Posts Tagged ‘יום הולדת’

ארץ האמורי בן שנתיים: העולם שאחרי (0)

20 בפברואר 2012

ובינתיים, ארץ האמורי בן שנתיים. אנחנו מתחילים את שנת הפעילות השלישית בסימן משבר מסוים, מבחינת תנאי האפשרות לפעילותו של הבלוג במצב ההוויה הנוכחי. פתחנו את הבלוג מתוך תקווה להגיד דברים חדשים בשאלות פוליטיות ותרבותיות שעומדות על הפרק, ואם אפשר גם להעלות שאלות שלא נידונות בדרך כלל. עד לאחרונה, נראה היה שאנחנו מצליחים. אבל אחרי כמעט 300 פוסטים, 10,000 תגובות, כ-800 אלף צפיות, ובעיקר "ערב האמורי" אחד, אנחנו בטוחים פחות מבעבר האם אפשר כרגע להגיד דברים חדשים מהסוג הזה, האם אנחנו אלה שמסוגלים לעשות את זה, ולא פחות מכך – האם זה בכלל נחוץ. יכול להיות שהדברים שצריך להגיד הם דווקא הדברים הישנים והנכונים תמיד: כל בני האדם נולדו שווים; לאהבה אין מגדר; שתי מדינות לשני עמים; הפאשיזם לא יעבור; אסור לסגור את ערוץ 10; וכו' וכו'.

ועם זאת, כשאנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה, עדיין נראה שאין מישהו ראוי יותר מאיתנו להתעמת עם התהפוכות שיעברו על הפלנטה שלנו בשנה הקרובה. בסופו של דבר, מעולם לא היינו אופטימיים יותר. בשנת הפעילות הראשונה של הבלוג, הרבינו לעסוק כאן בנושא הקטסטרופה, והקץ הקרוב של החיים בצורתם המוכרת. בשנה האחרונה, גישתנו השתנתה. התברר שמה שעומד על הפרק אולי אינו קטסטרופה, אלא מהפכה או תפנית מסוג אחר, שתביא לעולם חדש וטוב יותר.

ואולי התפנית היא הקטסטרופה. בסופו של דבר, המושג Revolution התייחס בראשית העידן המודרני לשינויים טבעיים, כגון תנועות הכוכבים והתהפוכות של איתני הטבע – מה שכונה לפעמים natural revolutions. בהנחה שהטבעי והפוליטי הם מערכת אחת, קטסטרופה סביבתית או גרעינית אינה ניתנת להפרדה ממהפכה משטרית. הידלדלות משאבי האנרגיה, עליית המחירים שהיא גורמת, והמהפכה שמתפרצת בעקבות עליית המחירים, הן כולן היבטים שונים של אותה תופעה, ולא תופעות נפרדות. הקטסטרופה יכולה לממש בשבילנו את המהפכה, אם נחזיק חזק ונדע לרתום את האנרגיה העצומה שלה למטרות הנכונות. אמנם, הקטסטרופה עשויה כמובן לגרום להרבה סבל. אבל גם המהפכה גורמת סבל – זאת המשמעות של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

נכתב כאן לא מעט על האפשרות, או אי-האפשרות, לדמיין עולם שונה לגמרי, או לנסח שיטה כלכלית ופוליטית חדשה לגמרי. בשנה האחרונה, נדמה שדלתות התודעה מתחילות להיפתח. לרגעים נראה שקווי המתאר של העולם הבא מצטיירים כבר מתוך הערפל. לכן אנחנו פותחים את השנה השלישית בפרויקט מיוחד בנושא "העולם שאחרי". בראש ובראשונה, אנחנו מקווים לצייר כאן סקיצות של העולם שאחרי הקפיטליזם. אבל כיוון שהמושג "קפיטליזם" מסמן כיום את כלל ההוויה שבה אנו חיים, העולם שאחריו הוא עולם אחר גם במובנים נוספים. כאמור, זה גם העולם שאחרי הקטסטרופה; העולם שאחרי הציונות; העולם שמעבר למיניות; והעולם שבו תיאטרון הבימה כבר לא יהיה קיים.

הפרויקט יימשך לאורך השבועות הקרובים. אנחנו מזמינים כותבות אורחות לשלוח טקסטים מכל הסוגים שיתפרסמו במסגרת הפרויקט: הצעות לשיטה כלכלית חלופית; איפיונים של קריסת השיטה הנוכחית; תחזיות לעתיד הרחוק והקרוב; מניפסטים, הספדים לעולם הישן ושירי אהבה לעולם המחר.

להתראות בעולם הבא.

* תודה לגור אילני על עיצוב הבאנר המיוחד, כמו גם הבאנר הרגיל

ארץ האמורי בת שנה

19 בפברואר 2011

ארץ האמורי בת שנה.

לא היו לנו הרבה ציפיות כשפתחנו את הבלוג הזה, אבל בינתיים הוא הצליח הרבה יותר ממה שיכולנו לקוות. בשנה הראשונה לקיומו, התפרסמו בבלוג 158 פוסטים (כ-45 מתוכם של כותבות אורחות) והוא צבר מעל 300,000  כניסות. מתוך כמעט 5,000 תגובות נכתבו, סיננו עד עכשיו פחות מעשרים – בעיקר תגובות סקסיסטיות וגזעניות באופן בוטה, האשמות אישיות שלא יכולנו לבדוק נגד כותבים או מגיבים או תגובות של טרדנים שיטתיים.

כמו שהצהרנו בדף האודות, המטרה שלנו היתה ונשארה להפוך את "ארץ האמורי" לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה. זאת הסיבה שאנחנו לא מעלים לבלוג רק טקסטים שכתבנו בעצמנו, אלא גם פוסטים אורחים וסקירות כמו נתזים (ולאחרונה גם "חזית הריאקציה") על תופעות והתרחשויות מעניינות בעולם. נשמח לשמוע מכן, מה אתן אוהבות בבלוג ומה צריך לדעתכן לשנות. לרגל יום ההולדת החלטנו לפתוח כתובת אימייל חדשה haemori@gmail.com אליה אתן מוזמנות לשלוח תגובות או פוסטים אורחים. גם אם יש לכן רעיון שאין לכן זמן או כוח לפתח לפוסט, אתן מוזמנות לשלוח — אם נעשה איתו משהו, נודה לבעליו.

אחד הדברים הלגמרי בלתי צפויים שקרו בבלוג, הוא הקהילה הבינלאומית שנוצרה סביבו. זה כנראה מסימני הזמן, שכמעט חצי מהקוראים והמגיבים בבלוג עברי בנושאים פוליטיים-תרבותיים יושבים בניו יורק, ברלין, בייג'ין, סן פרנסיסקו, לונדון, אמסטרדם, טורונטו, ורשה, בוסטון, פאריס וגטינגן.

עם זאת, יש לציין שזאת לא הייתה הכוונה: היינו דווקא אנשים די שורשיים כשפתחנו את הבלוג לפני שנה, מה שמתבטא בשם המקראי-הבראיסטי שבחרנו לו. היו אפילו שחשדו ששנינו ירושלמים. אלא שהרבה דברים קרו בשנה הזאת – וזה אפילו לפני שמובראק עזב את הליופוליס. כשהתחלנו את הבלוג חיינו עדיין בעולם די שונה, שבו כולם עדיין דיברו על "אווטאר", ולא מעט אנשים לא ידעו איפה זה המדינה האחת. אלוהים אדירים, חלקנו אפילו לא ידענו איך נעשים סחים!

מה דעתך על משהו דינאמי בסגנון "ארץ האמורי"?

במקום סיכום, אנחנו רוצים בחלק השני של הפוסט הזה לסקור בקצרה, במבט רטרוספקטיווי, כמה מההתפתחויות העמוקות שקרו לדעתנו בשנה האחרונה, ושהופכות את נקודת הזמן הזאת לשונה כל כך מאשתקד, ולהגיד משהו על הצורה שבה אנחנו רואים אותן.

ונפתח במשבר ההומוסקסואליות הפוליטית.

משבר ההומוסקסואליות הפוליטית – פתחנו את הבלוג בדיווח על הרומאן ההומואירוטי של דוברו של שר החוץ ליברמן. מכמה בחינות, פרסום הרומאן הזה הוא יותר מאנקדוטה. דמויות כמו יוסי אבני-לוי, גידו וסטרוולה (שר החוץ הניאו-ליברלי של גרמניה), יניב ויצמן (ואולי אפילו אורד וינגייט), יחד עם המיליטריזציה של פוליטיקת הלהט"ב סביב שאלת גיוס ההומואים, הרומאן של הליכוד החדש עם "הקהילה", והשימוש הבוטה של ישראל בחיים הנוחים של הומואים בתל אביב  (שכזכור, בכל זאת גם נטבחים כאן מדי פעם) לצורך תעמולה באירופה, הפכו את דגל הגאווה לסמל ריאקציונרי במובהק.

אפשר להאשים את מי שרוצים, אבל צריך להודות: משהו תקוע בפוליטיקה הלהט"בית, אם היא משמשת בעיקר פוליטיקאים שמרנים ותאגידי ענק. הומואים, כמו יהודים, הם לא קטגוריה קדושה – אפשר להשתחרר גם ממנה. עכשיו, במסגרת עולם המחר של כיכר תחריר, אנחנו מזכירים שוב מה הצענו בעבר: להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק. אבל גם את הסטרייטיות.

משבר המשבר הסביבתי – התנועה הירוקה אמנם הפילה את גלנט, אבל מחוץ למושב עמיקם הפוליטיקה האקולוגית נמצאת במשבר עמוק. אף על פי שהאפקטים של ההתחממות העולמית הולכים ומתחזקים, והוכרו אפילו על ידי מנהיג הליכוד (!), אנו מצויים בנקודת שפל מבחינת רמת העניין בצעדים למניעת משבר האקלים. אחד הדברים המעניינים שהשתנו בשנה האחרונה, הוא ההכרה המתרחבת בכך שהרעיון למנוע את הקטסטרופה מבעוד מועד הוא בעייתי – ולו רק מכיוון שהקטסטרופה כבר התחילה מזמן במקומות אחרים, ועכשיו היא כבר כאן. בעצם, זה נכון לא רק לגבי הקטסטרופה הסביבתית, אלא גם לגבי קטסטרופות אחרות. נשאר רק לחשוב מה זה אומר.

השמאל והמהפכה הלאומנית – יהיו שיאמרו שהתהליך החשוב ביותר שקרה בשנה האחרונה בישראל הוא שחיקת הדמוקרטיה וחופש הביטוי וצמצום המרחב הדמוקרטי. אבל אפשר גם לנסח את זה אחרת: מדינת ישראל הכריזה מלחמה על קבוצה של כמה אלפי אנשים, שנושאת את השם "השמאל". קבוצה קטנה אבל לא זניחה, בעיקר בגלל זיקתה לחוגים ליברליים נרחבים יותר ברחבי העולם, והשפעתה על צעדים משמעותיים כמו החרם על ישראל. התהליך הזה כנראה לא מוצא חן בעינינו, אבל קשה לומר אם הוא מסמן ריאקציה קיצונית או דווקא מהפכה פופוליסטית ודי דמוקרטית.

מי שעקב אחרי הבלוג, הבחין בוודאי שניסינו לחשוב כאן פעם אחרי פעם על הקונסטלציה הזאת של "השמאל נגד העם" (או אם נוח לכם יותר, נגד המדינה) ומה המשמעויות שלה, על כל הייסורים והחרדות הכרוכים בדבר, והאפשרות הגוברת שנאלץ לרדת למחתרת, להיעלם כמו הצלבנים, או לפחות ללמוד תורה. זה נושא מסובך מכדי להגיד עליו משהו משמעותי בכמה שורות, אבל עצם העובדה שהיא מטרידה אותנו נובעת מכך שלדעתנו השמאל לא חושב עליו מספיק ברצינות.

המעמד העברי הגלובלי – ציינו למעלה שרבים מהקוראים את שורות אלה, וחלק מהכותבים אותן, לא נמצאים בישראל. הבלוג הזה הוא רק סימפטום לכך שהתרבות העברית כבר לא לגמרי מתרחשת בעבר המערבי של נהר הירדן (וגם לא של נהר הפרת). לטוב או לרע, ובמסגרת המצב הפוסט-קטסטרופלי העכשווי, אנחנו מאמינים שההתמקמות על הרשת הגלובלית הזאת רק תתעצם בחודשים והשנים הקרובות. אפשר להגיד בזהירות שהאומה החדשה-ישנה הזאת עוד זקוקה להגדרה עצמית – אם לא לסוג מסוים של הסתדרות (לא) ציונית.

קהילות עיקריות של קוראי ארץ האמורי, פברואר 2011

 

אחת או שתיים – המאמר הכי פופולרי באתר "הארץ", בחודש הולדתה של ארץ האמורי, היה מסתו של מירון בנבנישתי: "כך הפכה ישראל למדינה דו לאומית". המדינה האחת יצאה מהספרים של ז'בוטינסקי ובובר – או מכנסים של "בני הכפר" – והפכה לאייטם פוליטי לוהט, לפחות בהארץ ובארץ האמורי. אם הייאוש נעשה יותר נוח, זה אולי מפני שהוא מזמן את החופש לדמיין. ואכן, ניסינו לדמיין את המדינה האחת, או לפחות את הדרך אליה, וגילינו שזו דרך לחשוב מחדש לא רק העתיד, אלא גם את ההווה, לא רק את הזירה הפוליטית, אלא גם את הגוף. ציפי חטובלי זכתה לחמש דקות התהילה שלה כיקירת הבלוג, ונמצא המענה הציוני ההולם לשמאל הלאומי: השמאל הדו-לאומי. בסוף השנה הזו עדיין לא ברור מה יהיה, אבל המהפכה במצרים מוכיחה, לפחות, שהכל יכול להיות. זה מרגש ומעורר אימה כאחד.

הפוליטיקה הפוסט-שלומניקית – מישהו עוד מדבר על שלום, חוץ מסאיב עריקאת וציפי לבני? נדמה שבשנה החולפת כולם מדברים על דמוקרטיה, ואולי, בשוליים, גם על צדק. "השלום" נפל בפח של רעיונות חשובים לא פחות – חירות, פמיניזם או שתי המדינות – והופך לא אחת לסיסמא ריאקציונרית. בארץ האמורי ניסינו לחשוב על אלימות צודקת (או לפחות מוצדקת) התאסלמות צודקת, שיפוט קהילתי צודק, ואפילו על שנאה צודקת – ומיקמנו את הריאקציה המקומית בהקשר גלובאלי, מול מגמות דומות בגיאורגיה ובסרי לנקה. בינתיים אין שלום ואין צדק, אבל לפחות הממשות ברורה יותר, פרדוקסאלית ומרתקת עד כאב (לפעמים אפילו מצחיקה).

הפנטזיה הליברלית – בשנה האחרונה מראה ההוויה הליברלית הישראלית סימנים מתקדמים של גסיסה. בקרוב יציגו את ברכט באריאל, מה שמלמד שאת ברכט כבר אי אפשר להציג בתל אביב, לא משנה כמה קיטש אודי בן משה ידחוף בהתחלה. שחקני תיאטרון ספורים למדו השנה לייצר תדהמה, אבל רובם מעדיפים, כמעט תמיד, להיות רק רדיו ולשלוח את ילדיהם ל-8200 או לגילמן (שהם לאחרונה, כך חשפנו, כמעט היינו הך).

ניסינו לחשוב על המשבר הזה כחורג מגבולות הארץ, ועל הליברליזם כצורת חיים המתכחשת לתנאים הפוליטיים שלה, כולל לחורבנה הבלתי נמנע, ולסבך הסתירות המקננות בה. משכנו קווים לדמותו של הליברל מכחיש המסורת והדת, זה שנולד לכאורה מן הים, לדמותו של ההורה הליברל, החרד מהומואים, ממזרחים, ממוסלמיות, מבתי ילדים בקיבוץ, מעופרה חזה ואפילו מניאנדרתלים, או לליברל המתרברב בשפיותו הריקה. בה בעת, ניסינו לראות את המציאות מחדש, בניסיון (נואש לעתים) ללקט פוטנציאל פרוגרסיבי באפריה של השריפה השמרנית: אפילו הכנסייה הקתולית זכתה למלה טובה, שלא נדבר על ירושלים.

שקיעת המערב — כידוע, ישראל יצאה מהמשבר הכלכלי העולמי כמעט ללא פגע. או זו לפחות גירסת האידיאולוגיה הביביסטית השלטת. בחוץ העולם היה, גם בשנה האחרונה, כמרקחה: בין ההפגנות הסוערות והכושלות ביוון, להפגנות המוצלחות בתחריר, ברור שמסמר נוסף ננעץ בארון החבוט של "המערב". איחלנו לאירופה ליל מנוחה. מה שלא ברור, עדיין, האם זה ניצחון (דיאלקטי כמובן) של הסיפור הגדול שהיגל ומרקס (המערביים) סיפרו לנו, או שמא אנו כבר לא יודעים את שפת הפוליטיקה. זה תלוי כמובן, בפתיחות שלנו ושל כמותנו, אם כי יש המעדיפים שמכונת הכביסה הליברלית תמשיך לתפקד, כל עוד אפשר, ולעזאזל המוסלמים והסינים.

ארץ האמורי סיפקה לכם בשנה האחרונה דיווחים מהשטח על ההתפתחויות הגלובאליות — מגטינגן, ניו דלהי, ברלין, לונדון, פאריס וניו יורק, וגם (ובעיקר) מתל אביב ומירושלים. אנחנו מקווים להמשיך להיות כאן גם בשנה הבאה, משני צדי האוקיינוס, משני צדי הנהר.