Posts Tagged ‘יונה וולך’

השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור

10 במרץ 2013

 על צנזורה של השירה

 תהל פרוש

השתתפה במחשבות ובניסוח: לין חלוזין-דברת

1.

הו, בנק שלי

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי! תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה, מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין על ויאגרה, אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם! מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים, ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים, ומי שיודעים מה שעושה הכסף והם שותקים

הו בנק שלי זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא לשמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא אירגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

tehela

2.

בשבוע שחלף נכנסתי באיחור של כמה עשורים למועדון של הסקס פיסטולס, מועדון כותבי התועבה.  השיר "הו, בנק שלי" עורר מהומה, ובשתי פעמים שונות עלה עניין הצורך לצנזר אותו. בפעם הראשונה היה מדובר בפסטיבל דימונה אליו הוזמנתי לתת שעה על שירה מול עובדות ועובדי העירייה. החלטתי עם המשוררת ענת זכריה, לעשות שעה על שירה חברתית הנוגעת בייחוד בעבודה וכסף, נושאים שמעסיקים אותי מאוד בשנתיים האחרונות. באירוע הקראנו שירה זועמת וביניהם את השיר המדובר.

האירוע שהתרחש באולם מליאת העירייה, היה קצר אבל אפקטיווי. במהלכו התבקשתי להגיע לדימונה עם המיצג עבודת גילוי עליו סיפרתי (העוסק במתן עדויות על תנאי עבודה) ולאחריו פנו אלי שלוש נשים שהצהירו שהן אוהבות שירה, אמרו לי שהתרשמו מאוד ולקחו את שמי. אחת מהן אפילו לקחה ממני מספר טלפון. אני וזכריה חשנו שזיהינו צמא לסוג שירה כזה ושנוצר קצה של דיאלוג שיכולנו להמשיך אותו הלאה. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כמה מהמארחים המקסימים שלנו.

אבל משהו התרחש בין היציאה מאולם העירייה ועד שהגענו לארוחת הצהריים. אפשר לומר מעין התקוממות של כמה מאחראי האירוע ומשוררים, שטענו שהשיר "הו, בנק שלי" לא התאים לקריאה בדימונה, שהיו בקהל בין השאר כמה נשים וגברים מסורתיים שפרכסו כשאמרתי זין וזיין אותי ושגם הרב של דימונה היה שם ופירכס. למעשה, נאמר לי שאילו ידעו מבעוד מועד על השיר הייתי מתבקשת שלא להקריא אותו. קולגה משורר אמר שאפשר היה להקריא את השיר אולי אחרי הכנה מסיווית יותר של הקהל וציין שגם נאנחתי תוך כדי ההקראה באופן מיני. עוד נאמר שהשפה של השיר גבוהה מדי לאנשים שהיו בקהל, ולכן עבר מעל ראשם ומאידך שמילים הגסות חסמו את הקהל וגרמו לו להתנכר לשירה. יש לציין שלפני שהקראתי את השיר מעורר הלחץ אמרתי לקהל שלקחתי את הביטוי "הבנקים מזיינים אותנו" לקצה, שהפכתי אותו לאמצעי הביטוי לשלי.

יומיים אחרי שחזרתי מהפסטיבל הייתי אמורה להופיע עם אחד משיריי בעצרת יום האשה הבינלאומי בתל אביב, המשותפת לערביות ויהודיות. לאחר מחשבה החלטתי שאקריא את "הו, בנק שלי"; נכון לעכשיו, חשבתי, זהו השיר שמייצג באופן הטוב ביותר את מצבי בעולם כאשה, אשה שמופעלת עליה אלימות כלכלית מוסדית רבת כיוונים. חשתי שיש בשיר כדי לבטא את נהמת לבי העמוקה מול המצב הזה. המארגנות ביקשו ממני לשלוח את השיר אליהן מבעוד מועד כדי לדעת איפה לשבץ אותי בין הדוברות, ועשיתי זאת. כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון. "קראתי את השיר וצחקתי", אמרה המארגנת המטלפנת, "אבל תראי, הוא לא מתאים לעצרת, הוא פרובוקטיבי מדי, יהיו שם פועלות ערביות וזה יפגע בהן, זה כמו לאנוס אותן. זה שיר שמתאים לערב תרבות בתל אביב". לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותה בשיר אבל שאלתי מה היא חושבת שיפגע בהן עד כדי אונס. "יש שם מילים גסות, את אומרת לזיין. אולי את יכולה לעדן את השיר". לא הסכמתי לעדן את השיר והיא הציעה שאחליף אותו באחר. אמרתי לה שאני אחשוב מה לעשות ואחזור אליה.

לא חשבתי לבד. שלחתי את השיר לכמה חברות פמיניסטיות והתייעצתי איתן. יחד חשבנו שהשיר הזה צריך להישמע ושאולי הפשרה הנכונה היא שאתווך אותו לפני כן ואסביר את המניעים לכתיבתו ובשימוש שאני עושה במילים הגסות. בשיחה עם המארגנת אמרתי לה שחשוב לי להופיע עם השיר הזה כי הנושא של אלימות כלכלית וניצול כלכלי מושתק, חסר שפה כמעט, וזאת חוויה משותפת אולי לכל הנשים שיהיו שם. "כן, היא אמרה, אבל את משתמשת במילים תזיין אותי".

אמרתי שאני מוכנה לתווך את השיר לפני הקריאה שלו ובכך לרכך את האפקט. אני יכולה להסביר, אמרתי לה, שהשימוש במילים הגסות הוא לא סתמי, שאני לוקחת בעלות על ביטוי ומקשרת אותו למצב הנכון של פלישה וחדירה פיזית ורוחנית שאנחנו עוברות באינטראקציות עם מוסדות כלכליים ולתחושת האונס שאלה מייצרים. חוץ מזה הזכרתי לה שפנתה אל משוררת ולא אל מנהלת עמותה של נשים, וכמשוררת זה בדיוק הדבר שאני עושה, יוצרת בשפה ולא כדי לעורר נוחות. המארגנת אמרה שהיא בעצמה תתייעץ וחזרה אליי ואמרה שהן מסכימות שאקרא את השיר עם ההבהרה לפני כן.

למחרת בבוקר, יום העצרת, קיבלתי טלפון ממארגנת נוספת: "חשבו פה על זה שוב ואנחנו מבקשות מאוד שלא תגיעי עם השיר הזה. הוא שיר טריגרי". מה טריגרי, שאלתי. "המילים לזיין וזין", אמרה. היא עצמה, ככה הוסיפה, חשבה אחרת, שכדאי שאקרא אותו דווקא כי הוא קשה. בשלב הזה הבנתי שהמלחמה על השיר אבודה. עניתי לה שכמשוררת אני רוצה למנוע סבל מיותר מבני אדם ואין לי כוונה לגרום למארגנות יגון כל כך עמוק עם השיר שלי. בסיכומו של עניין, שעתיים אחר כך, הקראתי לפני הקהל הנשי בשדרות רוטשילד שיר אחר.

 

3.

בני אדם, על החוקים והכללים שלהם, יכולים להיות קשים וגסים, לדרוס אותנו במגפיים מסומרים, להצליף בנו במילים ומעשים, לפלוש ולחדור לכל פינה בגוף-נפש שלנו ולהפך אותם. בנות ובני המזל שבינינו זוכות רק במעט יחסי מהסבל הזה, אחרות ואחרים סובלים מאוד. אין סוף לגסות ואלימות החיים האלה והביטוי ברחוב, הביטוי המקולקל והגברי, אומר שהחיים מזיינים אותנו. זה ביטוי וולגרי וקולע. הוא קולע כי הוא תופס את הגסות במה שעושים לנו, את האלימות שאנחנו סופגות אבל גם את האינטימיות שבפעולה, את הפוטנציאל של המגע להפוך לאהבה ואת הכמיהה שלנו לזה. אין לנו יכולת כמעט בכלל להגן על בני אדם מהמגע הגס הזה עם המציאות אבל מתברר שיש רצון עז להגן על בני אדם מהשפה שמדברת אותה.

אלימות כלכלית היא אלימות כזאת שגם אם נדבר אותה כל יום כל היום הדבר לא יספיק. זאת אלימות מובנית ומתוחכמת כל כך עד שגם אם כבר הצלחנו להבין מה קרה לנו באיזה רגע – אז ברגע הבא היא כבר חומקת מאתנו ומקבלת צורה נוספת. "הו, בנק שלי" הוא שיר שמתעסק בזה, מפרק לחלקים את הבנק על השיש שלו והפקידים בחליפות וממקם את המשתתפים בהצגת הפורנו של המערכת הבנקאית – מערכת אלימה של תשוקות וניצול. במובן זה העובדה שמארגנת העצרת אמרה שקראה את השיר וצחקה מעיד על דבר די מדכא; שייתכן והצנזורה של השיר נעשתה מנקודה שבה שומרת הסף לא מבינה את האלימות שהיא עצמה משוקעת בה עד צוואר.

אני יכולה להבין את הצחוק של המארגנת מהגסות של הטקסט אם היא קראה את השיר כמו שקוראים את האונס ואת האלימות לתוך עולם המיניות וזיהתה את ה"זיין אותי" עם התשוקה המינית במקום לזהות את ה"זיין אותי" עם הרצון להשביע את המערכת שאונסת באמצעות ההפיכה לאובייקט נחשק של המערכת הזאת – להיאהב על ידה. היא לא ראתה שהפורנו של הבנק הוא ניצול וכיצד התשוקות לכודות בתוכו. וזה עצוב כי נשים, אפילו פמיניסטיות, כל כך רגילות שמזיינים אותן עד שהן לא רואות כבר את העובדה שהפורנו שקיים ב"זיין אותי" בשיר אינו ארוטי. לא ניתן לדבר על אלימות מינית וכלכלית אם הפורנו נתפס כסקסי; במצב כזה שבו אין מרחק מהדבר עצמו וה"זיין אותי" נתפס כקריאת תשוקה חד משמעית אז השיר מצחיק  – הנה עשינו סרט פורנו בבנק ועכשיו אנחנו מתגרות מזה. באופן הזה אפשר להפוך אותי למשתפת פעולה עם האנס עצמו כי אני משתמשת במילים גסות.

דוגמה לצנזורה דומה שנובעת מחוסר הבנה של השירה התרחשה גם ברכבת ישראל במאי שנה שעברה. תכננו, קבוצת משוררות ומשוררים, להעלות ברכבת מתל אביב לחיפה מופע שירה ב-1 במאי יום הפועלים, אבל הרכבת צינזרה אותו בגלל שירים שיש בהם שימוש במילים מיניות כמו תחתונים. הציבור ככה התברר אז יכול לשמוע שירה שיש בה מטאפורות נחמדות של פרחים במקום קוס, מלפפונים במקום זין, או שימוש במילים תנ"כיות כמו לבעול במקום לזיין. לא משנה בכלל שהשירים, אז כמו במקרה הנוכחי, לא התעסקו בסקס אלא ביחסי האשה-כסף או האדם-עבודה, שומרי הסף לא יכלו לראות דבר אלא הפורנו-מין ומילים שמרמזות אליו.

בכל המקרים הללו צריך לשים לב לפרדוקס בכך שהמרחב הציבורי שכולנו חיות בו מכוון כולו לאלימות הכלכלית-מינית ואונס אותנו לציית לה. כולו מפוצץ במסרים של תאגידים, כמו למשל פניו של מודי בר און שמפרסם עוד בנק שתוקף אותנו, או בפניו של יאיר לפיד שייצג בעבר בנק שמזיין אותנו. המרחב נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו ועיקרה בסצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל. כולנו סובלות וסובלים מזה, מתעצבים על ידי הדימויים הללו, חסרי כוח מולם כמעט. אף אחד לא מגן על הציבור ממסרים מוטים של טייקונים, מאווירת המירוץ הצרכני קודח שמעצבי המרחב הציבורי לקחו להם למטרה להשרות עלינו. שומרי הסף חסרי הכוח מול האלימות הממשית אבל יש להם אפשרות להגן על הציבור מהשירה, אז הם עושים את זה.

 

4.

אפשרות אחרת עגומה לא פחות היא שגם בדימונה וגם מארגנות העצרת הבינו את השיר, ראו שהוא מדבר את נקודת מבטה של הנאנסת, אבל החליטו שלא ניתן להשמיע אותו בגלל בחירת השפה. במילים אחרות, מותר לזיין כל הזמן את כולן וכולם במישור המיני והכלכלי ולייצר עבדי מין, עבדי כסף ועבדי רכוש – אבל אסור להגיד שעושים את זה כי צריך לשמור על חזות מכובדת וסטרילית. הבעיה היא כמובן שאי אפשר להמחיז את כל זה, להראות איך הגסות עובדת והכאב עובד, בלי להיות גסה כעצמך.

כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת. אחד היתרונות של עשיית אמנות הוא להגיע לגבול השפה המקובלת, או לנסח משהו חדש ביחס אליה כאקט שיש לו פוטנציאל קולקטיבי של שחרור. אבל מה שווה האמנות אם היא נדחקת להישאר בהיכלי שיש לבנבנים וצחיחים, בפסטיבלים של פרינג', שמורות טבע מגודרות היטב כדי שלא תפריע לשאר הנשים והאנשים לקנות קוקה קולה ולשאוף להיות מנהלי בנק. מה שווה אמנות אם היא רק אסתטיקה ללא כוח מערער ומטריד ומפעיל, ואיך קרה שדווקא על אנשי דימונה ועל פועלות ערביות צריך להגן מפניה?

לפני שלוש שנים משרד החינוך החליט לאסור על הקראת חלק משיריה של יונה וולך בבית ספר תיכון כאקט של הגנה על הנערות והנערים מהשפה. גם בדימונה, בעצרת הנשים וברכבת ישראל המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם. במילים אחרות הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות האלה להכיל את השירה כי הן בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל אנשים שמגיעים לערבי שירה בתל אביב – נמצאות תחת מגבלות.

העניין המעמדי פה משמעותי כי שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי. על הרקע הזה מעניין לזכור שבשנות ה-80 לקחה יונה וולך את המופע שלה למתנ"ס ברמלה, מקום לא פחות פריפריאלי מדימונה, והקריאה שם את השיר המפורסם שלה "תותים" שבסופו מוזכרת המילה זין. לא תועדו אז התפרקויות על רקע שמיעת השיר. באופן דומה במסעותיי בפריפריה בישראל עם קבוצת גרילה תרבות, משוררות ומשוררים שפועלים לשינוי חברתי באמצעות השירה, גם כשנקראה שירה פרובוקטיבית לא אירעה רעידת אדמה. להיפך, מרבית הפעמים הצטרפו אלינו תושבות ותושבים ועלו לדבר עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי.

הצנזורה בכל המקרים האלה מחזקת את העובדה שללא הליברליזם הניאו ליברליזם לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה. ככה למשל, היהודיות הזמינו את הערביות לשדרות רוטשילד ורוצות לאפשר להן מרחב מוגן ונעים ומחליטות שמחיקת השפה הגסה של הסבל הגס מגדירה את הנעימות הזאת. במקרה הזה צריך לשאול על מה מבוססת השותפות עם הערביות. הרי אם היא מבוססת על משהו זה על סבל משותף שיכול לייצר ברית – הדרך היחידה שבה ההפרד ומשול של הניאו ליברליזם יכול להתמוטט בין נשים עניות לעשירות או בין לבנות לשחורות הוא במקום של הסבל. זה לא אומר שהדרך לשם פשוטה כי אנחנו לא אוחזות באותן פרקטיקות לשוניות ולא כולנו מדברות על הסבל אותו הדבר. במובן הזה ייתכן מאוד שדיאלוג יכול להתחיל מאמירות פחות קשות – אבל בפנייה אלי לא היה חיפוש אחרי שותפות אלא נשקף חוסר מסוגלות לשאת את הדיבור.

חסימת הניסיון שלי לשקף בשפה את האלימות, בטענה שהשפה היא זאת שאלימה, גורמת לי להבין שעליי להשתמש בה יותר. כל הדבר הזה דוחף אותי בגוף אשה שלי, על כל החלק-גבר שיש בי, לתבוע את החופש לקחת כל חלק בשפה הגסה. עליי גם לזעזע כדי להשתחרר מתפקיד אשה יפה ומסודרת, אשה מדברת יפה שירה נקייה ומהוגנת כדי להתקבל בציבור. מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש.