הרובע הקווירי ברחוב מטודלה: סיפור אופטימי בעקבות יום ירושלים

1.

לפני כמה חודשים אמרה לי מישהי, חצי בצחוק, שברחוב בנימין מטודלה מתהווה רובע קווירי. רחוב מטודלה, יש לציין, הוא רחוב ממוצע למדי, אולי קצת יותר סואן מהרגיל ברחביה. יש שם חנות פרחים, סניף של קופת חולים כללית, ולאחרונה גם בית קפה חביב, “קרוסלה" שמו, במפגש עם דרך עזה. הניגוד בין חזותו השלווה של הרחוב לבין הצגתו כרובע קווירי שעשעה אותי. אחרי הכל, כשאומרים רובע קווירי (הגם שכל העניין די פאסה) אני חושב על המארה בפאריס, שכונת קרויצברג הברלינאית או צ'לסי בניו יורק. לכן מיהרתי לצייץ על כך בטוויטר שלי: “ברחוב מטודלה מתהווה רובע קווירי, עם שלוחה ברחוב התיבונים" (את התיבונים הוספתי סתם כי אני אוהב את הרחוב הנידח הזה, ולו בגלל השם).

לאחר שבועיים–שלושה קיבלתי פתאום טלפון מכתב חביב של אחד העיתונים הארציים היוצאים לאור בתל אביב. “הבנתי מעוקב שלך בטוויטר שבירושלים יש התעוררות לאחרונה, בעיקר בסצנה ההומואית, ובעיקר סביב רחוב בנימין מטודלה".

בתחילה חישבתי לפרוץ בצחוק, אבל אחרי כמה שניות התעשתתי והחלטתי ללכת על זה. אחרי הכל, זו יכולה להיות דוגמא ל"מיתוס יוצר מציאות" במובן הכי חיובי של הביטוי. אם תתפרסם כתבה על כך שמתהווה רובע קווירי במטודלה, אולי אכן יתהווה רובע קווירי במטודלה. חוץ מזה, אמרתי לעצמי, הרי זה נכון שבירושלים יש התעוררות מסוימת בשנה האחרונה – בתי קפה חדשים נפתחים, חלקם נעימים, גם חנויות ספרים חדשות, והפעילות הפוליטית בשייח ג'ראח ובמוקדים אחרים (למשל המאבק נגד מכירת רחביה לתושבי חוץ) גורמת לאנשים להתחבר מחדש לחיים בעיר. אלא שבדרך כלל מופעי השינוי הללו הולכים לאיבוד בתוך הנראטיב המוביל, הכמעט בלעדי בשנים האחרונות – ירושלים שוקעת, נעלמת תחת הגלים השחורים ה"לא ציוניים", כלומר חרדים וערבים. הנה, זו עשויה להיות התרומה הקטנה שלי: “הרובע הקווירי במטודלה" כחלק מהתהוותו של סיפור חדש.

לכן אישרתי באוזני הכתב שבירושלים אכן יש התעוררות, כולל בסצנה הקווירית. הבטחתי גם להשיג לו במהרה מספר קווירים מרחוב מטודלה שיוכלו להעיד על כך (מצאתי לפחות שלושה ועוד אחד מרחוב אלפסי הסמוך). ואולם, זה לא עבד. הכתב דיבר עם אדם או שניים מ"הבית הפתוח", כלומר מבכירי הממסד הלהט"בי בעיר, והם ביטלו זאת מכל וכל. לא רק שאין התעוררות, יש הידרדרות. ועכשיו, אני שואל אתכם, קוראים וקוראות יקרים: זה לא מיתוס? ואיזה מיתוס אתם מעדיפים?

המפגש בין הרחובות עזה, האר"י ובנימין מטודלה, 1950 (תצלום: חנה לוירר)

לא בטוח שאנשי הבית הפתוח הם הכתובת המוסמכת לשאול על מצבם של קווירים בירושלים, אבל אני מסכים שהם ודאי אוחזים ביותר נתונים רלוונטיים ממני. נסכים גם שבעיר בה דקרו משתתפים לא מזמן במצעד הגאווה המצב יכול להיות יותר טוב. עם זאת, אני מנסה לומר שהעובדות הן לפעמים פחות חשובות מהמשמעות הפוליטית והתרבותית הניתנת להן, ולבטח פחות מהסיפור שבו הן משתלבות.

שתי דוגמאות יעזרו להבהיר את כוונתי. השבוע קראתי ראיון עם האדריכל הירושלמי דוד קרויאנקר לרגל זכייתו ב"אות יקיר ירושלים" או משהו כזה. קרויאנקר ביכה כצפוי – כל כך צפוי – את ירושלים של פעם, וספציפית את רחביה שהפכה, לדבריו, ל"שכונה דתית חרדית". עכשיו, כמי שגר ברחביה, אני יכול להעיד שזו טענה תמוהה. גרים פה יותר דתיים מאשר בתקופת ילדותו של קרויאנקר, אבל גם הרבה חילונים וסטודנטים, והפרהסיה בה די מזמינה לחילונים.

אבל אני לא רוצה "להפריך" את הטענה של קרויאנקר, פשוט מפני שאני לא רואה בטענה "רחביה הפכה לשכונה דתית–חרדית" טענה עובדתית. זו טענה שאמנם נסמכת על עובדות אובייקטיביות, אבל היא בה במידה מבטאת את המשמעות הסובייקטיבית שדוד קרויאנקר מעניק לעובדות. ניתן – ורצוי – להעניק להן משמעות אחרת. כך, מזווית הראייה הסובייקטיבית של קרויאנקר, זה לא בלתי סביר לקרוא לרחביה שכונה דתית–חרדית. אם בילדותו היו בה, לצורך העניין, 10% דתיים, ועכשיו, שוב לצורך העניין, יש בה 60% דתיים או חרדים (איני מכיר את הנתונים המדויקים), אז למה לא לקרוא לה ככה? מתי הופכת "שכונה חילונית" ל"שכונה דתית”? אולי מספיק לכך רוב דתי של 60%?

לעומת זאת, מהזווית שלי כתושב חדש יחסית ברחביה זו טענה מוזרה. אני לא מרגיש שזו שכונה דתית–חרדית, ויותר חשוב – אני חושש שזו טענה מזיקה ומייאשת מבחינה פוליטית. ודאי שהעובדות חשובות פה, כלומר אם היו ברחביה 95% דתיים, אז להתנגד לטענה "רחביה היא שכונה דתית–חרדית" היתה ממש הכחשה של המציאות, גם אם זה בשם אידיאל פוליטי נאצל. אבל המצב אינו כזה – העובדות, כפי שהן, מאפשרות לנו טווח רחב יחסית של משמעויות לבור מתוכן.

דוגמא שנייה: אפריים סידון נשאל ביום ירושלים, שוב כצפוי, מדוע עזב את ירושלים. ירושלים, לדעתו, היא "העיר המלוכלכת ביותר בארץ". עכשיו, ברור שירושלים היא לא העיר הכי מלוכלכת בארץ (ויעיד על כך אחד הטוקבקיסטים שהזמין את סידון לבקר באשקלון). יותר מזה, אני מניח שבשנות השבעים והשמונים – עליהן מתרפק סידון – שכונות רבות בירושלים היו מלוכלכות מאוד (אותן שכונות שגם כיום הן הכי מלוכלכות, אלה שמדחיקים מהתודעה ב”יום ירושלים”). אם ככה, שוב יש פה מקרה בו מוענקת משמעות מסוימת, בעלת השלכות תרבותיות–פוליטיות מזיקות, לעובדות שיכולות לקבל משמעות אחרת.

אפשר לתקוף זאת מעוד כיוון – מה כל כך רע בלכלוך? כחובב ערים מושבע, אני מוצא ערים מלוכלכות מעניינות הרבה יותר. באירופה, לצערי, הפכו מרכזי הערים לדיסנילנד סטרילי ומצועצע. זכור לי שפעם הילכתי באוסלו יום שלם, מבקש את נפשי למות מול ארמון המלוכה הצהבהב ובטיילת הים שטופת הרוחות. רק כשהגעתי במקרה לגרונלנד – שכונת הצעירים והמהגרים המלוכלכת – נצרבו בתודעתי כמה חוויות משמעותיות יותר.

ארמון המלוכה באוסלו. ביקשתי את נפשי למות

הנראטיב המוביל בשנים האחרונות בכל הנוגע לירושלים הוא זה של השקיעה–בכייה–תלונה–חרדה. זה מתחיל כאמור במשמעות המוענקת לעובדות שניתן למשמע גם באופן אחר, וממשיך בסיפור הגדול יותר שבו הן משולבות. כך למשל, הלכלוך (שלא נכחיש שיש בה) הופך אותה מיד ל"הכי מלוכלכת", ואילו אז ממקמים את הטענה הזו בסיפור של שקיעה, בבחינת "אומרים שהיה פה נקי לפני שנולדתי".

כמובן, ירושלים היא רק מיקרוקוסמוס של נראטיב השקיעה–בכייה–תלונה–חרדה התקף לישראל כולה. קוראות רבות ודאי שמעו באיזו שיחת סלון את המשפט: “תסתכלו על ירושלים ותראו מה יקרה פה בעתיד". הנראטיב הזה עובד לכל רוחב הקשת הפוליטית: בימין חרדים משקיעה בגלל התרבות הערבים, במרכז הקיצוני (או במה שמכונה ה"שמאל הציוני") חרדים מהחרדים ומהערבים, בשמאל חרדים מהחרדים ומהימין.

אני לא מאשים את העיתונאי החביב מפרשת מטודלה: כוונותיו טובות, אבל העיתונות היום שמרנית ופחדנית מכדי לאמץ גישה יצירתית יותר בהצגת המציאות. העיתונות הזו מעדיפה לחשוב שהיא מתארת את המציאות כפי שהיא, בעודה ממחזרת למעשה, ללא שמץ מודעות עצמית, את הנראטיבים השגורים – במקרה דנן ירושלים השוקעת, הנעזבת (קראו את כרמית גיא בהקשר הזה, על הטלפונים השבלוניים מכתבים לפני יום ירושלים). גם את דוד קרויאנקר אני מתקשה להאשים. אחרי הכל, לכמה מודעות עצמית אפשר לצפות מאדם ש"עקרונית מתנגד לבנייה בשייח ג'ראח", אבל בוחר להתכבד בפרס "יקיר ירושלים" ביום המסמל יותר מכל את הדיכוי והנישול במזרח העיר?

מה שכן, נראה לי רצוי שלפחות השמאל – בירושלים בפרט ובארץ האמורי בכלל – יאמץ גישה אלטרנטיבית ויצירתית למציאות. הגיע הזמן לספר אותה באופן שהופך את העתיד לקצת יותר מזמין. אחרי הכל, חלק מהמשמעות של היות–שמאל היא איזו מכוונות לעתיד, ופחות נוסטלגיה מהסוג המתרפק.

במובן הזה ירושלים היא אכן מיקרוקוסמוס, ועשויה לבשר משהו לערי הארץ האחרות. דווקא כאן, אל מול הרעות המאיימות עלינו לכלותנו, תיבחן היכולת לזקק, מהעובדות היבשות, סיפור חדש ומרגש.

2.

אם דרשתי סיפור אחר, הנה ניסיון קצר להתחיל לכתוב אחד כזה: עברתי לפה לפני שנתיים, אחרי שלוש שנות מגורים בתל אביב. אני נהנה לגור בירושלים, אבל גם את תל אביב אהבתי ואני עדיין אוהב לבקר בה. לכן הסיפור הירושלמי שלי לא ייגזר לפי הניגודים המוכרים בין ירושלים לתל אביב. אני לא חושב שכיף בירושלים כי "שקט" ו"קדוש" ו"תרבותי" פה לעומת הרעש החולי והפרחי של תל אביב. הניגודים הללו אמנם מפרנסים את הדמיון העברי לפחות מאה שנה ואני לא חושב שאפשר או כדאי לבטל אותם (לפני שנה קראתי את "תמול שלשום" וגיליתי שכבר בתחילת המאה הקודמת הם היו נפוצים, עוד טרם היות תל אביב – בהשוואות בין ירושלים ליפו). ואולם, יש טעם לנסות ולנסח, כאמור, גם סיפורים אחרים.

הדבר הראשון שזכור לי לאחר המעבר לירושלים הוא התחושה החריפה והמסקרנת של היות–מיעוט, ככל שגבר אשכנזי בישראל יכול להכליל עצמו בקטגוריה הזו. בהתחלה היתה לי אובססיה: למיין ולאפיין את העוברים והשבים. בעוד שנשים קל מאוד למיין להיותן דתיות או חילוניות (נגיד, לפי החצאית), אז באשר לגברים רבים, הייתי צריך להמתין שהם יעברו על פניי כדי להביט לאחור ולבדוק אם הם חובשים כיפה. אבל עם הזמן למדתי להבחין, כבר מרחוק, ב"אנשים כמוני", לאו דווקא חילונים אלא צעירים מהמרחב התרבותי והחברתי שאני משתייך אליו (שיש גם דתיים ששותפים לו, לפחות בירושלים). בקיצור, נראה לי שפיתחתי את השפה האיזוטרית המאפיינת מיעוטים, מין רדאר המאפשר להתביית על סימנים לא מפורשים, כאלה שרק חברי הקבוצה יודעים לקרוא. זה מוכר ממיעוטים מיניים (הגיידאר המפורסם) אבל גם, למשל, מאבותינו האנוסים בספרד ופורטוגל.

אני מוצא שזה הופך את ההסתובבות ברחוב להרבה יותר מעניינת. העוברים ושבים ממקדים אליהם את מבטיי, ואילו אני נהנה לחשוב שאולי גם אני זוכה ליותר מבטים. מעבר לכך, זה מגביר את מרכיב האי–ודאות של האינטרקציה הרחובית: אחרי הכל, אולי חצאית היא סימן ל"דתייה", אבל יש גם חילוניות רבות שלובשות חצאיות. ואפילו בעל הכיפה השחורה עשוי להתגלות כאחר מאיך שהוא נראה בתחילה. אולי הוא דווקא אחד מאותם צרפתים כמעט–חילונים החובשים כיפה שחורה ולא סרוגה? או שמא מדובר ביהודה שאול הנערץ, מייסד שוברים שתיקה? (ופה המקום לציין שהשמאל הירושלמי, כך אני מתרשם, הוא יותר פלורליסטי מהמקביל התל אביבי). בירושלים, מפני שהדתיים מהווים בה רוב די בטוח בעצמו, מתגלים למבט הבוחן הרבה יותר גווני גוונים של קיום דתי וחרדי, מאשר הגוש המונוליטי של הדוסים כפי שנהגתי לחשוב עליו בעבר (במידה רבה כי כך הם מציגים את עצמם בדרך כלל, בהיותם מיעוט מתגונן).

הכניסה להוספיס האוסטרי. השטרודל דווקא לא משהו

בקיצור, אני נהנה לגור בירושלים כי יש בה הרבה מרכיבים שהופכים סביבה אורבנית לסביבה אורבנית מוצלחת – ערב רב של אנשים מגוונים, רחוב משתנה המזמן הפתעות לרוב, ארוטיקה ודינאמיות של המרחב הציבורי, רגשות חזקים. בהליכה של כמה שעות אפשר לחוות את התזזית הקדם–שבתית במאה שערים, ללגום קפה בבית קפה וינאי, להפגין עם יהודים וערבים בשייח ג'ראח ולנוח בצל החרובים של רחביה.

אני יודע שזה נשמע מתענג ומרוצה-מעצמו להחריד, קצת כמו כתבה של נירה רוסו: לשתות קפה לפני או אחרי העוולות בשייח ג'ראח. אחרי הכל, היכולת לנוע כרדיקל חופשי בין הקשרים שונים ודאי מעידה על הפריבילגיות שלי כיהודי–אשכנזי. נאסר גאווי, למשל, ממנהיגי המאבק נגד הנישול בשייח' ג'ראח, אינו יכול לזוז מהאוהל שנטע בחזית הבית הגנוב שלו.

אבל הפריבילגיות שלי לא ילכו לשום מקום אם אתעלם מהן. זה סתם יוביל לניכור עצמי. יתרה מכך, אני מאמין שאפשר לנתח ברצינות את יחסי הכוח בירושלים (ובכלל) ולפעול בהתאם – להיאבק למשל בדיכוי בשייח ג'ראח – אבל מבלי להיכנס לדיכאון בעצמך. זה טוב יותר לבריאות, אבל ודאי גם אפקטיבי יותר מבחינה פוליטית. אני בספק עד כמה סיפורי שקיעה ודיכאון עשויים לסחוף את ההמון.