האירוטיקה של הפלזמה

ינאי ישראלי

קולות הנפץ מתחילים קצת אחרי חצות. אן ארבור: עיירה אוניברסיטאית, בועה לבנה ואמידה במערב התיכון העוטפת ספריית מחקר יוצאת מן הכלל, או לחילופין איצטדיון פוטבול מהגדולים בתבל.

אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה. אנשים לא מסתכלים אחד על השני ברחוב, ואם הם מסתכלים הם מברכים זה את זה. אם חוטפים למישהו תיק בצד השני של העיר, מקבלים אימייל אדום אותיות מהאוניברסיטה עם תיאור המקרה והחשוד.

יש גם הרבה משטרה.

"ניין–וואן-וואן, שלום!", הקול האדיב בצד השני נשמע כמו שירות לקוחות יותר מאשר "משטרה". אני לא מאמין שאני מתקשר למשטרה, ועוד כדי להלשין על השכנים ממורד רחוב פאקרד – משם עולים קולות הנפץ כל דקה או שתיים – שבטח רק המציאו איזה משחק אלכוהולי חדש שמערב נפצים. מצד שני, קבוצת הפוטבול לא הפסידה, או ניצחה, או שיחקה, כך שהפיצוצים הללו מעט משונים. נדמה לי שקראתי פעם משהו על ההתמודדות הפרשנית עם אירועים פולשניים שלא–מן–הסדר–הרגיל. מי זה היה, גופמן? ומה הוא אמר?

אמנם לא אן ארבור, אבל מספיק דומה

לפני שלוש שנים בערך ישבתי במרפסת בבית קפה ברחוב בלפור בתל אביב, בדיוק כאשר רימון–הלם שהושלך על ידי רוכב אופנוע חולף התפוצץ על המדרכה הסמוכה לקפה. לא ראיתי את האופנוען, אבל שמעתי אותו חולף, ושמעתי שמשהו הושלך והוא מתגלגל על המדרכה. בשלוש השניות שחלפו בין הטלת הרימון לבין ה-BOOM, הספקתי גם לזהות את הצליל – "מישהו זרק רימון!" – וגם ללעוג לזיהוי כביטוי של מערכת תודעתית הלומה – "מהצבא דרך בילעין, עכשיו אני שומע רימוני–הלם אפילו בבתי קפה בתל אביב!". אחרי הבום, באו שוטרים–חבלנים בטריינינגים כחולים, ופשפשו בפנסים זעירים באדניות הגרניום של הקפה.

"האם ישנה בעיה, אדוני?"

בשנה וחצי שאני גר באן ארבור הייתי עד מקרוב לארבעה מעצרים – עם אזיקים והכל – ולניסיון מעצר אחד שהסתיים בבריחה רבת תעוזה. אומרים שהנוכחות המשטרתית בעיר נועדה למנוע התפרצויות אלימות של תלמידי קולג' שתויים, אבל אף לא אחד מהמעצרים שאני הייתי עד להם כלל תלמיד קולג'. אחד המעצרים, למשל, התרחש בהדרן השני בהופעה הגרועה של בוב דילן. אדון אחד עם כובע קאובוי שישב כמה שורות מתחתיי, נעמד באמצע ההופעה ולא נענה לבקשת הסדרנים לשבת. לאחר שאלו הזעיקו את המשטרה, שני שוטרים עצומי מימדים פילסו דרך לאמצע השורה, התנפלו על האיש (בינתיים הוא כבר התיישב), וגררו אותו, אזוק, מן האולם. כל האירוע נבלע באקורדים האחרונים של דילן ובמחיאות הכפיים.

אני לא מאמין שהתקשרתי למשטרה ושאני שומע את האנגלית שלי עכשיו, רצוצה ונבוכה, מגמגמת משהו על פיצוצים משונים מרחוב פאקרד.

"אין בעיה, אדוני", אומרת המוקדנית, "אם אתה מרגיש שצריך, אנחנו נשלח מישהו לבדוק. אבל… האם ראית את החדשות?"

"לא."

"ובכן, בן–לאדן נהרג. אנשים חוגגים".

"בן–לאדן נהרג? אה. אני מבין. לא… לא ראיתי את החדשות."

"כן. אנשים חוגגים ויורים זיקוקים. כנראה שזה מה שאתה שומע. אבל אם אתה מרגיש צורך, נשלח מישהו לבדוק מה קורה."

"בן–לאדן נהרג, את אומרת? לא, זה בסדר. זה כנראה רק זה."

"אם אתה מרגיש שצריך, אנחנו יכולים לשלוח מישהו בכל זאת". אני מודה למוקדנית ומבטיח להסתכל להבא על החדשות.

***

איזה צירוף מקרים קוסמי: ארצות הברית מודיעה על חיסול השטן בדיוק כאשר אנחנו חוגגים את יום השואה. וכדרכם של אירועים קוסמיים, גם זה מאופיין בחגיגיות של מטח מים מסופר–טנקר על הלהבות. גאולה מעוד–פעם–אושוויץ בדמות "כן, אנחנו יכולים!" גדול ורם.

כמו כל גאולה, גם לזו יש היבט פיזי. כאשר בוויינט מחליפים את הפורמט המרובע–שגרתי של התמונה בכותרת הראשית בפורמט מלבני רחב עם תמונות–מתחלפות–ללא–צורך–בהקלקה, מה שנרשם בגופי הוא ללא ספק עונג. אני יודע שהשינוי בפורמט התמונה מעוגן בהרמוניה חובקת–כל, ושהשינוי הגרפי מבטא שינוי גדול ונורא יותר בגיאומטריה הקוסמית, בסדר הדברים ממש. עכשיו, כמו בפרק המבריק של מד–מן על רצח קנדי, הולדת הטלוויזיה, כולם מאוחדים בקשר הצפייה, שהופכת בעצמה למרכיב מהותי בסיפור. מהחיילים באפגניסטן, דרך אנשי ג'נין, ועד לשכנים ברחוב פאקרד, כולם רואים את החדשות ו-ויינט מקרינים את זה בתמונות.

למעשה, עבור טווי הסיפור רגעים כאלו הם פתח להפעלת ארסנל שלם של תחבולות עלילתיות וטכניקות–חגיגיוּת. קחו לדוגמה את האחוזה. לא מדובר כאן רק על מקרה של גיאומטריה קוסמית. בעוד שהנרטיב באנגלית מדבר בעיקר על "מתחם", בעברית היו מי שהחליטו להדגיש דווקא את האחוזה: השטן חוסל בפקיסטן, ארבעים קילומטרים מהבירה, בקרב שנמשך ארבעים דקות, באחוזה המשתרעת על שטח של למעלה מארבעה דונם. מהו העומס הגיאוגרפי והערפול ההגדרתי הזה אם לא הזדמנות להקרין עוד תמונות? הנה: האחוזה מהחזית, בתצ"א, בתרשים תלת מימדי מורכב. אבל האם ייתכן שהאחוזה גם מגלה משהו על המסגרת הפרשנית שדרכה מובנה האירוע? "אחוזה". זה מצלצל לי מוכר, ואולי דווקא לא באשמת ימי הביניים. ספר של רוג'ר זילאזני? תוכנית ריאליטי חדשה? אה, גלנט! הפיינליסט מהרמטכלות. הרי גם לו היתה אחוזה.

אז האם משמעותה הקוסמית–גיאומטרית של האחוזה היא שאם נקפל את היקום לשני חצאים שווים נקבל בצד אחד את טרפוד–הרמטכלות–בעמיקם ומצד שני את חיסול–השטן–בפקיסטן? ואולי פשוט לכל נבל מוכרחה להיות אחוזה? חישבו על כך: אם לא לפי המודל של טולקין – במעמקי המכרות של טורה–בורה – איפה עוד אפשר לחסל את השטן, אם לא באחוזתו השטנית? כאותו מרחב שהוא באופן ברור מחוץ לתחום עבורנו, מרחב הדברים המפוקפקים אך מלאי התשוקה, מרחב שהכניסה שלנו לתוכו יכולה להתממש רק כאקט של הצצה או של חדירה, ייתכן שהאחוזה גם מפעילה אותנו – אותי ואת מעונגי-וויינט האחרים – באופן אירוטי. אלא שלבסוף, ייתכן ומחשבה כרונוטופית בכל זאת מיותרת כאן. אחרי הכל, האם אי אפשר להסביר את האחוזה כטכניקת–חגיגיוּת, המבוססת, בפשטות, על חוסר השגרתיות של השימוש במילה? חברים וחברות, האם הארכאיות הזו לא מקליקה?

***

בניגוד לאלוהים, את פניו של השטן מותר לראות. אף אחד עוד לא נפטר מזה. למעשה, לעמוד מול השטן היא אחת מהפרדיגמות של לעמוד במבחן. לעומדים מול השטן מומלץ להחוות את סימן הצלב. האויב לא אוהב שרושמים את האל על הגוף — מה שעשוי לעבוד אפילו אם אתם יהודים, ובכל מקרה שווה לנסות.

כשהשטן חוסל בפקיסטן, "בכירי הממשל" האמריקאי צפו במתרחש דרך מצלמות שהותקנו על קסדותיהם של לוחמי יחידות קומנדו, אריות הים. בוויינט הצליחו לנסח יפה את משמעות הצפייה הזו: "אובמה הסתכל לאוסמה בלבן שבעיניים – דרך הפלזמה". אם אוסמה הוא השטן, אובמה הוא לכל הפחות קדוש זוטר. והוא עמד במבחן. למעשה, בדיוק כאשר היה נדמה שהסיפור הידרדר לנקודת שפל מדאיגה – למי שייך ה"כן אנחנו יכולים!" המהדהד הזה, לנו או לערבים האלה, שהתחילו למרוד ברודניהם? – אובמה מתייצב לשטן בלבן שבעיניים, דרך הפלזמה. מה זה, אם לא גלנט במלוא מובן המילה? האם מול אוסמה החווה אובמה את סימן הצלב, דרך הפלזמה, באמצעות המצלמות שהותקנו על קסדותיהם של לוחמי הקומנדו מיחידת אריות הים?

במסגרת הגיאומטריה הקוסמית הזו, אחת השאלות המתבקשות היא מדוע אנחנו, בניגוד לבכירי הממשל האמריקאי, לא רואים את השטן מקבל כדור בראש? איזה מין מ.ש.ל זה אם אנחנו, שראינו את התאומים קורסים, לא נראה את בן–לאדן מחוסל? האמת היא, שההימור שלי הוא שבקרוב דווקא כן ישוחררו התמונות מן האחוזה. עבור טווי הסיפורים, תהיה זו שעה יפה נוספת.

על כל פנים, גם אם המ.ש.ל הוא אולי לא לגמרי מ.ש.ל, בתחום גיאומטרית הצפייה ההישג הקוסמי של הבית הלבן היה מושלם.

לסיכום, קחו למשל את התמונה הזו:

לו רק הייתי זבוב על מסך הפלזמה של אובמה! נדמה לי שהאפקטיביות של התמונה טמונה באירוטיות שלה, בכך שהיא חושפת ומסתירה בעת ובעונה אחת. מצד אחד, הממשל צופה במ.ש.ל, בשטן מקבל כדור בראש, ואילו אנחנו, הצופים בצופים, יכולים רק לדמיין. מצד שני, אנחנו מציצים. אמנם לא אל האחוזהשל אוסמה, אבל כן אל זו של אובמה, אל המתרחש ברגע הרגיש והאינטימי ביותר, בחדרי החדרים של הבית הלבן.

כמו כל הצצה, גם כוחה של זו טמון בחשיפה שהיא כביכול מאפשרת. מהותו האמיתית של כל אחד מהגיבורים מתבררת כאן, וכמו במד–מן ההתבררות הזו שזורה בהצגה המגדרית. כי זה לא רק שהסיטואציה בצילום היא גברית באופן מופגן, עם גיבורה אחת ודמות משנה לא מוכרת שמציצה מקצה החדר. האירוע הזה, אירוע הצפייה הכפול, מאפשר לנו להעריך את הגבריות של אובמה והנשיות של הילרי. הנה אובמה, יושב לצד האדמירל, מפגין קור רוח מופתי אבל גם ענייניות קאז'ואלית. האם הגבר הזה אינו אלא אל שהתגשם בבשר? והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת.

הצפייה הזו, חברים וחברות, היא הבית הלבן, ולא זה מהטלוויזיה.

הקומדיה הציונית

הדבר המפתיע היחיד לגבי מסמכי פלסטין הוא שאין בהם שום דבר מפתיע. כל מי שקרא הארץ או נחום ברנע בשנים האחרונות, יודע שאבו מאזן הוא "פרטנר", שהוא מוכן לקבל גושי התנחלויות, “פתרונות יצירתיים" בירושלים ואפילו שיבה מוגבלת של פליטים. ידוע גם שישראל היא "לא פרטנר", כלומר שהיא מסרבת, לפחות בעשור האחרון, לפתרון מדיני על בסיס מתווה קלינטון.

אז מה, בכל זאת, כל כך מפתיע במסמכי פלסטין?

את אותה שאלה שאל החודש סלבוי ז'יז'ק – לא על מסמכי פלסטין, אלא על הסקנדל הקודם, החשיפות של ויקיליקס. שאל וענה:

The real disturbance was at the level of appearances: we can no longer pretend we don’t know what everyone knows we know

ההפתעה, אם כן, היא לא בעובדות חדשות הנגלות לעינינו, אלא בשיבוש מוחלט ומגחיך של משטר הגילוי והכיסוי עצמו. ז'יז'ק מעדיף, כדרכו, להתמקד בבאטמן, אבל מעניין לחשוב איך התזה הזו מסתדרת עם הרגע הציוני הנוכחי.

הבורגנות הליברלית – והמדינה שיצרה למטרותיה – מבוססת על הפרדה בין שני מישורים של הופעה. ישנו "המרחב הציבורי", שבו מה שנחשף אינו רק ידוע אלא ידוע כידוע, ולצדו מרחב נוסף, נקרא לו "מרחב התחתונים הוורודים”, שבו הדברים ידועים כלא–ידועים. זה המרחב בו אדון ברקוביץ' — שבמרחב הציבורי ידוע כפרקליט מכובד בחליפה — לובש תחתונים בצבע ורוד, או עושה פעם בשבועיים סאדו מאזו. השקר של המרחב הציבורי הוא בדיוק ביומרה שלו לאמת והיחשפות מוחלטת, לשקיפות וקביעות של הקטגוריות החברתיות, בהכחשה של מרחב התחתונים הוורודים. זה שקר הכרחי לתחזוק הסדר הליברלי–קפיטליסטי, אבל הוא עקר (ולפעמים גם מדכא) מבחינה אישית ופוליטית.

כולם (או לפחות הרבה אנשים) יודעים על התחתונים הוורודים של מר ברקוביץ', אבל העובדה הזו ידועה כלא–ידועה. היא נידונה רק בשיחות סלון אינטימיות יחסית, בין הולכי רכיל, לעולם לא בעיתון או בבית הספר, לבטח לא בנוכחותו של מר ברקוביץ' או מי מבני ביתו (למרות שגם הם יודעים). אפילו מר ברקוביץ' יודע על התחתונים הוורודים כמה שאסור לדעת, כלומר הוא ממעט לחשוב עליהם, לא מנהל עליהם יותר מדי שיחות עם עצמו, לבטח לא חושב כיצד ניתן לגשר בינם לבין החליפה או לבטא אותם במרחב הציבורי. וקשה להאשים אותו: ביטוי ציבורי יהפוך גם אותם לשקר, יפקיע אותם מהחוויה האישית, המטלטלת, יכפיף אותם לקטגוריות היציבות–מדי, למבט הליברלי המחפצן.

ישראל, או הגילום הנוכחי של הציונות, היא מין אדון ברקוביץ' שכזה. כלפי חוץ היא חברה מכובדת במשפחת האומות הליברליות, אבל בבית היא לובשת תחתונים ורודים. "מסמכי פלסטין" הוא ניסיון נוסף, חשוב במיוחד, לבטל את ההפרדה המלאכותית הזו – להפוך את הסרבנות והאתנוקרטיה הישראליות לעובדה ידועה כידועה, לא רק לרכילות שהילרי קלינטון לוחשת לאנגלה מרקל במסדרון. והרי גם להן נוח שהתחתונים הוורודים של ישראל נותרים בארון. יש להן מספיק שלדים משל עצמן, או לפחות שוט וחזיית עור.

החשיפה האינטימית של הפרברסיה הישראלית היא הפרק האחרון בסדרה של רגעים מפתיעים לא–מפתיעים. למישהו היה ספק שאלופי צה"ל הם ציניקנים כוחניים ורודפי בצע? ובכל זאת, התצלום של אחוזת גלנט, ולפני כן החשיפה של "מסמך גלנט" – שלא נדבר על המניות של דן חלוץ – הפכו את זה לעובדה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. מישהו חשב שאהוד ברק הוא לא אגומניאק סאדיסטי ורודף שררה? ובכל זאת, למרות שידענו בדיוק מה מסתתר מאחורי המסכה, לפרישה הקומית שלו היה אפקט של הסרת מסכות.

לחשיפות (או ההיחשפויות) האלה יש מימד קומי, והרי בישראל של הרגע הנוכחי הגבול בין מציאות לקומדיה היטשטש לחלוטין. זה הגיע לשיא במסיבת העיתונאים המגוחכת של ברק והפודלית שלו, בוגרת 8200 והרווארד, ד"ר עינת וילף. אפשר היה לשבץ אותה, כפי שהיא, בארץ נהדרת, בדיוק כפי שצ'יקי ויונתן לוי נטלו את ישיבת ועדת הכלכלה על הכנסת והפכו אותה, כפי שהיא, להצגה משעשעת. לאחרונה פעיל פלסטיני שלח לרשימת תפוצה שמאלנית את המערכון הבא מארץ נהדרת. הוא חשב, לתומו, שמדובר בדיווח חדשותי על אירוע חינוכי אותנטי בישראל.

ברק, אסור לשכוח, לא תמיד היה גיבור קומי, וההתפתחות הדרמטורגית שלו היא מפתח להבנת הקומדיה הציונית בכלל. בסוף שנות התשעים הוא היה הגיבור המודרני, התקווה האחרונה של הציונות הליברלית, השפויה. אני עוד זוכר את נחום ברנע, ביום שאחרי בחירות 99' (הייתי אז באופוריה), כותב שהאליטה הישנה, בתגובה ניצחת להתקפות של ביבי, שלחה למנהיגות את "הטוב בבניה". ברק היה אמור לממש את החזון המודרני–ליברלי: להביא שלום ולאפשר את הקיום הציוני כחלק מסדר עולמי הייטקיסטי והרמוני.

אלא שמהר מאוד הוא הפך לגיבור טראגי. סיפרו לנו שבקמפ דיוויד הוא הלך עד הסוף, אבל מבלי לוותר על זהותו, או הזהות הציונית שהוא ייצג בגופו. והוא שילם על כך, כמובן, מחיר כבד. השמאלנים שונאים אותו, שלא נדבר על הערבים. אפילו הימנים שונאים אותו.

בדומה לברק, ציונים–ליברלים רבים אחרים ("אשכנזים עציים” במונחי אילני), החלו לספר לעצמם לפני עשור את הציונות כסיפור טראגי. הסובייקט הציוני, שבעבר קיווה לממש עצמו כחלק מסדר אוניברסאלי, אפילו סוציאליסטי, הפך לגיבור טראגי של חורבן ידוע מראש, אבל מבלי שזה יגרום לו לבגוד בגורלו, בייעודו. גם אם הפצצה האיראנית תשמיד אותנו, אין לנו אלא להיות אנחנו, להגן על האתנוקרטיה שיצרנו כאן. זה הגורל שלנו. לא בכדי השיח האנטי–אנטישמי – החיבור המטאפיזי של הגורל הישראלי עם המקוללות היהודית – הפך פופולרי כל כך, אפילו אצל הוגה חילוני לכאורה כמו אילן גור זאב.

מה לעשות שהפאתוס הטראגי אינו משתלב היטב בפינות קפה ברמת החי"ל, ואפילו לא בקוטג'ים ברעננה. זה לבטח לא מתקבל אצל קולגות מחו"ל. לכן הציוני–ליברל פיתח חיים כפולים: כלפי חוץ הוא ליברל טוב ואופטימי, אזרח העולם ובה בעת לגמרי ישראלי – הוא מגלם בגופו את הקידמה, ההייטק, עמוס עוז ועוד. את התחתונים הוורודים – הגזענות והאגרסיה – אפשר ללבוש רק בישראל, או בקרב ישראלים. כמו פרברסיה בורגנית טובה, אין יותר מדי מה לדוש בה ולדבר עליה. פשוט מתרגלים אותה. מתענגים יחד בשתיקה.

אלא שהמשחק הכפול הזה, כך נראה, עומד להיגמר. הציונות הגיעה לרגע האחרון שלה: השלב הקומי. זה השלב שבו אהוד ברק כבר לא מגלם את הציונות הסוציאליסטית אלא בקושי את עצמו – סדיסט מזדקן ממגדלי אקירוב; ויואב גלנט נחשף כשודד קרקעות לטובתו האישית. אחרי הכל, כבר אמר ניטשה (ולפניו אריסטו) ש"כל פרט באשר הוא הוא פרט הוא קומי, ומשום כך בלתי–טראגי".

אבל הכי חשוב – הודות למשט, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח ומסמכי פלסטין, הציונות עצמה נחשפת. היא תמיד היתה עירומה, אבל ליותר מדי אנשים היה נוח להלביש אותה בבגדי מלכה חדשים, מודרניים. הם העדיפו להתעלם מהמימד האתני, הגזעני והדתי שלה, ולספר לעצמם שהם רואים דמוקרטיה ליברלית. הם יודעים שזה לא המצב, אבל הם גם יודעים שהם לא אמורים לדעת, שמשרת אותם לא לדעת.

הבעיה, לדעתי, היא לא בדיוק בעובדה שהציונות היא מה שהיא, וכמובן שלא בתחתונים הוורודים של מר ברקוביץ'. מר ברקוביץ' אוהב ללבוש תחתונים ורודים, והציונות היא אתנו–דתית. זה המצב, ואם זו הבעיה אז החיים הם בעיה. אני מעז לומר שכולנו קצת גזענים, או דתיים, או לובשים תחתונים ורודים (או הכול ביחד). הבעיה היא בהכחשה של העובדות הללו, הדחיקה שלהן למרחב שאינו חשוף לשינוי ולשיחה, למרחב א–פוליטי.

אני לא אומר שהכל צריך להופיע במרחב הציבורי – זה ישמר את משטר הגילוי והכיסוי ויותיר את מרחב התחתונים הוורודים על כנו (גם אם יסתתרו בו, כעת, פרברסיות אחרות). האתגר הפוליטי הוא בביטול ההפרדה הזו, באופן שיאפשר ללאומנות והאלימות הגלומות בנו ביטוי פוליטי, ובתוך כך ישנה ויעבד אותן – וזאת מבלי להכניס את הציונות תחת קטגוריה קבועה, מסרסת, כמו “לאומנות גזענית" או "גזענות לאומנית" (האחר של הקטגוריה "המערב הליברלי”, למרות, כאמור, שגם אצלו יש שלדים בארון).

רק כאשר הציונות הליברלית תתמודד עם הלאומנות והגזענות שלה עצמה – מה שקראתי פעם האחריות שלה לבלגאן – ולא תשליך אותו על "האספסוף" בבת ים, יהיה סיכוי לתמורה פוליטית ממשית.

הגילוי והשיבוש המסמנים את הרגע הנוכחי הם בעיקר מביכים, ולכן גם מצחיקים. וזה גם הפוטנציאל הגלום בקומדיה הציונית החדשה: יש לאלץ את גיבוריה לחשוב, לעשות חשבון נפש, ובשביל זה צריך לבייש אותם. כמה שיותר. וכך גם את מדינת ישראל.

ז'יז'ק, בסוף המאמר שלו, מצטט את מרקס הצעיר. ב-1843 הוא ניתח את השקיעה של המשטר הישן בגרמניה כפארסה – חזרה אירונית על הטרגדיה של נפילת המשטר הישן בצרפת, 50 שנה קודם:

The French regime was tragic ‘as long as it believed and had to believe in its own justification’. The German regime ‘only imagines that it believes in itself and demands that the world imagine the same thing. If it believed in its own essence, would it … seek refuge in hypocrisy and sophism? The modern ancien regime is rather only the comedian of a world order whose true heroes are dead.’ In such a situation, shame is a weapon: ‘The actual pressure must be made more pressing by adding to it consciousness of pressure, the shame must be made more shameful by publicising it.’

הגיבור הקומי, אם כן, רק מדמיין שהוא צודק, בעוד הגיבור הטראגי מזדהה עם הפאתוס שלו לחלוטין. בתגובה יש לחשוף את הפער בין המציאות לדמיון: בין הנטייה של הציונות הליברלית לדמיין עצמה כמודרנית (או ליברלית) לבין המצב בשטח ובחדרי חדרים. במלים אחרות, צריך לבייש את המשטר הישן בישראל, לעשות ממנו צחוק. יש ללעוג לקטנוניות, רדיפת הבצע והחשבונות האישיים של אנשיו, כמו גם להתפתלויות שלהם בתקשורת הבינלאומית, בבואם לדקלם מנטרות שאפילו הם לא באמת מאמינים בהן.

צחוק הוא תגובה פוליטית מושמצת. זעם, כבדות ראש, בכי וזעקה מרה זוכים ליחסי ציבור טובים יותר. ואכן, כיצד אפשר שלא לזעום, שהרי בשקיעתו, המשטר הישן בישראל ממיט וימיט הרבה כאב, לאזרחיו ולאחרים.

עם זאת, מותר גם לצחוק, יותר מזה: חשוב לצחוק. צחוק מתגלגל ומתפרץ. הרבה צחוק. לא כבוש ומבויש, מנסה להסתיר מבוכה, אלא גלוי ומשוחרר, מחולל מבוכה. זה לא רק טוב לבריאות אלא גם אפקטיבי מבחינה פוליטית. ביחד, אולי, זה שילוב מנצח.

המטרה הבאה של ברק

מה יש לומר? יש ימים שבהם הכותרת הראשית של ידיעות ומעריב ממלאת אותך אושר. למשל היום. ולא שזה כל כך ברור שהפושע גלנט לא יהיה רמטכ"ל. די סביר שהוא כן יהיה. ובכל זאת – את הנעשה אין להשיב. בראש צבאנו צפוי לעמוד מאפיונר, ביריון, לפי כל סוג של מערכת ערכים. לא בראש משרד הפנים, ואפילו לא בראש משרד החוץ: בראש הצבא, קודש הקודשים, שמורת הטבע, כותל המזרח וכו'. הוא כבר אורז את המזוודות, ובקרוב ייסע לאושוויץ, שם יצטלם בתנוחה של הילד עם הידיים המורמות, אבל הפעם עם יד אחת על הקת של האקדח.