Posts Tagged ‘יוסי אבני’

כוח המשיכה של הרוע: אל תקראו את הרומאן ההומוסקסואלי של הדובר של ליברמן

6 בפברואר 2010

הפוסט הזה היה יכול להיות הביקורת הראשונה שמתפרסמת בבלוג "ארץ האמורי". אבל הוא לא. הפוסט הזה הוא לא ביקורת על ספרו החדש של יוסי אבני-לוי. הוא אמנם נכתב בעקבות יציאת הרומאן שלו, "שירת החטאים", שמתואר  על עטיפתו כ"רומאן אפל ומפתה" ו"יצירה רוויה תשוקה עזה המבקשת לפענח את כוח המשיכה של הרוע". על אף כוח המשיכה של הרוע, מה שאכתוב להלן לא עומד לחרוג מסקירת העטיפה של הספר, כי יש ספרים שצריך לא לקרוא. מבחינה זו, הפוסט הזה הוא אנטי-ביקורת, הוא אנטי-קריאה בספרו של יוסי אבני-לוי.

את האירוע הזה, יציאת הספר "שירת החטאים", צריך להציג בכלל באופן אחר. יוסי לוי, דובר משרד החוץ, שופרו של יו"ר ישראל ביתנו, הוציא רומאן.  בהופעתו כ"הסופר יוסי אבני", לוי מוכר פחות או יותר למי שעוקב אחרי הספרות העברית של השנים האחרונות. אבל חיפוש מהיר של השם "יוסי לוי" מגלה שדווקא קורא העיתונים המצוי נתקל בשמו בתכיפות גדולה הרבה יותר. זהו האיש האחראי לדיפלומטיה הפרועה, התוקפנית, מחרחרת המלחמה, חסרת העכבות, אפילו המדהימה של המשטר הנוכחי.

ב-12 לינואר,  דובר משרד החוץ יוסי לוי היה אחראי למתקפה הבהמית על טורקיה ואמר : "הטורקים הם האחרונים שיכולים להטיף לנו מוסר – לישראל יש זכות להגן על עצמה מטרור". ב-22 לאוגוסט השתלח דובר משרד החוץ יוסי לוי בהיסטריה בממשלת שבדיה, והוסיף ש"ממשלת ישראל עצמה מקדשת את חופש הביטוי לא פחות ממשלת שבדיה". עוד לפני כן הוא היה אחראי על מכונת התעמולה של ישראל בזמן ההתקפה על עזה, והצהיר  בגאווה כי "נציגויות ישראל מעבר לים הפשילו שרוולים, ועושים הכל כדי להעניק לפעולה הצבאית את המעטפת המדינית וההסברתית הנחוצה". למי שמודאג מחופש הביטוי של מר לוי, כדאי להזכיר שהאיש היה אחראי למתקפה משולחת הרסן על מקורות המימון של ארגון "שוברים שתיקה", עליו אמר כי "…זוהי חוצפה… אנחנו לא מקבלים כל ניסיון של מדינה לממן פעילות פוליטית במדינה אחרת. זה מעשה שלא ייעשה. חציית כל הקווים הדיפלומטיים."

אדוארד הנרי אווריל, "סוקרטס ואלקיביאדס". דרגשים לוהטים

זה האיש – מהפקידים המסוכנים ביותר, והעושים את עבודתם בתשוקה הגדולה ביותר, בשלטון הנוכחי. אך מתברר שבין שקר, בדיה והודעת שטנה, לוי מוצא זמן לשבת על המכתבה ולכתוב רומאנים רחבי יריעה. יותר מכך: יצירותיו של לוי נמנות על הקטגוריה (העלובה למדי) שמכונה "ספרות הומוסקסואלית ישראלית". כשלעצמי, אני די מתבייש לשאת את התווית הומו אם לוי נושא אותה. אבל אין ברירה אלא להזכיר שדווקא ההומואיות של לוי היא שהופכת אותו למסוכן. כי כאשר הוא כותב (באחד מספריו הקודמים) איך "גברברים סקרנים שכבו על דרגשים לוהטים, עד שאשכיהם דבקו אל קורת העץ כשושנים של עור", יש למשפט הזה זיקה הדוקה לאותן נביחות שצוטטו קודם. שהרי, עצם העובדה שדוברו של ליברמן הוא הומו שלא מתבייש לכתוב על אשכים נדבקים ודרגשים לוהטים, היא מבחינתו ההוכחה לכך ש"ממשלת ישראל מקדשת את חופש הביטוי" – הוכחה המעניקה לגיטימציה להשתקה האלימה של "שוברים שתיקה".

המעגל נסגר. יוסי לוי-אבני הסופר ההומו ויוסי לוי המדברר של שר המלחמה הפאשיסט אינם שני אנשים שונים, אלא ישות אחת. לכן אין שום סיבה לכבד את האוטונומיה של הספירה הספרותית או את חירות המשורר כשמדובר עליו.  אף על פי כן, הביקורת בוודאי תתייחס לספרו של לוי כעוד ספר הומואי מקסים, שראוי להתפעם יותר או פחות מהטכניקות העלילתיות שלו או מיחסו לשואה. היא תכיל אותו לתוך הספרות העברית, והוא יישאב לתוכה בטבעיות גמורה. אבל לכל מבקר הגון, הספר הזה צריך להיתקע בגרון. ממילא עוד שנים מעטות או רבות, המשמעות היחידה שתהיה לספר הזה תהיה אחת: דוגמא בזויה, גם אם לא מיוחדת, של בגידת האינטלקטואלים; עוד סימפטום לשפל המדרגה שאליו הגיעו חלקים מהאינטליגנציה הישראלית.