Posts Tagged ‘יהושע’

ירח דם יריחו

14 במאי 2013

יפתח אשכנזי

(לזכר עומרי קורן)

שלושה ימים התקיימה הביזה, השוד, האונס והגזל ברחובות יריחו העיר האסורה. בני ישראל, שהמדבר ליהט אותם במין תאווה מטורפת לזהב, לתכשיטים ולנשים יפות, הסתירו יפה את שללם בבד שמלתם, כמו להסתירו מעיני אלוהים. את אבי הם רצחו אל מול פניי, והייתי רק בן עשר. את אחותי לקח לוחם עב גוף. הוא סימן לה בכידון מוכסף ויפה, והיא הלכה אחריו לחדר השינה של הוריי. קירות ביתנו היו עשויים קש, תבן וחימר. אני חושב שזו הפעם הראשונה שראיתי אותה ערומה למשעי. זקנו האדום רטט עם גופו המשתרך עליה. כמו כלב על כלבה הוא ידע את אחותי הבוכייה. ראשה מתדפק על הקיר.

אחרי שהחליק את עצמו רחוק ממנה, פקד עליה בשפתו להתלבש. אז היא עוד לא הבינה עברית. הוא בעצבנות זרק עליה את שמלתה. שמלה שקיבלה רק שלשום מאבינו ליום הולדתה הארבעה עשר. מה שאצלנו כונה שנת הבגרות. השנה שלפני החתונה. היה לה כבר ארוס. רק האלים יודעים היכן הוא עכשיו.

הייתי די קטן לגילי, ואחותי היתה כל מה שנשאר לי בחיים. הלוחם הבחין בי. לפי מצוות האלוהים המוזר שלו הייתי חייב למות. הוא הביט באחותי משועשע כשהוא כיוון אלי את הכידון הכסוף בוהק. לבסוף הוא סימן לי לבוא איתם. השמש עמדה לזרוח, ועירי יריחו ההרוסה בערה בעשן כבד. חומותיה העצומות בגאוותן היו לגל אבנים צבוע באדום. קולות תופים ושמחה עלו ממחנה ישראל. האוהלים, המקנה והבקר היו לגוש שחור חסר צורה. רבים הלוחמים שחזרו מן הקרב, בבודדים, בקבוצות עליזות שרות. מעטים סחבו את גופות חבריהם שנפלו. איש לאוהלו נטה. האוהלים היו שחורים מתוחים מעור כבשים, ושרופים משמש המדבר. המחנות השונים היו מחולקים ביניהם בחללים ריקים. צעדנו בתוך המון הגברים החוזרים למשפחתם. בין כל המחנות עמד אוהל המנהיג צבוע בסגול. כל הלוחמים עברו משם, מחלקים מהשלל לערימות הנערמות של עירי. איש לבוש בבגד דק לבן ישב על כיסא והביט בלוחמים הפורקים את השלל. רציתי לחזור לשקט ששרר לפני שבוע.

האיש הציג סוף סוף את עצמו בפני אחותי. הוא אמר ששמו בישראל אליפז בן צופר. שבט בנימין, שחנה שלישי משמאל במניין השבטים. אוהלו היה עמוס באדם, ונכנסנו מבוישים, חייכתי בנימוס. אישה מבוגרת קמה לקראתו, נוגעת בו בנימוס. אליפז הניח את כידונו על הרצפה, ואכל מקערית מבלי להציע לנו. נער קצת יותר מבוגר ממני, שחתימת שפם היתה לו, עמד והסתכל בנו. הוא משך בשיערה הצהוב של אחותי. זו היתה הפעם הראשונה שראה שיער כזה. גם ביריחו נודעה אחותי בשל שיערה. לבסוף האישה המבוגרת לקחה אותי בידה, והתחילה לצעוק עלי בשפתה המוזרה. כשלא זזתי היא הכתה אותי, אבל ברוך של אם (לפחות כך הרגשתי).

בלילה עמד הירח המדמם מעל לנחלת מואב. בדיוק מעל חשבון, שאת שריפתה ראינו לפני עשרה ירחים. ישנתי צמוד לאחותי, שרעדה כל הלילה. כשהירח שקע, נכנס אליפז לשטח שהוקצה לנו. גילגל אותי מאחותי, אפילו לא טרח להפשיט אותה. ריח עמוק של יין וזיעה שלט בכול. לדמעות אחותי לא היה ריח או קול. כשסיים את מעשיו יצא, זרמתו נשפכה על השמלה הסגולה, שכבר נראתה בלויה ומתה. הכבשים המקוריות והגנובות פעו להן בערבוב.

כך עברו להם הלילות איתו, והימים עברו בעבודות שעבדנו שנינו. פעם, כשנשלחנו למלאות מים לצאן בלוויית בנו הבכור, נכנסנו אל העיר ההרוסה. כל הבורות היו מלוכלכים וגמורים. אווירה של מוות וריח נבלות אדם היו השליטים פה. התנים והנשרים פיצחו את העצמות, עקרו את עיני שכנינו, חברינו, משפחתנו. הגענו אל הבור שהיה משקיף אל ההרים סביב. שקט של זבובים. אחותי התקרבה אל סף הבאר לשאוב לכד, ואז דחף אותה בנו של אליפז, ואחותי נפלה לבוץ. שמלתה שנתפסה באבן חשפה את עכוזה הלבן. כשניסתה לקום הוא כבר היה עליה, שורט את גבה, רועד כולו. אחותי כבר לא התנגדה לכלום.

ערב אחד ישבנו בכבשים שותקים כרגיל. הגיע איש לבוש לבן, על צווארו מעין לוח בוהק, כובע לבן מרוהט זהב, אך היה צעיר. אליפז רץ לדיר לשחוט כבש לכבוד הצעיר. שמחתו היתה קצרה, לאחר זמן קצר התחילו צעקות ביניהם. האיש הצעיר עזב. הוא נראה כועס ונקמני.

למחרת נאספו כל גברי המשפחה. אשת אליפז, מאושרת, הביאה תער חד. הם קשרו את ידיה של אחותי, שמלתה כבר קרועה ואפורה. כל שיערה הזהוב נגזז והושלך לאש. אחר כך, צוחקים, הם תלשו את ציפורניה. אז הם הלכו. בלילה לא אליפז ולא בנו באו אל אחותי. כששקע הירח היא העירה אותי, וביקשה שאלווה אותה לשירותים. הלכנו רחוק, מוסווים, עוברים את כל המחנה ואת ערימות השלל, לפידים האירו אותם. כשיצאנו ממעגל האור המשכנו אל העיר ההרוסה, אל בית הורינו. זרם אוויר קר התהלך ברחובות, בפרצי הבתים ההרוסים. אחותי כרעה, ופשטה את המלבוש המטונף שלה. ככה ערומה נשארה. בבית הורינו.

הסירחון העיר אותנו. והזבובים. השמש כבר עמדה מעלינו. מאהל בני ישראל עמד כרגיל, אבל קבוצה גדולה מהם התרחקה, כנראה לעוד מלחמה. המשכנו ללכת, עד שראינו בית אחד שעדיין עומד על כנו. תור של גברים מכל הסוגים עמדו שם דרוכים. צעיף אדום עמד על החלון שפעם היה חלק מהחומה. אישה כבת ארבעים ערומה ויפה יצאה מהחדר, וחיבקה את אחותי. ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, היא אמרה, לשארית הפליטה של יריחו.

(פורסם לראשונה ב"סיפורי מות עירי", הוצאת ז.ע.פ.)

יריחו