Posts Tagged ‘יהודים’

רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

13 בינואר 2015

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

Berlin, im Scheunenviertel, Straßenhandel

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

Neukölln streets

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

חינוכו של המין האנושי

6 באוקטובר 2011

1.

התקופה הזאת מתאפיינת בסוג של תודעה כפולה. מצד אחד, הכול לגמרי כרגיל. ומצד שני, כמה דברים ב"הכול כרגיל" הזה מרגישים קצת מוזר. קחו למשל את הדיון שהיה כאן על אירוע-הזוועה שאירע בענתות. כולם דיברו על הדברים הרגילים – על ההידרדרות לפאשיזם, ועל זה שאנחנו כבר שם, וכבר ממש שם, וכבר ממש ממש שם. לכאורה, ניכר שההידרדרות ממשיכה בקצב משביע רצון. ובכל זאת, לרגעים עלתה בי התהייה: האם באמת שום דבר לא השתנה? הכול בדיוק כמו לפני חצי שנה? ואולי רק במוח שלי נותר איזשהו זיכרון מעומעם, של רחובות גדושים במאות אלפי בני אדם, עם דגלים אדומים, זעם ועצרות עממיות?

גם אני חשבתי לפני שנה שתוך כמה חודשים אראה את הרחובות מלאים בחוליות של פאשיסטים. אבל בפועל, ולגמרי במפתיע, מה שראיתי קרוב יותר לחוליות של קומוניסטים. אפילו אם מישהו חושב שמחאת האוהלים היתה כלא היתה, נדמה לי שאי אפשר פשוט להתעלם מהעובדה שהיא התרחשה, ולהמשיך להגיד שכולם נגדנו וכולם פאשיסטים כאילו כלום, כאילו שמגפי הקלגסים נשמעים ברחובות ואתם השושנה הלבנה. יש מקום להסביר מה בכל זאת קרה כאן, או במלים אחרות: איך אפשר בכלל לתאר את התקופה הזאת.

2.

לצורך כך, אני רוצה דווקא להתרחק לרגע ככל האפשר מזעקת המוכים, לעשות זום אאוט מהיר ולנסות להתבונן על הדברים מהפרספקטיווה המרוחקת והקוסמית ביותר: הלא היא הפרספקטיבה אלוהים. אני מתנצל בפני כל נציגיו של "השטח", אבל לפני כמה חודשים, כשהייתי בגרמניה, התברר לי שמבחינה פורמלית המקצוע שלי הוא תיאולוג (לותרני, דרך אגב). כך שמבחינתי, תיאולוגיה היא "השטח". זאת העבודה שלי, ממנה אני מתפרנס, וכידוע, על פרנסה לא מתנצלים.

כזכור, לפני כשבועיים, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לכל באי עולם בעצרת האו"ם בניו יורק. מעבר לשקרים ולכל הפגמים האחרים, מה שבאמת זעזע אותי בנאום הזה, הוא עזות המצח שבה עמד נתניהו וירק על האנושות כולה. מבחינה זו, יש חשיבות דווקא לפסקה הזאת –

"אפילו כאן, בעצרת הכללית, האמת יכולה לפלס את דרכה. ב-1994, כשמוניתי לשגריר באו"ם, ביקרתי את הרבי הגדול מלובביץ'. הוא אמר לי 'אתה תשרת בבית של שקרים רבים. זכור שגם במקום החשוך ביותר, את אורו של נר יחיד ניתן לראות למרחוק. אני מקווה שאור האמת יזרח למרחוק".

נתניהו עמד שם, ובאמצעות הרבי מלובביץ' הטיף מוסר וביקש לחנך את המין האנושי כולו, שאותו הוא צייר כמעין עמק בכא עטוף שקרים וחושך. יוסי גורביץ' כתב בצדק מסוים על האדנות שביטא נתניהו כלפי היהודים שאותם הוא מתיימר לייצג. לדעתי זאת לא הבעיה. למעשה, אם נתניהו היה מדבר פשוט בשם העם היהודי, היה משהו נאצל בגבורה הזאת לעמוד מול העולם.

3.

העניין הוא שנתניהו לא מייצג רק את העם היהודי. הוא מייצג כוח עצום בהרבה, קואליציה בראשה הוא עומד הלכה למעשה – כוח שאכן מאיים על האו"ם, המוסד העליון של המין האנושי (ועובדה שנתניהו הצליח לנטרל בינתיים את הצעד שבו תומכות כמעט כל מדינות העולם מלבד שתיים). לקואליציה הזו אין ממש שם, אבל אפשר למנות את הכוחות העיקריים ששותפים בה. קודם כל, שותף בה כמובן הקונגרס האמריקאי, או לפחות רובו. בנוסף, שותפות בה תנועות הימין הפופוליסטי באירופה, וחלק מהימין הפחות פופוליסטי – בעיקר בבולגריה, רומניה והבלקן. שותפות בו גם אינספור כנסיות ותנועות רוחניות מהודו ועד כוש – ממהגרים טורקים חובבי ישראל ועד הציונות הקוריאנית שהוזכרה כאן פעם. דגל ישראל הוא כבר הרבה יותר מהדגל של מדינת ישראל: לדוגמא, הוא גם הדגל של קבוצות פרוטסטנטיות מיליטנטיות בצפון אירלנד. שותפים בה גם חלק גדול מהיהודים בעולם, שבהשפעת ישראל נעים יותר ויותר לכיוון הימין. המאמר הזה, למשל, מראה איך היהודים איך המדיניות הפרו-ישראלית של הממשלה השמרנית בקנדה מושכת אל הימין חלק ניכר מהיהודים, שהיו בעבר מבסיסי התמיכה של השמאל.

ולבסוף – שותפים בו כוחות הביטחון וארגוני הביון של הרבה מאוד מדינות. כפי שתיאר כאן איתמר מן (על סמך הכתבה הזאת), ישראל עומדת בחזית המחנה המבקש לשכתב את עקרונות החוק הבינלאומי כדי להעניק לצבאות חופש רב יותר להרוג אזרחים.

במובן זה, לא נכון לומר שהעולם הוא אחד. העולם מחולק, אך לא לשני קטבים אלא לשתי רשתות.

4.

בשנים האחרונות, יותר משהיא פונה נגד המוסלמים, הקואליציה הזאת פונה נגד האנושות עצמה, במובנה כישות החותרת להתארגן מבחינה פוליטית. לא רק נגד האו"ם, אלא נגד כל הארגונים הבינלאומיים והארגונים המבוססים על הצהרת זכויות האדם והאזרח.

כעת יכול מישהו להסתייג, ולטעון שאני מבצע אידיאליזציה של ארגון האו"ם, שהוא בסך הכול גוף מושחת למדי, שאנשיו מעורבים שוב ושוב בפרשיות שחיתות ופדופיליה בקנה מידה ענק. כל זה נכון. אלא שהסולידריות עם הפלסטינים היא בדיוק אחד הדברים היחידים שבהם האו"ם מנסה דווקא להגשים את הייעוד שלו. פלסטין היא השריד האחרון של רעיון הסולידריות הבינלאומית שהיה הבסיס לקמפיינים רבים כל כך בשנות ה-60 וה-70. במלים אחרות: אם יש דבר אחד שלגביו האו"ם הוא בסדר, זה לגבי השאלה הפלסטינית. אפשר רק להצטער, שהוא לא פועל באופן דומה גם בזירות אחרות.

5.

מה שאפשר אם כן לומר, הוא שהקואליציה של נתניהו, במובנה הרחב, מבקשת לחתור כנגד פרויקט חינוכו של המין האנושי. לחילופין, אולי היא מבקשת להנחיל לאנושות חינוך אחר, חינוך אלטרנטיווי. כי מה יקרה אם הציונים ינצחו? אינני היטלר. בפועל, מה שיקרה בעצם לא יהיה הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי. תהיה זו צורת ארגון אחרת, מלכות אחרת. אלא שאת אותה מלכות שמבקשת קואליציית נתניהו להקים אי אפשר ממש לתאר במושגים הפוליטיים המוכרים לנו. הפנטזיה שלה היא תיאוקרטיה, אבל התיאוקרטיה הזאת היא נוצרית יותר משהיא יהודית.

באותו שבוע בספטמבר, חיזרה ישראל כזכור על פתחה של ניגריה כדי שתתמוך בה בהצבעה במועצת הביטחון. נדב אייל כתב על העניין במעריב –

לפני שנה בערך נכנסו שני בכירים ישראלים לארוחת ערב עם ג'ונתן גודלאק (מזל טוב), נשיא ניגריה, האיש שאמור להציל אותנו מידי המדינה הפלסטינית.  הארוחה הייתה אמורה להתחיל בשעות הערב. הם המתינו עד רבע לשלוש לפנות בוקר, ואז הושבו אחר כבוד לשולחן האוכל. אחרי שיחת נימוסים קצרה, תהה הנשיא גודלאק בפני הישראלים הנבוכים על הדמוגרפיה בישראל. "האם כולם נוצרים אצלכם או שיש גם מיעוט יהודי?", הוא שאל. שתיקה קצרה נפלה בחדר, שתיקה דיפלומטית.

הו נדב אייל. אתה כה שנון ומתוחכם. אם תתאמץ עוד קצת, אולי תצליח להפוך לירון לונדון כבר בגיל 32. אבל יש משהו שאתה לא ממש מבין. הנשיא גודלאק צדק. אנחנו באמת נוצרים. לכל דבר ועניין, אנחנו שייכים לעולם הנוצרי. למעשה הניתוח שלו הוא מדויק: יש כאן רוב נוצרי (מה שנקרא "חילונים") ומיעוט יהודי.

הסיפור שאתם חיים בו הוא סיפור נוצרי, בייביז. אך מכיוון שרובכם חילונים מאוד, או לפחות חושבים ככה, אתם מתכחשים למישור הזה, ולכן גם לא מודעים לו. השמאל הישראלי חי בקליפת אגוז שמתנודדת על פני אוקיאנוס דתי, ומנסה לשכנע את עצמו שהסירה שלו היא כל העולם. לידיעתכם, גם אירופה היא כבר לא חילונית, אם היא היתה חילונית אי פעם. למעשה, גם הצורה שבה מופיע הסיפור של ישראל בשבילכם, כאנשים המתיימרים להיות מערביים-מודרניים, היא תמיד-כבר נוצרית.

6.

אבל מה בעצם אומרת המנטרה שעליה אני חוזר באובססיוויות כל הזמן, בעניין חינוכו של המין האנושי? במקום להסביר, אצטט ממאמרו של ההיסטוריון יהושע אריאלי, "תורת זכויות האדם" –

ייתכן שעומדים אנו על סף תקופה חדשה, עידן שאותו ראתה ההשכלה הנאורה כתכליתה של ההיסטוריה: הכוונה למימוש רעיון אחדות המין האנושי מבחינת כבודו ושוויונו האונטולוגי במימד ההיסטוריה. רעיון זה הוא שגיבש את דעתו של לסינג, ולפיה תולדות הדתות והאמונות שימשו ל"חינוכו של המין האנושי" לשלמות מוסרית, לאהבת האדם ולשלטון התבונה… מסגרות הזיקה וההתייחסות של הדמוקרטיה הליברלית השתנו במאה ה-20 והן מחייבות שינוי בעולם שהפך להיות אחד, ושאינו ניתן עוד לחלוקה.

7.

כדי להבהיר כמה הנקודה הזאת של חינוך המין האנושי רלוונטית בשבילנו, אני רוצה לחזור למקור, ל"חינוכו של המין האנושי" – מאמר אלגנטי ויפה ולהפליא שכתב גוטהולד אפרים לסינג ב-1777. מה שמעניין במאמר הזה, הוא שכל המחצית הראשונה שלו לא עוסקת בכלל במין האנושי, אלא דווקא בעם ישראל.

ככלל, לסינג מפרש מחדש את מושג ההתגלות ומתאר אותה כהתפתחות הדרגתית של השכל האנושי, מפראות לתבונה ועידון. תהליך חינוכו של המין האנושי הוא הוא ההתגלות. אבל במי בחרה ההשגחה לשמש כמחנכה של האנושות? צדקתם: בעם ישראל.

בפני עם פראי זה בחר האל להתגלות, בראשונה רק שאלוהי אבותיהם… באמצעות הנפלאות, שבעזרתם הוא הוציא אותם ממצרים, ויישב אותם בארץ כנען, הוא העיד על עצמו בפניהם כאל, החזק מכל אל אחר.

כעת שואל לסינג:

אבל איזה סוג של חינוך מוסרי היה יכול להתאים לעם גס כל כך, כל כך בלתי כשיר לחשיבה אבסטרקטית, שהיה מצוי עדיין כל כך בילדותו? לא אחר מאותו חינוך שמתאים לילדים: חינוך הנעשה באמצעות פרסים ועונשים המכוונים לחושים.

ושוב:

אבל לשם מה, ישאל השואל, להקדיש חינוך כזה לעם כל כך גס, עם שאיתו נדרש האל להתחיל לגמרי מהתחלה? אני משיב: כדי שבמשך הזמן יוכל האל להשתמש בביטחון מוחלט בבנים לאותו עם כמחנכים של כל העמים האחרים. הוא גידל אותם, כדי שיהיו מחנכיו של המין האנושי. היו אלה היהודים, ורק היהודים יכלו להיות כאלה – רק הבנים לעם שחונך בדרך זו.

העם העברי היה, אם כן, כלי בידיו של האל לצורך עידון המושגים החושניים שבהם החזיק המין האנושי בימי בערותו, ולמען קידומו ההדרגתי לדת אוניברסאלית תבונית. השלב הבא בדרך ליעד זה הוא הבשורה הנוצרית, אבל גם זה לא השלב האחרון: זו מצדה תוחלף בעתיד בדת חדשה שתביא את תהליך החינוך ליעדו.

8.

יש אומרים שנושא הבשורה השלישית הזאת היה היהודי שפינוזה, או היהודי מרקס, וכו' וכו' – אולי גם פרופ' שכטמן. בכל מקרה, זה התפקיד של העם היהודי: לחנך את האנושות. כעת, אם נסתכל על מאתיים השנים האחרונות, נראה שבתוך המערך העולמי התפקיד הזה התגלם בכמה צורות. כל צורה כזאת החליפה את קודמתה, אבל גם היתה בנוי עליה.

התפקיד הראשון (1789-0) היה זה הדתי-מסורתי, כלומר העם הנבחר, העם הראשון שהאמין באל האחד. התפקיד השני (1939-1789) היה זה של היהודי המערב אירופי המודרני, סוכנה של האוניוורסליות והקדמה – מרקס, פרויד, איינשטיין וכו'. בד בבד, כדאי לזכור שליהודים היה תפקיד מעניין נוסף, שעליו ממעטים כיום לדבר. למעשה, המקור היחיד המוכר לי שממנו אפשר לצטט בעניין הזה בלי להיחשב אנטישמי, הוא "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט –

לקיומה של [מדינת הלאום] היה דרוש, החל משלהי המאה השבע עשרה, מרחב חסר תקדים בהיקפו של אשראי מדינה, בעקבות התרחבותו וגידולו של היקף האינטרסים הכלכליים והעסקיים של המדינה… לפיכך היה זה אך טבעי שהיהודים ייקראו לתרום את עזרתם, הודות לניסיונם עתיק היומין בהלוואת כספים ומכוח קשריהם עם האצולה האירופית – שלא פעם העניקה להם הגנה מקומית. אכן היה זה עניינם המובהק של עסקי המדינה החדשים להעניק להיהודים זכויות-יתר מסוימות ולטפל בהם כבקבוצה נבדלת. (עמ' 61)

אבל נמשיך הלאה. כמו שכותבת ארנדט –

 "שקיעתה המהירה של אירופה לאחר המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] מצאה את היהודים מנושלים מכוחם הקודם, מפוררים לכדי אוסף של יחידים אמידים. בעידן האימפריאליסטי איבד העושר היהודי את משמעותו… הגורם היהודי הלא-לאומי, התוך אירופי, [נהפך] למושא לשנאה כללית, משום עושרו חסר התועלת, והיה יעד לבוז בגין היותו נטול כוח. (עמ' 66)

בנקודה טראגית זו אנו מגיעים לתפקיד השלישי (או השלישי וחצי) של היהודי (1939 – ): הקורבן האולטימטיווי של הפשע האולטימטיווי. מכאן כמובן התפקיד המרכזי של יהודים בכינונם של מוסדות החוק הבינלאומי אחרי השואה. היהודים, על כל פנים, נצלבו כעם, ובכך גם כיפרו פוליטית על צליבתו של ישו. הציונות צמחה במידה רבה מתוך הפוזיציה הזאת, אך הפכה במהירות ל"יהודי רביעי" (1948 – ?), ששוב מכיל בתוכו את כל התפקידים האחרים. אלא שבפאזה הרביעית הזאת פורץ בעוצמה הולכת וגדלה התפקיד הראשון, הדתי, של העם הנבחר הכובש את הארץ המובטחת ועוקר/משמיד את יושביה. המדענים והפילוסופים, לעומת זאת, הוחלפו בסוחרי נשק וברוני גז, והדברים ידועים.

9.

 בשנים האחרונות ממש, צומח סוג של יהודי חמישי – הלא הוא היהודי של ה-BDS. שהרי, גם החרם על ישראל הוא מעין כנסייה בינלאומית שקמה אל מול הכנסייה הציונית הכלל-עולמית. זוהי כנסייה, שבה ממלאים הפלסטינים את הפונקציה של היהודים בתור הקורבן האולטימטיווי. למה דווקא הפלסטינים? לא ברור. כנראה בגלל שהאויבים שלהם הם היהודים, אבל לפטור את העניין ב"אנטישמיות" זה קצת פשטני. התמיכה בפלסטינים היא אנטישמית כמו שהמודרניות עצמה היא אנטישמית – לא יותר ולא פחות. כל הפרויקט המודרני, או הפרויקט של השמאל, מבוסס במובן מסוים על הניסיון למנוע מהתיאוקרטיה לקום – לפחות במישור הארצי. החזון של ממלכת דוד צריך להתחלף במלכות שמים האוניוורסלית של החוק הבינלאומי (או של הקומוניזם). המערך של האנושות vs. הקואליציה הציונית הוא במובן זה לא מקרי.

בעניין זה, אני רוצה לומר משהו קצת לא פופולרי. חסידי החרם מסבירים בדרך כלל שהם "נענים לקריאה הפלסטינית". אבל לפעמים אני חושד שהם נענים בעיקר לקריאה של היהודייה ג'ודית באטלר, היהודייה נעמי קליין וכו'. לא שזה כל כך נורא. אבל מבחינה מסוימת, גם בתנועת החרם נראה לפעמים שהיהודים ישלטו (או לפחות יהיו מאוד דומיננטיים) או יחוסלו (כלומר, התנועה תיעשה אנטישמית במובהק). אם היהודים ינצחו, תנועת ה-BDS תהפוך במשך הזמן למעין אנטי-ציונות, ההסתדרות האנטי-ציונית העולמית, מה שכיניתי פעם "ציון השמימית" הקמה אל מול ציון הארצית.

או בשורה התחתונה, עוד נצרות. שוב פעם נצרות.

10.

מה שבעצם ניסיתי לטעון עד כאן, הוא שכמה שלא נתאמץ ונהפוך אותו, הסיפור של "ישראל מול העמים" יהיה תמיד סיפור תיאולוגי, ולמעשה נוצרי. זה הסיפור שנתניהו מספר, אבל למעשה זה גם הסיפור שאנחנו מספרים לרוב. כל טיפה של משמעות, כל טיפה של גורליות וכל טיפה של אלימות שיש בסיפור הזה נשאבת משם.

אז מה אפשר לעשות עם המערך הזה? פעם חשבתי שאפשר לשחק עם התיאולוגיה. כלומר, כיוון שאנחנו נמצאים במקום כל כך טעון תיאולוגית (שמתם לב שאתם חיים שעה נסיעה מהמקום שבו אלוהים ירד מהשמים והפך לבנאדם??), אפשר אולי ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את התיאולוגיה נגד עצמה. שאם נתאמץ, אולי נוכל להמציא איזו דת חדשה שתבלבל את העולם הנוצרי, ותפנה את גלן בק נגדנו. למשל, לצלוב את ישו מחדש. אגב, הוא יוכל להמשיך לחיות אחר כך. שמעתי שאפילו מוחמד א-דורה עדיין חי.

אבל תיאולוגיה היא משחק מסוכן. הוא לא מומלץ לנשים בהיריון, או לגברים עם בעיות לב.
אף פעם אי אפשר לדעת מה תפעיל הדוושה שעליה תלחץ.

11.

למען האמת, זה גם ילדותי. לעומת זאת, מה שהיה כאן בקיץ האחרון לא היה ילדותי בכלל. בשונה מהרוח שעלתה מכל מה שנכתב עד כאן, נדמה לי היום שמה שצריך זה להשתין על התיאולוגיה, ולברוח כל עוד נפשנו מהתפקיד של מחנכי האנושות, על צורותיו השונות. לחיות כאילו שכל הסיפור הנוצרי הזה על העם היהודי – עם ישו, והשואה, ושפינוזה ומרקס ובנימין ונתניהו והרוטשילדים וכריס כריסטי – לא היה מעולם. יותר מאי פעם בעבר, אני מאמין שזה אפשרי. רפובליקת האוהלים היתה בסופו של דבר אנטי-תיאולוגית. היא קרתה כאן, ולא בשום פנטזיה. בגלל זה, דרך אגב, היא כמעט לא עניינה אף אחד בעולם.

האנושות לא מתעניינת בנו כשאנחנו לא משחקים במגרש של הנוצרים. העולם רואה רק את ישראל שברוח. הבשר לא מעניין אותו, וגם לא הקוטג'. אם תרצו, אנחנו ישראל שבקוטג'.

כסמל אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם. אבל כאנשים אנחנו כלום, כמו ילדים.

12.

כי כמו שציינו, העם העברי לא נבחר בגלל תכונות תרומיות כלשהן שבהן הוא ניחן. להיפך: העברים נבחרו ככלי בידי ההשגחה דווקא בגלל הגסות והפשטות שלהם. ואכן, כפי שכתב שילר, אחרי שהכלי מילא את תפקידו, אפשר היה לשבור אותו, וליצוק את התוכן בכלי אחר. והרדר אומר שבעוד עמים אחרים המשיכו להתעדן ולהתפתח מבחינה תרבותית, דווקא עם ישראל התאבן וקפא במצבו הפרימיטיווי.

ובכל זאת, הכלי עדיין כאן, בלי שום קשר ליעוד שלו.

לסינג אומר משהו מעניין בנוגע להמשך התפתחותו של הילד שזכה לחינוך, מול הילדים שגדלו פרא –

בעוד האל הנחה את עמו הנבחר בכל הדרגות של חינוך הילד, התקדמו האומות האחרות על פני הארץ לאור התבונה. רובן נשארו הרחק מאחורי העם הנבחר; אבל מעטות התקדמו הרבה מעבר לו. והרי גם זה קורה אצל ילדים שנותנים להם לגדול מעצמם. חלקם נותרים פראים לגמרי, ומעטים מצליחים לחנך את עצמם לדרגה מפליאה… [לעומת זאת], הילד שזכה לחינוך מתחיל בצעדים בטוחים אך איטיים; הוא מאחר להדביק רבים מילדי הטבע שהתרקמו טוב יותר; אבל לבסוף הוא עוקף אותם, ומרגע זה הוא יישאר תמיד לפניהם.

לכל זה יש הקשר אינטלקטואלי מסוים, שהוא לא כל כך משנה עכשיו. אבל אפשר לקרוא את זה ככה: גם אם עם ישראל מצוי במצב ילדותי, גס ומשובש יותר משאר העמים, הוא עשוי לתקן את עצמו – הפעם לא בתור שליח הנושא איזו בשורה, אלא בתור ישות העומדת כשלעצמה. זאת גם רוח התקופה: בצ'ילה, ביוון, בספרד, וכמובן כאן במזרח התיכון, פונים העמים אל המישור הגופני, הפנימי, ולא אל המישור הסמלי החיצוני. זאת התקווה היחידה, וזה הדבר היחיד שעובד.

ואכן, אני מתעקש שבקיץ האחרון, העם הישראלי זינק במפתיע זינוק נחשוני, חשף את כוחותיו הנסתרים, והגיע לדרגות של תודעה שאליהן הגיעו מעט עמים בתקופה הנוכחית. באמריקה, אומה בת מאות מיליוני בני אדם, השמאל לא מצליח להוציא יותר מכמה אלפים לחסום את הרחובות.

המהפכה הזאת יכולה וצריכה להימשך באותו מישור חברתי-תרבותי שבו היא התקיימה, כתנועה של בני אדם שמתעלמת לגמרי מההקשר הלאומי שנכפה עליהם (כן, מה שנקרא "הכיבוש"). אם היא מביטה אל העולם, הרי זה רק אל המהפכות האחרות שקורות עכשיו, ולא אל אובמה, אבו מאזן או נתניהו. בסופו של דבר, אולי דווקא מתוך אותה התפתחות פנימית בישראל תצמח בסופו של דבר בשורה חדשה למין האנושי.

אבל כרגע אסור לחשוב על זה.

מכונת הכביסה, או: גרמניה

16 בדצמבר 2010

1.

בשבועות האחרונים של הקיץ, המישורים של סכסוניה התחתית מקבלים צבע ירוק-אפור. במצב הזה הם נפרשים בין הכבישים המהירים, העיירות המכונסות בעצמן, ובעיקר בין תחנות הרוח הלבנות, הגבוהות. אי אפשר לנסוע על הכביש בלי לראות כמה מהן, מפוזרות כאילו באקראי במרחקים שונים, עם זרועותיהן הקשוחות-אלגנטיות. כל אחת מהן היא ענקית, ומסתובבת לאט. אבל יש הרבה מהן. אתה בגרמניה. היא ארץ גדולה, ויש בה הרבה מכל דבר. זה מה ששיננתי לעצמי כשנסעתי באוטובוס בדרך שבין ברלין לבראונשווייג.

אי אפשר לטעות בנוף הגרמני. למרות שהוא נראה חסר ייחוד, אי אפשר לטעות בו. תחנות רוח לבנות יש כיום כמעט בכל מדינה אירופית, ובכל זאת: הנוף הזה הוא גרמני לגמרי. בלי ההקשר הגרמני, הוא חסר משמעות. ברגע שמבינים שזאת גרמניה, הזרועות המסתובבות של תחנות הרוח מקבלות פתאום מעין חומרה, וקצב אחר, גורלי. כמו חלקות היער, התלמים, העננים, ובתוך הערים: החבורות של תלמידי התיכון הלבושים ברישול בטריינינגים כהים. גרמניה. קיץ, סתיו, חורף.

כי גרמניה לא דומה לשום מקום אחר. גרמניה היא מערכת. את החוקה של הרפובליקה הצרפתית אפשר היה להעתיק לעשרות מדינות אחרות, בהצלחה גדולה יותר או פחות. את גרמניה אי אפשר להעתיק, אפילו באופן תיאורטי. העידן המודרני הוא מבחינה מסוימת סיפורו של הניסיון הכושל להעתיק באופנים שונים שיטות שנוצרו בשביל גרמניה לארצות אחרות: הלאומיות; המרכסיזם; הנאציזם; הציונות; האיחוד האירופי. אלה וריאציות שונות של אותו סיפור, שתמיד ייגמר בטרגדיה. אי אפשר להעתיק את המדינה הגרמנית למקום אחר. המערכת הגרמנית יכולה לאכול טריטוריות אחרות, אבל אי אפשר לשכפל אותה, כי היא לא מופשטת אלא קונקרטית למקום האחד שנקרא גרמניה. יהיה זה כמו לבקש משולחן פינגפונג לתפקד כמו מכונת כביסה.

בתחילת דצמבר, יצא המכון שאליו סופחתי לטיול. היעד היה מכרות הבדיל הישנים שבהרי ההארץ – סגנון בילוי החביב על האינטליגנציה הגרמנית הצעירה. כורה זקן הוביל אותנו לפתח המנהרה, שבעונה זו של השנה מכוסה בנטיפי כפור. בפנים, הוא הוליך אותנו בין הפירים, הקרונות, הצירים והמסועים, מתעכב בפירוט על הצורה והתפקוד של כל רכיב ורכיב. הדוקטורנטים עמדו במעגל, מרותקים. קשה לי לחשוב על מקום אחר בעולם שבו חוקרי ספרות וקולנוע היו מגלים עניין כזה בעבודת המכרות ובמחצבים הנכרים בהם. אבל כזו היא גרמניה. גתה שוחח עם אקרמן על גיאולוגיה, ונובליס היה מהנדס מכרות, והזה במיטתו על המינרלים הצומחים כמו עוברים בבטן האדמה. הטכניקה, כלומר אופן הגישה אל הטבע, ובפרט אל האדמה, היא בנפשו של הגרמני.


לייפציג

2.

המדינה הגרמנית היא למעשה המדינה היחידה שבה מה שעומד על סדר היום של הממשלה הוא מצב ההוויה. לטוב או לרע, ממשלת גרמניה היא לא הנציגה של האזרחים הגרמנים, אלא של הביוספירה, או באופן כללי יותר של ההוויה – שכוללת למשל גם את השירה הגרמנית, מכוניות הפולקסוואגן, האדמה, הפטנטים והאלים.

אם להביא דוגמא אחת: הנושא המסעיר ביותר והשנוי ביותר במחלוקת בפוליטיקה הגרמנית העכשווית, שעשוי להביא להפלתה של ממשלת מרקל, הוא פרויקט "שטוטגרט 21" – בניית תחנה מרכזית חדשה עצומה לעיר שטוטגרט, שבמסגרתה ייהרס חלק מהתחנה הקיימת ומהאזור שמסביבה. זה לא מאבק רגיל על שחיתות, וגם לא בדיוק מאבק סביבתי; ההתנגדות לפרויקט מאחדת ירוקים יחד עם שמרני-עומק ופעילי שימור בניינים.

לא במקרה, גרמניה היא המקום שבו נולדה מפלגת הירוקים – ולא במקרה, בשום מדינה אחרת הירוקים לא הצליחו כל כך. כי הירוקים, בצורתם המקורית, לא התעניינו ב"איכות הסביבה" במובן האמריקאי הדומיננטי כיום. מפלגת הירוקים היתה צורה של פוליטיקה שמאלית-מהפכנית שמעמידה במרכז לא את האדם אלא את ההוויה. האנושי הוא רק מרכיב אחד בתוך כל זה.

ברלין

גטינגן

3.

המערכת הגרמנית היא חזקה כל כך, שהיא התעוררה לחיים כמו נבג אפילו אחרי החורבן שגרמו ההפצצות המאסיוויות במלחמה האחרונה, וההשמדה הפיסית של חלק ניכר מהנוף הגרמני. ברור, עם זאת, שמשהו היה חייב להשתנות. כדי שתורשה לפעול, המערכת נאלצה לכפוף עצמה למגבלות חיצוניות מסוימות. אפשר לומר שגרמניה נאלצה לפעול באנרגיה נמוכה יותר, לזלול הרבה פחות דלק, דם ואדמה. וכך, דווקא גרמניה, התגלמותה של הפרטיקולאריות על במת ההיסטוריה, אימצה די ברצון את תרבות המנצחים האמריקאית-גלובלית, אולי יותר מכל מדינה אחרת באירופה. כך למשל, במקבילה הגרמנית ל"כוכב נולד", DSDS, מבוצעים כמעט רק שירים באנגלית. בד בבד, הפילוסופיה הנכתבת בגרמניה היא ברובה פילוסופיה אנליטית לפי המודל האמריקאי. רק ההיסטוריה היא עדיין גרמנית.

לא מזמן יצא בהוצאת Knaur  ספר פרובוקטיווי במקצת של העיתונאי תומס ויצ'ורק בשם Einigkeit und Recht und Doofheit, כלומר "אחדות, חוק וטמטום", על משקל השורה החוזרת בהמנון גרמניה, "Einigkeit und Recht und Freiheit". המחבר, תומס ויצ'ורק, מציג כמה ביטויים למוגבלות, הבינוניות והטיפשות של הגרמנים העכשוויים – אותו עם שכונה במאה ה-19 "אומת המשוררים וההוגים". בזה אחר זה, הוא מבקר את פולחן המכונית והנקניק, יחד עם מזון ה-bio ומכון ה-Fitness; את טיפוח הגינות הקרתני; את הטלוויזיה הגרועה; ואת הבורות של בני המעמדות המשכילים, שיידעו תמיד לנקוב בשמם של כמה מחזות של גתה, אבל אף פעם לא יידעו מה כתוב בהם. לדעתו של המחבר, הסיבה לשקיעתה של החשיבה הגרמנית היא התמכרותה של גרמניה לקפיטליזם. אבל אולי יש משהו בסיסי יותר.

כבר הרבה זמן לא יצא מגרמניה פילוסוף או סופר חשוב או מעניין. המון אוניברסיטאות, המון ספרים, ובעיקר המון עיתונים, אבל כמעט אף ספר חשוב. אפשר לייחס את זה לעובדה הידועה שגרמניה נפטרה בשלב מסוים במאה שעברה כמעט מכל היהודים שלה, וכך לא נשאר בה אף היינה, מרקס, פרויד או בנימין. התשובה הזאת מחמיאה לנו, אבל יש בה מידה של מגלומניה. צריך אולי להזכיר שבגרמניה היו כמה הוגים ומשוררים שלא היו יהודים. כך למשל, קאנט לא היה יהודי; נובאליס לא היה יהודי; היגל לא היה יהודי; ניטשה לא היה יהודי; גתה לא היה יהודי; שופנהאואר לא היה יהודי; ברכט לא היה יהודי; ואגנר לא היה יהודי; וכן הלאה. זה נשמע טריוויאלי, אבל צריך לציין את זה, כי בעשורים האחרונים אנו עטופים בדיבור  נוסטלגי אינסופי על היהודי הגרמני ותרומתו המכריעה לתרבות. אבל לא כל היהודים היו פילוסופים, ולא כל הפילוסופים היו יהודים.

אז למה הגרמנים נהיו מטומטמים? אם להיות כנים, אולי הסיבה לכך היא שהם נזהרים מהתרבות הגרמנית. ובצדק: לדבר היום על תרבות גרמנית זה ריאקציונרי להפליא. אבל כתוצאה מכך, הגרמנים בעצם לא כותבים כבר ספרות גרמנית, ולא פילוסופיה גרמנית. אלה הפכו למעין אומנויות אסורות, מחשש שיכשפו מחדש את גרמניה.

כיוון שהם נמנעים למעשה מלעסוק בתרבות גרמנית, לא פלא שהגרמנים נראים דבילים. בלית ברירה, הם ניקזו את כל גאונותם לייצור מכונות כביסה. אבל מכונת הכביסה הגרמנית מגלמת גם היא את העקרון הגרמני העמוק ביותר: קדימותה של ההתהוות על פני המהות. התבוננו פעם במכונת כביסה גרמנית בזמן שהיא פועלת, ותראו שהיא לא נוצרה בכלל כדי לנקות את הכביסה שבתוכה. היא נועדה לתפקד, לפעול, כמו אורגניזם חי, כמו מיקרוקוסמוס של גרמניה עצמה.

התוצר, מוצלח ככל שיהיה, הוא משני לפעולה עצמה, לתפקוד. לא בכדי, השאלה המרכזית שנשאלת בגרמניה על כל דבר היא "האם זה מתפקד?" ("Funktioniert es?").

מבחינה זו, יש היגיון במעשיהם של אותם ישראלים שמסרבים לקנות מכונת כביסה גרמנית.

גטינגן

דודרשטאט

4.

כמעט מאז שנולד הרעיון של גרמניה, אבל במיוחד מאז סוף שנות השישים, פועלת בגרמניה תשוקה מנוגדת, גורלית כמעט באותה מידה: התשוקה לנפץ ולקרוע באלימות סימבולית או פיסית את אותה רקמה גרמנית לכידה שמתוכה צמח הנאציזם. היא נוסחה באופן הדרמטי ביותר בסיסמא של השמאל הרדיקלי הגרמני: Nie Wieder Deutschland – "גרמניה – לא שוב". אין הרבה מקומות שבהם נשמעת קריאה לבטל את המדינה עצמה, ואולי את הקיום עצמו. אבל מכיוון שגרמניה היא לא סתם מדינה, אפשר להתנגד לה רק באופן ההוליסטי ביותר.

אלא שבשנים האחרונות, תשוקת הניפוץ נחלשה מאוד. הזעם גווע לאטו, והריקמה הגרמנית שבה ונסגרת.

ינה

5.
בנקודה מסוימת ביום כיפור האחרון, עלתה בי המחשבה ללכת לראות את בית הכנסת המקומי. מיותר לציין שבגטינגן לא נשארו יהודים מלפני המלחמה. יש בה כיום כמה מהגרים מרוסיה ואוקראינה עם זיקה כלשהי ליהדות, וזהו. אבל לפני כמה שנים, הושלמה יוזמה מקומית לשיפוץ בית הכנסת. במקום נפתח "מרכז יהודי", שיש לו גם אתר אינטרנט. נכנסתי לאתר וראיתי את התמונה הזאת.
מעל הכתובת "הקהילה היהודית של גטינגן מקבלת בית כנסת משלה" הדביקו מנהלי האתר תמונה של משהו שנראה כמו פועל גרמני בתלבושת סקסונית. זאת תמונה די מבהילה בשביל אתר שאמור להיות יהודי: אין בה שום דבר יהודי; במידה רבה, היא אפילו אנטי יהודית. הסיפור של בית הכנסת הופך בה לסיפור גרמני לגמרי.
וזאת בעצם הנקודה: באופן עמוק, רוב הגרמנים לא ממש מצליחים להבין את הקטע הזה של יהודים. ברור שהם מתעסקים בלי סוף בשואה, בעבר הגרמני, באשמה הגרמנית, בחטא הגרמני, כמעט יותר מאשר בכל נושא אחר. אבל ביהודים ממש ובעולמם הם לא מצליחים להתעניין. תמיד הם ינסו לגלות עניין: הרומאן האחרון של דוד גרוסמן, למשל, מככב בחלונות הראווה של החנויות. אבל משום מה יש לי הרגשה שהם קונים, אבל לא באמת קוראים. מבחינה זו, הרבה גרמנים נוטרים טינה להיטלר בעיקר בגלל שהוא סיבך אותם לעולמי עד עם הסיפור הזה של היהדות, וכפף את הסיפור שלהם לסיפור היהודי. פעם היו להם יהודים; עכשיו יש להם רוחות רפאים של יהודים, וישראלים.

ארפורט


גטינגן

6.

קרוב לדטמולד שבמחוז ליפֶּה, במעבה יער טאוטובורג, עומדות האקסטרן-שטיינה – גושי אבן חול בעלי צורה מסתורית, שנחשבים למרכז פולחני פרה-היסטורי של העמים הטבטוניים והסקסוניים, לפני שהובסו על ידי קרל הגדול. אף שהן מושכות לא מעט תיירים, הרשויות בגרמניה לא מעוניינות לעורר לחיים את הפולחן של האבנים האלה, שסביבן נערכו לפני 70 שנה טקסי השבעה של האס-אס.

בשנים האחרונות, מתעורר מחדש העניין באבנים; הפעם, ההקשר הוא ניו אייג'י יותר מאשר פוליטי: מומחים לספיריטואליזם טבטוני והילינג גרמאני מנצים ברחבי גרמניה, וספרים שבמרכזם האבנים ומשמעותן מתפרסמים חדשות לבקרים. בחנות ניו אייג' בגטינגן מצאתי כמה ספרים כאלה. אחד מהם נכתב על ידי אוּש הנצה, מאמנת אישית ברוחניות טבטונית. הספר נושא את השם "האקסטרן-שטיינה – קודש הקודשים המושתק של גרמניה והשורשים האבודים של התרבות האירופית". הנצה מסבירה שם שקדושת האבנים נקברה פעמיים: בפעם הראשונה על ידי ההשפעה הזרה של הנצרות, ובפעם השנייה על ידי הנאצים, שעיוותו את משמעותן של האבנים הקדושות והפכו את הפולחן הטבטוני לבלתי לגיטימי. בינתיים היא הוציאה עוד ספר: "המרובינגים: חיפוש שורשים היסטורי ורוחני".

האם אוש הנצה היא מסוכנת? לא הרבה יותר מכל קואצ'ר אחר בישראל או באיי פארו. למעשה, ההילינג הטבטוני פופולרי למדי גם בישראל, תחת השם "הומיאופטיה". ובכל זאת, העניין המתחזק באבני אקסטרן מצביע על כך שזרמי עומק שכמעט לא הורגשו לאורך העשורים שאחרי המלחמה מתחזקים עכשיו שוב. כמו שטוענת אוש הנצה, הגרמניות אינה זהה לנאציות. אבל אי אפשר לומר שאין קשר ביניהן. אחד הסימנים מעוררי הדאגה של הזמן האחרון היא הפופולריות המבהילה של הבנקאי הגזעני תילו סרצין, עם התיאוריות התרבותיות-גנטיות-דמוגרפיות על הבדלים בין קבוצות אתניות שהציג בספרו "גרמניה הורסת את עצמה".

קאסל

7.

לפני חודשיים וחצי, ב-3 באוקטובר, העבירה גרמניה את התשלום האחרון של הפיצויים על תוקפנותה מלחמת העולם הראשונה, שהוטלו עליה בהסכם ורסאי מ-1919. זהו תאריך טכני, אבל ייתכן שיש לו גם משמעות סמלית. בקרוב, תשתחרר המערכת הגרמנית מאותן מגבלות שהוטלו על פעולתה.

האם גרמניה הגרמנית תהיה מסוכנת? הנאציזם הוא רק ביטוי מסוים של הצופן הגרמני. אולי אנו צפויים למשהו שדומה יותר לרייך השני של ביסמארק. תיאודור פרייהר צו גוטנברג, שר הביטחון הצעיר והאריסטוקרטי ממפלגת CSU הבווארית, עשוי להיות מועמד מתאים. במצב העניינים הבינלאומי כיום, היא תהיה מסוכנת בעיקר לגרמנים עצמם.

8.

אז מה השורה התחתונה? אם נחוצה שורה תחתונה, הרי היא לפניכם:

רק המוסלמים יצילו את אירופה.

ידידו הטוב ביותר של האשכנזי

25 ביולי 2010

ריאיון עם יוסי הרפז

לפני כשנה, התפתח דיון נרחב באתר קדמה בתגובה לקמפיין לציון 20 שנה להקמת "בצלם". למי שאינו זוכר – הקמפיין התבסס על הגחכה של טוקבקים שכוונו נגד הארגון, שכללו משפטים כמו "אנשי בצלם הם אשכנזיפטים חיוורים". במסגרת הדיון, פירסם המשורר והחוקר סמי שלום שטרית (שהוא מעורכי האתר) תגובה נוקבת למדיי בעניין יחסו של השמאל האשכנזי למזרחים. אני מביא אותה כמעט במלואה:

"אני מאוד מעריך כל מי שמסתובב ומקבץ נתונים על פשעים שאחיו ובני דודיו עושים באותו זמן ממש. כל הכבוד. אבל זה לא מספיק וזה לא העיקר ולעולם לא יהיה העיקר. אין מה לעשות, צריך לומר את זה באופן הכי ברור: רק כאשר אשכנזים יתחילו לארוז ולצאת מהארץ אתחיל להעריך את פעילותם נגד הקולוניאליזם של אבותיהם. לדעתי זו מדרגת המודעות הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת — אם אתה רוצה לקצר את ימיו של הקולוניאליזם הציוני-אשכנזי, אסוף את ילדיך ואת ספריך הנאורים וסע לאירופה או לאמריקה. כאשר יקום ארגון שמאל אשכנזי שיעודד ויממן את עזיבתם של ישראלים מודעים, אז אדע שמשהו אמיתי קורה בשמאל האשכנזי. אני מדבר על עידוד כל הישראלים לקום וללכת. אלא שכידוע המזרחים אינם מודעים מספיק לתרומתם לקולוניאליזם הלבן וגם אין להם דרכונים אירופאים ולכן משתי הסיבות הללו הם כנראה לא ילכו לשום מקום ויאלצו להסתכל לערבים בעיניים ולמצוא דרך אחרת לחיות בארץ הזאת".

בין אם מקבלים את קריאתו של שלום-שטרית ובין אם לא, זהו אחד הטקסטים הבודדים שאני מכיר המציב ביושר את ההגירה האשכנזית כאופציה פוליטית. בחוגי השמאל, נדיר לשמוע דיון כן על המשמעות הפוליטית והחברתית של הִתרבּות הדרכונים האירופים בקרב האליטה האשכנזית בישראל.

יוסי הרפז, שלומד כיום לדוקטורט באנתרופולוגיה בסיטי יוניברסיטי ניו יורק (CUNY – Graduate Center)  כתב את עבודת המאסטר שלו בהנחיית יהודה שנהב ואדריאנה קמפ מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב על נושא "ישראלים והדרכון האירופי".

באופן מפתיע, נתונים על תופעת הדרכונים הזרים כמעט לא פורסמו עד כה. ממצאיו של הרפז הם דרמטיים למדי. הוא מצא שהביקוש השנתי לדרכונים זינק מאז שנת 2000 ועד 2007 בלפחות 450 אחוזים לעומת השנים 1997-1992.בשנת 2007, למעלה מ-100,000 ישראלים החזיקו באזרחות של מדינות מזרח ומרכז אירופה – מספר כמעט כפול בהשוואה למספר האזרחים בשנת 2000.

"ביקוש לדרכונים מזרח אירופיים – פולין, רומניה, צ'כיה וכו' ממש התהווה יש מאין", אומר הרפז בריאיון ל"ארץ האמורי". "לפני שנת 2000 לא היה ביקוש בכלל. נוספו עוד 50 אלף איש עם אזרחות אירופית – אבל אירופה לא הפכה ליעד הגירה לישראלים".

בדיון הציבורי בישראל, תופעת הדרכונים הזרים מתוארת כניסיון של קבוצות מסוימות לארגן לעצמן תעודת ביטוח מפני אפוקליפסה. האם זאת הסיבה האמיתית?

הרובד האפוקליפטי הוא קטן מאוד, אם כי יש לו משמעות. בתוך מערכת השיקולים קיים באיזשהו מקום גם הפחד האפוקליפטי, אבל כלקח משפחתי פרטי, בעיקר אצל יוצאי גרמניה. הייתה לי מרואיינת אחת שאמרה: 'הילדים הגיעו לגיל עשרה ורציתי לתת להם ביטחון'. היא אמרה לי גם: 'למדתי לקח מהדור של ההורים שלי'. ההורים שלה עזבו את גרמניה בשנות ה-30, ובדור הזה כל נייר היה קריטי, כל אופציה.
בסופו של דבר אם יפול פה טיל, זה לא יעזור לנופף בדרכון זר. זה נכון שבמלחמת לבנון מדינות המערב פינו אזרחים זרים מלבנון. אבל אם יתממשו התסריטים האפוקליפטיים ואנשים יצבאו על נתב"ג, מה שיקבע מי יוכל להתפנות זה לא דרכון אלא כסף. חוץ מזה – בנאדם עם תואר אקדמי שרוצה כיום להגר יכול להגר, גם בלי דרכון. דווקא את המדינות האטרקטיביות להגירה כמו ארה"ב, קנדה ואוסטרליה, הדרכון האירופי לא מעניין.

הממשלה בעצמה אומרת שהחשש העיקרי מאיום איראני הוא שהאליטה תעזוב.

אין ספק. בכירים ישראלים אומרים את זה. אני לא רוצה לתת נבואה פסקנית ללא בסיס, אבל יכול להיות גם שאם איראן תפתח עכשיו נשק גרעיני, הטפטוף שקיים היום יהפוך לגל של הגירה. אבל כרגע אין גל של עזיבה המונית. להיפך, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שההגירה מישראל נמוכה יותר מבשנות ה-90 ויש שיעור גבוה של מהגרים שחוזרים.

גם אם לא עוזבים, נדמה לי שזה אחד המאפיינים של חיים לקראת קטסטרופה: שכל עוד אין  קטסטרופה חיים את החיים הרגילים. אנשים שפוחדים מקטסטרופה גם בונים מקלטים אטומיים, אבל זה לא אומר שהם  עוברים לגור במקלט.

נכון, העובדה שאין הגירה לא מחלישה בהכרח את ההסבר האפוקליפטי. הבעיה של היא שבדיבור על הוצאת דרכון כשיקול אפוקליפטי לא מדברים על הקונטקסט הגלובלי. אזרחות כפולה, או החזקת דרכון זר, היא לא ייחודית לישראל. באוסטרליה, למשל, יש 5 מיליון אזרחים כפולים. אז זה אומר שהם רוצים לברוח מאוסטרליה?

אז החולשה העיקרית של ההסבר האפוקליפטי  היא שהם  קצת מוציאים את התופעה מהקונטקסט. אם אתה מסתכל מסביב אתה רואה שאזרחות כפולה היא לא תופעה חריגה בעולם. יש עשרות  מיליוני אזרחים כפולים בעולם. ואם אתה מסתכל היסטורית – יש משהו שמתחבר עם ההיסטוריה היהודית. נטייה לחפש תעודות ביטוח, ועסקים בעוד כל מיני מדינות. זה מועיל.

יש נטייה לקשור את ההוצאה של דרכון זר לחוסר נאמנות. טוענים שהשמאל מורכב מאשכנזים עם בעלי דרכונים גרמניים ופולניים שמוכנים לבצע ניסויים כי הם יכולים להגר מכאן.

במניפסט השמאל הלאומי – יש שם סעיף שתוקף בחריפות את תופעת הדרכונים, ואומר שציוני לא מוציא דרכון זר. זאת האשמה שימושית לכל מטרה שלא תרצה. אבל אי אפשר לטעון שרעיונות פוליטיים כלשהם הם קנוניה צינית של בעלי דרכונים זרים. הטיעון הזה בנוי על הנחות שקשה להוכיח. לטעון שכל מי שמציע מדינה דו-לאומית מחזיק דרכון אירופי – אני לא יודע מה תפוצת הדרכון האירופי בשמאל הרדיקלי. אולי היא יותר גבוהה לעומת האוכלוסייה הכללית, אבל אין זהות בין קבוצת השמאל לקבוצת מחזיקי הדרכונים הזרים.

ישנו חוקר מדע מדינה אמריקאי בשם איאן לוסטיג שמנסה להראות שישראל על סף קריסה, ומשתמש בתופעת הדרכונים כהוכחה לכך שישראלים בורחים מהארץ. אבל בעבודה הראיתי שזה לא מבוסס אמפירית.

למה זה מופרך?

זה מופרך בין השאר כי אין גידול בהגירה מישראל. אם היה גידול בהגירה זה היה מספק את ההסבר הכי אוטומטי – שאנשים מוציאים דרכונים כדי להגר מכאן.  יש עלייה חדה בביקוש לדרכונים ואין עליה בהגירה מישראל. לפי הנתונים זה לא קורה, לפחות אם הגירה זאת עזיבה מוחלטת.

מה שעוד מחליש את ההסבר האפוקליפטי הוא דברים שראיתי בראיונות. ישבתי עם משפחות ושאלתי – מה היו השיקולים? מי יזם? וראיתי תהליך די טיפוסי ברוב המשפחות: הדור השלישי, הדור שלנו, שומעים שיש אפשרות להוציא דרכון זר. הם באים להורים ואומרים: אני רוצה דרכון אירופי. למה? כי אני רוצה לעבוד  וללמוד באירופה. כי זה מגניב.
מבחינת ההורים ראיתי שהמניע העיקרי הוא הרצון היהודי לדאוג למשפחה: 'אם אני יכול לעזור לילדים –  למה לא? אולי יום אחד זה יהיה שימושי'.

למה בעצם פולין, רומניה וגרמניה החליטו להעניק אזרחויות?

זאת נקודה מאוד מעניינת. באופן כללי, קיימות בעולם שתי גישות עיקריות לגבי רכישת  אזרחות: לפי לידה בטריטוריה (כמו בארה"ב), או לפי דם. אזרחות לפי דם נועדה לחזק את הלאום – להכליל את מי שהוא צאצא לאזרחים ולא להכליל זרים שנולדו בטריטוריה. אני נולדתי בישראל. אבא שלי נולד בישראל. סבא שלי נולד ברומניה – ואני אזרח  רומני, למרות שאני לא יודע את השפה ואין לי שום קשר או הזדהות עם המדינה והלאום. אנחנו מקבלים אזרחות על בסיס זה שלמדינות האלה יש עיקרון אזרחות לאומני, לא טריטוריאלי. מדיניות כזו מלווה בדרך כלל ברצון להגביל את קבוצות המיעוט בלאום. כל המדינות החדשות שהוקמו אחרי מלחמת  העולם הראשונה היו עם הגישה הזאת, וזו עדיין הגישה הדומיננטית ברוב מדינות אירופה, וגם בישראל. היום כבר כמעט אין צורות נקיות של שני המודלים, אם כי המודל של אזרחות לפי דם עדיין חזק מאוד ביפאן, במדינות המפרץ ובישראל.

הפרדוקס הוא כמובן שהיהודים בישראל הם לא בני הלאום הרומני או הפולני. יותר מזה: כשהלאומיות של המדינות האלה הגיעה לשיא – משנות העשרים ובזמן מלחמת העולם השניה, הם נפטרו מהיהודים. רומניה גירשה והשמידה יהודים, ודרך אגב לא רק יהודים: היא גירשה הונגרים והחזירה גרמנים לגרמניה.

כך שזו אירוניה היסטורית – היהודים יוצאי מזרח אירופה זכאים היום לאזרחות פולנית או הונגרית, אבל הם נספחו ללאומים האלה בגלל טעות של ההיסטוריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, המדינות האלה מאוד לא רצו לתת אזרחות ליהודים שחיו בשטחן ומדינות המערב הכריחו אותן.

איך המדינות האלה מתייחסות לתופעה של ישראלים שמסתפחים אליהן?

בגרמניה ובפולין יותר מעוניינים בכך, וברומניה ובהונגריה כנראה פחות אוהבים את זה – כלומר לא מעודדים את התופעה ורק נותנים לאנשים מה שהם זכאים לו לפי החוק. גרמניה היא הכי ליברלית והכי מסייעת. היחס של השגרירות הרבה יותר חיובי ממדינות אחרות. למעשה היא גם ממש חורגת מהכללים למען היהודים, אם כי בתור הכללים המיוחדים אין אצלה חריגים. גרמניה גם קולטת בשנים האחרונות יותר יהודים מרוסיה מאשר ישראל. ישראל כמובן מאוד התנגדה למדיניות הזו. זה מנוגד לתפישה הישראלית כי זה אומר: מה אתם צריכים מדינה, תראו איזה יופי יהודים חיים בגלות. ברור שהם לא עושים את זה בשירות העם היהודי, אלא מתוך אינטרס של לגיטימציה עצמית. ברור גם שיש בזה עמדה קצת פטרונית – בעצם הם משתמשים בדרכונים שהם נותנים ובקליטת מהגרים מרוסיה כדי להראות ששוב יש חיים יהודיים בגרמניה.

ישראלים גם מאוד פעילים מבחינה כלכלית ברומניה, בולגריה ופולין.

זה מעניין, כי אנחנו חיים עם העמים האלה כבר 700 שנה. הקשרים הם עתיקים ויש להם היסטוריה ארוכה. גם לישראל כמדינה יש כיום חיבור מאוד טוב לכל המדינות של מזרח  אירופה. אנחנו במובן  מסוים חלק מהאזור הזה, גם אם טורקיה מפרידה אותנו ממנו. המדינה שלנו שייכת לעולם הזה. היא נבנתה כמדינה מזרח אירופית, וחיקתה יותר את המודלים של גרמניה ורוסיה מאשר את אנגליה וצרפת. נדמה לי גם שמבחינת התפיסה של הלאום, יש קרבה מסוימת בין ישראל למדינות כמו סרביה ופולין, שהעמים בהן מזדהים עם הסיפור של עם קטן ורדוף-תלאות שעבר שעבוד וחורבן, גם בסיפורי התנ"ך וגם בהיסטוריה המודרנית של היהודים. זה לא בהכרח עומד בסתירה לשנאת יהודים.

אתה טוען שיש קסם בדרכון עצמו, כאובייקט. שאנשים אוהבים להחזיק אותו, להראות אותו.

כן. כי הדרכון עצמו הוא הביטוי היחיד של האזרחות והזיקה למדינה – הרי לא חיים במדינה מעניקת האזרחות, לא משלמים שם ביטוח לאומי ולא משרתים בצבא. בשבילי, למשל, האזרחות הרומנית היא הדרכון. שום דבר אחר. בגלל זה אומרים "הוצאתי דרכון" ולא "הוצאתי אזרחות". זה עוזר לאנשים לראות בזה משהו שהוא מוצר. לא כרתי ברית דמים עם מדינה אלא הצלחתי לעשות קומבינה ולקבל איזה דוקומנט.

אתה כותב שרק בערך 10% מבעלי האזרחות האירופאית עשו בה שימוש כלשהו. עבור 90% הנותרים, הדרכון נותר כפוטנציאל בלתי-ממומש.

נכון. יש פנטזיה כזאת, שעם דרכון הם יעבדו באירופה. אבל אם בודקים את זה מגלים שזאת בעיקר פנטזיה. כי לגבי עבודה – המשכורות  בישראל לרוב יותר גבוהות מאשר באירופה בשביל עובדים מיומנים.  שוק העבודה של גרמניה וצרפת וגם של המדינות האחרות לא אטרקטיווי לישראלים בעלי יכולת השתכרות גבוהה כי הם יכולים לקבל משכורות גבוהות יחסית בישראל. אם יש להם מה לחפש איפשהו, זה בארה"ב. לכן בישראל לא כל כך מהגרים לאירופה. לגבי לימודים – הלימודים באירופה לא בחינם, כשמשקללים את ההוצאות האחרות זה יוצא יקר מאוד, במיוחד שגם צריך ללמוד שפה. גם שכר לימוד בישראל הוא לא גבוה באופן יחסי, בשקלול כולל. הלימודים באירופה גם לא בהכרח ברמה יותר גבוהה ברוב האוניברסיטאות. הלימודים בגרמניה, למשל, הם לא ברמה יותר גבוהה מאשר בישראל. לא במקרה ישראלים הולכים ללמוד כמעט רק בארה"ב או באנגליה – אבל שם הדרכון לא משפיע על שכר לימוד.
בסך הכול, ישראל מספקת רמת חיים שלא נופלת ממערב אירופה, לפחות בשביל אשכנזים. לכן אנחנו רואים עשרות אלפי אזרחים אירופאיים חדשים שמוציאים דרכון ונשארים בארץ.

בסופו של דבר, אתה טוען שהדרכונים הזרים לא מראים על היחלשות של מדינת ישראל, ושהחרדה מזה היא חסרת בסיס.

אני חושב שיש מן ההיסטריה המיותרת בחרדה הזאת. כי כמו שהסוציולוג ינון כהן כותב, המשמעות של ההצלחה הדמוגרפית של הציונות היא שנשמר רוב יהודי בארץ, ושיש שיעור גדל והולך של יהודי העולם שחיים בישראל. בעשור שחלף ישראל הפכה לקהילה היהודית הגדולה בעולם, ועד סוף העשור הנוכחי היא צפויה להכיל יותר ממחצית היהודים בעולם; המדד השלישי הוא שימור אוכלוסיה איכותית. ישראל כל הזמן נמצאת בתחרות מול המערב גם בלי קשר לדרכונים. אם רמת החיים פה היתה נמוכה, המוכשרים היו עוזבים. אם השכר הממוצע פה היה 5,000 שקל, יותר אנשים היו מהגרים. אין סנטימנטים בעניינים האלה לכן. הפחד מהדרכונים הזרים הוא בעצם די וירטואלי.

אבל הרי הפרויקט הציוני ניסה לבנות כאן אומה שמחוברת למקום. להוציא דרכון פולני זה כן סימן של ניתוק, בעיקר אם שמים את זה בהקשר של האידיאולוגיה של "ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודיי".

כן אבל יש מסגרת של גלובליזציה שבה האזרח הכפול הפך את הערך שלו. בעבר מעט מאוד מדינות הכירו באזרחות כפולה. עד שנות השמונים כמעט אף אחד לא קיבל אזרחות כפולה. זה היה אסור, כי אזרחות היתה אזרחות רפובליקאית, והאזרח נמדד כחייל פוטנציאלי. היום בגלובליזציה יש הגדרה אחרת של אזרחות טובה: האזרח הוא מי שמייצר שגשוג למדינה אליה הוא משתייך. האזרח הטוב הוא זה שמצליח לייצר קשרים בין מדינות. לכן אזרחים כפולים זה טוב. רומניה והונגריה רוצות שיהיו להן הרבה אזרחים כפולים, גם אם הן מעדיפות אזרחים כפולים בארה"ב מאשר בישראל. הרי נכנס כסף חוץ. בתוך המגמה הזאת גם הלאומיות הישראלית משתנה.

אז למה אנשים מוציאים דרכונים אירופיים?

עברתי תהליך מחשבתי במהלך המחקר. האינטרפרטציה הראשונית שלי היתה להבין את התופעה בתוך יחסי כוח בתוך מדינת ישראל, כלומר כסממן של זהות אשכנזית או זהות אירופית. במהלך העבודה ראיתי שבשביל ההסבר הזה צריך כל הזמן להניח תודעה כוזבת. להתעלם ממה שאנשים אומרים לי, כי הם אומרים דברים אחרים, לא מדברים על רצון 'להיות אירופאיים' אלא על יתרונות פרקטיים שהדרכון מקנה להם. אז בואו ננסה לראות את כל האלמנטים, ולא רק לראות בזה סימפטום לכך שהאשכנזים רואים שההגמוניה שלהם במדינה מתערערת ואז הם פונים לדרכון זר כדי לקבל חיזוק. לייצר הסבר שכולל בתוכו את הרבדים השונים של מה שאנשים חושבים, אומרים ועושים, ולא להניח שרמה אחת, סימבולית או מטריאלית, קובעת הכל.

ניסיתי להראות: יש כאן קבוצה של אנשים שהם תוצר של הגירה. הם צאצאים של קבוצה שבמשך מאות שנים מתפקדת כקסטת סוחרים ניידת. בקונטקסט ההיסטורי, אנחנו תוצר של מאות שנות הגירה ונדודים. ברור שאנשים ששייכים לקבוצה כזו יוציאו אזרחות זרה אם יש אפשרות כזו – פולנים, ממרוקאים ורוסים. יש כאן רווח שאפשר לממש: לקחת ארץ מוצא של הסבא ולהפוך אותה לכלי שימושי. זה משהו שיהודים עושים – למקסם יתרונות בתחום הזה של ניידות וגמישות כלכלית ופוליטית.

אבל בסופו של דבר, אין הסבר חד-משמעי לתופעה של הדרכונים הזרים. אפשר להוסיף רבדים, אבל  אי אפשר לבודד משתנה אחד. קשה מאוד לבודד משתנה אחד. האיחוד האירופי, גלובליזציה, יהודים, שינוי בהגדרת האזרחות – כל אלה משחקים תפקיד. אבל הדברים העיקריים לדעתי הם הגלובליזציה, שמפיצה אזרחות כפולה בעולם; וזה שבמצב שבו יש אופציה כזו, היהודים יהיו בין הראשונים שיקפצו על זה. כפי שטוען ההיסטוריון יורי סלזקין, הגלובליזציה קצת הופכת את כולם ליהודים.

כתבת שתופעת הדרכונים קשורה ל"אופייה של האוכלוסיה היהודית, אשר מוטבע בה הביטוס של קאסטת סוחרים ניידת". אבל בפועל, איך ההביטוס "מוטבע" בדור השלישי?

זאת התיאוריה של קרל מאנהיים. הדור השני רכש צורות התנהגות ולמד להפגין ישראליות שורשית. אבל כשהם מחפשים מודל של הורות הם מכירים רק את המודל של ההורים שלהם,  שעבר בלי שינויים. מאחורי הישראליות השורשית מסתתרת יידיע מאמע. זה מאוד דומה להשתלבות של יהודים במקומות אחרים. גם בארה"ב יהודים לא מתנהגים בצורה מאוד שונה – העובדה שפה זה המולדת משנה דברים מסוימים, אבל זה לא הכול.
אז הדור השני  מבקש מהם את זה, בהתחלה הם קצת עושים פרצוף, אבל אז קורה דבר מעניין: הם מצדיקים את עצמם באמצעות הדור הקודם. הם אומרים – אמא שלי, שהגיעה כפליטה מגרמניה או פולין היתה תומכת. הילדים רוצים, אז מי אנחנו שנגיד להם לא.

למה אתה הוצאת דרכון רומני?

פשוט רציתי את זה. שמעתי שיש  אופציה, וחשבתי שזה מגניב שיהיה. שמחתי כשקיבלתי את הדרכון עצמו. חשבתי שזה אולי שימושי. שזה מגניב. נמשכתי לחקור את התופעה הזאת בדיוק בגלל שתפסתי עד כמה הרצון שלי עצמי בדרכון היה מעורפל. אני חושב שמקרים כאלה שבהם אתה רואה את הרצון אבל לא יודע להסביר למה, אתה יכול לראות איך כוח מעמקים חברתי פועל דרך היחיד בלי שהיחיד ידע להסביר את זה.

מה זה אומר "זה מגניב"? המלה "מגניב" מצפינה ערך מסוים.

כמו שאני מבין את  זה, זה אומר שאתה מרגיש משהו, איזו קריאה, אבל אתה לא יודע להסביר למה. אם אני אשאל למה אתה מצחצח שיניים אתה תסביר: כי זה שומר על היגיינת הפה. יש לך הסבר אינסטרומנטלי-רציונלי. אבל אם אני אשאל: למה ברלין מוצאת חן בעיניך אתה לא תמיד תדע להסביר. זה קולה של החברה שמדבר דרכך. הדיספוזיציות ההיסטורית שגורמות לך להידלק על דברים מסוימים ולא על דברים אחרים. אפשר לשאול למשל למה ישראלים אוהבים את הודו? כי יש התלכדות בין המציאות של הודו לבין תפישות מסוימות, אלמנטים בדת ובמסורת היהודית, מיקום ספציפי של צעירים ישראלים ביחס למערב ולתרבות המסורתית היהודית, יש חיבור. הנקודות האלה, הרצון המסתורי הזה – הן מאוד מעניינות אותי. בתופעה של הדרכונים, משהו שהיה דוחה ומביך עד לאחרונה הופך פתאום להיות יוקרתי ואטרקטיבי, "מגניב". הסבר חד-ממדי או אינסטרומנטלי – למשל, "הם רוצים לברוח מהארץ" – לא יכול למצות את התופעה הזאת.

הרי יש משהו קצת קומי בדרכונים האירופיים. התופעה הזאת עושה יותר רעש ממה שקורה בשטח. מדברים על זה הרבה – איך להוציא, מי הוציא, אם זה טוב או לא טוב ועוד ועוד – אבל בסופו של דבר, לא עושים עם זה יותר מדי, כמעט אצל כולם בסוף הדרכון פשוט שוכב באיזו מגירה.

על החרם

23 ביוני 2010

שירה ביטון
ניו יורק

פה ושם, כבר לא לגמרי בחצי-פה, קוראים ישראלים להחרים את ישראל, והקולות האלה גם זוכים לתהודה שלא זכו לה קודם, וככל שיש כאן מחאה קולנית וחשובה נגד פשעים שמבצעת ישראל יש פה גם בעיה שאני מנסה לנסח לעצמי בצורה קצת גולמית דרך חלקי-אירועים שאני עוד לא בטוחה איך לקרוא אותם. אבל לפני כן צריך לומר שהדברים האלה לא נכתבים מישראל, הם נכתבים מניו יורק, והמיקום הוא קריטי – קריטי משום שמכאן הפוליטיקה שלי, בין השאר בעניין החרם, נחשבת אחרת מאשר קודם לכן. להיות זרה בארץ זרה, ועל אחת כמה וכמה, להיות בימים אלה ישראלית, אפילו במדינה כמו ארצות הברית, אפילו בעיר "יהודית" כמו ניו יורק, כרוך בחוויות יומיום שלא ידעתי בתור יהודייה בישראל. וגם החרם עשוי להיות נוכח בחיי היומיום שלי אחרת מאשר בישראל, ואולי הוא, או צל מקדים שלו, כבר נוכח כאן באיזה אופן.

האופן שבו אני רוצה לדבר על החרם נוגע להכללה שהוא כרוך בה, ועל האופן שהיא מהווה בעיה, קודם כל משום שלמרות שצוין בתקשורת כאילו החרם לא חל על אנשים אלא מוגבל ל"מוסדות רשמיים", בפועל באתר של BDS קשה למצוא גבולות כאלה והוא מנוסח בצורה גורפת נגד מוצרי תרבות ישראלים וספורטאים ישראלים, נגד מגעים כלכליים ונגד מגעים אקדמיים. הבעיה בהכללה הזאת נוגעת בין היתר בשאלות שלא אגיע לעסוק בהן כאן: למשל סוג האחריות וסוג הפעולה שמקודמים במסגרת החרמה גורפת כזאת (למשל: איזו ברירה הם משאירים למנכ"לית החברה המוחרמת?), או המקומות שבהם נעצרת ההחרמה – איזה גופים חזקים או גדולים מכדי שאפשר יהיה להחרים אותם ומי הנפגעים שמולם החרם יצליח לפעול בקלות (הקטנים, אמנים, וכו').
לעומת זאת השאלה שאני רוצה להעלות כאן נוגעת לבעיה העקרונית של החרמה מוכללת כזאת בתנאים המיוחדים של ישראל. נדמה לי למשל שקשה להקביל בין ישראל ודרא"פ לנוכח האופן שבו בנויה ההחרמה (העולם כולו נגדנו) לתוך השיח הישראלי המיינסטרימי ומתכנסת אל אותם רחשי לב שמתדלקים אסקלציות אלימות. אבל העיקר הוא שההכללה שבהחרמה גורפת צריכה לעורר כל מיני סוגים של פחדים שהשמאל בישראל, בגלל התנאים של השיח הישראלי, נוטה להזניח.

*

החיים בניו יורק השפיעו בכל מיני דרכים על הפוליטיקה שלי, חלקן ברורות יותר ואחרות, זה המקרה הנפוץ יותר, מורכבות מכל מיני אירועים או חלקי-אירועים שנתקלים בהם בצורות עקיפות, ששוקעים איפשהו אבל לא תמיד לגמרי מנוסחים.

למשל הבוקר, כשהצטרפתי לחבר ישראלי בבית הקפה השכונתי. ישבנו וקראנו, קשקשנו. הספרים שקראנו היו בעברית, והשפה שדיברנו בינינו היתה עברית. לא דיברנו בקול גבוה במיוחד: אנחנו בעיר זרה, והשפה שלנו לא מהאהודות. לא לחשנו, אבל בוודאי שלא הגענו לווליום של האמריקאים שישבו לא רחוק מאיתנו.

הצעיר שישב לידינו – כנראה סטודנט, עם ספר ומחשב כמו כל האחרים – הגניב אלינו מבטים. לא ידעתי אם הם עוינים, אבל ראיתי בהם שביקשו לסמן את עצמם, להבהיר יותר ממה שמבט מבהיר – בעיקר, לא הייתי בטוחה אם אני רואה נכון כשנדמה היה לי שהם חוזרים ונהדפים אל האותיות העבריות הצפופות – אבל היתה שם איזה אי נוחות ולכן הצעתי לא' שנסתלק משם. א' קם ועבר ברווח הצר שבין שני השולחנות, שאי אפשר היה לעבור בו בלי לחכך מעט את שניהם, ואכן כשעבר והרעיד את שניהם פלט שהוא "סורי", כמצוות הארץ הזאת, אבל זה גרם לאותו צעיר להירתע אחורה, לזרוק את הידיים רחב הצדה, תנועות מגונות במקום הזה, ואני, שהתעכבתי מאחור לרגע לאסוף את הספרים שלי שאלתי אותו מה העניין והוא ענה לי בקול רם מאוד משהו עם "אגרסיב" (זה הניק-ניים של ישראלים כאן) ועם "יו ת'ינק יו אוון דה פלייס".

אולי אם לא הייתי יהודייה שגדלה בישראל לא היה נתקלת בכזאת בעיה לקרוא את האינצידנט הקטנצ'יק הזה בו-במקום – לקרוא לו בשם, ודרך השיום הזה גם לזנוח אותו באגביותו. יכול להיות שככה הייתה עושה יהודייה מארץ אחרת, מזמן אחר. יכול להיות שבדיוק משום שגדלתי בתור יהודייה בישראל – לא רק שייכת לרוב החזק אלא גם מותנית "בבשר" להגיב לעוינות שמופנית לאותיות העבריות שאני מחזיקה – אחרי השיתוק של הרגע הראשון, ביציאה משם כבר הצטערתי שלא עניתי בחזרה מה שיכולתי לענות. ואחרי כמה צעדים כבר רציתי לחזור ו"להכניס לו מכות", כמו הבריונית הישראלית שאני רוצה לחשוב שלא הייתה שם כשנכנסתי לקפה.

המינוריות של הארוע הזה, והקריאה המנפחת שלו, זאת בדיוק הנקודה שלי כאן – האופן שבו העברית מסומנת בקונטקסט הזה סימון-יתר. זה לא רק מפני שהיא מפעילה אצל יהודיה ישראלית אזורים שלא בטוח עד כמה היו מופעלים באפריקאנס, אזורים שמותנים כבר בדרך ציונית מוכרת מאוד, היא גם מנכיחה את האופן שבו הגבולות של חרם כזה הם לא לגמרי יציבים, ומתכנסים באופן בלתי נמנע עם סנטימנטים מסוג אחר. מה ששוקע במקרה הזה, כמו גם במקרים אחרים שנתקלתי בהם פה ושם, גם הם קטנטנים, וגם בהם אני לא יכולה להיות בטוחה כמה ממשי וכמה מדומיין (כלומר מה קשור לציפיות שלי מהתגובות של זרים אליי בתור יהודייה ישראלית וכו' שקוראת באותיות עבריות אחרי – לדוגמה – שהמדינה שלה הורגת תשעה פעילים בדרך לעזה) – מה ששוקע, גם אם לא מנוסח עד הסוף, קשור באיזו בעיה שבהקשר הישראלי היא קשה במיוחד ביחס להתרה של הכללות גורפות ולאיזה פחד, מוכר ועם זה לא ממש מוכר, שהן מעירות.

גם אנחנו יודעים להיות מניאקים: פוסט חגיגי לפורים

23 בפברואר 2010

הסוציולוגים הירושלמים הפרופ' גדעון ארן, הד"ר נורית שטדלר והפרופ' אייל בן ארי פירסמו לפני כשנתיים מאמר בנושא פונדמנטליזם והגוף הגברי אצל חרדים ישראלים. במחקרם, מוכיחים השלושה שהחרדים מגלים התלהבות גדלה והולכת מאתגרים פיסיים ומאורח החיים הצבאי. אחד מביטויי הגבריות של החרדי החדש הוא תחפושות בפורים. לפי המחקר, בנוסף לתחפושות מסורתיות יחסית כגון משה רבנו או דוד המלך, גדלה הפופולאריות של תחפושות כמו טייס, חייל בצנחנים ושוטר. החוקרים רואים בכך ביטוי להערצה וקנאה של החרדים בגופניות הציונית – יחס שהיה סמוי אך נעשה גלוי יותר ויותר בחברה החרדית העכשווית.
במאמר מוסגר, יש לציין שגילויי הגבריות של סוציולוגים ירושלמים הם אולי שאלה דחופה לא פחות, אבל זהו נושא למחקר אחר. על כל פנים, את תצפיתם המעניינת של הסוציולוגים אני מזכיר לא כל כך בגלל מה שהיא אומרת על החרדי המודרני, אלא יותר כביטוי אקטואלי לקשר ההדוק בין חג הפורים לבין מסורת האלימות היהודית. ההיסטוריון אליוט הורוביץ מאוניברסיטת בר אילן כתב לא מזמן ספר בשם Reckless Rites הדן בנושא זה.
הורוביץ, שחיבר את הספר בהשפעת טבח המתפללים המוסלמים על ידי ברוך גולדשטיין בפורים 94',  מביא דוגמאות רבות ונשכחות למדי לטקסי ביזוי של סמלים נוצריים שנעשו לאורך ההיסטוריה בפורים, כגון יריקות והשתנות על צלבים. כל זה נעשה לרוב בסמוך לטקסי השריפה והתלייה של בובת המן. הוא סוקר גם כמה מקרים נדירים יותר של אלימות יהודית נגד גויים, כמו הוצאה להורג באישור השלטונות של רוצח נוצרי בצרפת במאה ה-12. כפי שמציינת רות מייזלס בסקירה על הספר, יותר משהורוביץ מבליט את מעשי האלימות עצמם, הוא מדגיש את המגמה של היסטוריונים יהודים מודרניים להסתיר ולהעלים את האירועים האלה, מחשש שבדל אלימות יידבק בדמותו של עמנו. אולי לא במקרה, ספרו של הורוביץ לא תורגם עד כה לעברית.

עונשו של המן, פרט מתוך הקפלה הסיסטינית. משתינים על הצלב

חג הפורים יכול, אם כן, להוות תזכורת לעובדה טריוויאלית ובכל זאת לא מובנת מאליה: גם יהודים בגולה ידעו לפעמים להיות די מניאקים. יש אפילו סיכוי שכמה מהדברים שהאנטישמים אמרו עלינו הם נכונים. ההצעה הזאת היא כמעט בגדר טאבו בדיסציפלינה של תולדות עם ישראל. ההיסטוריונים השמרנים/ציונים מגינים באופן טבעי על שמו הטוב של העם היהודי. אם הם ביקרו את "המנטליות הגלותית", היה זה בעיקר על הכניעות והרפיסות שיוחסו ליהודים, ולא על הגזענות שלהם. אבל גם היסטוריונים חדשים מהשנים האחרונות, פוסט או אנטי-ציונים, נוטים לא פחות לאידיאליזציה של יהודי הגולה, ומייחסים את כל מה שרע במצבנו העכשווי לציונות, או לפחות למודרניזציה. כמעט שום מידה רעה לא תיוחס לתלמוד או למסורת היהודית.
אבל בעצם, איך זה יכול להיות? למה לכל אומה יש כתמים שחורים בעברה, ורק היהודים תמיד יוצאים נקיים? העובדה שהיהודים לא נהנו מריבונות הקטינה אמנם את פוטנציאל האלימות שלהם, אבל לא חיסלה אותו לגמרי – כי גם אם כוחם הפוליטי היה מוגבל, הם החזיקו בצורות אחרות של כוח.
לדיוקן ההיסטורי הזה יש הסבר אחר, שנובע דווקא מאירוע כלשהו שהתרחש בעבר הקרוב יותר: השואה. האנטישמיות הנאצית הביאה לדה-לגיטימציה מוחלטת של כל טענה נגד היהודים והיהדות. יש בזה היגיון. לא נעים להיעזר בדוגמאות שמופיעות בדר-שטירמר.
ההיסטוריה היהודית, אם כן, היא היסטוריה שנכתבת בצל טראומה. אבל יש להודות: זה הופך אותה להיסטוריה די משעממת. היהודים תמיד יצדקו. אם הם מואשמים במשהו, זה יהיה כאמור רק בכך שהם כנועים מדי. אנו מדמיינים כל יהודי מאז רבן יוחנן בן זכאי  כאילו הוא מוזלמן העומד על הרמפה של אושוויץ. אבל המציאות היא אחרת: היו גם יהודים שמנים. היו יהודים שהתעמרו בגויים באכזריות, וזכו להגנת המלכים. היו פיראטים יהודים, והיו יהודים סוחרי עבדים, וקולוניאליסטים שידיהם מגואלות בדם. בזמנים חדשים יותר, היו כמובן יהודים שעמדו בראש מערכת הגולאגים הסובייטים, או שהובילו ביד רמה את משפטי הטיהורים בצ'כיה. וזה לפני שהזכרנו את רוצח ההמונים הנרי קיסינג'ר. מותר להודות: היו לא מעט יהודים מניאקים גם לפני המצאת הציונות ואריק שרון. איך אומרים הפסיכולוגים: זה טבעי. זה בסדר. זה ממש ממש בסדר.
כמו ההומואים, גם היהודים הם מיעוט נרדף די מיוחס. אפשר אפילו לומר שלאורך חלק ניכר מההיסטוריה, היינו קרובים יותר לצד של הרוכב מאשר לצד של החמור. אנו זוכרים בצדק את גירוש ספרד, אבל נוטים לשכוח ששנה לפני הגירוש, דון יצחק אברבנאל היה שר האוצר של פרדיננד ואיזבלה. לפעמים גם די השתלם להיות יהודי – וגם זה הסבר לעובדה ש"שרדנו 2000 שנה כנגד כל הסיכויים". אם יציעו לי להיוולד במאה ה-16 בגרמניה, אעדיף כנראה להיוולד כיהודי מאשר כאיכר שוואבי.
לפני שלוש שנים, סיקרתי את המהומה שהתחוללה סביב פרסום הספר "פסח של דם" של פרופ' אריאל טואף מאוניברסיטת בר אילן. אני  זוכר איך ההיסטוריון המבוהל שוחח איתי מהחדר במלון שבו הוא הסתגר ברומא, ואמר את המלים שעוררו סערה: "הוכחתי לאורך עשרות עמודים שעניין הדם היה מרכזי בחג בפסח", הוא הסביר לי. "על סמך מדרשים רבים, הגעתי למסקנה שהיה שימוש בדם בחג הפסח, בעיקר אצל יהודי אשכנז, ושהיתה אמונה בסגולות הרפואיות של דם ילדים. התברר שבסגולות של יהודי אשכנז היה שימוש באבקות שעשויות מדם".
ברגע הראשון, חשבתי שעדיף לא לפרסם את מה שהוא אמר לי. יש סודות שעדיף לשמור בתוך המשפחה. אבל מהר מאוד שיניתי את דעתי. קודם כל, כי זאת היתה סנסציה. וחוץ מזה, כי אם העם היהודי יהפוך למין כת ששומרת סודות בפנים (זה מזכיר לי שנסעתי לא מזמן עם אחד הדודים שלי, שהזכיר מישהו שעבר לגור במושב שדות מיכה. ציינתי שזה המקום שבו, לפי ויקיפדיה, שוכן מאגר הטילים הגרעיניים של ישראל. הדוד שלי כמעט עשה תאונה ואמר: ששש! זה סוד. מה שמצחיק, שרק שנינו היינו באוטו) זה באמת יהיה הסוף שלנו.
בסופו של דבר, התברר שהממצאים של טואף היו די מפוקפקים, בלשון המעטה. אבל עצם המחשבה על מה שהוא אמר העלתהבי מחשבה מבהילה: אולי בעצם אנחנו לא יודעים כלום על ההיסטוריה היהודית? אולי בעצם היהודים לא היו כאלה צדיקים? הרי מי שמעצב את השקפת העולם שלו לפי מה שמלמדים אותנו במערכת החינוך הציונית, יכול להסיק שגם הנצרות היא דת ממש מתועבת. מי שמתקרב מעט לטקסטים מגלה תמונה מעט יותר מורכבת.
עד לפני כמה עשורים הסיפורים על היהודים המנוולים היו מוכרים היטב בקרב היהודים עצמם. קחו למשל את הסיפורים על המאפיונר היהודי בניה קריק, בריון ומלך הבריונים מאודסה, שמספר איזאק באבל. נראה שהיום אי אפשר היה לכתוב את הסיפור הזה. גם בניה קריק הוא אחד מקדושי השואה – ואם לא הוא, אז הבן שלו. מצד שני, כמו הרבה דברים בישראל, מה שאסור להגיד נאמר כל הזמן. כלומר: כטענה או קביעה, להגיד שהיהודים גזענים זה ממש אסור. אבל להגיד על מישהו שמוחה נגד הגזענות הישראלית שהוא "לא יהודי" זה ממש לגיטימי בישראל 2010.
דרך אגב, היהודים הם לא לבד. יש עוד כמה עמים שנהנים ממעמד של קדושה, בדרך כלל בזכות הדיכוי שהם סבלו בעבר. בנוסף ליהודים, אפשר למנות ברשימה הזאת את הארמנים, הטיבטים, האירים והצ'כים. במידה רבה, גם הפלסטינים. על הטורקים, הסינים, הגרמנים והסרבים אפשר ללכלך חופשי, אבל אם תגיד משהו נגד הארמנים זה יהיה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט. אני מודה שהיחס הזה עורר בי מידה מסוימת של חשדנות כלפי כל העמים האלה.
ואכן, גיליתי שהחשד די מוצדק. ארמניה בת זמננו התגלתה לי כמדינה קווקזית מסוגרת, מושחתת ודי קסנופובית. לגבי טיבט – יש צדק מסוים בטענתם של הסינים שהמשטר הפיאודלי הרגרסיווי שהיה שם לפני הכיבוש לא היה בדיוק מופת של דמוקרטיה. האירים הם קתולים פנאטים לאומנים, שבעשורים האחרונים השתכרו קצת יותר מדי מהקפיטליזם. הצ'כים לא היו מאוד שונים מהאוקראינים אם לא היתה להם את גרמניה בהישג יד. לגבי הפלסטינים: כל דבר רע שאני מצליח לחשוב עליהם הוא בעצם באשמתנו. אבל אני בטוח שיש משהו. אשמח להצעות.
בכל מקרה, נראה לי שמחשבה כזאת יכולה לאוורר קצת את הדימוי הצדקני של העם היהודי. ויש לציין: בשנים האחרונות מתברר יותר ויותר, שהניסיון להדוף בהיסטריה כל ביקורת על היהדות (קל וחומר על הציונות) לא ממש עוזר לנו בטווח הארוך. להיפך – הוא מתחיל לעצבן את הגויים, מה שמתבטא בתופעות כמו מחמוד אחמדינג'אד. טאבואים נוקשים מדי תמיד יוצרים מתח שיתפרץ בשלב זה או אחר, בין אם מדובר בסקס או באנטישמיות.
חג הפורים, אם כן, הוא הזדמנות טובה להיזכר בכל העוולות של היהודים לדורותיהם. אם מוסיפים לכל מה שהוזכר עד כה את הטבח של ברוך גולדשטיין, (שבין השאר חיסל את הסיכוי שהיה טמון בהסכמי אוסלו לשלום) לגמרי סביר לבקש שפורים ילווה ביום הזיכרון לקרבנות היהודים. למה לא? מצדי שתהיה צפירה בשמונה בערב, ואחר כך אפשר לרקוד וכל זה.

חשיפה: הרומן הסודי של היהודים עם הקפיטליזם

10 בפברואר 2010

בהוצאה לאור של אוניברסיטת פרינסטון יצא לפני כחודש ספר הנושא את הכותרת המסקרנת Capitalism and the Jews, פרי עטו של ג'רי ז' מולר. מולר, היסטוריון מהאוניברסיטה הקתולית של וושינגטון, מסביר בפתח הספר שהיחסים בין היהודים לקפיטליזם לא נחקרו במידה מספיקה, בין השאר מכיוון שהם "נופלים בין הכיסאות" בין שתי הדיסציפלינות – היסטוריה יהודית וכלכלה. הוא עצמו סוג של ניאו-שמרן קנאי (או אולי סתם שמרן קנאי. לפעמים גם התוספת ניאו היא מחמאה מיותרת), ובהתאם לכך מציג בספר נראטיב פשוט למדי, שממקם את היהודים בתפקיד הבנים הנבחרים של הקפיטליזם. לטענתו, הקפיטליזם הוא הגורם המעצב של ההיסטוריה היהודית, ולפיכך גם ההתנגדות לקפיטליזם היתה ועודנה סוג של אנטישמיות. וכך גם להיפך: באותה מידה שהיהודים זכו ליחס כפוי טובה משום שהמציאו את הקפיטליזם, והקפיטליזם הוכתם בגלל הקשר ליהדות. הוא מבסס זאת בין השאר באמצעות פירוט התפקיד המרכזי של יהודים בייסוד המערכת הפיננסית האירופית.

שלדון אדלסון ואני מתכננים את המשך ההיסטוריה היהודית

מוזר, כי אני נזכר שסבתא שלי סיפרה לי איך במלחמת העולם הראשונה, חיילים גרמנים השתלטו על הבית של אבא שלה באוקראינה של היום. בשעות הבטלה, הקצין הגרמני, מיור ברוטבק,  נהנה להתווכח עם אבא של סבתי, והטיח בו שמשה היה הקומוניסט הראשון, ולכן כל היהודים הם קומוניסטים (למי שציפה שבמשפט הבא יקרה משהו נורא, צר לי לאכזב אותו. הקצין הגרמני דווקא הביא פירות יבשים, ולימד את סבתא שלי את האלף-בית, אם כי יום אחד הוא התעצבן וירה בפרה המשפחתית). האמירה הזאת היתה סוג של קלישאה במחצית הראשונה של המאה ה-20, וגם אחר כך; והקלישאה הזאת אומצה על ידי יהודים וגויים, סוציאליסטים וקפיטליסטים. זה לא מפתיע, בהתחשב בחוסר הפרופורציה המוחלט בין חלקם הקטן של יהודים באוכלוסייה האירופית לבין ייצוגם המאסיווי בהנהגת המפלגות הקומוניסטיות, כפי שמתאר היטב יורי סלזקין בספרו.

אבל בעידן הנוכחי, סיפור האהבה של היהודים עם השמאל הוא סיפור שלא מועיל כמעט לאף אחד לספר אותו. ההיסטריונים של עם ישראל הם ברובם ציונים, והציונות מנהלת כרגע רומן לוהט עם הימין העמוק (בפרפרזה על יו"ר המפלגה הסוציאליסטית הישראלית). בתקופה שבה היהדות מזוהה עם ישראל, וישראל ניצבת בחזית הריאקציה ומגלמת את ההתנגדות הקנאית ביותר לכל צורה של אנטי-קולוניאליזם, משפט בינלאומי וסוציאליזם – בתקופה כזו הזיקה ההיסטורית בין היהודים לשמאל הופכת לפרט שרבים מעדיפים להדחיק. אפילו על הזיהוי המרכזי שהתקיים בתעמולה הנאצית בין יהדות לבולשוויזם לא ממש מלמדים בבתי הספר של גדעון סער; מישהו עוד עלול לשאול שאלות, ולשמוע שמות כמו רוזה לוקסמבורג, קרל ליבקנכט וגוסטב לנדאוואר. את אלה עדיף לשכוח, או לפחות אין סיבה לזכור. בסופו של דבר, אפילו "הזיכרון היהודי" הוא לא בלתי מוגבל.

מולר מעדיף להתמקד ביהודים שהקימו את הדויטשה בנק ואת דרזדנר בנק. זה לגיטמי, אך כדאי לשים לב להקשר הרחב יותר שבו הדבר נעשה. הסובייקט הנוכחי של ההיסטוריה היהודית, כפי שהיא נכתבת באמריקה וישראל, הוא הקפיטליסט השמרן – מוולסטריט או מדרזדן. ההיסטוריה משוכתבת לאחור כדי לתאר את הסיפור היהודי כסיפור של יזמים ובעלי נכסים, שהיו מוכנים לברוא עולם נפלא של יוזמה חופשית אלמלא כמה בולשוויקים ונאצים עמדו בדרכם. הפרטה היא בכלל סוג של יידישקייט. מיציאת מצרים והלאה, כולנו היינו בנימין נתניהו-ים או שלדון אדלסונים. ואלה שלא היו, כנראה לא היו ממש יהודים.
מולר טוען שהזיהוי של יהודים עם קומוניזם הוא עיוות. הוא  אינו מתעלם מתפקידם של היהודים בקומוניזם, אבל הוא מסביר זאת בכך ש"קיומה של האנטישמיות עזר לדחוף חלק מהיהודים לתנועה שהבטיחה להעלים את האנטישמיות על ידי ביטול שורשיה, שלפי תפישה זו היו נטועים בקפיטליזם עצמו". במובלע, הוא אפילו מאשים את המהפכנים היהודים בעליית הנאציזם. לשיטתו, "בגרמניה, שבה האנטישמיות הפוליטית היתה בירידה לפני 1914, תפקידם של היהודים במהפכות שאחרי המלחמה היה המרכיב המרכזי בתחיית האנטישמיות בימין". זה נשמע כמו סיפור אהבה מפוספס – הימין ממש רצה לאהוב את היהודים, אלמלא כמה ליבקנכטים שקלקלו את ההרמוניה.

אבל לא נורא. זה יותר טוב מ"יהודים ומלחמה בטרור: מאברהם אבינו ועד אבי דיכטר". וגם זה עוד יבוא. החבר'ה במרכז שלם לא יושבים בחיבוק ידיים.