליאום ומעקות פורמייקה שטופים באור פלורוצנט ירקרק. "כל תשוקתנו", מדייק סגל לכתוב, "היא להראות לגויים כמה אנחנו סובלים ומאויימים. עובדה: החומר הויזואלי הראשון שצה"ל שיחרר לפרסום אחרי חצי יממה של דממת אלחוט הכי יהודים מוכים. במקרה הם היו מיטב לוחמינו, אבל בכל זאת יהודים מוכים".

הטקסט של סגל קולע משום שהיא חושפת את הבכיינות כאידאולוגיית המדינה החדשה של ישראל. כך, גם לאחר שנקבע כי אנשי ה-IHH גרועים במעט מהכלאה חוצת עתים ויבשות בין בן לאדן, המן הרשע ואייכמן, לא מפסיקים להשתאות מאכזריותם של המתנגדים על הספינה ומנחישותם של שכירי החרב, אלף דולר לבזבוזים בכיסיהם, "לעשות שפטים" בחיילים. כך ממש שמעתי קריינית אומרת ברדיו.

דומה שאידאולוגיית הבכיינות יכולה לכל, ועשויה לשמש ככלי לפירוש כל מפגש אלים בין חיילי צה"ל לבין מבקשי רעתם. כך, אם מלחמת לבנון השנייה היתה מתקיימת היום, אולי היינו שומעים עדות של חייל מיוסר, נדהם מאכזריותם של אנשי חיזבאללה: "הם הצטיידו מראש ברובים. קלאצ'ניקובים!", היה מספר החייל הנחרד, "והם תיכננו להרוג חיילים ישראלים. בכמויות! בלי לחשוב פעמיים!!", ייחרד החייל וגם אוסף הפרשנים-מומחים המשמשים תיבת תהודה לנהי הצה"לי.

 

כך, משיבה ישראל לאחור את אחד מהישגיה המרכזיים של הציונות – השכחת הגלותיות, ומצטרפת אל הנוסטגליה המזוייפת –  שהיתה שמורה בעיקר לחוגי השמאל הרדיקאלי, ולמאגניבים תל-אביבים חובבי יידיש – אל היהודיות הגלותית, המתקרבנת והנשית לכאורה כתחליף למובן-מאליו הציוני והאשכנזי של שלילת שורשינו הגלותיים והכחשתם. אלה קראו (כשהסיפור היה באופנה) ללימוד יידיש, חזרה אל הקיום היהודי הלא-לאומי ומסעות איחוד בשטייטעלים פולנים. הרוב, עם זאת, הסתפקו בגפילטע פיש.

אז מעתה לא ייראו בשיעורי יידיש וערבי טיש בבית לייויק רק פרופסורים סהרוריים, היפסטרים אינטלקטואלים והוגי בתי קפה, אלא גם חיילי עילית מהקומנדו הימי, שהחלו ללמוד את סגולותיה של הבכיינות. כל אחד מהם מתאר את הפוגרום שעשו הטורקים על סיפון האונייה משל היה עגנון, מקונן על גורל המר של בוצ'אץ', עירו למודת הפרעות.

מבחינה זו, ייתכן שמוטב כבר המצ'ואיזם הישן והרגיל על כל טווחיו שבין רוני דניאל לאלון בן דוד: לברר שוב מדוע החיילים השתלשלו למרמארה-בוצ'אץ' מחבל כשהם אינם יכולים לפעול בעת הירידה (מישהו העיר בצדק, שמפקד חיל הים, אלי מרום, למדל את טכניקת ההשתלשות ממועדוני סטריפטיז), וכיצד אותם רבי-מאג (רבי מאגים?) שמסוגלים לשלוף בני ערובה כמחט בערימת שחת, מאוניות עמוסות טרוריסטים חורשי רעות בכל מקום בעולם, הופתעו מכמה מוסלמים מתלהבים.

אך גם המצ'ואיזם הוא כנראה לא מה שהיה פעם, וגברים שבעבר היו מבליעים את רגשותיהם משתתפים כיום בסדנאות לעיבוד טרואמות ולמימוש עצמי, ומדברים על המקום הכואב שלהם. שכן לאף אחד אין מונופול על הקורבנות. כל אחד, אם הוא רוצה, יכול להיות קורבן.

נתזים (3): טרנסקסואליזם איראני, איליאדה ובוטוקס

22 במרץ 2010

במערכת "ארץ האמורי" חוגגים לאחר שאתמול נחצה רף עשרת אלפי הכניסות. זמן טוב לפרק נוסף במדור הפופולארי "נתזים – כל מה שמעניין".

נתחיל בטפיחה קלה על השכם. סלאבוי ז'יז'ק, האוראקל מלובליאנה, תקף את "אווטאר" מעל דפי הניו סטייטסמן. לדבריו, היצירה של ג'יימס קמרון מעמידה דיכוטומיה כוזבת: קבלת המציאות או בחירה בפנטזיה, אבל "אם אנו באמת רוצים לשנות את המציאות החברתית, עלינו לשנות את הפנטזיות שגורמות לנו להתאים למציאות הזו”. הסרט, אומר ז'יז'ק, מאפשר לצופים לסמפט את הילידים הכחלחלים, ולהמשיך לדחות – לאחר שיסירו את משקפי התלתמימד – את המאבק האלים, הממשי, של קבוצות מדוכאות. מזל שז'יז'ק לא קורא עברית, אחרת היינו רומזים שהוא שאב השראה מ"ארץ האמורי". טוב, אולי אודי אלוני הדליף לו.

אבל אנחנו לא מתחשבנים. ז'יז'ק ודאי מזהה כמונו שתי סיבות לאופטימיות: רק לפני שבוע ספגה מפלגתו של ולדימיר פוטין, “רוסיה המאוחדת", מכה קשה בבחירות המקומיות ברוסיה ואיבדה את הרוב שלה בארבעה מתוך שמונה אזורים. העיר הגדולה בסיביר עברה לידי הקומוניסטים. שלשום הכריזה האופוזיציה על "יום זעם" ואלפי מפגינים יצאו לרחובות. גם בצרפת נחל הימין כישלון חרוץ בבחירות המקומיות. הסוציאליסטים, יחד עם השמאל הרדיקאלי והירוקים קיבלו 52% מהקולות, בעוד שהפופולאריות של סרקוזי בשפל. בהמשך יגבש "ארץ האמורי" את עמדתו לגבי הבחירות בצרפת (שיתקיימו ב-2012). השאלה כמובן היא איזה פלג טרוצקיסטי קיקיוני הכי ראוי לתמיכתנו.

המיתון שמכה בפוטין משנה סדרי עולם גם באמריקה – ועכשיו גם את דימוי הגוף. בשנה שעברה נרשמה נפילה של ממש במספר הניתוחים הפלסטיים – 1.9 מיליון ניתוחים לעומת 2.1 מיליון ב-2005. פרשנים טוענים שאין מדובר בירידה זמנית אלא בצייטגייסט חדש. סדרות ותכניות ריאליטי שמעודדות שינויים פלסטיים יורדות מהמסך ואילו המעמד הבינוני מעדיף פרוצדורות שאינן משנות את הגוף באופן בלתי הפיך. במספר טיפולי הבוטוקס וזריקות לשפתיים, למשל, נרשמה יציבות ואף עלייה קלה.

ובכלל, נראה שכל המעצמות מתנדנדות חוץ מהענק הסיני, שאולי אינו גרוע כפי שעושים ממנו. קחו למשל את אפריקה. התקשורת המערבית נוהגת לצייר את המעורבות הסינית ביבשת כסיוע רבתי לרודנים אכזריים והובלה של מיזמי פיתוח הרסניים, אבל ספר חדש מצביע גם על הצדדים החיוביים – כולל לחץ פוליטי על סודאן וזימבבואה – במדיניות האפריקאית של בייג'ין. בקרוב גם אצלנו?

וכעת, לזוג ידיעות קוויריות:

אחת השחקניות האהודות באיראן, פרזנה ארסטו (Arastu), נעדרה ממסך הטלוויזיה לשנה. לאחרונה היא חזרה, אלא שעכשיו הוא מעדיף תפקידים גבריים. כמו טרנסקסואלים אחרים באיראן, נהנה גם ארסטו, בן 42, מהסיוע הנדיב של המדינה לניתוחי שינוי מין, והיה לסלב הראשון שניצל את ההטבה.

בדי צייט תוכלו למצוא סקירה ממצה על אתרי תיירות לסביים. סוכנות מינכנית, "לילה נסיעות" שמה, מציעה דיל לסביות לאוזבקיסטאן, במסגרתו פוגשות הבוצ'יות הגרמניות נשות קריירה אוזבקיות ודנות איתן על מעמד האשה במרכז אסיה.

לטענה לפיה ההומואים בצבא הולנד אחראים לטבח בסרברניצה, קדמה התבטאות של שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, לפיו האירופאים נעשו בשנים האחרונות "רכים" מדי. עם חילופי דברים כאלה, אין זה מפתיע שעיתונאים באמריקה התנפלו כמוצאי שלל רב על השיר החדש של קרול אן דאפי, “משוררת החצר" הבריטית, והכריזו: “עכשיו כבר אי אפשר לומר שאנחנו פחות מתורבתים מהיורואים". דאפי, הנדרשת מתוקף תפקידה לשורר אירועים בחיי האומה הבריטית, נתנה ביטוי פואטי לפציעה של דיוויד בקהאם בגיד אכילס בשבוע שעבר, זו שתמנע ממנו לשחק במונדיאל הקרב.

ארץ האמורי" מביא את השיר כולו כשירות לקוראים, וישפטו הקוראים בעצמם – עד כמה מוגזם הערבוב בין כדורגל לאיליאדה?

Achilles

Myth's river — where his mother dipped him, fished him, a slippery
golden boy flowed on, his name on its lips.

Without him, it was prophesied, they would not take Troy.

Women hid him, concealed him in girls' sarongs; days of sweetmeats,
spices, silver songs…

But when Odysseus came, with an athlete's build, a sword and a shield,
 he followed him to the battlefield, the crowd's roar,

And it was sport, not war, his charmed foot on the ball…

But then his heel, his heel, his heel…

אגב, מסתבר שגם לברוקלין יש "משוררת חצר" המבקשת, ברוח ברוקלינית, לבטל את הילת המשורר ולקרב את השירה אל העם. הרובע הרבתרבותי מינה פייטן רשמי עוד ב-1977. בעוד שרובע קווינס עקב אחר שכנו מדרום וכונן משרה דומה לפני כעשור, מנהטן, ברונקס וסטייטן איילנד עדיין poetless.

לסיום, מגזין “ארץ האמורי" מברך את ידיד המערכת, יותם פלדמן, על שחרורו מהשבי המצרי. עוזי בנזימן הוציא לנו את המלים מהפה.