נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet

נתזים: מוות יפה מדי

עַבּדִחָבִּ מלך ירושלים היה מסוכסך עם שכניו. הוא החשיב את עצמו לנאמן של פרעה מלך מצרים. כשהיה כותב לו, הוא היה מכנה את עצמו "האבק על נעליך". זה היה בשנות ה-30 של המאה ה-14 לפנה"ס. עַבּדִחָבִּ דיווח בדאגה לארמון במצרים על הנעשה בעיר הקרובה לכיש: עבדיו של המלך זמרד הצטרפו לעַפִּרֻ הבזויים ורצחו את המלך. הוא האשים את שכניו בנאמנות לעַפִּרֻ, אויביה המרים של מצרים.

לא הרבה זמן אחר כך, הוא כבר התפייס עם העַפִּרֻ, והעסיק אותם בתור שכירי חרב שלו.

עבודת הדוקטורט של אילן אבקסיס באוניברסיטת בן גוריון עוסקת ברציחות פוליטיות במזרח הקדום, ומתבססת על 54 מקרי רצח פוליטי מהמזרח הקדום, 65% מהם של מלכים.

לטענתו של אבקסיס, ישנן כמה ממלכות ותקופות שבהן הפכו רציחות פוליטיות לתופעה של ממש. מדובר על ממלכת ישראל בשלהי ימיה (שבה ארבעה מלכים נרצחו בתוך 15 שנה), וממלכת עילם כמה דורות לפני סופה. בעילם שֻתרֻק נֻחַנתֶ הודח על ידי חַלֻשֻ אחיו שנרצח. כֻדֻרנחֻנתֶ אחי חַלֻשֻ ויורשו נרצח אף הוא. כל זאת בשבע שנים. גם באימפריה הפרסית לקראת סופה הפכו הרציחות לתופעה.

בדרך כלל, מצא אבקסיס שרצח פוליטי קורה לרוב דור או שניים לפני קריסת היחידה הפוליטית. יותר מכך: הרציחות הפוליטיות תורמות לאי-היציבות הפנימית ומאיצות את נפילת הממלכה.

ז'וזף דזירה קור, מות היפוליטוס

ועוד נתזים:

רוח המרד נשמרת באוניברסיטת נאנטר (פאריס 10): הסטודנטים לא מסירים את המצור מהקמפוס, במחאה המשמעותית ביותר מאז 68'; והפרייטאג על המיתוס של צרפת כארץ ההפגנות ועל התקווה למהפך שמאלי בגרמניה 2013

"אם תרצו" במומבאי: פונדמנטליסטים הינדואיסטים הפעילו לחץ, והאוניברסיטה הוציאה מהסילובוס רומאן שלא מצא חן בעיניהם

הפופולריות הגואה של שיעורי יוגה בעירום מעוררת התנגדות בקרב גורואים ומורי יוגה טהרנים

בישוף אמריקאי קתולי ממוצא לבנוני אמר שההבטחה האלוהית לעם ישראל בדבר הזכות על הארץ בוטלה על ידי ישו, ולכן ליהודים אין זכות בלעדית על הארץ המובטחת. דני איילון זועם

ספרייתו של ולטר בנימין שוחזרה ותוצג בזולינגן שבמערב גרמניה

5 סרטים פלסטינים או על פלסטיניות בת זמננו שמוצגים בפסטיבל הסרטים בדוחה; ופסטיבל לתיאטרון ניסיוני בקהיר

למה החליטו פתאום לתלות את טארק עזיז? האם זה קשור להכרזתו שידבר על התמיכה האמריקאית בעיראק בזמן מלחמת איראן-עיראק?

מיזם אינטרנט פמיניסטי חדש מעניק במה לגברים כדי שידברו נגד פורנו. והפרייטיאג מסקר

ספר חדש מצייר את אובמה כנשיא-פילוסוף ברוח המסורת הפרגמטיסטית

הימין האמריקאי המתעורר הוא, בין השאר, מיזוגני ברמות אלימות

תנועת אנטי-דויטש הפרוורטית בגרמניה פירסמה מניפסט הטוען שישראל היא פסגת שאיפותיו של הקומוניזם העולמי. New Left Project קוטל

יותר ויותר ספרים אקדמיים כוללים פרקים שלמים מועתקים מויקיפדיה, מגלה מחקר חדש

למה יש כל כך הרבה רוחות רפאים באנגליה?

ולמה המשוררים האנגלים לא כותבים על המלחמה?

מחקר חדש טוען: 2% מההומואים עושים 23% מכלל הסקס

המועמד המבטיח לפרס סצנת הסקס המביכה בספרות הוא טוני בלייר, בתיאור מתוך הביוגרפיה שלו העוסק במין החייתי שלו עם אשתו שרי

מלמסברי, עיירה מנומנמת שבה כנראה נולד תומס הובס, תמותג כ"בירת הפילוסופיה" של בריטניה

ויכוח בקהילת הפילוסופיה העולמית בדבר "יום הפילוסופיה העולמי" שאמור להתקיים בטהראן

פיטר ווטסון החליט להסביר לבריטים כמה הגרמנים הם גדולים מהחיים ופירסם את "הגניוס הגרמני" – המנון בן אלף עמודים לתרבות, המדע והמחשבה הגרמנית

הגיע הזמן שהומואים יעשו ילדים, דורש הגרדיאן

והפעילה הלסבית השמרנית תמי ברוס מכריזה: ימנים הם יותר סובלנים כלפי דיעות שונות

נתזים (9): ליקוי מאורות – גרסת השמרן

מעקב "האמורי": לפני חודשיים נכתב כאן על עמיר בניון והמהפכה נגד ה-Chattering classes שמתרחשת באולפני הטלוויזיה עצמם. והנה, בניון מתראיין ומזהיר את התקשורת שהעם "תכף יעלה לרגל לאולפנים שלכם, מן הסתם בנווה אילן, ועוד יותר מן הסתם וקל וחומר בהרצליה, ויסביר לכם מה בדיוק הוא חושב עליכם". ובנוגע להתבטאויותיו האחרות של בניון (סכין בגב וכו') – כבר כתבנו שבמסגרת המהפכה "יכול להיות שגם עורכי 'ארץ האמוריי ייתלו – ואם לא בכיכר העיר, אז באחת הסימטאות הצדדיות".

ועוד במעקב "האמורי": ספר חדש על ראשית השתרשותה של היוגה בארה"ב, מספר את סיפורם של הנוכלים המופלאים שהביאו את בשורת התרגול לאמריקה. הבולט שבהם, פייר ברנארד, היה היפנוטיסט שגם דגל בחיי מין משוחררים במיוחד. והנה הפוסט בנושא.

בלי יותר מדי ציפיות, ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מאחלים הצלחה לניק קלג. ולו רק בגלל השאלון הזה, שבו בחר קלג את הגיבור שלו: סמואל בקט. גורדון בראון מעדיף את וורדסוורת'.
ואם קמרון מנצחים אנחנו עוזבים את הארץ.

השמאל במשבר? השמרנים האמריקאים מודים שהם התייבשו מבחינה אינטלקטואלית. זרם מחשבתי שהוציא מתוכו מאורות (די דלוחים, בינינו)  כמו ראסל ("ממציא השמרנות") קרק ואירווינג ("להגדיל את הצבא") קריסטול מחתבא עכשיו מאחורי גלן בק וראש לימבו.

הניהיליזם הפך לאויב של השמאל ושל הימין גם יחד.

די צייט מדווח על הרשת העולמית של האתאיסטים הערבים שהוקמה על ידי מצרי שחי בברלין.

חשיפה : היידי בת ההרים, הדמות המזוהה ביותר עם שווייץ, היתה כנראה גרמנייה.

ואם כבר מדברים על שמרנים, זו ההזדמנות להמליץ על הבלוג האלגנטי "השמרן".

לא רק את ישראל: סופרים מחרימים את אריזונה בעקבות החוק הדראקוני נגד מהגרים.

לא רק הרוגטקה: קפה "קבלֶה" השמאלני בגטינגן סילק עובדת של מנהלת ההגירה הגרמנית שבאה לאכול ארוחת בוקר במקום, ומחולל שערוריה, מדווח הטאץ.

במרכזה של שערורייה נוספת עמדה ידידת הבלוג איריס חפץ. בקהילה היהודית בברלין התקיים דיון עם בכירים בעיתונות הגרמנית על "אנטישמיות בסיקור הקונפליקט הישראלי-פלסטיני", או משהו כזה. בהזמנה הובאו קטעי ציטוטים ממאמר שפירסמה חפץ, אלא שהיא עצמה אפילו לא הוזמנה לאירוע. לעומת זאת, כמה מהדוברים הסבירו בהשתאות ש"יש גם ישראלים אנטישמים". כיוון שחפץ לא הוזמנה, עורכת הטאץ עזבה את הדיון יחד עם רבים בקהל, והאירוע כמעט פוצץ. פרטים נרחבים בתיאור של חפץ עצמה באתר "קדמה" שבעריכתה. הנושא מדווח גם בדר פרייטאג, בין השאר. ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מחזקים את ידיה של איריס.

נוואל אל-סעדאווי מדברת על פמיניזם במצרים.

ביוגרפיה חדשה בבריטניה של קוזימה (אשתו של-) וגנר, ידידתו של היטלר והמלכה האימתנית של משפחת וגנר.

הפובליציסט רלף בולמן יוצא נגד המיתוס על פיו הערכים האירופיים מבוססים על הנצרות, וטוען: התרבות היוונית-רומית וערכי הנאורות הם הבסיס לאורח החיים האירופי.

אוסקר לפונטיין, שר האוצר לשעבר של גרמניה והמנהיג הפורש של מפלגת השמאל הגרמנית, מזהיר: הקפיטליזם הפיננסי וריכוז ההון מסכנים את המשטרים הדמוקרטיים.

נתזים (5): סקס, סין ויוגה

ג'יימס לאוולוק, אבי "תורת גאיה" ומי שנחשב לאחד מבכירי ההוגים של התנועה הסביבתית, מיואש. שערוריית האימיילים באוניברסיטת איסט אנגליה וכישלון ועידת קופנהגן הביאו אותו למסקנות קיצוניות: "בני האדם טיפשים מכדי למנוע את השואה הסביבתית". את הדמוקרטיה, לדעתו, צריך להשעות.

לאוולוק. כוחות הקידמה

עדיין באנגליה, דיוויד קמרון והשמרנים מנסים להתמודד עם פליטת הפה של שר הצללים לענייני פנים, כריס גריילינג. הוא אמר שבניגוד למלונות, למשפחות המציעות Bed&Breakfast מותר לדחות זוגות בשל הומאיותם. כמה שבועות לפני הבחירות, השמרנים בונים על כמה מחוזות בחירה חשובים בדרום המוחזקים כעת בידי הליברל-דמוקרטים, אבל נראה שהם עומדים להתאכזב. אגב, באופן צפוי משהו, כתבה נרחבת בגרדיאן מגלה שבאפריקה, בחברה הטרום-קולוניאלית, היתה סובלנות לצורות שונות של יחסים מיניים בין גברים.

סין עוברת בשנים האחרונות, אחרי כמה עשורים של פוריטניות מהפכנית, את המהפכה המינית הגדולה בהיסטוריה. ועדיין, פריחת הזנות והסקס מחוץ לנישואין מתקשה לפגוע בקדושתו (ובאושרו) של מוסד המשפחה. למעשה, לפי סקר בינ"ל של דורקס במאה מדינות, סין היא השלישית מהסוף בתדירות הסקס של זוגות נשואים, אבל שנייה (מההתחלה) מבחינת הסיפוק בחיי הנישואים.

בלגיה עומדת להיות המדינה הראשונה באירופה שתאסור על חבישת כיסוי פנים בפרהסיה. השבוע אושרה ההצעה בוועדת הפנים של הפרלמנט הבלגי, צעד אחד לפני אישור סופי. אחד ממנסחי הצעת החוק סיפק את הטיעון המבריק הבא: "אין להרשות למישהו את הזכות לראות ולא להיראות". איפה דנידין, גיבור ילדותנו, כשצריך אותו? טענה דומה, יותר מתוחכמת אך מפוקפקת באותה מידה, הוצגה לאחרונה בלה מונד. הכותב מנתח את המושג "מרחב ציבורי" והכרחיותו לדמוקרטיה, ומראה מדוע הבורקה לא יכולה להשתלב בו. בקרוב, ארץ האמורי יאמר את דברו בפולמוס.

גיליון האביב של כתב העת "מולטיטוד", מעוז הפוקויאנים-נגריאנים-דלזיאנים בצרפת, מוקדש לפיקוח בעידן האינטרנט. "האח הגדול אינו קיים, הוא בכל מקום", מזכיר לנו אחד הכותבים (לפי הסקירה בלה מונד), ואילו כותבת אחרת, אנטואנט רוברואה (מחברת הספר המעניין למראה "הגנים האנושיים והמשילה הנאו-ליברלית"), קוראת  לכונן את "הזכות להישכחות", זו שתאפשר לכל אזרח שירצה בכך לחסל את כל הרשומות הדיגיטליות אודותיו.

השבוע, כבכל אפריל, נפתח בארה"ב "חודש השירה הלאומי". בין השאר, אתם מוזמנים להוריד את האפליקציה Poemflow ולקבל לאייפון שלכם שיר אחד ליום, או לבקר בגוגל מאפ החגיגית, המנוקדת בשירים ואתרים מההיסטוריה הפואטית של אמריקה.

מלאך טוב?

המלאכים שוב באופנה, ומתחרים עם הערפדים על לבם של young adults. על המדפים בעולם האנגלופוני ניתן למצוא בימים אלה לפחות שבע סדרות ספרים לבני הנעורים שבמרכזם עומדים מלאכים. ואולם, הם לא בהכרח טהורים ויפים. אלכס, גיבור אחת הסדרות החדשות, חושב ש"מלאך טוב הוא מלאך מת".

גם בעולם הספרות האקדמי, מסתבר, יש טרנד חדש. הניו יורק טיימס מדווח כי אחרי כמה עשורים בהם הוצפו החוגים לספרות בתיאוריות "טעונות פוליטית" כמו מרקסיזם, דקונסטרוקציה ופוסט-קולוניאליזם, מחפשים שם את "הדבר הגדול הבא", ועדיף משהו "מדעי" יותר. לא מעט פרופסורים חושבים שהם מצאו אותו – נוירוספרות. הם סורקים את מוחותיהם של קוראים ומנסים להבין מה הקשר בין הקורטקס לסרוואנטס.

הסופרת סירי הוסטוודט, אשתו של פול אוסטר, מספרת בספר חדש ("האשה הרועדת, או: ההיסטוריה של העצבים שלי") על חוויותיה עם ההיסטריה. היא מציעה לא להגדיר בעיות נפשיות כתופעות מדעיות בלבד, מה שמכונה בלשון העם "חוסר איזון במוח", אלא להפוך אותן לחלק מהזהות והסיפור האישי. זה לא סותר, לדעתה, היעזרות בטיפול תרופתי.

המלכה קלאופטרה שלא הכרנו — אינטלקטואלית מזהירה, דיפלומטית ומצביאה ימית.

אם לשפוט לפי הפייסבוק, אז ניטשה הוא ההוגה הפופולרי מכולם. די צייט בדק ומצא שיש לו 148,681 אוהדים.

כוכבים אחרים: 23,070 אוהדים לגתה, 57,033 לסארטר ו-37,227 לקאמי. להלדרלין יש רק 1,472, ואילו לשמרן הרומני סיוראן 5,425.

מה בדיוק ההבדל בין בין nerd, dork ו-geek (בדיאגרמת ון)? הצעות תרגום לעברית יתקבלו בברכה (בהסתמך על הדיאגרמה).

הדוגמנית לשעבר וכוהנת היוגה בהווה, טארה סטיילס, מי שהוכתרה בידי הוואניטי פייר  ל"מורה ליוגה הקולית ביותר מאז ומעולם", פרסמה בבלוגה בהאפינגטון פוסט מסר חגיגי לפסחא. על הפרק: מה אם ישו היה חי היום? לפי סטיילס, ישו היה "אוכל נכון", "מתעמל" ו"מתנהג נחמד".

טארה סטיילס. ישו של המאה ה-21

ולסיום, קצת סקס. לעיתון האינטרנט הצרפתי והאיכותי rue89 (לזכרן של שתי מהפכות) יש בלוג מיני תחת הכותרת, איך לא, rue69. השבוע תוכלו למצוא שם, בין השאר, "עדויות בגוף ראשון – סטרייטים מגלים את נקודת ה-P". חלקן מנוסחות כאילו מדובר במשלחת נועזת שיצאה אל מעבה האמזונס ושבה בשלום. ההרפתקנים האמיצים מדווחים על "חמש דקות של אורגזמה".

Yoga-oriented nation: הצד האפל של ברכת השמש

חלק ב'

הפוליטיקאים בצפון הודו פוחדים מהגורו סוואמי ראמדב. ברשת החינוך היוגית שלו לומדים יותר ממיליון תלמידים. בשנים האחרונות, הוא הפך לאחד הכוחות הפוליטיים המשמעותיים במדינה. לפני שבועיים, ביקר ראמדב במדינת מדיה פראדש. המושל, שיוורג' סינג צ'ווהאן, ערך לו קבלת פנים חמה. הוא הכריז שהיוגי הכריזמטי "מעניק להודו מחדש את זהותה", ושבשורת הרוחניות היוגית שהוא מביא תנקה את השלטון משחיתות ותהפוך את הודו "למדינה המשגשגת ביותר בעולם". ראמדב החרה החזיק אחריו, ושיבח את המושל על כך שהוא משמש דוגמא ומעביר בעצמו שיעורי יוגה באזורים כפריים.
בפוסט הקודם כתבתי על הצורה שבה התהווה התרגול היוגי בצורתו המודרנית במקביל לבניית הלאום ההודי. כמה מגיבים חשבו שהתכוונתי "ללכלך על היוגה", או להוכיח שהיא לא אותנטית. בדיוק להיפך. הכול מאהבה. מה שניסיתי להראות הוא שהיוגה שאנחנו מכירים היא תופעה מודרנית, למעשה כמעט כמו כל תופעה בחיים שלנו. כמו לגבי העם היהודי, כך גם לגבי התרגול היוגי: העובדה שיש לו היסטוריה, ושהוא מושפע מתנאים חברתיים כמו כל דבר אחר, דווקא מוכיחה שלא מדובר באיזו פיקציה אוריינטליסטית או עטיפה שיווקית מרשרשת. 

פוליטיקאים מ-BJP במדיה פרדש עושים יוגה. האם זה חוקתי?

מתברר שהיוגה היא אחת הסוגיות הפוליטיות הטעונות ביותר בהודו העכשווית, לפחות כמו שיעורי המורשת הציונית של גדעון סער אצלנו. כבר כמה עשורים, הילדים בבתי הספר בהודו מגויסים למפגני יוגה ענקיים בימי העצמאות. אבל מאז שנות ה-90, בעקבות התחזקותה של מפלגת BJP (מקבילה הודית די מדויקת לליכוד, שכיום שוב אינה בשלטון אבל שולטת בכמה ממדינות המחוז), מתגברת התופעה של כפייה יוגית. התרבות הלאומית היוגית מזוהה יותר ויותר עם הימין הדתי-לאומני, שמנופף בה כדגל בהתקפה על היסודות החילוניים של המדינה שהונחו על ידי גנדי. במדינת המחוז מדיה פראדש, הונהגו לפני שלוש שנים שיעורי יוגה חובה. מנהיגי המפלגה מתרגלים יוגה באופן הפגנתי, כפי שניתן לראות בכתבה הזו.  

המוסלמים, הסיקים והשמאל החילוני רואים בצדק ביוגיזציה של מערכת החינוך פגיעה בהפרדה בין דת ומדינה, המנוגדת לחוקה. זאת בעיקר מכיוון שהתרגול כולל גם מלמול של מנטרות בעלות משמעות דתית. אותה סוריה נמסקה (ברכת השמש) שאנחנו נהנים לעשות על מזרון ברוטשילד היא גזירה בלתי נסבלת בשביל מאות מיליוני מוסלמים שרואים בה עבודת אלילים, וכך גם בשביל סיקים, נוצרים וסתם הודים שפשוט לא רוצים לעשות יוגה.
הפילוסופית המרקסיסטית מירה ננדה הוציאה לאחרונה ספר בשם How globalization is making India more Hindu. במאמר מעניין שפירסמה השבוע, היא מזהירה מפני העלייה בפופולריות של הריטואלים המסורתיים בהודו, שכרוכה בעלייתה של כלכלת השוק וצמיחתו של מעמד הביניים ההודי. התופעות האלה מתוארות גם ברומאן שיצא ממש עכשיו, The Temple-Goers , שמתאר את בני המעמד הבינוני-גבוה החדש והמתחסד של דלהי, שעושים כסף בבורסה והולכים למקדש ביום ראשון (סליחה, שלישי) כמו נוצרים טובים.  

טקס יג'נה. שופכים כסף על מקדשים

ננדה מתארת די הרבה תופעות פוליטיות בהודו העכשווית, כמו טקסי יג'נה וֵדיים המוניים שמאורגנים בחסות פוליטיקאים פופוליסטיים. היא גם מתארת איך מושלי מחוזות ימניים תומכים במחלקות מפוקפקות (לפחות לטענתה) למדע וֵדי באוניברסיטאות; ופוליטקאים שופכים כסף על מקדשי ענק ועל אינספור אתרי צלייניות הינדיים, שמוקמים במקרים רבים בניגוד לחוקי התכנון.
אפשר לזלזל ביובשנות המרקסיסטית של ננדה, ולראות בגישה שלה העדפה של צורות הידע החילוניות שמקורן במערב על פני אותם מדעים וודיים והמוסדות שלהם. הגישה הזאת מוכרת די טוב מכאן, למשל בחרדה מפני ש"ס וכו', כך שאין צורך לפרט.  אבל כשמתייחסים לתחייה הניאו-הינדואיסטית כתנועה פונדמנטליסטית אגרסיווית, רואים כמה דברים באור שונה. הסדואים – אותם יוגים נודדים לבושי כתום שנראים באתרי הצליינות – משמשים כמעין פלוגות סער מטעם BJP, ואפילו מטעם מפלגת שיוו סנה ("צבא שיווה") ההינדו-הפאשיסטית, כפי שמתואר במאמר הזה. עם כל הגנג'ה שהם מעשנים, הבאבות של "הבריגדות הכתומות" (Saffron Brigades) יכולים להיות די מאורגנים כשהם מגויסים לקמפיינים המוניים נגד רצח פרות (בעיקר על ידי מוסלמים ונוצרים), ובשנים האחרונות אפילו הפגנות "נגד הטרור" – הכינוי העכשווי להתנכלות למוסלמים.  

סאדואים בקומבמלה. יכולים להיות די מאורגנים

ננדה מזהירה במיוחד מפני יוגי-אוונגליסטים מסוגו של סוואמי ראמדב, היושב בעיר היפה הרידוואר שליד רישיקש. ראמדב, שבשיעורים הטלוויזיונים שלו צופים עשרות מיליוני הודים, עומד בראש תנועה פוליטית המטיפה ל-Yoga-oriented nation. הארגון שלו הוא הכוח העיקרי מאחורי הקמפיין ליוגיזציה של בתי הספר. מבחינה דתית הוא לגמרי פונדמנטליסט, שדורש "לחזור לפטנג'אלי" ולקרוא אותו כפשוטו. בשיעורי היוגה שלו, ראמדב משלב הטפות פופוליסטיות נגד השחיתות השלטונית, המזון המהיר וההשפעות הזרות. הוא כמובן מטיף באגרסיוויות נגד התרת הומוסקסואליות בטענה שהיא פוגעת בערכי המשפחה היוגיים.
תומר פרסיקו תיאר בבלוג שלו מפגש עם גורו מהסוג הזה, גם אם הרבה פחות משפיע. הוא משווה אותם לרב אמנון יצחק שלנו. מדובר בדמויות מעניינות למדי, ולעתים די אפלות. אחת הפרשיות הבולטות של השנים האחרונות נסובה סביב סוואמי לקשמננדה, יוגי מפורסם מאוריסה שתקף בהטפותיו באגרסיוויות את הקהילות הנוצריות במחוז. האלימות בין ההינדואיסטים בהנהגתו לבין הנוצרים הפכה ממש למלחמת דת, כולל שריפה של כנסיות, פוגרומים והמרות דת אגרסיוויות (תעשה כלב מביט למעלה או שאני יורה בך!!). היוגה היא הדגל של הכנופיות האלה, אף על פי שהמנהיגים שלהם טוענים שמי שעושה יוגה לא יכול להיות טרוריסט.  

סוואמי ראמדב מעביר שיעור בהארידוואר. פונדמנטליסט והומופוב

ב-2008, לקשמננדה נרצח בזמן פסטיבל הקרישנה ג'נמשטמי על ידי כנופייה של כ-40 חמושים, יחד עם שלושה מנאמניו ועוד ילד. לטענת הממשלה, לקשמננדה נרצח על ידי המחתרת המאואיסטית (הנקסליסטים). תמונותיו של היוגי הרצוח, שהיה בן 84 במותו, הופצו בהרחבה באינטרנט, והפרשה גררה מהומות פוליטיות באוריסה, שכוונו בעיקר נגד אנשי מפלגת הקונגרס החילונית.
יש איזו עצמה בדמויות האלה של הגורואים. אפילו כשהם עוברים גלובליזציה מוחלטת, ועומדים בראש תעשייה קפיטליסטית למדי, כמו ממציא האשטנגה פטבי ג'ויס שמת בשנה שעברה, היוגים איכשהו נשארים יוגים. גם עם תחתוני הקלווין קליין והחיבה לסיגרים, פטבי ג'ויס היה טיפוס די מיוחד של סלבריטאי: אי אפשר לומר שתעשיית הפנאי עיכלה אותו לגמרי. מבחינה זו, הודו ניצחה.  

גופתו של לקשמננדה. ממש מלחמת דת

מה אפשר ללמוד מכל זה? לא ברור. בסופו של דבר, הכול תלוי בהקשר. בישראל, יוגה היא כיום בעיקר מסמן של אשכנזיות. בכל מערכון על תל אביבים לבנבנים יגידו שהם עושים יוגה. כמו שכתב אביהו אטיאס, יוגה היא כבר חלק מהבניית הגוף האשכנזי. יותר מכך: בהיותה שיטת תרגול אשכנזית, מורים מסוימים ליוגה מייצרים מיתוסים די מדהימים, על פיהם הסנסקריט, "שפת היוגה", היא שפה אירופית (!). שימו לב למה שכותב גורו האשטנגה גלעד חרובי לתלמידיו בפורום של "מרכז היוגה", כהבהרה לגבי שיעורי סנסקריט שהוא מארגן: "הסנסקריט היא שפה אירופאית במקורה… היא הגיעה לתת-היבשת ההודית תוך יחסי מסחר והגירה של שבטים מרכז וצפון אירופאים, שהביא אתם גם את הדת הוודית… כך שה'אשכנזים' האירופאים יש להם חלק עקרוני ביותר בתרבות ה'ספרדית' ההינדית".
אפילו שלגל מתהפך בקברו. היוגה עברה הלבנה מוחלטת. בשביל ישראלים זה נוח, כי מה שלא קשור לערבים ולאיסלאם ממילא לא נחשב כאן מזרחי. אבל אפשר לסיים בפוסט הזה בקפה דה מרקר, שאולי מאיר מזווית אירונית את תרבות היוגה התל אביבית. מה קורה כאן? יש כאן יאפים תל אביבים שעושים יוגה בגינת דובנוב, ואז מתבוננים על עצמם ומבינים פתאום שהם הפכו לאוריינטלים, או בביטוי גס יותר: לערבים, מה שאומר שצריך להזמין מיד את השב"כ. הרי ההבדל בין "יוגה מודרה" לסוג'וד – תנוחת התפילה המוסלמית – הוא בעצם לא מאוד גדול.

תנוחת הלוחם: יוגה והאימפריה ההודית

לפני כמה ימים כתבתי כאן על היהדות, והואשמתי במידה מסוימת של צדק באנטישמיות ובשנאה עצמית. בפוסט הנוכחי אני רוצה להסתכסך עם חסידיה של מסורת דתית שיקרה לכולנו אף יותר: היוגה. אני מרשה לעצמי לצאת מהנחה שכל קוראי הבלוג הזה מתרגלים יוגה, תרגלו בעבר, או יתרגלו בקרוב, וחלקם אפילו עובדים כמורים ליוגה או לפחות מתחזים לכאלה. אם נחשוב לרגע על התרגול הזה בתור מה שהוא, כלומר פולחן דתי, נגיע למסקנה ששום ריטואל לא מבוצע כאן באדיקות רבה יותר מהיוגה. יוגה היא כיום הדת הכי חזקה בתל אביב. 

למעשה, יוגה היא לא סתם תרגול, אלא מגדיר משמעותי למדי של זהות – משמעותי לא פחות ואולי יותר מהארוחות המשפחתיות התקופתיות שהופכות אותנו ליהודים. אבל מה זה בעצם אומר, אם בכלל? איזה משמעות תרבותית או פוליטית יש לעובדה שכולנו משננים אסאנות בסנסקריט ולוחשים בדבקות "יוגה מודרה"? בעיניי, הדרך האופטימית להסתכל על התופעה הזאת היא לחשוב שהתרבות ההודית באמת כבשה אותנו. כאשר מדברים על שקיעתה של האימפריה האמריקאית, אחד הסימנים לכך אמור להיות שכוחות אחרים יתחילו לתפוס את מקומה בזירות שונות. למרבה הצער,  במישור התרבותי זה קורה במידה מוגבלת מאוד. ההשפעה של התרבות הסינית על חיינו היא מזערית, בטלה בשישים לעומת ההשפעה האמריקאית. 

מלדיהאלי סוואמיגי'. התרבות ההודית משתלטת?

 

ומה לגבי ההשפעה של התרבות ההודית? היא כבר יותר משמעותית: הנוכחות של מוצרים תרבותיים הודיים כמו ויפאסנה ויוגה בעולם הרוחני של האליטה המערבית היא בלתי מבוטלת. כפי שחוזה הכתבה הזאת של אדיטיה צ'אקראבורטי מה"גרדיאן", בתקופה שבה קבוצת "טאטא" ההודית היא הבעלים של נכס צאן ברזל בריטי כמו "יגואר", התוצאה המתבקשת היא שבקרוב "ילדים בריטים ייאלצו לשבור את הראש על סינית ואורדו, ולא רק על שייקספיר". 

האמנם? לגמרי לא. כל מה שנאמר בפסקה האחרונה הוא קשקוש מוחלט. המחשבה שתרגול יוגה מכפיף אותנו להשפעתה של התרבות ההודית היא אשליה, כי באופן שבו היא משווקת לנו, אין ביוגה שום דבר הודי. זה בסך הכול עוד מותג של תרבות הצריכה האמריקאית. שנטי/אשטנגי זה שיר של מדונה. על היוגה כמסורת תרבותית הודית אמיתית אנחנו הרי לא יודעים בעצם כלום, ואין לנו שום גישה אליה. גם אם ניסע להודו ונשב ברישיקש שבע שנים, מה שיהיה נוכח לפנינו הוא רק פבריקציות שנטי-פנטי אוריינטליסטית שהותאמה מראש לצרכינו כדי להוציא מאתנו כמה מאות רופי במצג שווא של אותנטיות. 

יותר מכך: "הרוחניות" שאנחנו רוכשים במחיר מציאה במסגרת היוגה (יחד עם הגמשת העָצֶה, שהיא חשובה לא פחות) אינה אלא נצרות פרוטסטנטית בעטיפה חדשה. אנחנו היהודים נופלים בידיה של התעשייה המיסיונרית הזאת בקלות רבה במיוחד, כי בשונה מאמריקאים לא מעטים, אפילו לא הלכנו לכנסייה ביום ראשון כשהיינו ילדים. אז כשאיזשהו גורו נחמד עם טיקה על המצח (בין אם הוא הודי, בריטי או יוצא סיירת גולני) מדבר איתנו על Compassion, זה מבחינתנו חידוש די מסעיר. 

מיותר כמעט לציין שהטענה ש"הודים הם יותר רוחניים מאיתנו" היא שקר אוריינטליסטי פרימיטיווי אבל די אפקטיווי, שנועד בעיקר לאפשר לתיירים מערביים לחיות טוב עם העוני והאומללות שהם רואים סביבם בהודו. אני נשבע לכם שהתווכחתי בכלכתה עם ישראלית אחת, שטענה בתוקף שאין הודים עניים, ושהם פשוט מעדיפים לחיות ככה כי הם לא חומרנים. 

בכל מקרה, "הודו" כאידיאה תרבותית שמייצגת אותנטיות ואלטרנטיוויות לרציונליזם ולחומרנות נטרפה ועוכלה כבר מזמן על ידי התרבות המערבית. היא שייכת אליה לפחות מאז שפרידריך שלגל החל ללמוד סנסקריט בפאריס לפני כמאתיים שנה, ולפני שגמר לשנן את האותיות הכריז ש"הכול, הכול בא מהודו בלי יוצא מן הכלל". דרך אגב: האידיאה הזאת היא גם די אנטישמית. המיתוס של היוגי האציל הומצא על ידי שלגל כדי להציע מקור(Ursprung)  אלטרנטיווי, הינדו-ארי, ללאומיות הגרמנית המתהווה, וכך להשתחרר ממרותו של סיפור גן העדן היהודי. כך שהרוחניות ההודית בגרסתה הגרמנית-אמריקאית היא תמיד אנטישמית, וכל השאר הוא היסטוריה. 

פרידריך שלגל. המצאת מיתוס הרוחניות ההודית

 

זה מה שחשבתי עד שנתקלתי בטקסט מאיר עיניים של המשוררת, הבלוגרית ומדריכת היוגה המעניינת כרמית רוזן. רוזן תשתתף ביום שני הקרוב (8.3)  בכנס הדי מעניין כלשעצמו בנושא ניו אייג' ורוחניות עכשווית באוניברסיטת חיפה. היא תדבר על "גוף, מגדר ולאומיות בהיווצרות היוגה המודרנית"  (את תקציר ההרצאה  אפשר למצוא כאן, עמ' 101). 

רוזן סוקרת כמה מחקרים אנתרופולוגיים מהשנים האחרונות, שמתארים את היוגה כפרקטיקה אנטי-קולוניאלית שהתהוותה במשולב עם תנועת העצמאות ההודית. כפי שהיא כותבת, "כאוכלוסיה משועבדת או כנועה, הודו הקולוניאלית נפגעה הן בכוחה המורלי והן בכוחה הפיזי… עבור ההודים יוגה הייתה אלגורית לעבר נערץ קדם-קולוניאלי, כי היא הציעה לא רק רעיונות ופרקטיקות אלא גם גיבורים וסיפורי הצלחה, שניתן היה לעשות בהם שימוש בפרויקט הלאומיות העולה. בנוסף, יוגה הציעה סוג של אימון פיזי שיכול היה לספק להודים את הצורך הלאומי בזקיפות קומה". 

אני מכיר מורים ליוגה שאפילו מלמדים קורסים על קולוניאליזם, ובכל זאת למיטב ידיעתי רוזן היא הבנאדם הראשון בשטחי 48' שהתעניין בשאלות האלה. החשיפה לרעיון הזה הביאה אותי לכמה ספרים שאותם רוזן מצטטת, ושעוסקים באופן שבו תרבות היוגה המודרנית התהוותה בפועל, מחוץ למיתוס הניו-אייג'י (שהוא כאמור למעשה די אולד-אייג'י). הראשון הוא הספר של ג'וזף אלטר שיצא ב-2004. אלטר מסביר שיוגה, בצורתה המוכרת לנו, היא פרקטיקה מודרנית לגמרי. היא מודרנית לא פחות  ממכונת הכביסה או מהטלוויזיה (שגם בה הרי טבועים רעיונות מטאפיסיים שנהגו לפני 2,500 שנה על ידי אנשים חצי עירומים שישבו מתחת לעצים. אני מתכוון ליוונים. בלי המערה של אפלטון כנראה לא היתה טלוויזיה). יותר מכך: הוא טוען שהספרות היוגית הקלאסית, ובראשה "יוגה סוטרה" של פנטנג'לי שחי לפני כ-2,000 שנה, היא למעשה לא מאוד רלוונטית לפרקטיקה היוגית המוכרת היום. 

אין דבר כזה יוגה אותנטית או נאמנה למקורות. הגורואים ההודים שהקימו את הרטריטים הגדולים כמו כמו Divine Life Society ו-Yoga Niketan Trust הושפעו גם, ולעתים בעיקר, מתנועות מערביות כמו הקמפיינים להגברת ההיגיינה ולמען אורח חיים בריא. "זה עלול להישמע כמו כפירה, אבל אני חושב שליוג'ין סנדואו, אבי ה-body building המודרני, היתה יותר השפעה על הצורה והתרגול של היוגה המודרנית מאשר אאורובינדו או ויווקאננדה", כותב אלטר. 

תרגול יוגה במייסור בשנות ה-30. מודרניזציה ומדיקליזציה

 
עם זאת, לדבריו אין כאן שום אחיזת עיניים מערבית. היוגה היא פרקטיקה מודרנית הודית. הקונטסט שבו היוגה עברה מודרניזציה ומדיקליזציה, והפכה למערכת הקשורה לתרבות הגוף הוא הודו המודרנית. ובשביל להבין מה זה אומר, צריך קודם כל להבין שהודי שיושב ומתרגל יוגה הוא לא איזה מאובן שקפא בזמן מראשית ההיסטוריה, אלא הוא אדם מודרני עם מניעים מודרניים. 

מתברר שהיוגה היא כיום רכיב משמעותי מאוד בתרבות הלאומית ההודית שהתהוותה מאז העצמאות. אלטר מזכיר קולקציה שלמה של פוליטיקאים, רופאים ומדענים הודים לאורך המאה שעברה שהפכו את היוגה למה שהיא היום. כזה הוא למשל סוואמי קובלאיאננדה (Kuvalayananda), מדען שב-1924 ניסה למדוד את התופעה המכונית "ריק מדהוודאס" (Madhavdas Vacuum) על ידי החדרת מד לחץ לרקטום של מתרגל יוגה תוך שזה ביצע נאולי (מומלץ לצפות). או הד"ר ק' נ' אודופה שניסה לחקור את ההשפעות הנוירולוגיות של היוגה, באמצעות דחיפה של חולדות למבחנות במצב שאמור לדמות את התנוחה סירסאסנה (עמידת ראש). 

סוואמי שיווננדה. לייצר אזרחים הודים מועילים

מעניין לא פחות הוא הספר Positioning Yoga של שרה שטראוס מ-2005, שמתאר בין השאר את האופן שבו גויסה היוגה לפרויקט הלאומי ההודי. במרכז עומדת דמותו של סוואמי שיווננדה, רופא טמילי שהקים ב-1932 את האשראם הנקרא על שמו ברישיקש, והפך את העיר לבירת היוגה העולמית. כמה עשורים לפני שהביטלס שמעו על רישיקש, נהרו לשם אלפי הודים מהמעמד הבינוני. שיווננדה אחראי למעין רפורמציה יוגית: הוא הפך את השיטה הזו מפרישות בעלת פוטנציאל אנרכיסטי, שכרוכה לפעמים בנטישת הבית והמשפחה לפרקטיקה גופנית בעיקרה ששלובה בתוך החיים היצרניים. "המגבלות האלה התאימו היטב לפרוגרמה של הלאומיות הניאו-הינדית, שביקשו לפתח אזרחים טובים ושומרי חוק שיהוו בסיס לאומה ההודית העצמאית, לא אנשים שיתמסרו להרהור חופשי, תפילה מבודדת או ריקודים פראיים ברחובות". תחת שיווננדה התמסדה המסגרת של ריטריט לזמן מוגבל, שייאפשר למתרגל לחזור אחרי כמה ימים לחיי המשפחה והעבודה. 
 

בפוסט הבא: על כפייה יוגית והימין ההודי החדש