"אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים"

ישראל 2012: הוצאות הספרים קורסות. הסופרים מביעים מחשבות אובדניות. ערוץ 10 קורס. העיתונות קורסת. האופוזיציה מתכווצת לגודל זעיר. לכאורה, הכול עומד בסימן שקיעה. כל עמודי התווך שאמורים לתמוך בחברה ליברלית מתמוטטים בזה אחר זה. מספרים לנו שהפרויקט היחיד שמתרחב בהתמדה הוא ההתנחלויות, על חשבון כל דבר אחר.

אבל יש עוד משהו שמתחזק ומתעצם יותר ויותר: הומואים. הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטראנסים. שווה ללכת למצעד הגאווה רק כדי להיווכח שוב באופן המוחשי ביותר: הפרויקט הלהט"בי הצליח באופן די מדהים. מספר עצום של ילדים, נערים וצעירים מאמצים לעצמם את הזהות הגיית, כמעט בכל מקום בארץ.

אני יוצא מהנחה שהזהות המכונה gay אינה זהות אוניברסאלית "נתונה", שאנשים נולדים לתוכה. גברים ונשים בוחרים לאמץ לעצמם את הזהות הזאת מכל מיני סיבות, אך בין השאר כי היא אטרקטיבית ביניהם. ועם זאת, להיות גיי זה לא כמו לקנות לעצמך אייפון. זה לא דבר של מה בכך, ויש לכך השלכות רבות משמעות.

אולי מיותר להגיד, אבל ההומואים כבר לא ייעלמו לשום מקום. בישראל מתהווה קבוצת מיעוט משמעותית מאוד ומושרשת מאוד של להט"בים. אני רוצה לפיכך לטעון שהלהט"בים הם הרגל בדלת הנסגרת של הדמוקרטיה. במצעד הגאווה ביום שישי הבנתי שבישראל לעולם לא יהיה משטר פאשיסטי. היא תהיה, והיא כבר עכשיו, משטר אלים ומסואב מאוד. ועם זאת לעולם לא יהיה כאן משטר פאשיסטי, אלא אם יהרגו את כל ההומואים. אבל זה לא יהיה קל – הם נמצאים בכל מקום.

הטענה האחרונה עשויה להישמע מוזרה, נאיווית ואנכרוניסטית. אפשר לטעון שאין שום קונפליקט בין הומוסקסואליות להידרדרותו של המשטר. במיוחד לא היום, בעידן ההומו-לאומיות, שבו הומואים רבים יוצאים מהארון כליכודניקים, ויריב לוין מחזיר להם אהבה. גם ראש הממשלה אוהב הומואים, ואשתו עוד יותר. קהילת הלהט"ב עוברת נורמליזציה מהירה בתוך הציונות. זאת הצורה הפסימית לבחון את הדברים – ביקורת הפינקווש וההומו-לאומיות, שזוכה לעדנה בחוגים הרדיקליים בשנים האחרונות.

אבל הפעם, אני רוצה להיות אופטימי יותר, ולהסתכל על התהליכים האלה מהכיוון ההפוך. העובדה שלהט"בים הם כבר לא בהכרח אשכנזים מצביעי מרצ היא חיובית יותר מאשר שלילית. והליכוד החל ללקק לקהילה רק אחרי שגילה שאי אפשר להיפטר ממנה, והבין שהיא קבוצה עם כוח.

ודווקא אם הלהט"ביות נטמעה היום בתוך הציונות, אין ספק שזוהי חוליה די רופפת ובעייתית בתוך הקואליציה המרכיבה את מדינת הליכוד העכשווית. לטוב או לרע, ההומוסקסואליזציה של החברה הישראלית מנוגדת לגמרי לכיוון המזוהה לכאורה עם העידן הנוכחי – הקצנה דתית, הקצנה לאומנית והסתגרות.

גם כאשר הומואים מנחים תוכניות ריאליטי, לסביות מפקדות על קורסים לחבלה וטראנסיות רוקדות על סירות של השייטת עם דגל ישראל – אורח החיים הלהט"בי עדיין שונה מאוד מהמודל הסטנדרטי של החברה הישראלית. הוא עדיין מהווה שיבוש של הגוף הפוליטי הפטריארכאלי, דווקא בהיותו מבלבל ואמביוולנטי. ההומו לעולם לא יהיו נאמן לשום דגל, גם לא דגל הגאווה – פשוט כי הוא מאוהב יותר מדי בעצמו. או בניסוח אחר: גם כשההומו נראה הכי גברי בעולם, הוא עדיין מזדיין בתחת.

נכון: קהילת הגייז עוברת מיליטריזציה. האימוץ הגובר של מראה שרירי מקביל במידה רבה לאידיאל "יהדות השרירים" שהציבה הציונות מראשיתה. אבל המאפיין העיקרי של הגוף השרירי הזה הוא שהוא נועד לראווה בלבד. במידה רבה, אי-אלימות מוטבעת בקוד של הגיי. נכון לעכשיו, החברה הלהט"בית היא עדיין בלתי-אלימה למדי – פחות אלימה מכל קבוצה משמעותית אחרת בישראל. וגם אחרי "יוסי וג'אגר", הומואים עדיין אוהבים את הצבא הרבה פחות מסטרייטים.

בעצם, גם לשרירים יש צד חיובי: בשונה משמאלנים ממוצעים, הומואים הולכים למכון כושר, והם יכולים להתגונן. ויום אחד, כאשר המשטר יפנה נגד ההומואים, הם יקימו לעצמם מיליציות וישיבו מלחמה. למעשה, זה קורה כבר עכשיו.

 

בשנתיים האחרונות, הפוליטיקה הלהט"בית הלכה ואיבדה את קסמה בעיניי. הקונפורמיזם והנורמליזציה של הקהילה בישראל, ותופעות מקבילות במדינות אחרות בעולם, גרמו לי לחשוב שהתנועה הזו איבדה את הפוטנציאל הרדיקלי שהיה בה בעבר. גם שמאלנים-להט"בים אחרים מסביב פיתחו עמדה ביקורתית כלפי העם ההומואי המסוקס שצמח מסביבם. חלקם הסיקו שיש לייסד קהילה אחרת, קטנה וטהורה יותר מבחינה אידיאולוגית. כך נוצרו המצעדים הנפרדים והגושים הנפרדים, "הקוויריים".

כל זה מובן, אבל בעיניי מוטעה. אם ננסה להתייחס ללהט"ב כאוונגארד רדיקלי, לא נמצא אותו שם. הלהט"ב הוא עם, וכוחו דווקא בהיקפו הרחב ובאופיו האינקלוסיבי. התבדלות מחודשת תביא לכך שהשמאל האידיאולוגי יהיה מוקצה מחמת מיאוס גם בקהילת הלהט"ב – בערך הציבור היחיד בישראל שעדיין פתוח יחסית לעמדות שמאליות. במקום לברור מתוך רבבות הלהט"בים את המעטים הטהורים, ולהכריז על קהילות מתבדלות של "קווירים רדיקלים", אפשר לשאול שאלה אחרת: מה השמאל יכול ללמוד מהצלחתה של התנועה הלה"טבית – הפרויקט הליברלי-פלורליסטי המצליח ביותר בישראל. למעשה, אולי היחיד שהצליח. שהרי, יש עשרות אלפי צעירים בישראל שלא פגשו מעולם שמאלני, אבל החבר הכי טוב שלהם הוא הומו.

אני יכול להציע כמה תשובות לשאלה מדוע הפרויקט הלהט"בי נחל הצלחה בישראל בעוד הפרויקט הסוציאליסטי, תנועת השלום ותנועת זכויות האדם שוכבים על הקרשים. חלק מהתשובות סימפטיות יותר, וחלקן פחות:

(א) שהלהט"בים תבעו את השחרור של עצמם, ולא ניסו לייצג מישהו אחר.

(ב) שהזהות הגיית לא מתייצבת נגד מגמות עולמיות, אלא משתלבת די טוב עם הפרטה וגלובליזציה.

(ג) שמאז שנות השמונים, גיי נחשב בישראל לניגודו של הערבי; כך שהומוסקסואליזציה נחשבת לצורה של התמערבות.

(ד) שבתנועת הלהט"ב יש מהגדרתה פתיחות מסוימת לשונות ולגיוון, בשונה מהנטייה של השמאל להומוגניות וטוהר.

(ה) שזאת תנועה תרבותית לא פחות מאשר פוליטית.

(ו) שבפוליטיקה הלהט"בית יש תשוקה, או במלים אחרות: שסקס מוכר.

בהתייחס לסעיף האחרון, יתכן שהפרויקט הפוליטי-אקזיסטנציאלי בעל הסיכוי הגדול ביותר בטווח הארוך במרחב שבין הים לירדן הוא דווקא זה המושמץ והמוקצה ביותר כיום: פרויקט העירוב המיני-רומנטי בין יהודים, ערבים ואפריקאים (שכבר הקדשנו לו את ערב האמורי הראשון). מצבה של האהבה הבין-דתית אינו גרוע יותר כיום מהמצב בו היתה נתונה האהבה החד-מינית לפני 30 שנה.

בתחילת הפוסט הזה, הצבתי את הפריחה הלהט"בית כתהליך מנוגד למגמות של קריסת החברה הליברלית. אבל יש שוני בסיסי בין הלהט"בים לבין קבוצת האחוס"לים הנאחזת בעיתונות ובבית המשפט: להזכירכם, אנחנו לא אליטות ישנות. אמנם ניסים זאב שונא הומואים, אבל אני מכיר הרבה סטרייטים אשכנזים שהם לא פחות הומופובים ממנו. למעשה, צריך לזכור שבעיני מה שנקרא "ישראל הוותיקה", ההומואים נחשבים לחברים מכובדים במחנה הברברים – לא פחות מהחרדים, המוסיקה המזרחית והפליטים על הגדר. אין זה מקרי שאשכנזים מקצועיים כמו תומרקין או נתן זך מביעים בקביעות הומופוביה בוטה, ומבטאים משפטים כמו "אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים".

אבל אפשר להסיק מזה גם מסקנה נוספת, כללית יותר. דווקא ההשתלבות-לכאורה של ההומואים בתוך משטרו של נתניהו מוכיחה שהקואליציה הזאת היא פרדוקסלית עד כדי גיחוך. הליכוד הוא כרגע מי שמצליח להרכיב קואליציה של כוחות חברתיים שונים, וכך להכריע כוחות אחרים שהם לגמרי יריבים לו – כמו פלסטינים, פליטים ושמאלנים אידיאולוגיים. אבל הקואליציה של מדינת הליכוד מלאה בניגודים, ולא יצוקה בפלדה. יש בה קפיטליסטים ששונאים מתנחלים; מתנחלים ששונאים את צה"ל; קצינים בכירים ששונאים אחד את השני; דתיים לאומיים ששונאים חרדים, ולהיפך; עניים ששונאים עשירים, ולהיפך; רוסים גויים ששונאים דתיים, ולהיפך;  חרדים מזרחים ששונאים חרדים אשכנזים, ולהיפך. כל מה שצריך זה ליצור קואליציה אחרת.

(דימויים: Tom of Finland)