Posts Tagged ‘יוהן סבסטיאן באך’

החיים באליס איילנד

13 ביולי 2012

עודד נעמן

1.

פתאום הבנתי שמקנאים בנו ונוטרים לנו. ויותר משהופתעתי מהקנאה והנטירה, הופתעתי מה"אנחנו". הופתעתי מכך שאני חלק מהקבוצה הזו, שיש קבוצה כזו – שההעדרות שלי מישראל היא חלק מהעדרות רחבה יותר, של אנשים רבים, ושההעדרות הכללית שלנו מורגשת. הופתעתי מכך שאנחנו נוכחים בארץ בתור אלו שאינם בארץ, אלו שהצליחו לצאת. חשבתי על זה לרגע ופתאום שמתי לב שאני מחייך: הרי זה מה שרציתי. לפני שנתיים הצעתי כאן להקים כתב-עת שייקרא "אליס איילנד" ובו תכתב עברית ישראלית שמתקיימת מחוץ לגבולות ישראל. כתב העת היה אמור לייצר מרכז תרבותי בעברית שביחס אליו ישראל (ובפרט תל-אביב) היא פריפריה. חשבתי שהבעיה הישראלית היא חרדת ביצוע. התפקיד שנהוג להטיל על ישראל הוא גורלי מדי, חשוב מדי, מטאפיסי מדי: על ישראל ליישב את היהודי הנודד, לגאול את המערב ממוראות השואה והקולוניאליזם, להשכין שלום בין הדתות המונותאיסטיות ולעשות גם את כל השאר. גם אוהביה וגם שונאיה נוטים לייחס לישראל חשיבות עצומה, חשיבות שאף מקום סביר לא יכול לשאת. זו החשיבות הזו, הבלתי-אפשרית, האפוקליפטית, שממנה ברחתי. אם ישראל תוכל להיות מקום פרובנציאלי, חשבתי, או אז אולי אפשר יהיה לחיות בישראל בלי שכל מיני סמלים רבי משמעות יתיישבו לך על הפרצוף.

 כדי להפוך את ישראל למקום קרתני יש להראות שדברים מסוימים, דברים שחשובים לנו ולאחרים, יכולים להתקיים בלעדיה. גם אם החברה הישראלית חשובה לנו אנחנו לא בני-ערובה שלה וגם אם ישראל חשובה היא לא באמת חשובה יותר מכל מקום אחר. אפשר לחיות רחוק מישראל, אפשר להיות יהודים בלי ישראל, אפשר להיות ישראלים בלי להיות יהודים ואפשר לדבר עברית מחוץ לישראל. נדמה לי שמשהו מכל זה קורה בבלוג הזה. במידה מסוימת, ארץ האמורי נהפך לאליס איילנד, לחיים בלי מקום. או אולי: חיים במקום שלא נמצא.

קהילות קוראים עיקריות של ארץ האמורי, פברואר 2011

אני יודע שבפני רוב הנשים והגברים שחיים בישראל לא עומדות האפשרויות שמניתי למעלה. רוב האנשים חסרים את האמצעים לנסוע מכאן, להעתיק את חייהם למקום אחר. אלו הם האנשים שלמענם ישראל צריכה להיות מקום צודק והגון יותר. הנשים והגברים שניצבים בפני כורח מוחשי, קונקרטי – הם אלו שטובתם היא חובת המדינה. הבעיה היא שהפוליטיקה הישראלית של היום מונעת על-ידי כורח אחר, כורח מטאפיסי או רעיוני. המדינה הישראלית היום משרתת אנשים שרואים עצמם ככבולים לישראל מתוקף הגורל היהודי, התקווה האירופית או השם יודע מה. את אי-האפשרות הזו, המטאפיסית, אני מציע לנטרל. אם משהו כובל מישהו לישראל זה הפרנסה, המשפחה, והעובדה הפשוטה ששם הוא גדל, הדברים שכובלים אנשים לכל מקום בכל מקום. לא האנטישמיות העולמית או הציונות הליברלית, ביאת המשיח או קץ ההיסטוריה.

2.

כתבתי למעלה שברחתי מישראל האפוקליפטית. הבריחה שונה מהעזיבה, ההיפרדות, או הנטישה. היא שונה משום שהיא טומנת בחובה את כשלונה – כל עוד את בורחת את מחיה את האיום שמפני מימושו את מקווה לחמוק. הבריחה דוחה את מימוש האיום אך מזינה את האיום עצמו. זוהי אולי האמת אליה קלע קפקא ב"משל קטן":

"אהה," אמר העכבר, "מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ." "אינך צריך אלא לשנות את הכיוון," אמר החתול ובלעו.

 יורם קניוק רץ כנוע אל לוע החתול – הוא רוצה למות. בעקבות איתמר מן, שאמר שקניוק גרם לו לחשוב על הקשר בין ירידה למוות, תהיתי אם כאן טמון סוד הקנאה והטינה לאלו מאיתנו שחיים מחוץ לישראל: אולי בישראל נדמה שאנחנו נגאלנו, שזכינו לעבור לעולם הבא.

באך, קנטטה מספר 82

(התרגום המרושל שלי לא עושה צדק לטקסט המקורי אבל נדמה לי שהמסר ברור):

היה לי מספיק.
החזקתי את המושיע, תקוות כל העמים,
בחיקי החם.
היה לי מספיק.

ראיתי אותו,
אמונתי טבעה את ישוע בליבי.
כעת ברצוני בזה היום
להפרד מכאן באושר.

בשמחה אני צופה אל מותי,
(הא! לו רק הגיע זה מכבר).
אז אחמוק מכל יגון
שעוד כובל אותי לעולם.

3.

אבל לא נפרדנו ולא עזבנו – ברחנו. ברחנו ולכן גם נשארנו. אמנם הבריחה עלולה להוביל לנתק, לפרידה, אבל גם החיים בישראל עלולים להוביל לנתק. אחרי הכל, אחת הבעיות הקשות של ישראל טמונה בהתכחשות המוחלטת של רבים מהיהודים החיים בה לתנאים הפוליטים שמאפשרים את חייהם. הבריחה היא לעתים קרובות חלופה לנתק הזה – הבריחה מישראל היא דרך להישאר בה. מכאן, מחוץ לישראל, אני לא חושש עוד לומר – ולא יכול עוד להכחיש – ישראל היא המולדת.

ואם למדתי משהו בעולם הבא, למדתי שכתב הוויתור של קניוק לא יעזור לו: מולדת היא לא חברת כבלים שאפשר להתנתק ממנה אם מנסים מספיק. מותר לנסוע ולחיות במקומות אחרים, אבל זו טעות לחשוב שאי-שם איזו עיר גדולה תשכיח מאיתנו את מה שטורד את מנוחתנו כאן. החיים הרחק מישראל יכולים להיות חיים מטיבים, אך הם תמיד יהיו חיים רחוקים.

4.

יחד עם זאת, לבריחה יכול להיות ערך פוליטי. מכאן, רחוק מישראל, אפשר לחתור תחת המונופול הישראלי על היהדות על-ידי שיתוף פעולה עם קהילות יהודיות מקומיות. אין סיבה שליהודים בישראל תהיה סמכות בלעדית על היהדות – הממסד היהודי צריך לקבל את היהדות הישראלית מבלי להדיר את כל שאר הקהילות היהודיות ומבלי להיות משרתה של ישראל. רחוק מישראל אפשר לחתור גם תחת המונופול של ישראל על הישראליות, קצת כמו שהקהילה האיטלקית בארה"ב חתרה תחת המונופול של איטליה על האיטלקיות. מדוע שלמדינת ישראל תהיה סמכות בלעדית על גבולות הישראליות? ישראלים, אחרי הכל, הם בני ובנות דתות ומקומות שונים. הכוח של המוסדות הישראליים הנוכחיים תלוי במונופולים האלה – בשליטתם ביהדות ובישראליות – עוד יותר משהוא תלוי בתמיכה הצבאית האמריקאית.

אני רוצה להתעכב רגע על נקודה זו. נהוג לומר שהנפט והלחץ של הלובי היהודי-אמריקאי, אייפ"ק, עומדים מאחורי ההתעקשות של ארה"ב להיות השוגר-דדי של ישראל. אני חושב שההיפך הוא הנכון: לאייפ"ק יש השפעה גדולה כל-כך על הממשל האמריקאי בדיוק משום שישראל ניצבת במרכז המיינסטרים האמריקאי. שמרנים וליברלים, יהודים ונוצרים, כולם מתייצבים לצד ישראל הרשמית, תהיה עמדתה אשר תהיה. הסיסמה של אייפ"ק קולעת בדיוק לדרישה זו: "היכן שתעמדו, נעמוד לצדכם". הקהילה היהודית-אמריקאית מנצלת את מעמדה של ישראל באמריקה כדי לחזק את מעמדה שלה. לכן הממסד היהודי-אמריקאי חושש כל-כך לבקר את ישראל: אם יהודי ארה"ב יבדילו את עצמם מישראל הם עלולים להתרחק מהמיינסטרים האמריקאי, לאבד את מעמדם המיוחד ולהפוך למיעוט ככל מיעוט.

לכן יותר מהנפט וכל השאר, יכולתה של ישראל לקבוע מיהו אמריקאי היא מקור מעמדה וכוחה. כשאמריקאי מן המניין מואשם בשנאה לישראל הוא נתקף ורטיגו וממהר להלביש את ישראל בשמלות ולקנות לה תכשיטים בדמות רקטות מצרר. כדי להבהיר את חומרת העניין: סערה ציבורית התעוררה בארה"ב בעקבות ההצעה שהאינטרס הישראלי עלול אי-פעם להתנגש עם זה האמריקאי. עכשיו, באופן עקרוני וטריביאלי לכל שתי מדינות עלולים (בנסיבות היסטוריות היפותטיות) להיות אינטרסים מנוגדים. אלא שאמריקאים רבים רואים את ישראל כחלק מארה"ב ולכן לא מעלים על דעתם ניגוד אינטרסים כזה. ישראלים שחיים ברחבי העולם ובעיקר בארצות-הברית יכולים לחתור תחת קשר הזהות הזה, להשתמש בסמכות הישראלית על מנת לפרוק אותה מנשקה: לשחרר את האמריקאים, היהודים והפלסטינים מישראל ולשחרר את ישראל מרקטות המצרר.

מתוך "ורטיגו" לאלפרד היצ'קוק

5.

כשלעצמם החיים מחוץ לישראל אינם סיבה לגאווה. הם גם אינם סיבה לבושה. ממש כמו שהחיים בישראל אינם סיבה לגאווה או לבושה. אני מתכוון רק להציע שקהילה עברית, ישראלית, מחוץ לישראל יכולה לתרום לחיים הישראליים בכלל ולתיקון המצב הפוליטי בישראל-פלסטין. הגולה העברית יכולה לאזן את פערי הלחץ בין ישראל לעולם ולצנן מעט את המטען האפוקליפטי. חשוב להבחין בין גולה לגאולה ובין הגירה למוות. הישוב הישראלי והגולה הישראלית הם קהילה אחת במקומות שונים. אם פעם עלו לישראל וירדו לארה"ב, היום אפשר גם לעלות לארה"ב ולרדת לישראל.