Posts Tagged ‘יהושע סימון’

סולידריות עם גינתר גראס

5 באפריל 2012

לפני קצת יותר משבוע כתב כאן יהושע סימון בהתייחסות לתערוכה איראן, שבעידן הנוכחי שבו הזירה הפוליטית הפכה לבדיחה, "יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות". היו מי שפירשו את טענתו של סימון כשעשוע אינטלקטואלי, ואולי כקריאה חסרת אחריות לפוליטיזציה של האמנות. פרשת שירו האנטי-ישראלי של הסופר חתן פרס נובל גינתר גראס, "מה שחייב להיאמר", מוכיחה שוב שהאמת הפוליטית יכולה להיאמר היום כמעט רק בתוך הספירה האמנותית.

הבוקר, במאמר ב"הארץ", טוען תום שגב ששירו של גראס הוא לא אנטישמי וגם לא אנטי-ישראלי, אלא פשוט "פאתטי". כרגיל במצבים כאלה, הוא מוצא לנכון לבקר את גראס על האיכות הספרותית של שירו, וממליץ לו לחזור לכתוב רומאנים. זאת דרך פשוטה למדי להגחיך טענה – להגיד שאין בה שום דבר חדש, ושהיא לא יותר מפליטת קולמוס של סופר דמנטי. אבל בעובדה שבכיר האינטלקטואלים הגרמנים תוקף את יחסה המתרפס של גרמניה כלפי הביריונות הישראלית יש הרבה מאוד חדש. כאחרון הפרשנים הביטחוניים, שגב ממליץ לגראס לשתוק, כי "כמו רוב קוראי העיתונים בעולם – אין לו שמץ של מושג על מה מדובר". לשיטתו, רק למאיר דגן ולמומחי המודיעין הישראלים מותר לדבר על המלחמה האפוקליפטית שעומדת בפתח.

נראה לי כמעט מיותר לציין שגראס צודק לגמרי, ברוב מוחלט של הטענות המושמעות בשירו, ובפרט בנוגע לקשר השתיקה בדבר מדיניות אספקת צוללות הגרעין של גרמניה לישראל. ככל שהאיום לתקוף את איראן נעשה מוחשי יותר, האספקה הפראית של צוללות גרעיניות מקיל לחיפה נראית יותר ויותר מופרעת. מי שרוצה לקרוא על צי הצוללות הגרעיניות של ישראל יכול למצוא לא מעט מידע כאן. אבל מאז שהועלה הטקסט הזה, המצב רק מחמיר. גרמניה של מרקל מצויה בריצת-אמוק (מושג חביב על הגרמנים) להעצמת יכולתה של ישראל להשמיד חלקים ניכרים מהעולם. כדאי להזכיר את הדברים שאמר עוזי ארד בריאיון ב-2009, שנוגעים לצוללות האלה באופן ישיר –

"… אם אתה רוצה שלא כל מלחמה גרעינית תסלים לגוג ומגוג אתה חייב לחשוב על הדברים הללו. ובנקודה מסוימת קורה לך מה שקורה לשנינו עכשיו. אנחנו חוצים את הקו מהעולם השפוי לעולם החצי הזוי של הבלתי ניתן לחשיבה. אבל כשהמצב הוא מצב גרעיני אתה חייב לעשות זאת. אם לא תעשה זאת ואם לא תחשוב על הבלתי ניתן לחשיבה – אתה אבוד […]. לכאורה, מה הטעם בכך. מדוע לממש את האיום על האויב אחרי שההרתעה כשלה. אבל על פי דרור צריך לוודא שההרתעה תפעל, גם אם אתה עצמך הושמדת. הוא רואה בכך תרומה לתיקון עולם. כשאנחנו אומרים לא עוד יש בכך שלושה ציוויים: לא עוד יפילו בנו המונים, לא עוד נהיה חסרי מגן, לא עוד מי שיפגע בנו לא ייענש. במצב גרעיני, הציווי הראשון לא מובטח לנו. אויבנו עלולים להרוג בנו רבים. אבל עלינו להבטיח ששני הציוויים האחרים יתקיימו. לכך התכוון שמעון פרס כשאמר שאם איראן מאיימת להשמיד את ישראל, גם את איראן יש להרוס".

שר הביטחון הגרמני פגש לאחרונה את ברק ואמר שאחרי הפגישה "הוא נעשה מודאג יותר" – התבטאות נדירה בקנה מידה דיפלומטי, במיוחד כשמדובר ביחסי גרמניה-ישראל. ובכל זאת, הצוללת הגרעינית השישית כבר בדרך לחופינו. יש כאן, אם כן, ברית מאוד בלתי-קדושה בין מדינה המתאוששת עדיין מסימפטומים של מופרעות, למדינה הנעשית מופרעת יותר ויותר. כידוע, השיפוטים של גרמנים בנוגע לישראל נוטים לקרוס לכדי פסיכוזה. רק גרמנים יכולים להגיד בימינו אלה משפט כמו: "אני אנטי-לאומי ושונא כל דגל, חוץ מדגל ישראל, כי ישראל היא התשובה לפאשיזם". לכן, גם גרמנים פיקחים נעשים מבולבלים לגמרי כשמדובר על ישראל.

אנשי שמאל ישראלים, בפרט אלה המצויים על ציר תל אביב-ברלין, חייבים לדעתי לעמוד לצדו של גראס ולהגן עליו מפני מתקפת הצביעות וה-Schwärmerei של גרמנים פילו-ישראליים מגלגלי עיניים לשמיים. בד בבד, יש לשמור על המומנטום, להשאיר את נושא ה- U-Boot על סדר היום ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושא בגרמניה ובישראל. בכל הזדמנות של מפגשים תרבותיים, אקדמיים או מיניים בין גרמניה לישראל, חובה לדעתי להגיד לגרמנים באופן ברור: "תפסיקו למכור לברק ולליברמן צוללות להשמדת העולם! אתם לא מפצים בזה על שום עוול היסטורי, אלא מזרזים את התרחשותו של עוול אחר".

תגידו את זה ל-Linke, ותגידו את זה ל- Rechte. תגידו את זה לכולם. זה בדיוק סוג המאבקים שבו לקול הישראלי עשויה להיות אפקטיביות – הרבה יותר מחרם טוטאלי על ישראל, שהוא בעיניי ממש לא ריאלי ואפילו לא רצוי כשמדובר על גרמניה.

אגב, זה נכון גם לגבי ארה"ב. שלשום פירסם ראובן פדהצור נתונים מדהימים, על פיהם ארה"ב העבירה לישראל במשך השנים סיוע של 431 מיליארד שקל – סכום גדול יותר מזה שקיבלו 15 מדינות באירופה במסגרת תוכנית מרשל. יש מי שמנסים לשכנע את האמריקאים להחרים את ישראל – מבחינה צרכנית, אקדמית ותרבותית. נחמד מאוד לדבר בלי סוף על Pinkwashing – גם אני חושב לפעמים שגל אוחובסקי הוא נושא גורלי מבחינה אסטרטגית. אבל זה ילדותי.

הקריאה לחרם אמריקאי על ישראל הוא לדעתי פרויקט חסר סיכוי, ובמידה מסוימת אפילו לא אחראי, כיוון שהאמריקאים (יהודים ונוצרים) יצרו את הבעיה שנקראת ישראל העכשווית, ואין סיבה שרדיקלים יהודים בחוף המערבי ישתו מיץ אננס ורק אנחנו ה-Ostjuden נישא עכשיו בתוצאות. האמריקאים, יותר מכל גורם אחר, אחראים לקטסטרופה שנקראת ישראל 2012, ועכשיו כבר אין סיבה שהם ימשכו את ידיהם בהצטדקות. בקיצור, אין שום סיבה שאמריקאים יחרימו אותי – אולי להיפך. לא בגלל מה שהם עושים בעיראק, אלא בגלל מה שהם עושים בישראל.

 במקום זה, למה לא לנהל קמפיין ממוקד יותר להפסקה, או לפחות הפחתה מאסיווית, של הסיוע הצבאי לישראל? בעידן של גירעון תקציבי, קמפיין כזה יכול גם להתחבר לכוחות פוליטיים ממשיים באמריקה.

זה נחמד להשתעשע בהרהורים מטאפיזיים על עולם ללא ישראל – בעיקר כשאתה לא בישראל. אבל כל זה מסמן הכרעה טוטאלית, גורלית, שאפילו שמאלנים עומדים מולה נבוכים. התוצאה עשויה להיות דווקא שיתוק של הקמפיין נגד המיליטריזם הישראלי.

מה דעתכם להתחיל במשהו פשוט יותר, כמו "חיפה ללא צוללות"?

ולסיום: לחיי גינתר גראס! יוחזרו הצוללות לגרמניה!

[הדימויים מתוך הסרט "תוף הפח", פולקר שלנדורף 1979]

על התערוכה "איראן" ועל איראן באופן כללי

26 במרץ 2012

 יהושע סימון

התערוכה

לפתיחת התערוכה "איראן" בירקון 70 הגיע כתב גל"צ נחמד והכין כתבה על האירוע. כתגובה לדברים שנאמרו על ידי מארגני ופוקדי הפתיחה בכתבה , הוא הביא מדבריו של ח"כ דני דנון מהליכוד (שבין יתר הישגיו פירסם לאחרונה מאמר ב-USA TODAY נגד הדיון הציבורי בשאלת ההתקפה הישראלית האפשרית באיראן). אלה הדברים שאמר דנון לכתב התרבות של הצבא: "האיום האיראני הוא איום אמיתי. אי אפשר לטמון את הראש בחול. ולכן אומר לאותם אמנים, עם כל הכבוד, אולי אתם מבינים באמנות, בתרבות. אבל בענייני בטחון, אנא השאירו את זה לאנשי הבטחון לקבל את ההחלטות האלו".

את דבריו של דנון יש להבין במלוא חומרתם – בין רשלנות במקרה הטוב, להתרת דם במקרה הרע. כי מה שדנון אומר זה שאנחנו, אזרחיות ואזרחים, אלה שמחושבים על ידי "אנשי הבטחון" כ"נזק נלווה", לנו אין יכולת או זכות לדבר בעניין בו חיינו, חיי כולנו, מוטלים על הכף. אותו משטר שיוצא למלחמות בזבזניות תוך שהוא מפריט את טקסי הזכרון לחללים (אולי דרך טובה לממן מלחמות להבא היא לחייב באופן גורף נוכחות בטקסי יום הזיכרון ולגבות תשלום כניסה מופקע מכולם, עם הנחות סמליות למשפחות הנופלים), הוא משטר שאומר לאזרחיות ולאזרחים שאין להן מלה בעניין חישוביו שבהם הוא מבטיח לקפד את חייהם. מופקרים ללא מקלטים אפילו, אנחנו מנועים לפי הח"כ דנון מלהציל עצמנו מטבח בחסות מעשי הממשלה.

את תוכנית הפרטת המקלטים בישראל בצורת ממ"דים מטומטמים (מה עושה אדם בחדר ממ"ד אחרי ששרד התקפה? כשיפתח את הדלת, שמח על שניצל, הוא הרי יהיה תלוי באוויר 8 קומות מעל אדמת השכונה החרוכה בנתניה או ראשל"צ. כל שישאר לו הוא לגווע בצמא וברעב בחדר תלוי באוויר!) מפמפים בין היתר עם פרוייקט בשירות הקבלנים – תמ"א 38: בחסות הפחדה מרעידת אדמה (מודל קלאסי של צבירה פרימיטיבית שמראה כי לא הרבה השתנה מאז הספרדים הביאו את הגיהינום הקתולי לילידים בעולם החדש), הקבלנים "מחזקים" בניין כנגד הסכנה ומקבלים אחוזי בנייה מזורזים לקומות עליונות ופנטהאוזים בהם יסחרו – ממש ספר לימוד לצבירה תוך נישול.

הדמוקרטיה

אם נחזור לח"כ דנון, חייבים להודות שגם בעניין הנוכחי הוא כלל לא מקורי. אחד הדברים שמאפיינים את הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה הוא הוצאה של הפוליטיקה מחיי היומיום. כאילו הפוליטיקה קורית אי-שם – במקום אחר. "אל תכניס פוליטיקה", "למה להיות פוליטי?" וכדומה, הם ביטויים להסכמה עם הפעולה הפוליטית המתמדת שבייסודה דה-פוליטיזציה של החיים. בתוך הדה-פוליטיזציה הזאת מתקיים מרחב כל כך מצומצם ועלוב של פוליטיקה, שהשאלות בתוכו מסתכמת בבחירות כמו – ערוץ 10 של רון לאודר או ישראל היום של שלדון אדלסון, האח הגדול של קשת או תחקירים של רז שכניק אצל נוני מוזס, שאול מופז או ציפי לבני; יש יותר בחירה בשאלה אם לאכול מצה מקמח לבן או מצה מקמח מלא.

עשור של פעילות בעולם האמנות המקומי ובמסגרות בינלאומיות גרמו לי להכיר בכך שאל מול הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה, בהיות הפוליטיקה א-פוליטית, יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות. בהיעדר מקום אחר, פרוייקטים שאפתניים שהם לא רק פוליטיים, אלא ממש עושים ודורשים להתערב בפוליטיקה, מוצאים מקלט בדיון אקדמי ובפעילות אמנותית.

את התערוכה "איראן" אפשר לראות גם לאור המציאות הפוליטית המוגבלת בתוכה אין מקום לרעיונות שהתערוכה מעלה. לכן אפשר רק להודות על כל תגובה, גם אם זו מופיעה רק בעמודי ובשעות שידור של בידור ותרבות – מסתבר שבלעדיהם אין כלל דיון פומבי מחוץ לקונצנזוס הצבאי. תערוכה פוליטית מציעה במקביל יחסים הווים עם המציאות הפוליטית והאסתטית ולא יחסי זכרון והיכרות מוקדמת; לא רק הנושא שעל הפרק דחוף היות שהוא קורה עכשיו, אלא גם המצע האסתטי מתעקש על הרגע, על כל הטעם החדש והרע שלו.

ככל שהתגובות במסגרות תרבותיות מושכות יותר תשומת לב, כך טוב יותר, ומבחינה זו הביקורת על התערוכה מאת גליה יהב – רצף אינטנסיבי של קטילות בטורים גבוהים – פועלת באופן הזה. זכור לי למשל איך כשראתה אור האסופה "לצאת!" נגד הגרניקה בעזה בדצמבר 2008, מדור ספרותי זיכה אותה בביקורת שהיא לא יותר מהגהה נוקדנית.

המתחים הפנימיים שלא ניתן לגשר עליהם מביאים את השלטון להשתמש תדיר באויב חיצוני. כך, התשובה למהפכת ההפרטה, למונופולים שהם התוצאה של מה שנקרא תחרות, לבעיית הדיור באיזור המאוכלס ביותר במדינה והיחיד עם מקורות הכנסה, לדור שסובל מכישורי יתר בתוך שוק עבודה פרימיטיבי, למציצת החיים בידי ההון, לאלימות הגזענית של השלטון – אלה ועוד דרישות שיכולות עוד לצאת מתוך מה שהתחיל בקיץ האחרון, לכל אלה התשובה אחת – תוכנית תקיפה הרפתקנית אל עבר רמות פרס. את הקריאה מהקיץ האחרון ששמה את ראש הממשלה הישראלי בשורה אחת עם עריצים מתנדנדים מהאיזור – "אסד, מובארק, ביבי נתניהו", יש להבין לא רק כהפללה של שלטון מקומי לא לגיטימי, אלא גם כתיאור של ברית ממש בין משטרים – אסד, מובארק, ביבי נתניהו. אבל, השימוש באויב חיצוני לא מצליח לגשר על המתחים אלא רק משמר רגעית את מראית העין של איזון המתחים. למעשה, לאורך זמן, האיום החיצוני מצטרף לרצף המתחים הפנימיים החופפים ולכוחות הסותרים, כך שהיום אנחנו נתונים במצב פרדוקסלי מדהים לנוכח המשטר הנוכחי.

אפילוג / תקציר מנהלים

אחד הנושאים שעלו בשיחות סביב אפשרות של תגובה איראנית להתקפה ישראלית, היא הסכנה להמשך החיים במרכז הארץ. אומרים שלעומת התל אביבים, המתנחלים חסינים. אלה, היושבים בקרבת ובתוך אוכלוסייה פלסטינית, נהנים ממגן אנושי שאותו אחמדינג'אד כביכול לא מעוניין לתקוף – העם הפלסטיני. שמעתי אפילו דרישה שבעניינים של אפשרות תקיפה באיראן, לחברי ממשלה מתנחלים ותושבי ירושלים לא תהיה זכות הצבעה מאחר והם מוגנים ולא יפגעו מתוצאותיה.

כשמפרשים את הדרישה הזאת מבינים שהדרך הטובה ביותר בשביל כל הישראלים להתמודד עם האיום האירני היא זכות שיבה מלאה לפליטים הפלסטינים. בהיותם מגן אנושי מהתקפה אירנית אפשרית, רק זכות השיבה של כולם לגבולות 48' תאפשר הגנה מלאה על כל הישראלים. כך, ניתן רטרואקטיבית להכריז על כולם כאזרחים ומיד לדרוש מהם, בכפוף לתקנות הצבא, לשוב לארץ במעין צו 8. בהמשך למדיניות מראשית המדינה, דפוסים של פיזור אוכלוסייה יופעלו בתחילת תהליך הקליטה על מנת לפזר את הפליטים הפלסטינים השבים באופן שיוויוני ברחבי הארץ. לזה אפשר להוסיף תוכנית אופרטיבית נוספת; למעשה ניתן ליישב את הפליטים הפלסטינים, הבנים החוזרים, בעזרת תמ"א 38 – אישורי בזק לבניית שתי קומות עליונות ופנטהאוז בכל בניין בארץ יישבו במהרה את הישראלים החדשים – הפליטים הפלסטינים. אל מול המלחמה המתחרחרת, מתברר שהדרך היחידה להציל את חייהם של הישראלים היא זכות השיבה. זו הדרך היחידה שלנו לשרוד.

הדימויים: גיא ברילר, הטיל נמרוד; רועי רוזן, צא (וידאו); חיה רוקין, להרוג את השמש , שלוש יריות שלוש דקות בשקיעה (וידאו); שחר פרדי כסלו, רטייה כפולה