אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים

אחד הדברים המשמחים ביותר ששמעתי בימים האחרונים הוא הידיעה שטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ברשויות המקומיות עוברים תהליך של הפרטה. בכמה עיריות הם כבר הועברו לחברות הפקה פרטיות, שבוודאי יגייסו כמה ילדים מכוערים, אולי נפלים מהפסטיגל של שנה שעברה, לשיר את "תשמור על העולם ילד" ובתמורה יגבו כסף על כניסה.

כמובן שקם קול זעקה, וכמה אמנים מצפוניים ביטלו את השתתפותם בטקסים. אוי ואבוי, ממש נורא ואיום. מסחור השכול. זוועה.

למעשה, אין דבר חיובי יותר ממסחור של טקסי יום הזיכרון. ואני אומר את זה, כמו שאומרים, "כבן למשפחה שכולה". אם כבר ממסחרים ומפריטים כל דבר ציבורי במדינה הזאת, הגיע הזמן שיפריטו גם את הטקסים המפחידים האלה, שנועדו להפנט את הילדים ולשכנע אותם שטוב לעלות על מדים ולהיהרג בשביל כל גחמה של איזה גנרל מושחת עם או בלי מדים. יאללה, מסחרה. מי שרוצה להתאבל – שיתאבל עם המשפחה שלו, עם האנשים שבאמת הכירו את זה שהלך, בלי עמוד דום-עמוד נוח.

אין דבר יותר חיובי מאשר לנפץ את האשליה שעוד יש איזושהי ממלכתיות במקום הזה, שבשמה דופקים כאן כל אוכלוסיה אפשרית. אין דבר בריא יותר מאשר לנפץ את השקר שיש עדיין משהו שכולם מאמינים בו. זה לגמרי קשור להתפוגגות הכללית של הממלכתיות והטקסיות שמתרחשת כאן בקצב מהיר, והיא אולי התהליך הכי חיובי שקורה בישראל כיום – דווקא בגלל שבאופן כלשהו כולם כאילו נגדו.

נלך כמה ימים אחורה, מיום הזיכרון ליום השואה. הנה רק אתמול, התבשרנו שתוכנית תעודת הזהות הביומטרית יוצאת לדרך, בפיקודו של ראש הממשלה. די עצוב, בכנות. אבל איפשהו בידיעה הסתתר אלמנט קומי, כמעט בלתי יאומן. אני מתכוון לפסקה הבאה –

אנשי משרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליון, לזכר מספר היהודים שנספו בשואה. בנוסף, יוטמעו שישה מגיני דוד מסביב לשבב הביומטרי שיוכנס לכרטיס החכם.

זאת כנראה דרכם של "אנשי משרד הפנים" להתמודד עם ההאשמות שמאגר מידע ביומטרי הוא עסק טוטליטרי. אבל את הדברים האלה אנחנו כבר יודעים. לעומת זאת, מזדקר מהפסקה עניין הרבה יותר גורלי: מדינת ישראל עברה את הפאזה של פולחן השואה, ונמצאת בשלבים הסופיים של הפיכת השואה לבדיחה. או ליתר דיוק, ישראל עצמה כבר הפכה לבדיחת השואה המושקעת והמאובטחת ביותר בעולם. שום בדיחת שואה, שום מערכון של ארץ נהדרת, לא יהיה מגוחך ואבסורדי יותר מהציונות עצמה, מתעודת זהות שממספרת את אזרחי המדינה החל משישה מליון, עם שישה מגיני דוד מסביב לקישוט.

השואה, שתוכננה כמעין אופרה גרמנית בטעם רע, הפכה לבדיחה, ואלה חדשות ממש טובות. זאת  לא קומדיה כמו "החיים יפים", כלומר כזו שבה מאחורי הצחוק מסתתרת טרגדיה נשגבת.כמו שכתב גל, זאת קומדיה קומדיה, משהו כמו "פעמיים בוסקילה" של זאב רווח.

כמובן, כמובן, זאת בדיחה שמייצרת הרבה סבל. אבל אני נוטה לחשוב שככל שהאלמנט הקומי יגבר על האלמנט הטראגי, הסבל דווקא יפחת ויתרופף.

חנה ארנדט בברלין. הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה

*

למעשה, כבר כיום, לפולחן הצווחני שיש בישראל סביב השואה אין שום קשר להשמדת יהודי אירופה. כלומר: אם הנאציזם הוא אפיפניה, התגלות של הרוע המוחלט עלי אדמות – הרי שפולחן השואה שלנו בכלל לא ירא מאותו כוח אלוהי אפל שהתגלה אי אז באירופה. אנחנו לא מתפללים לשם, אלא לאיזה אליל מגוחך עם זין גדול שקנינו בהכול בדולר, ואולי עושה צפצופים שנשמעים כמו היטלר. במרחב שלנו אין נאצים ואין יאנוש קורצ'קים. אנחנו לא שם, אנחנו במזרח התיכון.

צריך להודות, שחלק מהרצינות שבה אנחנו מתייחסים לפעמים ל"מה שקורה למדינת ישראל" או ל"פאשיזציה" ו"התרסקות הדמוקרטיה" רוכבת עדיין על אותה גורליות שיובאה משם. אבל הגיע הזמן להשתחרר מזה. ברור שיש הרבה על מה להיאבק כאן. אבל בלי שום קשר לזה, מזמן כבר אין כאן יהודים, ואף פעם לא יהיו כאן נאצים. נאציזם הוא משטר מאוד מסוים, עם מאפיינים ייחודיים למדי. איסמעיל הנייה הוא לא נאצי, ואביגדור ליברמן הוא לא נאצי. מצער להגיד, אבל האופרה נגמרה. אפילו "טבעת הניבלונגים" נגמרת אחרי 11 שעות. עכשיו מקרינים את גבעת חלפון, או את צ'רלי וחצי.

ולטר בנימין לא גר כאן יותר – אם הוא גר כאן אי פעם. לכן יש גם משהו מטריד בניסיון החוזר ונשנה להקים לתחייה את "ברית שלום". נעים לחשוב שביושבך בקפה נח אתה ממשיך במפעלם של מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון – כל מיני אנשים שיכלו להרים טלפון לחנה ארנדט ולדבר עם תיאודור אדורנו ב-du. אבל מדובר בחבורת יהודים גרמנים מוכי טראומה שנחתו ברחביה, נמסים מגעגועים לטיולי אחר הצהריים עם האומנת בדרזדן. הדו-לאומיות שלהם היא איזה רעיון שהם הביאו מהאוסטרו-מרקסיזם או השד יודע מאיפה. לטוב או לרע, אנחנו לא ממש חיים בעולם החוויות שלהם. לא צעדתי ב"וונדרפוגל" – שיחקתי קזבּוּבּוּ בנוער העובד.

אני קורא בספר "ארץ לשני עמים" של מרטין בובר, שבזזתי מספרייתו של פילוסוף יקה כלשהו. הנה ציטוט מ-1954, ריאיון עם אורי אבנרי –

"שרויים אנו עכשיו בירידה רוחנית ומוסרית איומה. אבל אינני מתייאש. עלינו לחזור אל האמת המיוחדת לנו, אל האוניברסליזם הלאומי… לחזור אל האוניברסליזם הלאומי, פירושו להילחם בקלקלות שפתחו לפנינו את שערי הלאומנות"

מרשים מאוד, באמת. איזה עונג. אבל בעצם, האם זה עוזר לנו במשהו? מרטין בובר – יהודי גרמני זקן, כבד ראש, יושב בספרייתו ברחביה, מדבר בעברית מיושנת שהוא למד בנעוריו מגזניוס או מיוהאן דוד מיכאליס. האם הדו-לאומיות שלו בכלל יכולה לעזור כאן? או שמא זו עוד צורה לספר שוב את סיפורו של היהודי האירופי הנאבק למען האוניברסליזם?

עוד משהו בברלין. יאללה יאללה

מבחינה מסוימת, הניסיון להמשיך ולתחזק את הגורליות השואתית של היהודי האירופי במקום הזה הוא מזיק יותר משהוא מועיל. זאת אולי הצורה היעילה ביותר לשמר את ההגמוניה של הסיפור היהודי-אשכנזי שהביא למקום הזה כל כך הרבה סבל. כל פעם שאיזה אשכנזי כבד ראש ובהיר שיער, מהשמאל או מהימין, צורח על שוטרים שהם נאצים (סליחה, אשכנזים לא צורחים, הם תמיד "זועקים") הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם הם באמת נאצים, או שאולי הייתי נורא רוצה שהם יהיו נאצים?

אני לא אומר שרק התסביכים של האשכנזים לסוגיהם מונעים מהמקום הזה להפוך לגן עדן אוריינטלי. יש במזרח התיכון קונפליקטים שלא קשורים בכלל לשואה. אבל נראה לי שאם יש משהו שעשוי להביא לכאן אפוקליפסה ממש, הרי אלה התסביכים של היהודי האירופי. עם שאר הדברים נצליח להתמודד איכשהו. כאשר אשכנזי מהימין או מהשמאל צורח בגרון ניחר ומשוכנע יותר מדי שהוא נאבק בנאצים, צריך להראות לו את הדרך לשדה התעופה. זאת תמיד היתה הדרך להרגיע אותם.

בינתיים בישראל מתחיל הקיץ. אין נאצים באופק, והחיים למעשה לא יותר גרועים משהיו לפני חמש או עשרים שנה. בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים.

שוב חנה ארנדט. שוב יאללה יאללה

**

אז מה, אז זה הכול? גבעת חלפון? האם החיים שלנו עד כדי כך מגוחכים?

אישית, אני לא חובב גדול של קומדיות. בכך (בין השאר!) אני שונה לצערי מצ'יקי: אני לא נמצא בדרך לים.

רוצה לומר: מבחינה מסוימת, אם יש משהו לאהוב בישראל זה את הגורליות הטראגית. מה נעשה בלעדיה? מה נעשה בלי פניו הנוגים של היהודי האירופי?

הייתי אומר שפניו הנוגים של היהודי האירופי גרמו מספיק ייסורים לפיסת הארץ הזאת. הגיע הזמן שרוח הרפאים הזאת תעבור הלאה למקום אחר. זה כמובן לא עניין פרסונלי – רוחות רפאים הן אף פעם לא עניין פרסונלי.

לאן? אתם כבר יודעים את התשובה. הפרויקט של היהודי האירופי בילה מספיק זמן בפלשתינה. הגיע הזמן שהוא יחזור למשימה שתמיד עניינה אותו:

להשתלט על העולם.

תם הטקס. יחי הטקס

שאול סתר

בהתאם לתוכנית השלבים של "ארץ האמורי" אנו פותחים את מגזין הרשת לכותבים אורחים. והפעם, שאול סתר כותב על חגיגות ההווה של יום השואה ויום העצמאות, על אבשלום קור ועל הזמן המחולן באופן כללי

עצמאות נקנית במאבק מר ומחירה כבד; לא כל שכן תקומת עם ישראל בארצו. אין פלא, אם כן, שיום העצמאות הוא בעיקרו יום קשה, מעיק ועצוב. מבין שלושת הרגלים הלאומיים שניחתים על תושבי ישראל מיד לאחר הפסח דווקא יום הזיכרון לחללי הצבא נראה לי, בסיכומו של דבר, השפוי ביותר. טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים: יש בהם מן הכאב והענווה, בקשת הסעד והרחמים, ותמיד מסתתר בהם פוטנציאל ביקורתי של ממש. מתוך כל "נפל למען המולדת" עולה מושג ה"נפילה". וגם אם הממלכתיות הישראלית ידעה להפוך את הנפילה עצמה לדמותה הראשית של הגבורה, קשה שלא לקרוא בה דווקא את השבר, הקיטוע, החידלון והאובדן. נפילה היא ההיפך מנסיקה (אל על), מצמיחה (כלכלית), מאחיזה (במאחזים, חוקים ולא חוקיים), מעמידה (חזקה מול אויבינו). נפילה היא תמיד גם נפילה אל התהום, ובתהום אין גבורה ואין מולדת, אפילו לא שירי זיכרון נוגים. מהנפילה ניבט האין, ואין מחשבה ביקורתית שאיננה נשענת על האין. את הממד הביקורתי ב"אליפלט" של אלתרמן/ארגוב הייתי קורא גם בהקשר הזה. לכן, הקינה על החיילים שמתו, על הכוח החסר, על ההיעדר – גם בהקשרה הממלכתי-לאומי, ואפילו ביחס לצבא הישראלי – שונה מהילולת היש הוודאי והקיים. על הצבא ככזה, יש לזכור, הרי לא מקוננים לעולם; אותו רק חוגגים.

רודולף טגנר, "ניצחון". טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים

והחגיגות הן כפולות. יום השואה הפך כבר מזמן ליום חג לאומי, מישנה יום עצמאות. עפרי כתב על כך בחדות. גם בו, כמו ביום העצמאות, מתגאים בצבא ובמדינה ואם מקוננים על משהו הרי זה על היעדרם של מוסדות אלה – צבא ומדינה – בתקופת מלחמת העולם השניה (כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות גדולות וחזקות יותר מישראל, וכאילו היה הצבא הישראלי עומד מול רומל באל עלמיין ומציל את יהודי המזרח התיכון מהשמדה). אבל היעדרם של מוסדות כוח מדיניים שונה מאוד מההיעדר שנותר במותם של אנשים; ומילויו של אותו היעדר – הרי עכשיו יש לנו צבא ומדינה – הופך ביום השואה לכה ודאי ומוחלט, עד שהיום הזה הוא גולת הכותרת בהילולת היש השריר והקיים של זמננו שלנו. העבר היה נורא, העתיד מאיים, אבל ההווה נהדר. כל מי שרוצה לשנות את ההווה הזה – החל בשלום עכשיו, עבור דרך ענת קם וכלה באחמדיניג'ד – מתנקש בהווה מטעם העתיד, ולמעשה מתוך העבר.

כל זה נכתב כדי לומר משהו על חגיגות ההווה של יום העצמאות, המתקיימות בצורת טקס הולך ומתמשך: הטקס בהר הרצל, מסיבות יום העצמאות, השידורים הממלכתיים בטלוויזיה, המנגל של צהרי היום, טקס הענקת פרסי ישראל – הישראליות מעמידה את טקסיה הרבים, ואל מול טקסים אלה היא קוראת לנו לגבש עמדה: להיעתר להם ולחבור אליהם, או שמא להתגייס אל הטקסים שכנגד (טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי של יש גבול, למשל); או אולי להתנגד לעצם היום, להתחרש לטקס ולסכל את עצם הקריאה לטקסיות; או אפילו לא לגבש עמדה מראש, אלא להתגלגל ולפעול לפי מצב הרוח, או לפי החלטת החברים. כל אלה הן עמדות. אולי זהו טיבה של הממלכתיות הלאומית, שבכוחה הרב היא קוראת לנו לגבש עמדה – באשר זו תהא – כנגדה; זו ההסבה אל הלאומיות, האינטרפלציה של הסובייקט הלאומי.

דבר, 9.6.1940. כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות חזקות יותר מישראל

העמדה שכנגד היא הרבה פעמים עמדה נגד. קל היה לי לגבש עמדה זו בעודי עובר הלוך ושוב בסלון של הוריי בבוקר יום העצמאות, שומע חלקיקי משפטים ורואה שברי דימויים מחידון התנ"ך העולמי. המפגע התרבותי הזה הוא עדות לברבריות של הלאומיות המופיעה ונצרכת, פעמים רבות, כתרבות גבוהה. ותרבות גבוהה בישראל משמעה תרבות עם טעם של פעם, תרבות מפא"י-מפד"ל, ציונית-יהודית, אשכנזית/צברית, המשודרת בערוץ הראשון, בעברית צחה והרבה אהבת מולדת; או בקיצור, אבשלום קור. ואכן, כך הודיע אבשלום קור בריאיון ל"הארץ" לקראת חידון התנ"ך שבהנחיייתו: "נטישת העברית היא הבעיה העיקרית שלנו. אני שומע רבנים אומרים 'אוקיי'. מאין הדבר הזה? הם הרי לא שמעו אף אחד מאבותיהם אומר 'אוקיי'. העברית היא טעם החיים של העם. אם עם דבק בשפתו הוא חי.”

אוקיי, כל זה נשמע טוב ויפה ונכון. ובאמת, איפה במקורות יש אוקיי? ומה מרשים יותר בהפניית האצבע המאשימה לרבנים (ולא לנוער), ובהתרכזות בעברית האהובה כסלע קיומנו (ולא במערת הכותל)? אלא שקור טועה ומטעה: הנחת היסוד של דבריו, כה בסיסית עד כי אינו טורח אפילו לומר אותה ממש, לפיה אבותיהם של הרבנים דיברו עברית חסרת בסיס. שפת הדיבור של “אבותיהם" של הרבנים – אם אלה נולדו לפני שנות העשרים של המאה העשרים (ובמקרים רבים, גם לאחריהן) – לא היתה עברית: היא היתה יידיש, מרוקאית, גרמנית, עיראקית, או – שומו שמיים – אנגלית; מכאן שחלקם אכן שמעו, ומוסיפים לשמוע,"אוקיי" מפי אבותיהם. עברית כלשון דיבור וכשפה לאומית הינה תופעה חדשה למדי, העומדת אמנם בבסיס הציונות אך לא בבסיס התנ”ך. או מוטב, עומדת בבסיס הניכוס הלאומי של התנ”ך.

לכן, כשקור מתבל את לשונו העברית הצחה בביטויים כמו "אבנר בן נר עשה מילואים אצל שאול המלך", "הוא חתם קבע בצבא", “הוא יכול להיות שר ביטחון מצוין בממשלת דוד" וכיוצ"ב, הוא איננו דובר את לשון המקרא יותר מאשר הרב שאומר "אוקיי". נהפוך הוא, קור משתתף בהרקה של לשון המקרא (צבא, ממשלה, ביטחון) אל השפה העברית-ישראלית של ימינו (או נכון יותר, של ימי הערוץ הראשון), כאילו מאז ומעולם הורו מילים אלה על לשכתו של אהוד ברק, על הסלון האווירי בפאריז ועל מלחמת החורמה בפלסטינים. כדאי, בהקשר זה, לקרוא את גלעד צוקרמן , וכן את המכתב שהיה כבר למפורסם של גרשום שלום לרוזנצווייג המזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של ה"חילון" א-לה אבשלום קור של השפה העברית (דווקא עם שאילת מילים משפות לועזיות לא היתה לשלום בעיה, ד"ר קור, אוקיי?).

שלום. הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה

כך גם כשקור מצטט כל שטות פזמונאית שנכתבה בשישים שנות קוממיות; מה בין התקניות המאוסה הזו לבין התנ"ך ולשונו? או אז הופך חידון התנ"ך לחגיגה לאומית של ממש, וכל זאת עוד לפני שאלת ראש הממשלה. חגיגה זו מתעלמת מהקיום היהודי מחוץ לגבולותיה של ישראל, בעבר ובהווה, ממש כשם שהיא מתעלמת מכך שחלק מהמתמודדים בתחרות אינם ישראלים, אינם דוברי עברית מודרנית, אינם בקיאים בתולדות הזמר העברי, ועם זאת קוראים מיומנים בתנ"ך העברי ומשננים על פה את פסוקיו הרבים. הצהרות ההבל של מארגני החידון ופרנסיו, לפיהם המתמודדים מהמדינות השונות "יעלו" בסופו של דבר לישראל על מנת שיוכלו להמשיך וללמוד את ספר הספרים, מחמיצות לגמרי את לימוד התורה כפרקטיקה גלותית, טקסטואלית ולא טריטוריאלית (פעמים רבות, גם אם היא נערכת בתחומי ישראל).

טקסי יום העצמאות פונים, רובם ככולם, לרקיחת הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה, המצליח לאגור לתוכו כל פיסה מן העבר. לכן קשה לי, בשונה מגל, להיות שמח ביום העצמאות. אבל באותה מידה, קשה לי להתעלם מכל טקס באשר הוא, כלומר לכפור בעצם הטקסיות, ולחיות את מהלך הזמן החילוני לגמרי של מה שהיום מקודד (בשמצה) בשם "מדינת תל אביב". הזמן המחולן, צריך לזכור, הוא זמנו של ההווה הנצחי, הווה הטוען למלאותו ולתוקפו; פעמים רבות הוא חובר לאינדיבידואליזם ניאו-ליברלי מייאש (ומיואש), מדכא (ודכאני). מה נותר, אם כן, בין הטקסיות הלאומית המחשלת עבר והווה לבין האין-טקסיות החילונית שמפנה עורף לכל תו מן העבר? זו השאלה שהייתי מעוניין לגולל לפתחם של קוראי וקוראות "ארץ האמורי". מקס ובר אמר פעם שהאדם המודרני החליף את תפילת השחרית בטקס קריאתו של העיתון היומי. כוונתו היתה גם שביכולתו של העיתון, כמו התפילה, ליצור את הקהילה (גם אם המודמיינת) שאליה הוא פונה. האם, ואם כן באילו מובנים, נכון הדבר גם לגבי הבלוג הזה?