פאשיזם לא בא

(לפחות לא לתל אביב)

לפני קצת יותר משלוש שנים, בקיץ 2010, עלה לי רעיון לסרט שייקרא "יומני היוגה שלי". זה היה אמור להיות סרט בסגנון "קברט", שבמרכזו חוג יוגה במרכז תל אביב בתחילת העשור השני של המאה ה-21. משתתפי החוג נפגשים מדי שבוע, עושים הרפיה ו"כלב מסתכל למטה", ומשתדלים לחיות את חייהם פחות או יותר בשלווה. השיעורים נמשכים כסדרם גם כאשר ההתרחשויות מחוץ לסטודיו נעשות פחות ופחות שגרתיות. גם כשברחוב עוברות כנופיות אלימות של פורעים רעולי פנים עם דגלי ישראל. גם כשהמשטרה פורצת לביתה של אחת המשתתפות ועוצרת אותה. וכן הלאה, עד שהשיעורים לא נמשכים יותר.

נזכרתי ברעיון הזה לפני כמה שבועות, כשמצאתי גיליון של "העיר" מיוני 2010, שכותרתו "פאשיזם בתל אביב". העיתון תיעד עשרות ומאות ביטויים להידרדרות המהירה של המשטר הדמוקרטי בישראל. גם באוניברסיטת תל אביב יצא בערך באותו זמן פרסום שבועי שנועד לעקוב אחרי עליית הפאשיזם על בסיס שוטף. נפתחו גם בלוגים לתיעוד הידרדרות הדמוקרטיה, כולל הבלוג הזה. כולם היו בסוג של ריגוש, תחושה שקורה משהו חסר תקדים, משהו שלא ייאמן.

כי זה היה באמת לא ייאמן. הצעות חוק, הפגנות של "אם תרצו", צעירים רעולי פנים בלי חולצה שועטים בכנופיות ברחובות תל אביב. כמו העמודים הראשונים ביומנים של ויקטור קלמפרר מ-1933. כמו העמודים הראשונים בזכרונות של סבסטיאן הפנר, שנזכר איך הוא פוגש לראשונה איש אס-אה. "לא עוד שוטר המקוף המוכר". מבהיל, אפילו מבעית. "לא יאמן מה שקורה בישראל, פשוט לא יאמן", אמרתי למריוס המארח שלי. כולם התווכחו אם השנה היא 32' או 34', או אולי כבר 37.5'. אם צריך לעזוב כבר עכשיו, או לחכות כמה חודשים. והרבה באמת עזבו (לרוב כי היתה להם הזדמנות מתאימה). במסיבות הפרידה שלהם,
היתה נסוכה על פניהם הבעה נוגה, כאילו הם עוזבים מקום שאליו כבר לא יחזרו לעולם.

ובאמת, אם מסתכלים על אותו גיליון של "העיר", אפשר להסיק שהידרדרות הדמוקרטיה מתרחשת בקצב מואץ, וממש אוטוטו הכול הולך להשתנות. "הפגנה – כל עוד זה חוקי" קראו ההזמנות בפייסבוק. בפועל, כל מיני דברים קרו בשלוש השנים האחרונות, אבל לא בדיוק בצורה שבה אני ורבים אחרים דמיינו את ההתרחשויות. "העיר", למשל, הפסיק לעקוב אחרי קריסת הדמוקרטיה – אבל לא כי השלטונות הוציאו נגדו צו סגירה, אלא כי הבעלים שלו החליט לסגור אותו.

בחוסר התאמה מתסכל לפנטזיה הבורגנית של מעצרי היוגה, הפאשיזם לא בא אליי הביתה. ויכול להיות שהוא לא בא בכלל. אם למקם את עצמנו על הטווח שמ-1932 והלאה, אפשר להגיד אפילו שחזרנו קצת אחורה בזמן. יש תג מחיר, ויש אלימות משטרתית, ורון חולדאי, ורות קלדרון. אבל גם בעבר היה את רחבעם זאבי, את יונה אברושמי ואת עמי פופר. אולי ההבדל הוא שלא היה אז פייסבוק.

מה שיש זה כיבוש, נישול, בידוד, גזל אדמות ומסעי הרג עונתיים. יש כליאה וגירושים, יש גזענות ויש דיכוי תרבותי – כמו שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת. ויש, כמובן, קפיטליזם.

אבל כל זה לא פאשיזם. אפשר לקלל עד לב השמיים את שר האוצר  – אבל עד לפני שנה-שנתיים, בתקופת העלייה המטאורית של ליברמן, הדעה הנפוצה בחוגי השמאל היתה שבשנים הקרובות נצטרך להתמודד עם דברים חמורים בהרבה מעליית מחירי הערק.

האם אפשר לנשום לרווחה? יכול להיות. אולי ההיסטוריונים שיכתבו את תולדות ישראל בתחילת המאה ה-21 יגידו שהידרדרותו של המשטר לכיוון הפאשיסטי הגיעה לשיאה בתקופה שבין "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 לחודשים שאחרי משט המרמרה במאי 2010, אבל נבלמה או לפחות הואטה בשנים הבאות. הם בוודאי יציינו את ארגוני זכויות האדם ואת הח"כים המועטים של השמאל שעמדו על המשמר. אולי הם ייחסו את השינוי למחאה החברתית. ובאמת, יכול להיות שעם כל הביקורת על המחאה החברתית, היא הצילה אותנו ממצב פוליטי הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי, בכך שהפנתה את השיח לנתיבים כלכליים-חברתיים.

יריב מוהר כתב על זה לא מזמן, בעקבות המחאה בטורקיה –

תובנה מפובליציסט טורקי מוכשר: המחאה הפכה זה מכבר לרשות נוספת וחשובה בדמוקרטיה, בפרט בדמוקרטיות שבריריות. ומכאן חשיבותה – כעוד כוח מבקר ומאזן ובולם את המערכת השלטונית, שלעיתים מערכות האיזונים והבלמים המסורתיות קרובות מדי לצלחת ההגמוניה או למיסגורי "החוק והסדר" הפורמאליסטיים, ולכן לא יכולים לבלום.

אבל אם ככה, אם המחאה באמת סימנה מפנה היסטורי, יהיה צורך בפרספקטיבה ארוכה יותר כדי להבין מה בעצם קרה כאן. מה למשל קרה בקיץ השני, הטראגי, של המחאה, ששיאו בחלון הבנק המנופץ וסופו בלהבה ששרפה את משה סילמן. ומתי בעצם נגמרה המחאה והתחיל הקמפיין של "יש עתיד". כל זה במישור האינטראקציה בין הציבור לממשלה, שהיתה, יש לומר, יותר תוססת בשנתיים האחרונות מאשר ברוב ההיסטוריה של ישראל.

אבל כדי להבין באמת מה קרה כאן, יצרכו להיחשף גם כמה מסמכים ושיחות סודיות שישיבו למשל על השאלה – האם נתניהו באמת עמד לתקוף באיראן, או שכל זה היה ספין?

(תקיפה באיראן – עוד משהו שכנראה ניצלנו ממנו).

כל זה בהנחה שהפאשיזם נבלם. אבל יש גם אפשרות אחרת. יכול להיות שבשום שלב לא היתה סכנה אמיתית של "פאשיזם". ש"הפאשיזם" עצמו היה עוד איזה ספין.

כי בשלב מסוים, יש לומר, הדיבור על סכנת הפאשיזם הפך לספורט לאומי של אותו "מעמד בינוני" מפורסם. ובמיוחד בתל אביב, שבה הסיכוי להיעצר ברחוב על ידי המשטרה הוא דווקא נמוך יותר מאשר בכל מקום אחר בישראל. אבל הרי זה מה שעושים בתל אביב – יוצאים לשתות, נאבקים בפאשיזם, וחולמים על "לעשות את זה בגדול" בחו"ל.

התחלתי לחשוד שמשהו בדיבור על פאשיזם נעשה מפוקפק מתישהו ב-2011. זה היה כפגשתי עיתונאי אחד שהכרתי בתקופת עופרת יצוקה. אז, במלחמה, היה לנו ויכוח די קולני ולא נעים – הוא שאג עליי שאני מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל ואני צווחתי שהוא פאשיסט. ועכשיו, שנתיים אחרי, מצאתי אותו בפאזה אחרת, מסביר לי שישראל נעשית פאשיסטית ושכל מי שדואג לעתיד של הילדים שלו צריך לברוח מכאן. והוא באמת היה בדרך החוצה.

גם המערכונים בארץ נהדרת שבהם נראה ליברמן בדמות מעין-היטלר סימנו איזה טוויסט במצב. אם התוכנית של המדינה בערוץ של המדינה מבוססת רובה ככולה על בדיחות בנושא הפאשיזם של הממשלה – הרי ש"העמידה מול הפאשיזם" היא לא עמדה שולית של איזו קבוצה מצפונית זעירה. וכשאמנון דנקנר פירסם את המאמר "אני מתבייש", עם משפטים כמו –

נדמה כי דברים שהיו אצורים ועצורים בנשמה הישראלית, מוחבאים היטב מחמת הבושה, מתפרצים פתאום בתחושה של שחרור ומרקדים באופן מגונה בראש חוצות… יש מפלגות שלמות שהצבע והמוזיקה שלהן מעוררים בפלצות זיכרונות אימה.לפעמים אני מנסה לעשות את התרגיל הבא: לחשוב שאני הולך לישון מתישהו בשנות השמונים או התשעים ובעצם מה שאני חווה בזמן האחרון כאן הוא רק סיוט בשנתי. לא. הרי זה לא יכול להיות. לא אצלנו. לא אצל יהודים. אבל הנה – זה קורה.

עלתה שוב השאלה: מי כאן נגד מי, ולמה.

"לא נסתום את הפה", כך כתוב על החולצה המקומטת. ובאמת לא סתמנו.

בתרבות שמבוססת על חוויות פוליטיות קולקטיביות, החרדה מהפאשיזם הפכה בעצמה לחוויה כזו – לפחות מבחינת אותם chattering classes שמורשים להופיע על מסך הטלוויזיה. וכך, האנרגיה האלימה של הפאשיזם הוטמעה בתוך הפטפוט הכללי. כרגע היא מתחבאת איפשהו בתוכו, ספוגה כמו גוש חרא שנמרח בשכבה דקה על פרוסת לחם.

כשמדברים ב"לילה כלכלי" על איזו קטסטרופה כלכלית עתידית, הפרשנים מרגיעים ואומרים ש"הבורסה כבר שקללה את זה". כך למשל הם מגיבים כשמוזכרת הסכנה שיוון תפרוש מהאיחוד האירופי. "כן, יכול להיות שזה יקרה, אבל הבורסה כבר שקללה את זה". במשך תקופה ארוכה הייתי צוחק כשהייתי שומע שהבורסה שקללה את המשבר הכלכלי. חשבתי שהם מטומטמים, חסרי אופק היסטורי, שלא מבינים מה עומד בפתח. אבל בשלב מסוים הבנתי שאולי הם צוחקים עליי.

כי מה זה בעצם אומר ש"הבורסה שקללה" את הקריסה? אני מניח שזה אומר שבעלי ההון כבר התכוננו לאפשרות הזאת, כלומר פיטרו עובדים, קיצצו במשכורות, העבירו מפעלים לסין וכו'. במקום שהמשבר יבוא בבום, כחוויה קטסטרופלית שכולם עומדים מולה המומים ונפעמים, האנשים הקטנים סופגים את הסיכון באופן אישי ואינדיווידואלי, בצורת מכתבי פיטורים או הורדות משכורת. ואז הבוס מסביר: "אנחנו חייבים להתכונן למה שעומד בפתח".

באותו אופן אפשר לומר שהבורסה הפוליטית הישראלית כבר שקללה את הפאשיזם. תוצאת השקלול: יאיר לפיד. הוא ממלא את תפקידו של הבוס, שמסביר: "אנחנו הרי לא רוצים שיהיה כאן פאשיזם, גם הדוד אמנון לא רצה, אנחנו הרי יהודים ולא אוהבים מגפיים משוננים, אז בשביל שלא נצטרך פאשיזם צריך לכרות ברית עם נפתלי בנט, ולגייס את החרדים והערבים, ושההגדרה של המדינה תהיה רק קצת יותר יהודית וכו', וגם אם אפשר שתשתו פחות ערק. וככה נוכל להמשיך לחיות בערך כמו עכשיו, עם פייסבוק בחינם חופשי לכולם ועם גבעת חלפון ביום העצמאות".

ובאמת, התוצאה הושגה. התסיסה בבתי הקפה של תל אביב נבלמה במידה רבה. האמנים חזרו לעסוק באמנות, המצחיקנים במצחיקנות והפרסומאים בפרסומנות, בערך כמו בימי אולמרט העליזים. המשפחה הלוחמת של השמאל המתגונן התל אביבי, שהתחשלה בימים הקשים, מתחילה להיפרם בקצוות. אז לגורי אלפי יש פתאום מחשבות שאולי הוא קרוב לנפתלי בנט. ואנשים כמו דרור פויר מגלים שנתניהו הוא בעצם לא כל כך נורא. זהו אותו פויר שהפיק בעבר הלא רחוק טקסטים זועמים ביותר בדבר הסכנה לדמוקרטיה, ושחבריו נזפו בסמכותיות בכל מי שהשמיע דעה אחרת: "שקט! עוצרים את  הפאשיזם".

השלטון כאן למד מזמן שהדרך הטובה להתמודד עם התנגדות היא התעלמות, בידוד והשתקה באמצעות בידור. וכך, כל מיני אנשים שצרחו כמה המדינה הזאת פאשיסטית מופיעים פתאום בתור "שגרירים של מדינת ישראל" (ואפילו בלי תשלום!). כי עכשיו כשאין פאשיזם, מתברר שבעצם הכול די סבבה. היי, יש לנו אפילו שר אוצר שמנגן ביטלס!

לא קל לתחזק זעם לאורך זמן.

*

כמובן שיש תופעות פאשיסטיות בישראל, ויש מנטליות פאשיסטית מושרשת מאוד, איפה שלא תחפור. אבל יש לציונות דחף אחד חזק יותר מהדחף הפאשיסטי, והוא דחף ההישרדות. ומה שלא הבנו כשפחדנו מהפאשיזם, זה שהקפיטליזם והגלובליזציה הם מרכיבים מהותיים במשטר הציוני. ספק אם ישראל פאשיסטית תוכל להמשיך להחזיק חברות הייטק שיעשו עסקאות עם גוגל. אפשר אפילו לשאול אם פאשיזם ממש, עם המרכיב האוטרקי שטמון במשטר כזה, הוא בכלל אפשרי בקונסטלציה הכלכלית הנוכחית באיזשהו מקום בעולם המבוסס. או שאולי המערכת העולמית כולה היא כבר מזמן פאשיסטית, כמו שטוענים אנרכיסטים לא מעטים. אבל במקרה כזה, המושג פאשיזם מקבל כבר משמעות אחרת.

אבל זאת לא רק גלובליזציה מופשטת. אם נחזור לציונות: הציונות היא פרויקט עולמי. מרכז הכוח שלה לא נמצא בירושלים, וגם לא בתל אביב. הוא נמצא במקום שאין לו שם, בקו רוחב 51.76, קו אורך -17.53, כמה מאות קילומטרים ממערב לסקריף שבאירלנד, לתוך האוקיאנוס האטלנטי –  אמצע הדרך בין ירושלים לוושינגטון.

אי אפשר בעצם לדבר על המשטר בישראל בלי לדבר על המשטר בארה"ב. ישראל היא משטר חסות של אמריקה, ואמריקה תחליט בדיוק כמה פאשיזם היא מוכנה לסבול כאן. המנהיג בפועל של ישראל הוא ברק אובמה – אם הוא פאשיסט, אז גם ישראל פאשיסטית.

בפראפרזה על אמירה אחרת: ישראל לא מספיק חזקה לעשות דמוקרטיה, ולא מספיק חזקה בשביל לעשות פאשיזם. לכן הייתי אומר לאלה שנוסעים לחו"ל וחושבים שלא יהיה להם לאן לחזור – תנוח דעתכם. כל עוד המערכת הבינלאומית מתקיימת בצורתה הנוכחית, גם ישראל תתקיים פחות או יותר בצורתה הנוכחית. היא עדיין נחשבת לפתרון הבעיה המכונה "הבעיה היהודית". וכשהמערכת הבינלאומית תתרסק, ממילא שום מקום לא יהיה בטוח.

רטוריקת העמידה מול הפאשיזם היתה אסטרטגיה פוליטית עם אפקטיביות מסוימת, שגרמה לאנשים מהמעמד הבינוני להרגיש הם נאבקים "על עצם הזכות להיות מה שהם", כלומר על הזכות להמשיך לחיות כמו כל צעיר מערבי ולעשות יוגה. אבל למעשה האיום על אורח החיים הליברלי-מערבי בישראל מעולם לא היה משמעותי.

מי שנמצא כאן בסכנה פוליטית אמיתית הם אלה שהיו תמיד בסכנה – כלומר בעיקר ערבים ולא-יהודים אחרים. אלא שמעט מאוד יהודים מתעניינים בצרות של לא-יהודים, ולא נראה שזה ישתנה בקרוב. לרוב לא עושים על זה מערכונים בארץ נהדרת, ולרוב לא עוזבים בגלל זה את הארץ.

אבל בסופו של דבר, זאת הבעיה: הכיבוש, הנישול, הבידוד, גזל האדמות ומסעי ההרג העונתיים. הכליאה והגירושים, הגזענות והדיכוי התרבותי – כל מה שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת.

ויש כמובן קפיטליזם. הדיקטטורה של הקפיטליזם היא אפקטיבית יותר מכל חוק פאשיסטי. היא אומרת לך: "אתה יכול למחות כמה שתרצה, אבל אף אחד לא ישלם לך על הלחם, ואולי גם תצטרך לשלם את הוצאות האבטחה". וכך מוחים רק המבוססים ממילא, והדברים ידועים.

ישראל היא קהילה מגודרת, פרויקט אנדרומדה, שהפקיעה ארץ שלמה, גידרה אותה ובאמצעות כוח אבטחה עצום כתשה את תושביה. אולי זה פחות עניין של דמוקרטיה, ויותר עניין של גזל. כמו שאמר ג'מאל זחלקה: קחו את הדמוקרטיה שלכם, ותחזירו לנו את האדמות.

 לכן צריך לומר בכנות, שמי שרוצה להתנגד לרוע של מדינת ישראל יצטרך להתעמת עם הרוע במקומות שבהם הוא פוגע, ולא לחכות שהרוע יבוא לקחת אותו מהסמינר באוניברסיטה.

אבל אולי אני טועה.

המרכז הרדיקלי: קווים (מעורפלים) לדמותו

יואב ליפשיץ וטל מסינג

"אני אחד שאין לו גבולות
אז זה הזמן של כולם לצעוק
לא כוכב, אבל מרגיש בשמיים
עושה מה בא לי וכולם על ה__"
("ללא גבולות", אילון ששון ואדיר קולונה עם די.ג'יי אלון מתנה)

בין ה"שמאלנים בוגדים" של הימין הקיצוני (יש לתהות: האם נשארו שמאלנים בוגדים?) ל"שמאלנים הביתה" של מרצ, מסתתר זרם המוני, סתמי, בלתי מאופיין ושמח. זהו המרכז הרדיקלי: אנשים שחוגגים את החיים. תיקון: "עפים" עליהם. הם לכאורה מאשרים את הסדר הקיים, אך השתתפו באירועים הדרמטיים של המחאה החברתית. הם לא לוחמי פייסבוק, אלא לרוב מככבים בתמונות מסיבות שמועלות כמו מעצמן לרשת החברתית. אין מדובר באחוס"לים ישנים או חדשים, בקינה הפוסט-צברית של מירון בנבנישתי, בפזורה העברית החדשה, ברוב שגילה שהוא מיעוט, בזעקת הקוזאק הנגזל של המנושלים הנצחיים, בברלינאים שגרים בבלפורשטראסה, באותנטיות המושאלת של אנה לולו בר, או בפראיירים של גולן טלקום – לא. זוהי דמוגרפיית הבין לבין, הבלתי נספרים, חוץ-מפלגתיים, על-מדגמיים, הקולות הנודדים, הכוח הצרכני, הרוב הצוהל. מעבר לטוב ולרוע ולטבלאות האקסל.

רקע, סוג של

"תשמרו עוד כוח כי זאת רק ההתחלה
תגבירו את הווליום תחממו ת'אווירה"

מה הופך את המרכז החדש לרדיקלי? הפורמט המוכר של האוונגרד, חיל החלוץ שצומח בשוליים כתנועת בודדים, שינה צורה במאה ה-21. כבר אין מדובר בתנועה המוכרת לפיה מגמות שוליים מגיעות אל המיינסטרים, ושם מעוקרת מהם החתרנות. האקסיומה הידועה – בלתי אפשרי להיות חתרני במרכז – אינה תקפה יותר. כעת התנועה הפוליטית החדשה, המולידה רעיונות אלטרנטיביים לשיטה הקיימת, מופיעה ראשית כהמון. כריבוי. כשפע. כמרכז, במרכז. הכיוון של התנועה המהפכנית הוא מתוך המרכז הפוליטי החוצה. המרכז הרדיקלי הוא תנועת נגד, או ליתר דיוק – תנועת בעד.

המרכז החדש הוא כוח פוליטי מהפכני, חדור אידאולוגיה בדיוק כמו הקיצוניים מחד"ש או עוצמה לישראל, והוא דורש דרישות מרחיקות לכת. הוא סיים להתנצל יותר על היותו מרכז, לכאורה חסר ברק וחדות, וחוגג את קיומו המרכזי באופן חסר בושה. למבט המזלזל עליו, של מי שנמצא בשוליים, אין יותר השפעה. שנאמר: Haters gonna hate.

היש ישנו

"אז תרימו את הידיים, בנות בנים
זה הזמן להשתגע, ולחיות את החיים"

אם השמאל הרדיקלי חי חיים טבעוניים, צמחיים – קיום נעדר ויטמין B12 – והימין הרדיקלי אוכל תינוקות, הרי שהמרכז הרדיקלי נוגס בבשר החיים. עבורו, לעצמים עדיין יש סובסטנציה, התוכן לא הוחלף בקמח שקדים.

המרכז הרדיקלי מממש את זכותו האזרחית לעשות חיים משוגעים. זוהי אזרחות אמיתית וחתרנות של ממש: חוסר מודעות מוחלט לפוליטיקה, שהרי הכנסת אינה קיימת – על המדינה להתנהל מעצמה. המרכז הרדיקלי אינו מורכב מייצוגים אלא קודם כל, רחמנא ליצלן, מאזרחים. הוא לא מקדש בורות, אלא יודע שאין מה לדעת.

כך, האלוהים של המרכז הרדיקלי נמצא בחולין, בשגרה, בפרטים הקטנים. מטריאליזם שמח, חוגג ובשרני. המרכז הרדיקלי מקיים את מצוות היומיום, זובח לחזרתיות, כי רק מתוכה מופיע החדש. אין לו צורך במדינה האחת המונותאיסטית, כפי שליבוביץ זיהה בשוליים הפוליטיים. כל תחינה לייצוגים שלנו שיעשו את העבודה עבורנו היא עבודת אלילים, חוויה חוץ-גופית, חילול קדושת החול.

לכן, דווקא במרכז ולא בשוליים, מופיע האוונגרד הפוליטי החדש: המרכז הרדיקלי פשוט חי את חייו, מכונן בגופו סדר יום אזרחי מתוך תשוקה ונאיביות מושכלת. בפעם הראשונה עולה על במת ההיסטוריה כוח קולקטיבי – שלא לומר אספסוף ללא תסביך נחיתות – שאינו פועל לפי הלוגיקה הפאשיסטית: הוא אינו זקוק למדינה הגדולה, אלא מתלכד מתוך עצמו, בפני עצמו, כשלעצמו.

מעל הכל, המרכז הרדיקלי יוצר סגנון חיים. זוהי פוליטיקה במובנה המרגש: האופן בו חיים בפוליס.

כסף, המון כסף

"אין שום דבר שעומד בפניי
אני עולה גם על מה שגדול עליי"

בשנות התשעים נדמה היה שהכרנו את כולם, אבל כעת נראה כי האנושות הצמיחה על גבה עוד אנושות. השפע האנושי בלתי נתפס, הגענו לסינגולריות של פרצופים. מהחלל, אם מתרחקים קצת, ההבדלים מיטשטשים, ואנחנו באמת נראים אותו דבר. אנחנו נראים לעצמנו כמו שהסינים נראים לנו. בנקודה זו נולד המרכז הרדיקלי: תמיד מופיע כגוש, כחבורה. האינדיבידואל עשה לביתו, דור הביט מת מזמן. הריבוי הוא האחד, ואחד בשביל כולם.

השפע האנושי הוא תגובה לשפע הקפיטיליסטי. המרכז הרדיקלי מחקה את הריכוזיות של הכסף, שהולך ונדחס לתוך אחוז בודד, ומציב מולה מרכזיות משלו: ליבה יציבה, שסביבה פריפריה ספיראלית, התפרברות לכל הכיוונים במהירות ההון. זוהי משמעות נוספת של ההכרזה We are the 99%: גם אנחנו כסף! אנחנו גם כמות! אנחנו המון!

כך פועל הפירבור האורבני (Sprawl), אופן ההתפשטות של ערים והתרחבותם החוצה. הפירבור מאופיין במרכז ללא גרעין, שסביבו נפוצים מעגלי הפצה הולכים ומתרחבים, דינמיקת "פה לאוזן" הרמונית. הגיאומטריה כאן אינה היררכית, מלבנית, ומפרידה אלא מעגלית, ספיראלית ומזמינה. כל אחד מוזמן להשתתף בהסתלסלות הדמוקרטית.

האם זה לא הסיפור של תנועת Occupy? פארק זוקוטי היה אמנם הבסיס, אך האקשן התחיל כשהתנועה התפרברה לתוך אמריקה כולה, ואף מחוצה לה. כך גם עם מאהל רוטשילד: האם ניתן לדמיין את מחאת קיץ 2011 ללא ערי האוהלים הסובבות אותה? לא בכדי קראנו להם "רפובליקת האוהלים". הכוח המהפכני של מחאת האוהלים לא צמח בירוחם, או שכונת התקווה, ואפילו לא מפריפריה תרבותית מבוססת כמו ירושלים – הוא צמח ברוטשילד, המרכז-מרכז של התל-אביביות.

בדומה לכך, זוהי המדיניות שנוקטת המפלגה שהיא ההצלחה הגדולה של בחירות 2013, יש עתיד (או כפי שאנחנו מכנים אותה: יש הווה). יאיר לפיד הכריז לאורך כל קמפיין הבחירות שהוא וחבריו אינם שייכים לגוש המרכז-שמאל, גוש שהוא פנטזיה שמאלנית על היום בו העבודה תקים קואליציה עם בל"ד, אלא משתייכים למרכז-מרכז. זהו, כאמור, הכיוון החדש של התנועה המהפכנית: מלב המרכז החוצה.

הצורה של הסדר החדש מזכירה את ארכיטקטורת המידע של רשת האינטרנט. אופן ההתכנסות של הפלאש-מוב, טכניקת ההתאספות הפתאומית שהופיעה לראשונה ב-2003, היא גילום ראשוני של תופעת המיינסטרים הרדיקלי. במרכז ההתרחשות – תהא זו תחנת רכבת בשעות העומס או טיימס סקוור התיירותית לעייפה – מופיע לפתע גוש המוני. זהו האופק הפוליטי של הספירה הדיגיטלית: הארבה הופך להרבה. ויראליות כאקטיביזם.

savethesmol#

"אני דפוק שדופק לכם ת'מוח
לא צריך יותר מדי בשביל לגרום לכם לצרוח"

במקביל לרדיקליזציה של המרכז, אפשר לזהות את השמרנות המתפשטת בשוליים, בימין ובשמאל כאחד. כיצד ניתן לשמור על הייחוד כאשר המרכז הופך להיות חתרני? דוגמה להשתלטות שמרנות שכזו היא המאבק נגד סגירת מועדון הבלוק.

הטיעונים נגד סגירת הבלוק כוונו לאזניים שמרניות: מדובר בעסק, מקום עבודה, המפאר את העיר ומשמש כאתר hasbara תל אביבי מוביל; המקום סחי במידה כזו עד שאפילו את חוק העישון אוכפים בו בעוז; אנשי הבלוק מעוניינים לשתף פעולה עם המשטרה במלחמה בנגע הסמים; ועוד כהנה וכהנה.

בסרטון המחאה נגד סגירת המועדון נראו בליינים צעירים הבועטים בקירות – לא על מנת לצאת החוצה ולשבור מוסכמות, אלא כדי לשמר את הזכות לחגוג במתחם סגור, סטרילי, מבודד ולפיכך מלא אשמה. "Fight for Your Right to Party", השיר החתרני לזמנו של הביסטי בויז, הפך לטיעון משפטי.

לעומת האלקטורט של מרצ, אנשי המרכז הרדיקלי לא זקוקים לאישור מנהלי על מנת לחגוג. האנרכו-סחים חוגגים כל הזמן, ובכל מקום – ברחובות, בחוף הים, בקניון, בדיזנגוף או ברוטשילד. העולם הוא המועדון שלהם, הם חיים את הזכות לרקוד ללא בידוד אקוסטי. מה שהיה פעם מאפיין בלעדי של תרבות השוליים הוא היום נחלת הכלל.

פופ וטריטוריה

"משתגעת רוקדת בטירוף
עכשיו זה הזמן לעוף
צועקת תשמעו רק אותי
עושה מה שבא לי זאת אני"

גל המחאות ברחבי העולם הוא גל של מהפכת הייצוג. אנחנו, הבלתי מיוצגים, יצאנו לרחובות כדי לדרוש בעלות על הייצוגים שלעסו עבורנו ומכרו לנו תמורת הון עתק במהלך העשורים האחרונים: ייצוגים פוליטיים, קולנועיים, מוזיקליים. אם זוהי תרבות פופולרית, הרי שהיא שייכת לפופולוס, לעם, והעם דורש את התרבות שלו בחזרה. ״אלה הייצוגים שלנו!״, זעקנו. "אלה אנחנו!", הכרזנו. ייצוגים אינם קניין פרטי, הם שייכים לנחלת הכלל. המפה היא שלנו, והפכנו אותה לטריטוריה החדשה.

כל שלט פרסומת, כל להיט מצעדים מכרו לנו פנטזיה של חגיגה בלתי נגמרת? אם כך, נעשה ונשמע: נחגוג "ללא גבולות", ושאף אחד לא יתלונן אם המסיבה יוצאת משליטה. כן, כמו ברוטשילד 2011.

כך בדיוק מתגלגלים העניינים בסרט "Project X", שיצא לאקרנים בשנה שעברה ומגולל את סיפורם של שלושה נערים שהמסיבה הביתית שהם מארגנים הופכת לרייב המונים מושחת. הסרט מותח לגבול הקיצון את אפשרות המסיבה, האירוע שממנו יוצא הסובייקט אחרת משנכנס:

 

רחוק מכל חלום, עלילת הסרט יותר ממזכירה את הסיפור החדשותי מ-2008 סביב מסיבה שערך נער באוסטרליה, שהפכה לקרנבל שהיה מסב לבחטין אושר רב:

 

 

"Project X" מדגים כיצד הוליווד, במקום לתפקד כמרכז התעמולה האפקטיבי של הסדר הישן, הופכת לחומר הבעירה של המהפכה. זוהי המשמעות התרבותית של תנועת הפירבור מן המרכז החוצה: מטבורו של העולם מגיעה הבשורה הקיצונית ביותר, ההוראה לקחת את גורלנו בידינו. לא מדובר יותר רק במקרים שאפשר לפטור כמשוגע תורן שלקח לריאות יצירה כוחנית, כמו הבחור בתחפושת ג'וקר שטבח בצופי הקולנוע בקולורדו. ההמונים הפנימו את הרומנטיקה המהפכנית שמוכרת לנו הוליווד לצד פפסי ומיכל פופקורן ענקי, ועכשיו כבר ברור מדוע הממסד חושש מ"עידוד האלימות" בקולנוע ומשחקי מחשב.

אותו סוג של רומנטיקה מהפכנית מצוי גם במוסיקת הפופ המיינסטרימית העכשווית, מעבדת האידיאלוגיה המשוכללת ביותר של המרכז הרדיקלי. להיטי הענק, פסקולי אומת הדאנס הקרנבלית שמתנגנים מכל מכונית ישראלית שנייה, מצווים על המשתתפים לרקוד כאילו אין מחר, לרקוד כי העולם הוא שלהם. דור ה-Occupy לוקח את המסר הזה ברצינות גמורה – הוא שומע שהעולם שייך לו ויוצא לרחובות, תופס עליהם בעלות מחדש בלי מורא ובלי משוא פנים. אין מה לחשוש מהקטסטרופה – היא כבר התרחשה. זהו המסר של "Till the World Ends", המנון פוסט-אפוקליפטי שטני של בריטני ספירס: אם הגיהנום כבר כאן, בואו לפחות נרקוד אותו.

 

כמו בפנטזיית ההווה הנצחי של ספירס, הדאנס העכשווי חוגג את חוסר האשמה והבושה של המרכז הרדיקלי, שכן ללא אויב – ללא אשם גדול – האשמה עצמה הופכת חסרת טעם. הצמד האמריקאי LMFAO כותבים להיטי פופ קיצוניים שמתענגים על המגונה, הממוצע והבינוני (התחתונים של הסולן הליצני Redfoo הם הכוכבים האמיתיים בקליפ של "Sexy and I Know It"). במידה רבה, הצמד הזה השפיע ישירות על "גנגנאם סטייל", הלא הוא הריקוד של המרכז הרדיקלי.

כמות הצפיות האדירה של "גנגנאם" היא חלק בלתי-נפרד מהשיר עצמו. למעשה, הוא נולד כ"קליפ היוטיוב הנצפה ביותר אי פעם" עוד לפני שצבר אפילו צפייה אחת. האיכות ההמונית – האסתטיקה של השפע – טבועה בו מהרגע הראשון. PSY, היוצר הקוריאני שמאחורי המפלצת, איננו ליידי גאגא ואיננו בא כוחו של ההון. הוא לוזר שמנמן שבמקרה גם החליט כי הנכס הגדול ביותר שלו גדול עליו כאדם פרטי, ועורר סערה כשהודיע שיוותר על מכרה הזהב ויפסיק לבצע את "גנגנאם סטייל" בהופעות. כלומר, זהו שיר הפופ הראשון במאה ה-21 ששייך להמון, שניתן להגדירו כ"פופ אזרחי" אמיתי. הגיע הזמן ללכת בעקבותיו של PSY ולאזרח את הפופ: לוקחים את מה ששלנו, ויוצרים פופ עממי במובן הפוליטי של המילה. ללא גבולות:

הלאה, מרכזה

קלינטון היה אייקון של אופטימיות עם שמלות מוכתמות, שצבע את הניינטיז ככאלה: אוטופיה עם סודות קטנים ומלוכלכים. מבחינה זו העשור שאחרי, האלפיימיז, מהווה תמונת מראה של שנות התשעים: דיסטופיה מוגשמת, הריסות העולם שלא נחרב, שעל גבו אנו מקיימים את החגיגות הגלובליות הראשונות.

כך, משנמוגו חלומות הגאולה הקומוניסטית, השתנה התוואי הבסיסי של המהפכה: במקום להמתין לה, אנחנו רוקדים אותה. זוהי התיאולוגיה החילונית שיוצר המרכז הרדיקלי: קץ תודעת הגאולה. באותה נשימה, לא מדובר על קץ עידן האידיאולוגיות, אלא על הנראטיב הראשון שייתכן ושרד אותו, ומסמן את עצמו כאידיאולוגיה עכשווית בת זמננו.

לא רק שהקטסטרופה כבר התרחשה, אלא שהיא מתרחשת ללא הרף, בפעימות בלתי פוסקות – רבבות מסיבות קטנות שיוצאות משליטה ומתפוצצות לכל הכיוונים. כיוון הקיום אינו ורטיקלי, אלא אופקי. אנחנו כבר לא מסתכלים לשמיים, אלא מישירים מבט אל הידיים, אל הטוטמים האלקטרוניים שלנו.

זהו גם המרחב של התיאולוגיה החדשה: גן העדן לא נמצא למעלה ברקיע, והגיהנום לא נמצא מתחת לאדמה – כמו באקסטזה הפוסט-משיחית של בריטני ספירס, גן עדן וגיהנום מתקיימים זה לצד זה כשהם מתפרשים לצדדים, במקביל. מערכת הקואורדינטות הראשונית שלנו, כיווני למעלה-למטה, שייכת למיתולוגיות העל-אנושיות. הכיוון החדש הוא מרכזה, אל המרכז הרדיקלי.

"מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – קריאה בדרשה של ח"כ קלדרון

כשנודעו תוצאות הבחירות, והתברר ש"יש עתיד" זכתה ל-19 מנדטים, הסתמנה כניסתה של ד"ר רות קלדרון לכנסת כאחת הבשורות המסקרנות שהביאו הבחירות. הכנסת הנוכחית גדושה בעיתונאים, אבל אין בה כמעט אינטלקטואלים (אלא אם מחילים את ההגדרה על יאיר לפיד, כלומר על כל אשכנזי שיודע לשיר שיר של ביטלס באנגלית). שלמה בן עמי ויולי תמיר הלכו כבר לגן העדן של הח"כים לשעבר, ולא הותירו מורשת מזהירה במיוחד. ככלל, אינטלקטואל חדש בכנסת לא מבטיח שום דבר, אבל תמיד יש תקווה שהוא יצליח לנסח טוב יותר את המצב, להביא אמת ובהירות לתוך אחיזת העיניים של המערכת הפוליטית הישראלית.

פוטנציאלית, קלדרון הכילה את ההבטחה הזו, ואולי מכילה עדיין. מבחינת עמדותיה המוצהרות, היא שייכת לכאורה לאותו פלג שמכונה על ידי המשטרה והצבא "אנרכיסטים". היא תיארה את השתלטות המתנחלים על שייח ג'ראח כ"עוול גדול", וציינה כי " מי שהחליט על זה כנראה לא קרא מסכת גיטין" (ראו כאן, 3:22). בהזדמנות אחרת היא אמרה (7:44) –

היהדות היום זה להיות בנאדם. זה לנסות לנהל מרחב ציבורי הוגן, שמדבר על כשרות גם על כשרות של תרנגולות שכן יראו לפעמים חושך ויהיה להן על מה לעמוד, ושחיטה כשרה, ופועלים זרים שיש להם שכר מינימום ולעמוד מול כיבוש שהורג אותנו.

נניח לעובדה שהכיבוש לא כל כך הורג אותנו, אלא הורג מישהו אחר. נניח גם לזיהוי ההכרחי של "יהודי" עם כל דבר טוב. עדיין יש כאן בהירות מוסרית מסוימת – בהירות שאבדה לחלוטין כבר בנאומה הראשון ורב התהודה של קלדרון בכנסת.

קלדרון עמדה על דוכן הנואמים ודרשה בפני חברי הכנסת מן התלמוד. לכאורה – פעולה חתרנית: אשה חילונית (האמנם?) מפרשת בפני הנבחרים ממסכת כתובות. אבל תחת המעטה הזה מתחבא תוכן ריאקציונרי ורגרסיבי להחריד. למעשה, אם לא היה מדובר באשה, התוכן השמרני-לאומני של הנאום הזה היה זועק לשמיים. אבל גם כשהוא נישא על ידי חברת כנסת, שמץ החתרנות שבפעולה טובע בתוך נחשולים של סכרין ישראל-סבא ושמן זית זך. קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית.

להלן, אני מציע קריאה צמודה בנאומה הקצר של קלדרון, בניסיון להבהיר מה כל כך נורא בו.

"הספר הזה שבידיי שינה את חיי… העותק שבידי שייך לדוד גלעדי… סבו של יו"ר הסיעה שלנו, שהוזכר כאן כבר אתמול" – כבר בפתיחה אנו נתקלים בהצהרת נאמנות לדיקטטור של "יש עתיד". לא רק ליאיר לפיד כאיש ציבור, אלא למשפחת לפיד, לבית המלוכה של לפיד. יותר מכך: מתברר שמעבר לאב ולבן יש גם אב של האב, ובקרוב גם בן של הבן.

"אבי… נולד בבולגריה ועלה לארץ כבחור… גויס מיד למלחמת השחרור להגן על גוש עציון… אמי שנולדה בגרמניה… עלתה לארץ בנעוריה ופגשה את אבי בסוף המצור על ירושלים…" – השושלתיות חוזרת, הפעם בסיפור משפחתי מצחיק מרגש, שמשלב את הדוברת בסיפור העל הציוני ובמסורת מייסדי הארץ ובד בבד מגלם את קיבוץ הגלויות.

"אני מספרת כל זאת כדי לומר שגדלתי בבית יהודי מאוד, ציוני מאוד, חילוני-מסורתי-רליגיוזי" – גם חילוני, גם מסורתי, גם רליגיוזי? וכל זה "מאוד"? כדאי לשים לב גם למלה "רליגיוזי" – מושג מרשים מאוד, שממקם מיד את המשתמש בו גם במסורת המיוחסת של בובר-שלום-קורצווייל (ע"ע הון תרבותי).

"כבר כנערה הרגשתי שמשהו חסר… דבר מה בזהות הישראלית של אליק שנולד מן הים, היה חסר"  – קצת ניחוחות פוסט ציוניים לא מזיקים בתור קוסמטיקה.

"משנפגשתי לראשונה בתלמוד, והתאהבתי בו כליל… במעשיות, באנושיות והבגרות העולה מן השורות… הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי" – הו היהדות! היהדות הנפלאה! החיפוש, שתמיד מוביל בחזרה אל הבית.

"ייסדתי את עלמה… בתל אביב… ואת אלול" – בבחינת: דעו מאין באתי ולאן אני הולכת.

"התורה… היא המתנה שקיבלנו כולנו… אף אחד לא לקח מאיתנו את התלמוד… במו ידינו מסרנו אותו בימים בהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר – לבנות מדינה…" – זאת הצגה מעוותת של הדברים, כאילו בן גוריון ויתר על התלמוד כי לא היה זמן ללמוד. למעשה הציונות השקיעה משאבים עצומים בכינון תרבות, ובד בבד במחיקה והשכחה של תרבות – גם ובעיקר בעתות חירום. אבל קל יותר להתפייס עם העבר כשאומרים "פשוט לא היה להם זמן, הם היו עסוקים".

"עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו מה ששלנו. להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו..." – הון תרבותי (Capital culturel) הוא מושג ביקורתי שטבע פייר בורדייה, ומתייחס לידע המשעתק את אי השוויון החברתי. להתגאות בהון התרבותי שיש לך זה כמו להתגאות בזה שירשת דירה בבאזל, ובגלל זה אתה שווה יותר. עדיף, כמו שאומרים, לעשות זאת בפרטיות. יפה שאת קוראת למעריצייך להתענג על ההון התרבותי שלהם – אך האם זה לא מה שעשינו עד עכשיו?

"אני מבקשת לספר סיפור מהתלמוד ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה… מי שרוצה הבאתי את הטקסט, הוא יכול להתחלק, אבל רק למי שרוצה. אני אקרא בארמית בשביל המוזיקה ואחר כך בעברית בשביל… הקריאה" – כאן אני מגיעים לרגעי השיא של הנאום: הדרשה, או סיפור רב רחומי.

בנקודה זו אפשר גם לתהות, כיצד אמור להרגיש ח"כ מוסלמי או נוצרי בסיטואציה, שבה מגשימה קלדרון את מה שלא נעשה מעולם על ידי ש"ס, והופכת את הכנסת לבית כנסת.

יש לציין שסיפור רב רחומי הוא אחד הלהיטים הגדולים של דרשני היהדות הישנה והמתחדשת, המובא באינספור שיחות הדרכה לנשים חסודות, מ"מנהיגות יהודית" ועד קלדרון עצמה – היא כבר דנה בו עם משתתפים קבועים אחרים של תיקוני ליל שבועות.

"רב רחומי היה רב.. רחומי בארמית זה אהבה. רחומי מהמלה רחם. מי שיודע להכיל, לקבל לגמרי, כמו שרחם של אשה יודע להכיל את התינוק… זאת בחירה מאוד יפה למלה אהבה בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המלה רחם ובנו ממנה את המלה היסטריה" – כאן מופיע בנאום המוטיב עתיק היומין של "ירושלים נגד אתונה". היהדות היא כמובן טובה יותר, נפלאה יותר, פמיניסטית יותר. כמו שאמרה פעם לימור לבנת: "אנחנו מלמדים במערכת החינוך ערכים יהודיים וערכים אוניברסאליים, אבל הערכים האוניברסאליים גם ככה מגיעים מהיהדות".

"אז הבחירה הארמית לקחת מרחם את המלה אהבה היא בחירה פמיניסטית של חז"ל" – לא הבנתי – חז"ל המציאו גם את הארמית? עד כדי כך הם היו חכמים ונפלאים?

היו"ר ח"כ יצחק וקנין: "רחם זה גם רמ"ח"
ח"כ קלדרון: "ישר כוח. אני שמחה על השותפות בדברי תורה" (ממשיכה הלאה).

"ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים.

"היתה מצפה אשתו… עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא… בארמית שומעים את הנשימה שלה… הציפייה הזאת שכל sms וכל טלפון וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת… האשה הזאת שחיכתה כל השנה… היא מאבדת את השליטה" – פשוט אין מלים לתאר את הרגרסיוויות של הסיטואציה, שמועלית על נס בלי שמץ של ביקורתיות: האשה מחכה בבית לחסדיו של בעלה, שיואיל לגאול אותה ולהקדיש לה רגע מזמנו.

"עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מסך מפוצל" – אנחנו בכל זאת במפלגת הטלוויזיה.

"מה אני יכולה ללמוד מרב רחומי ואשתו למקום הזה ולעבודה שלי כאן" – מעניין לציין שהכול ממוקד בה, ברגע הגעתה של ח"כ קלדרון לדוכן הכנסת, ולעבודה שלה – הכול, בסופו של דבר, עניין של פנימיות

"אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – יפול. אני מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – ושוב, הכול מכוון לדעת היו"ר. השמאלנית מתנגדת הכיבוש נופלת לזרועותיו של אביר ההתנחלויות, תחת חופתו של "השוויון בנטל".

"הרבה פעמים אנחנו מרגישים האשה שמחכה והולכת לצבא ועושה את העבודה, והאחרים על הגג לומדים תורה" – אלמלא הפרשנות הזאת היתה מופרכת לחלוטין, היא היתה יכולה להיות מבריקה. כל המדרש המלבב נועד להדגים שהמיליטריזם נוסח בנט-לפיד-נתניהו זהה בעצם לנשיות! ואילו לימוד התורה הוא הגבריות הבלתי אחראית.

"אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל… שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?

"אני שואפת ליום בו משאבי המדינה יחולקו בשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים על פי איכות לימודם ולא על פי שיוכם הציבורי. שבתי המדרש… והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה..." – עד עכשיו חשבנו שמפלגת יש עתיד היא מפלגה מגזרית של חילונים מבוססים. עכשיו מתברר שהיא מפלגה מגזרית של מכללת עלמא!

"ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר" – שהרי, בלי קצת תחרות אי אפשר.

ועכשיו נשאר רק להתמוגג – חיבוק עם היו"ר, ועם כל השאר.

"יש עתיד" היא לא מפלגה חילונית. היא מפלגה של מטיפים: יש בה שני רבנים, מומחית לתפילה, תלמודיסטית,  ופרשן מקרא (היו"ר). זאת בראש ובראשונה מפלגה יהודית מאוד: תנועת התעוררות יהודית, המציבה על הבמה הפוליטית סוג חדש של ציונות דתית ללא סממנים חיצוניים. מבחינה זו, יותר מאשר תוצר של המחאה החברתית, היא תוצר של גל ההתעוררות היהודי-אשכנזי שהחל אחרי רצח רבין. התיאולוגיה של "יש עתיד" כוללת תמיד מרכיב של לידה מחדש, של גילוי הדת בתוך העצמי, מחוץ למסגרות הממוסדות. היא ממקמת את הדת במרחב הפרטי, בספירה הביתית האינטימית שמזוהה עם הנשיות. לפיכך היא ראויה להיקרא: המפלגה הפרוטסטנטית הישראלית.

הייתי אומר שאסור לחשוף ילדים לחומרים האלה. אבל אני מעדיף להימנע ממקרתיזם. בכל מקרה, אחרי שראיתי את הנאום הזה, תקף אותי דחף בלתי ניתן לשליטה לשטוף את הסכרין מהפה ולצפות שוב בקליפ של גל ווליניץ, ואם אפשר – כמה פעמים ברצף.

מדינת ערוץ 2

בועז לוין

עלייתו של יאיר לפיד זוכה בימים אלו לאי אלו פרשנויות. רובן מתמקדות בשאלת מליון הדולר: כשהעם אומר מרכז, למה הוא מתכוון? הפרשנים מנסים לקרוא מבעד לבלוריתו הכסופה והמוקפדת של המקרר של המדינה – העם אמנם בחר מרכז, אך המציאות, אבוי, דורשת החלטות שנמדדות במונחים של ימין ושל שמאל. בשלב זה מדובר לרוב בספקולציות ולא יותר, שערכן שקול לקריאה בתה: האם הצהרות העבר מעידות על עמדות ההווה? סימפטום נאום בר-אילן הוא כנראה העדות המוחצת ביותר לכך שהמילה "מצע" הפכה זה מכבר לכלי טקטי לכל היותר, מציאות מקיווליסטית שמייתרת את עבודתם של הפרשנים הפוליטיים (שהם שייריו של עידן אידיאולגי) כמעט לחלוטין. או לחלופין, כיוון שכל תוכן אידיאולוגי התאייד מהשיח הפוליטי הרווח, כל שנותר לנו לעשות זה להתענג על טוריהם הפרשניים של יוסי ורטר ודומיו שמציעים סימולציה (בהיעדר מילה טוב יותר, לא רוצה להשמע כמו בודריאר), או צל חיוור, של הפוליטי.

בכל אופן, לא זו הפרשנות שארצה להציע. מה שנדמה לי מעניין בתוצאות הבחירות הללו, לפחות בשלב זה, זה האופן בו הן משקפות תמורת עומק שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. למעשה, ארצה לטעון (וכמובן שזו טענה ספקולטיבית למדי), שבחירתו של יאיר לפיד היא שיאו של תהליך מתמשך לקראת תקומתה של מדינת ערוץ 2.

לידתה של אומה

זרעי לידתו של ערוץ 2 טמונים, באופן סימפטומטי למדי, במהפכה החברתית-פוליטית שקדמה לו: מהפכת 77 שסימנה את עלייתו של הימין הפוליטי והכלכלי ושקיעתה של מפא"י. כך, כבכל טרגדיה טובה, ניתן לומר שהליכוד, והעומד בראשו, משמשים כאב הרוחני של אותו בן סורר שבבוא היום יביא לנפילתם. ב-78 הממשלה בראשות בגין הקימה ועדה לבדיקת סוגיית ההקמה של ערוץ טלוויזיה נוסף. באותה שנה הוחלט גם על מעבר מהלירה לשקל. העשור שחלף מאז היה מטלטל עבור הכלכלה הישראלית, אשר חוותה היפר אינפלציה שבשיאה היה ערכו של השקל כ-1500 שקלים לדולר. השקל החדש הושק בינואר 1986 וכמעט במקביל עלו לאוויר שידוריו הניסיוניים של הערוץ השני. בחודשיו הראשונים הוגבלו שידורי הערוץ למספר שעות ביום. תחילת עלייתו של הערוץ, חדירתו הראשונית אל לב הקונסנזוס הישראלי, התרחשו רק כשנה מאוחר יותר. ב-87, בעת שעובדי הערוץ הראשון שבתו למען שיפור תנאיהם, קיבל הערוץ השני אישור להרחיב את שידוריו ובהמשך אף לשדר בתדרים של רשות השידור. כך, לידתו של הערוץ השני תווכה על ידי שני אירועים מכוננים בהיסטוריה הקצרה של החברה הישראלית: חדירתו של השקל החדש וחלחולה של מדיניות ההפרטה (הן מצד ממשלות הימין, והן על ידי מה שכונה לאורך השנים "שמאל"), וערעורה של הגמונית מפא"י שלוותה בפרימתם של רבים מהנרטיבים הציוניים שביססו אותה.

אירוע מכונן שלישי, עליו כבר ניתן לומר שהיה תוצר של פרדיגמת ערוץ 2 לא פחות משכונן אותה, הוא רצח רבין. דבריו של אהרון (אהרל'ה) ברנע באותו הערב, שקשרו באופן הדוק בין האירוע לבין הדיווח עליו, הפכו עם השנים לחלק מהקאנון התרבותי הישראלי, כמו גם מנגינת agnus dei של באך שהתנגנה לה בערוץ 2 כליווי לתמונות מחיי רבין. על אף שמקור הערוץ בעלייתו של הליכוד, רצח רבין – ראש ממשלת השמאל – וסיקורו, סימנו את תחילת עלייתה של הגמוניית ערוץ 2 ונספחיה, את המצאתו של הצופה החדש שלצורך העניין נקרא לו "הישראלי", ואת גילומה של אותה ישות פוליטית מסתורית וחמקמקה המכונה "המרכז הפוליטי". לא ארחיב כאן על השינויים השונים שעברה החברה הישראלית (עלייתה של תרבות המקומנים, האינתיפאדה הראשונה, אוסלו וקמפ דיווד) ועל הגורמים הרבים שאחראים להם, אך מומלץ לקרוא את מאמרו של חברי האמן אדם קפלן שעוסק בנושא בהרחבה. כפי שקפלן כותב, בעקבות גדי טאוב, "אותו דור, כמבטא את שיא תקופת המיאוס במאפיינים הביטחוניסטים הישראליים, דורש משהו אחר מהטון החונק של צבא וחדשות, משהו קליל יותר ומחייב פחות" – “מרוב ניתוק נוצר צמא לישראליות".

שנות התשעים הארוכות

מאז חלפו להם כמעט שני עשורים והדור שינק את תכני טלעד, קשת ורשת וקרא את טוריו של לפיד במקומונים (של מעריב) ולאחר מכן בידיעות, הגיע סופסוף לבשלות. לפיד מזקק במובנים רבים את עיקרי התהליך הזה. שאלתו הנצחית "מהו ישראלי בעיניך" שהפכה מזמן לפרודיה של עצמה, היא כמובן שאלה פרפורמטיבית לא פחות מאנליטית, שהופכת את הישראלי לכזה, שאוצרת את תוכנו ומורה עליו. אם להיעזר במונחים תיאורטיים הרי שהשאלה מגלמת אסטרטגיה מחוכמת יותר של מה שלואי אלתוסר כינה "אינטרפלציה" – כינון הסוביקט הפוליטי על ידי מנגנוני השלטון והאידיאולוגיה.

אז מהו הישראלי החדש בעינינו? בראיון שערך ב"עובדה" מגדיר לפיד את הישראלי החדש על דרך השלילה ושוב בצורה מחוכמת למדי "אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו שיהיו משעממים, שתהיה להם ביוגרפיה נכונה. נגיד לנתניהו יש ביוגרפיה מצוינת שכוללת שירות בסיירת מטכ"ל, אוניברסיטה מצוינת באמריקה (…) אצלי זה לא ככה". אצלו זה לא ככה, משמע, בעצם, זה לא מה שאנחנו מצפים מפוליטיקאים. אלו שהם "ככה" הם אותם פוליטיקאים שמעוררים כיום אנטגוניזם בחלק רחב מהציבור הישראלי, הם שיירי הפרדיגמה הישנה. המשפט הזה גם רומז על ההבדל התהומי שקיים בין בנט ללפיד. רבים מהפרשנים נוטים לאחד את הזוג לכדי תופעה חדשה יחידה – פוליטיקאים צעירים ומבטיחים שמתבססים על רשתות חברתיות וכו' – אך למעשה, לא כך הדבר. על קהל היעד של בנט לא ארחיב אך ניתן לומר, כפי שיוסי ורטר כתב, שבנט הוא תוצר ישיר של "מדינת נתניהו"; הוא מייצג פוליטיקה שאולי מדברת אל קהלו הדתי-לאומי, אך משחזרת דפוסים שאותו "ישראלי ממורכז" זנח.

מספיקה בחינה קצרה של הביוגרפיה של הזוג בנט את לפיד תוך התמקדות בשירותם הצבאי שהיה ונותר, לצערנו, נייר הלקמוס של החברה הישראלית: בנט הוא מטכ"ליסט והייטקיסט מהזן הביביאי, ואילו לפיד‫ הוא זן חדש "אקלקטי יותר" כפי שהגדיר זאת בעצמו. אך למעשה אין טיפת אקלקטיות ב-cv שלו. מדובר בז'אנר, אמנם חדש יחסית, אך מוכר היטב לכל ילידי שנות השמונים ומעלה. לפיד שירת ב"מחנה" ולאחר מכן עבר לכתיבה במקומונים, עיתונים ועבודה בטלוויזיה. אלו הן פני האליטה החדשה, שמעדיפה לשלוח את ילדי המעמדות הנמוכים לחזית, בעוד היא מכשירה את ילדיה – באמצעות יחידות עלית תקשורתיות ודיגיטליות (דו"צ, 8200, במחנה וכו') – למעבר חלק אל תוך כלכלת האינפורמציה החדשה (גל כץ כתב על זה פעם תחת הכותרת החיילים של רמת החי"ל).‬ אין עדות טובה יותר לכך מאשר גיוסו של היורש, יאיר נתניהו, לדובר צה"ל (לאחרונה אבנר רואיין גם הוא בדרך לדו”צ). בנוסף, רבים כבר הפנו את תשומת הלב לעובדה שמספר חסר תקדים של עיתונאים לשעבר עתידים להצטרף לכנסת – תסמין נוסף לשינוי התודעתי שחל: מביטחוניסטים לעיתוניסטים. אך זוהי גם פרדיגמה אזרחית יותר, שהאידיאלים שלה, כמו ה-cv (והשאיפות שמאחורי קורות החיים, השורה התחתונה), שונים באופן מהותי מאלו של קודמיהם. ניתן לומר, בהיסוס, שזו פרדיגמה אזרחית-בורגנית יותר. החלטתו של לפיד לעבור מב.מ.וו לג'יפ קולעת לטעם של קהל היעד שלו. דור של יאפים עם ג'יפים שסופסוף תופס את המושכות (יושב מול ההגה). דור פרגמטי, אבל לא פחות נצלני או גזעני מקודמיו.

עדות נוספות לחילופי הפרדיגמה המתרחשים מתחת לאפנו ניתן למצוא בתכניתו של בנק ישראל להחליף את המטבע פעם נוספת ולקרוא לו "שקל ישראלי" (והמקהלה שואלת “מהו ישראלי בעיניך?”). כפי שטוען דני גטווין, הפעם חילופי המטבע אינם באים בתגובה למשבר כלכלי, אלא כניסיון ייצוב פוליטי-אידיאולוגי, צעד מנע נגד חזרתן של המחאות החברתיות של הקיץ שעבר. ‬

לאור כל הנאמר לעיל, אם יש מסקנה מתבקשת הרי היא שעלייתו של לפיד לשלטון היא תופעה אנטי-מהפכנית מובהקת. לפיד, כמו המטבע החדש וכמו הישראלי המיתי המלווה אותו, הם תופעות שצמחו מתוך המעבר לכלכלת שוק דורסנית ושתפקידם לשמור על אותו סטטוס קוו חדש שנוצר עמם. באופן אירוני למדי, הצבעות המחאה נותבו בדיוק אל עבר אותו כוח שגויס להיאבק בה (במחאה) ולשמור על האינטרסים נגדם היא פנתה. מובן שגם המחאה עצמה היתה לתופעה רבת פנים, ולפיד הוא אכן ביטוי אותנטי ומהימן לפן אחד מתוכם, אך בכל זאת ניתן לשער שלא לכך פללו (לפחות באופן מודע) רבים ממצבעיו.

כיצד תראה ישראל של הישראלי? האם תדמה לערוץ שתיים הניסיוני, או שמא לרוני דניאל? כיצד הממלכתיות ההומוגנית שמייצג ערוץ שתיים תתמודד עם אתגרים חיצוניים וסתירות פנימיות? האם הנטייה לפרגמטיות והיחלשותו של השיח הבטחוני יגברו על הגזענות המובנת והנצלנות המעמדית?

כל זאת ועוד נגלה בפרדיגמה הבאה. היא כבר כאן.

*

דימויים: שתי עבודות וידאו של אדם קפלן.

"כי לנו יש אחד את השני / אנו, המעמד הבינוני"

בזיקה להתפתחויות הפוליטיות האחרונות ולעלייתה של מפלגת הבורגנים "יש עתיד", אני מביא את המאמר "מהפכה בורגנית" שנכתב לפני כחצי שנה. ימים יגידו אם הפגנתי אופטימיות מוגזמת – כרגע נדמה שכן. אבל אפשר לקוות שההיסטוריה לא נגמרת בז'ל של יאיר לפיד; ואחרי המהפכה הבורגנית והליצן שהעלתה אכן ייווצרו "תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה".

המאמר נכלל בקובץ "קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי [2011-]" שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת אריאל הנדל ואחרים. הקובץ כולל 90 מאמרים, שלהגדרת העורכים מבקשים להמשיג את המחאה החברתית של 2011, ואת השינויים שחוללה בסדרי השפה והמחשבה.

מהפכה בורגנית

מאז דעיכת הגל הראשון של המחאה החברתית בחורף 2011, הדגישו כמה מבקרים בשמאל את אופיה הבורגני ואת הפרופיל הסוציולוגי המבוסס של מנהיגיה. בין השאר טענו מבקרים אלה כי המפתח למחאה הוא "מצוקת האחוס"לים", תוך שימוש במושג שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג לציון האליטה הוותיקה (ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים לאומיים"). עודד היילברונר תיאר את המחאה כ"קרנבל של צעירי הבורגנות". יהודה שנהב הרחיק לכת וטען כי המחאה קידמה "שיח רפובליקני ניאו-ליברלי", ומשה צוקרמן התלונן כי "במשך כל המאבק לא דיברו על קפיטליזם", מכיוון שמעמד הביניים "לא רצה לצאת כנגד השיטה שהוא אמון עליה". איריס חפץ גרסה כי מובילי המחאה לא מרדו מעולם בסדר שהנהיגו הוריהם המבוססים: "בשביל מנהיגי הקיץ האחרון, המחאה היא ממש ההפך ממהפכה: במקום למרוד בדור ההורים, לוקחים ממנו את הלפיד ורצים הלאה".

זיהוי המחאה כתנועה המייצגת את שאיפותיו של "המעמד הבינוני" החל כבר בימיה הראשונים. התקשורת הצמידה לתנועה את הכינוי "מחאת מעמד הביניים" מראשיתה, והיא הוצגה כתוצאת התהליך המתמשך של "שחיקת מעמד הביניים" שחוקרים ואנשי ציבור התריעו מפניו במשך יותר מעשר שנים. גם דובריה של המחאה עצמה תיארו אותה במקרים רבים כקריאת מצוקה של מעמד הביניים, מה שהתבטא בשלטים שהונפו בהפגנות ובמאהלים ובנאומים שנישאו בעצרות.

בד בעת, גם מתנגדי המחאה – דוברי השלטון ומבקרים בלתי תלויים – תייגו את משתתפיה בקטגוריות המזוהות עם המעמד המבוסס – כלומר כבורגנים, תל אביבים ואשכנזים. זכורות למשל הטענות ש"כולם ברוטשילד עם סושי ונרגילות", או ש"פשוט סבתא שלהם לא הורישה להם דירה ב[רחוב] בזל".

נשאלת לפיכך השאלה: אם המחאה הציגה את עצמה מלכתחילה כמחאת מעמד הביניים, מדוע זיהוי זה הוטח במשתתפיה כהאשמה מעליבה? נראה שאחת הסיבות לכך היא שבנקודה מסוימת בקיץ, כאשר ההפגנות וערי האוהלים החלו לצבור תאוצה ולאיים על הלגיטימיות של הממשלה, עברו רבים ממשתתפיה לתאר את ההתרחשות כ"מהפכה". כמה שבועות אחר כך, כאשר התקוות לשינוי משמעותי של המערכת החברתית והפוליטית התפוגגו, הופנתה האשמה בכישלון לשיוכם המעמדי של מובילי המחאה. ביטאו זאת למשל כותבי הבלוג Young Ethiopian Students, שטענו כי "תביעות המחאה ביקשו ליצור אוטופיה ללבנים, ממנה הודרו האזרחים המדוכאים באמת", וש"ילדי רוטשילד" נמנעו מלגלות סולידריות רדיקלית עם ערבים, מזרחים ואתיופים – "הקבוצות היחידות שבלי שיוסדרו תביעותיהן הטבעיות, להיות בני אדם חופשיים, לא תוכל להיקרא שום תהלוכה, המונית ככל שתהיה – מהפכה".

ניתן למצות ביקורות אלה בטענה שהמחאה החברתית ביטאה את שאיפותיה של הבורגנות הישראלית. ומכיוון שהבורגנות היא המעמד השולט במשטר קפיטליסטי, סוכני המחאה לא שאפו באמת ובתמים לערער את המשטר, אלא לכל היותר לשפר את מצבם. ואכן, יש מקום לשאול: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בשפה מסורתית יותר: האם הפרולטריון אינו הכוח החברתי היחיד שיכול לחולל מהפכה?

בתגובה לטענות אלה, היו שטענו כי המחאה כללה גם קבוצות רבות שאינן שייכות לאליטה האשכנזית, ואף הצמיחה מנהיגות מזרחית וערבית במאהלים בפריפריה ובשכונות. נטען גם כי הזיהוי של המחאה כבורגנית מתעלם מפערים מעמדיים גדלים והולכים בתוך הקבוצה ההגמונית-לשעבר, ומהפיכתם של רבים מבני המעמד הבינוני, בעיקר צעירים, למשוללי עתיד כלכלי.

*

מבחינה זו, הן הביקורת על המחאה והן התגובות לביקורת יוצאות מאותה נקודת הנחה, שיש קשר הכרחי בין מידת הדיכוי למידת הרדיקליות, ולפיכך הן תולות את חוסר ההצלחה של המחאה להשיג שינוי פוליטי מהותי בקרבתם המעמדית של הסוכנים לזרם המרכזי של החברה. כנגד ההנחה הזאת אפשר להעלות כמה השגות. השגה מעשית תזכיר שגם מחאות שהובלו בידי קבוצות מודרות ומדוכאות כמו ערבים ומזרחים לא נחלו הצלחה של ממש ברמת ההישגים הפוליטיים. בכל מקרה, ספק אם אפשר להקיש מהכישלון של מחאה על מידת ההצדקה שלה.

יתר על כן, ביקורת שתרה תמיד אחר קולם של "המדוכאים האמיתיים" נשענת לא פעם על שתי דעות קדומות מנוגדות: מצד אחד על מודל נאיבי ורומנטי של שינוי חברתי, ומצד שני על תפיסה מטריאליסטית נוקשה של אינטרסים. היא מתעלמת מהניגודים החדים וממגוון האינטרסים בתוך "קבוצת המדוכאים" המדומיינת, ואף מהאפשרות שהשלטון הנוכחי מייצג גם רצונות אותנטיים של חלקים מתוך הקבוצות המרוששות מבחינה כלכלית.

הדימוי של מחאת המדוכאים גם לא מתאים לניסיון ההיסטורי. מאז אמצע המאה העשרים לכל המאוחר, מעטות תנועות המחאה ההמוניות במדינות מתועשות שלא הובלו על ידי המעמד הבינוני – בפרט תנועות הסטודנטים השונות משנות השישים ואילך. סדקים נוספים בביקורת זו מתגלים כאשר בוחנים את תנועת המחאה הישראלית בהקשר שבו פרצה – כלומר תוך התייחסות לתנועות מחאה ברחבי העולם לאורך שנת 2011 ו-2012. בין אם נתייחס למחאות שהתרחשו במדינות מערביות – ספרד, ארצות הברית, צ'ילה, קנדה ואחרות – ובין אם נכלול גם את המהפכות במזרח התיכון, נראה שרוב השחקנים הפעילים במחאות אלה השתייכו למעמד הבינוני ולא למעמדות המרוששים ביותר.

בעשורים האחרונים, על רקע הגלובליזציה ועם עלייתן של תפיסות פוסט-מרקסיסטיות להמשגת שליטתה של המדינה, צומח בקבוצות שמאל בעולם מגוון רחב של מודלים מהפכניים שאינם מבוססים עוד על התקווה למהפכה שתפרוץ מהמעמדות המדוכאים.

כך למשל, מחברי המניפסט Ceci n'est pas un programme מקבוצת Tiqqun יוצאים נגד הרדוקציה הכלכלית של תפיסות מרקסיסטיות שונות. במקום מעמד העובדים הם מבקשים להציב סובייקט רחב יותר הנושא לדבריהם את הדחף המהפכני. לפי המשגתם של מחברי המניפסט, הכוחות המתקוממים בימינו אינם נאבקים עוד נגד הבורגנות אלא נגד המבנה החברתי עצמו.לטענתם, המשטרים  המכונים "סוציאליסטיים", ובראשם ברית המועצות, לא שאפו לבטל את ההון אלא רק להעביר אותו לניהולו של המעמד העובד, ובכך בעצם להטמיע כל אדם במערכת קפיטליסטית טוטאלית. במקביל לכך, פנייתם של איגודי העובדים והמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה נגד המהפכות של שנות השישים והשבעים סימנה קרע בין הכוחות המתקוממים ובין "המסורת המהפכנית" עצמה, שהותירה אותם יתומים. כעת אין עוד זהות מהפכנית הנתונה תחת שליטתה של האימפריה; תחת זאת, המלחמה בין שליטים לנשלטים משסעת את נפשו של כל אחד מנתיניה.

אפשר להציע המשגה אחרת, המבוססת על מושג "המהפכה הבורגנית". שורשיו של מושג זה מצויים במחשבתם של כותבים ומנהיגים מתקופת המהפכה הצרפתית, ביניהם רובספייר (Robespierre) והאב סייס (Sieyès). אולם המשמעות הרווחת של המושג כיום נקבעה בעיקר על ידי מרקס, שתיאר את המהפכה הצרפתית כזו ש"ביטלה את הקניין הפיאודלי לטובת הקניין הבורגני". לפי מרקס, תמורה זו ביחסי הקניין הכינה את הקרקע למהפכה הפרולטרית העתידית, ולפיכך סכימת ההיסטוריה המרקסיסטית אינה מערערת על המשקל ועל הרדיקליות של המהפכה הבורגנית. מהפכה זו ניצבת כשלב היסטורי שכונן את יחסי הייצור הנוכחיים, כלומר את הפאזה ההיסטורית הנוכחית, אך דווקא בשל כך מטרתה של הפוליטיקה הרדיקלית היא לשנותו.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכבר איננו חיים בתקופתו של מרקס. לכאורה, גם המהפכה הפרולטרית-הקומוניסטית כבר קרתה. חלק גדול מן העולם כבר נשלט במשך המאה העשרים על ידי משטרים קומוניסטיים שתפסו את עצמם כתולדה של מהפכות פרולטריות. משטרים אלה קרסו ברובם עם התפרקותו של הגוש הסובייטי. אנו ניצבים לפיכך אחרי האוטופיה, ואחרי קץ ההיסטוריה. לא פלא שכלפי המפגינים שדרשו סוציאליזם וצדק חברתי הופנו לעתים תשובות בנוסח "כבר היינו שם. כבר ניסינו את זה".

בהתאם לכך, אם רוצים לשמר את הדחף הביקורתי נגד הקפיטליזם, אולי לא צריך להציב אותו בתוך תפיסה ליניארית של ההיסטוריה, אלא לתאר את התהליך המהפכני על בסיס סכימה היסטורית מחזורית, בנוסח הפילוסוף הנפוליטני ג'מבטיסטה ויקו (Vico). לפי ויקו, החברות האנושיות מתחילות את דרכן בברבריות ועוברות תהליכים מעגליים של עידון הדרגתי. לפני הגעתן לשלמות מתרחשת חזרה (ricorso) למצב פרימטיבי ראשוני, אך מצב זה הוא תמיד מעודן יותר מנקודת המוצא של המחזור הציביליזטורי הקודם. ויקו אפיין את ימי הביניים כ"ברבריות השנייה", המקבילה לברבריות הראשונה בראשית האנושות. העידן המודרני הוא לפיכך "העידן השני של האדם".

בתוך מסגרת מחשבתית זו, אפשר לפרש את גל המחאות העכשווי כתחילת סיבוב נוסף של המודרניות – מחזור מקביל למחזור שקדם לו, אך בוודאי לא זהה לו. ליקוי המאורות מ"עולם המחר" הקומוניסטי התחולל כבר לפני שלושה עשורים; אך מבחינה תודעתית, הצעירים משוללי העתיד ברחבי העולם מיואשים לראשונה גם מהקפיטליזם. הכלכלה הקפיטליסטית נסדקת, לאחר שהדבירה את כל מתנגדיה, באשמת הכשלים הפנימיים שבתוכה. אך עדיין אי אפשר לשער איזה מבנה כלכלי יחליף אותה.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית שעל פיה הקונסטלציה הנוכחית זהה לזו ששררה לפני עשרים או שלושים שנה. היא מתעלמת מההפיכה ההדרגתית של חלקים מהבורגנות למעמד מהפכני – אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים במערב בתקופתנו. נכון להיום, רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר שלהם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

אפשר היה להיווכח בדינמיקה הזאת בפזמון ששרה קבוצת מפגינים באחת הצעדות שנערכו לאחרונה:

מי שמאמין לא מפחד

את האמונה לאבד

כי לנו יש אחד את השני

אנו, המעמד הבינוני!

המלים "ולנו יש את מלך העולם", מהלהיט המקורי של אייל גולן, הוחלפו כאן ב"לנו יש אחד את השני". המעמד הבינוני מתקומם ומתייצב ללא מורא תוך אמונה בעתיד. אך יש לשים לב שההתקוממות הזאת כרוכה בוויתור על אחד המרכיבים שהיו המזוהים ביותר עם הבורגנות: האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית של התחרות הקפיטליסטית. במקומה מופיע אידיאל חדש של סולידריות. ה"אני" הבורגני הפך ל"אנו".

במובן מסוים טמון כאן היפוך מושלם ביחס למושגים הבסיסיים ביותר שלנו על מהפכה. בזמן המהפכה הצרפתית קבע האב סייס: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה הוא היה עד היום במערך המדיני? לא כלום. מה הוא מבקש להיות? משהו". סיסמתה של המחאה הנוכחית, לעומת זאת, יכולה להיות: "מהו המעמד הבינוני? משהו. מה הוא היה עד היום? הכול. מה הוא מבקש להיות? לא כלום". בשונה מהמעמד השלישי של תקופת המהפכה הצרפתית, המעמד הבינוני העכשווי אינו יכול עוד לחלום על הגמוניה בחברה. לא משום שהגמוניה כזאת היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שהאידיאולוגיה שלו היא כבר הגמונית. המעמד הבינוני הלך לאיבוד בתוך המשטר שיצר בעצמו, ונותר לו רק לשאוף לטרנספורמציה טוטאלית שתביא למערך חדש שעדיין לא ניתן לחזותו.

*

בקנה מידה גלובלי, ברור שהמחאה מבטאת את זעמו של המעמד הבינוני במדינות המפותחות כלפי בעלי ההון והאוליגרכיה הפיננסית, אך גם את חרדותיו נוכח תהליך הגלובליזציה המביא לנדידה של מקומות עבודה לסין, להודו ולכלכלות מתעוררות אחרות. סנטימנט זה מתבטא גם בגילויים מסוכנים של קסנופוביה, ולפיכך יש סכנה שמחאת המעמד הבינוני תפנה נגד הפרולטריון – הגלובלי והמקומי – המבקש להפוך בעצמו למעמד בינוני.

בהקשר הישראלי, אחת הסכנות המסתמנות בשיח המחאה בנקודת הזמן הנוכחית היא פנייה של הפעילים ממעמד הביניים נגד קבוצות מדוכאות ומרוששות יותר מהם – מזרחים, חרדים וערבים. נתניהו ואנשי האוצר אכן מלבים את העוינות כלפי הקבוצות "הבלתי יצרניות", כלומר הערבים והחרדים. השאלה שיש לשאול היא נגד מי יפנה המעמד הבינוני את חציו. האם תנועת המחאה תרחיב את מסגרתה ותאפשר לאופק המהפכני להתרחב ולהכיל קבוצות נוספות, או שתתבצר בתוך גבולותיה של הבורגנות הלבנה ותהפוך לתנועה ריאקציונרית במובהק?

עם תחילת קיץ 2012, ניכר כי שאלת המתח הבין-מעמדי בקואליציית המחאה מהקיץ הקודם מתחדדת, וכוחות פרולטריים (כגון מפלגת הפועלים דע"ם) מבקרים בחריפות את "מי שמדיר את הפועלים, ומי שמדיר את הערבים, [ו]סופו שהוא משרת את הימין". את הביקורת הזאת אפשר לקרוא בשתי צורות. באופן מסורתי, אפשר לקרוא אותה כעוד הצבעה על האופק המוגבל של מהפכה בורגנית. אבל אפשר גם למצוא בביקורת הזאת סימן לתהליך מואץ של חילופי משמרות מעמדיים שמתחולל בעקבות המחאה החברתית וכחלק ממנה. אפשר אולי לטעון כי התייצבותה של הבורגנות כסובייקט על הבמה הפוליטית היא שיוצרת עכשיו את תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה.

משפטים שהיפסטרים תל אביביים אומרים זה לזה בנוגע לבחירות בעודם לוגמים קפוצ'ינו עם חלב סויה דל

סקוט

חד"ש? התברגנו. אני מצביע דעם.

חד"ש? הסטליניסטים האלה?

חד"ש? אתה יודע שהם תומכים בטבח בסוריה?

חד"ש? אין להם אישה או מזרחי במקום ריאלי.

חד"שׁ? נראה עם מי הם יחתמו הסכם עודפים.

חד"ש? יש להם הסכם עודפים עם רע"ם-תע"ל. רוצה להכניס לכנסת את הנציג הבא של האחים המוסלמים?

אני מצביע חד"ש ומשכנע לפחות שני אנשים שאני מכיר להצביע לעבודה. חשוב ששלי תרסן את ביבי.

אם פוסלים את חנין זועבי אני לא מצביע בבחירות.

אני לא מצביע בבחירות.

אני מצביע לבן ארי. השיח הגזעני שלו מנכיח את האתגר הפלסטיני ואת אתגר הפליטים.

אני מצביע לבן ארי. לפני שיהיה כאן טוב צריך להיות ממש רע.

מרצ? יש לי חשבון איתם עוד מהגירוש של 92 (אז מה אם הייתי בכיתה ו').

מרצ? אין להם אף מזרחי ברשימה.

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני ושאלעזר שטרן הומופוב?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני, שאלעזר שטרן הומופוב ושמאיר שטרית יזם את המאגר הביומטרי?

לפיד? הוא בכלל לא חתיך.

ש"ס? אין מצב. אבל אולי אמסלם, הוא פאנקיסט.

ארץ חדשה? יהיה משעמם בלי רני בלייר בנחמה. אני גם חושב שבתור קולנוען הוא נכשל בגדול עם הסרטונים שלהם. בוא נגיד את זה ככה: אייזנשטיין זה לא.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, והתקווה לא תגיע מהפוליטיקה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, התקווה לא תגיע מהפוליטיקה ומוקד הכוח הגלובלי האמיתי כיום הוא צוויצר.

גרפיטי שמאלני נגד ג'נטריפיקציה בנויקלן, ברלין (מקור: היפסטר אנטיפה).

כתב הצלה

יניב רון-אל

איך מגינים על דברי גזענות? בתגובות לפוסט "יבבה אשכנזית" הזמין אותי גל כץ לספק "הגנה ראויה" למירון בנבנישתי, בעקבות הריאיון המושמץ שלו לארי שביט. אני לא בטוח שאפשר. נדמה לי שמה שניסה גל לעשות, כשהעלה את "הסקר לשבת" של אורטל בן דיין, הוא הגנה באמצעות אנלוגיה לגזענות נסבלת יותר. אך גם אם נאמר ששימושה של בן דיין בגזענות הוא נסבל יותר ונאצל יותר, המהותנות האסטרטגית שלה וההתנשאות המתבצרת של בנבנישתי אינן בנות השוואה, לא מבחינת עמדות המוצא ויחסי הכוח עם מושאיהן ולא מבחינת תכליותיהן. דרך נפוצה אחרת היא פשוט לבטל את הדברים, בטענה שזקנתו של הדובר מביישת את בחרותו. אך לא זו בלבד שיהיה זה עוול גדול לבנבנישתי להתייחס לדבריו כאילו היו פליטה לא רצונית של זקן נרגן, תהיה זו גם צביעות מצד אלה שנושאים אליו עיניים בנושאים אחרים כמו דו-לאומיות.

איך בכל זאת מגינים על דברי גזענות? פשוט לא מגינים. איני בטוח שגזענות היא השם הנכון לכנות את הדברים של בנבנישתי, אבל במידה שכן, הם אינם ראויים להגנה. ועם זאת, נדמה לי שראוי להקשיב לבנבנישתי ולהציע פרשנות לדבריו, כולל לאותה פסקה מושמצת. כי בנבנישתי מציע תפיסה בלתי שגרתית ואפילו מעוררת השראה של הקשר בין עשייה פוליטית לאחריות היסטורית. את התפיסה הזו ראוי להציל מתוך הדברים של בנבנישתי, למרות גזענותם האפשרית, למרות הביקורת הכה מוצדקת עליהם. זו תפיסה שיש בה רעננות ואומץ, אולי גם הבטחה. זה אינו כתב הגנה איפוא. לכל היותר זהו כתב הצלה. יש משהו בדברים של בנבנישתי שראוי להציל מתוך אמירותיו הבוטות.

האילוזיה האוניברסלית של אווה

כעדת הצלה ראשונה אני פונה לאווה אילוז, לא כ"מזרחית מחמד", וגם לא בגלל מה שהיא כתבה על יחסי מזרחים-אשכנזים. אני פונה אליה בעיקר בגלל איך שהיא כתבה על זה. אילוז, בדומה לבנבנישתי, ניחנת באותו חוש נדיר למדי בפוליטיקה של מקומותינו, של הבנה היסטורית, שמכווינה את העשייה הפוליטית אל העתיד. לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו והתעלמות מההווה, שהן רק צורה אחרות של היתקעות בזמן.

הביקורות על מאמריה, ובפרט על המאמר הראשון, "עייפנו מהעדתיות", נזעקו מייד לומר שעדתיות היא נחלת העבר, רק בשביל להכחיש את האפליה הממשיכה להתקיים היום. הבלוג הזה אינו המקום להתמודד עם ביקורת עיוורת ונבערת מסוג הזה. ביקורות מהכיוון השני, מ"מזרח", הוכיחו את אילוז על כך שבהצביעה על פוליטיקת הקיפוח של ש"ס, וגרוע מכך, בהאשימה את האינטלקטואלים המזרחים ששקעו בפוליטיקה של מרמור והתקרבנות, היא משעתקת את הטענות המוכרות עד לזרא על המזרחים שמתבכיינים על קיפוח במקום לקחת אחריות לגורלם. המבקרים טענו – ובצדק טענו – שאילוז התעלמה מתנועות מחאה מזרחיות בעבר ובהווה שדווקא כן דגלו באוניברסליות, וגם ש"שכחה" להתייחס להיבטים הדכאניים והאלימים של האפליה הממוסדת.

המבקרים העמידו בצדק את אילוז על טעויותיה ההיסטוריות, אך החמיצו את מטרת מאמריה. העובדה שבישראל התקיימה ועודנה מתקיימת אפליה נרחבת על בסיס גזעני היא נקודת המוצא, לא נקודת הסיום, של המאמרים. לא את האפליה ואת הסיבות לה ניסתה אילוז להסביר, אלא את המנגנונים שמאפשרים את המשך קיומה מחד ואת הכחשתה והשתקתה מנגד. ביקורתה כלפי האינטלקטואלים המזרחים התבססה על כך שבניסיונם לשקם את מורשת האבות שהושפלה והאחים שדוכאו, מבטם עדיין צופה לאחור. כפי שכתבה במאמר התגובה: "לאינטלקטואלים המזרחים […] יש משימה חשובה ודחופה: להתגבר על העבר ועוולותיו ולהתמקד בעתיד שבו גורלותיהם של כל המיעוטים קשורים אלו באלו בחזון רחב יותר".

מבחינת אילוז, העתיד והחזון טמונים באוניברסליות. באופן שאינו בלתי קשור לביוגרפיה שלה היא מקדשת את האידיאל האוניברסלי הן כעמדה מדעית-מחקרית והן כחזון פוליטי. אפשר להסכים איתה ואפשר לחלוק עליה לגבי הצורך באוניברסליות או לגבי האפשרות למימושה. אפשר כמובן גם לבקר את ההנחות הפרטיקולריות הסמויות שעליהן עומד בהכרח כל חזון אוניברסלי. יותר חשוב לי כרגע להמחיש את תפיסתה לגבי עשייה פוליטית שמבוססת על שאיפות לעתיד, אך לא מתוך התעלמות מהעבר, גם לא מתוך מחיקתו, אלא מתוך הכרה בו והשלמה עם אי-הפיכותו. הדבר המצער הוא שהניסיון של אילוז לא עלה יפה. מרבית התגובות למאמר לקחו את התפקיד המצופה מהן בפוליטיקה של הזהויות, ועסקו בשאלה שממנה ניסתה אילוז להיחלץ, של קיומה או אי-קיומה של האפליה. כך, גם אילוז האוניברסלית נפלה במלכודת של השיח שממנו ניסתה להיחלץ.

היבבה הלבנבנישתית של מירון

עם כל הביקורות על הפסקה של בנבנישתי על היבבה המזרחית, מעיני רבים מהמבקרים חמקה הפסקה בראיון, שבה הוא מאשים גם את חבריו, הצברים הלבנים, ביבבנות:

כשאני מסתובב בארץ אני לא מבין בדיוק מה קורה. הכל אחר. לא מה שרצינו שיהיה. לא משהו שאני יכול להבין. אבל כל זה מחוויר לעומת ההישג הענק שהשגנו בכך שהקמנו כאן קהילה לאומית יהודית־ישראלית, שלמרות הכל היא חיה ובועטת. לכן, כפי שאני לא מקבל את היבבה של המזרחים אני גם לא מקבל את היבבה הלבנה של הישראלים הוותיקים. לא במקרה קראתי לספר שלי 'חלום הצבר הלבן'. כצבר הלבן אני לא מתבייש בשום דבר. עשיתי שגיאות ואני מודה בשגיאות, אבל בסוף אני גאה בזה שאני בן של האבות המייסדים.

מה שבנבנישתי מכנה "היבבה הלבנה של הישראלים הותיקים" היא בדיוק אותה התבכיינות בה הוא פותח את הפסקה: 'אני לא מבין מה קורה פה. שום דבר לא כמו שרצינו.' ההתמרמרות הזו משותפת לרבים מאלה המתכנים "ישראלים ותיקים" (וליתר דיוק: אשכנזו-ציונים / אחוס"לים / צברים לבנים וכיו"ב). ירון לונדון הוא דוגמה מייצגת. טומי לפיד, גם אם לא בדיוק היה חלק מהם, ידע לתרגם את יבבתם להון פוליטי באותו האופן שש"ס נהגה עם המזרחים, והלפיד הבן מנסה להמשיך את אותה מגמה נלוזה. במובן מסויים הרבה מהמומנטום של המחאה החברתית של קיץ 2011 היה תיעול של אותה יבבה לבנה. למעשה, גם המאמר הראשון של אילוז קשור לכך. הוא פורסם במסגרת מוסף "הארץ" שציין 20 שנה למות בגין, פרויקט שגם הוא חלק מהיבבה הלבנה. האשכנזים אוהבים להתגעגע לבגין, באותה המידה שהם מתקשים לסלוח לו על שהפך את עולמם.

עיתון "הארץ" והמוסף שלו הם אמנם אחת הבמות המרכזיות של אותה יבבה לבנה, לצד במות צדדיות יותר. גם בבלוג הזה לא מעט פוסטים משקפים את התחושה הזו, המנוסחת לעתים במונחים של עגמומיות אשכנזית, או אפילו חורבן. מופע אחר, אינטלקטואלי יותר והיפסטרי למדי, הוא ההתרפקות של צעירים אשכנזים או משוכנזים על עבר חצי–מדומיין של תרבות יידית. הנה גם אינטלקטואלים אשכנזים החלו ב"רהביליטציה מבולבלת של מסורת ועדתיות", כפי שהגדירה אילוז את פועלם של האינטלקטואלים המזרחים עשור קודם לכן.

בראיון שנערך לא מזמן עם רזי ברקאי באותו עיתון תחושה זו קיבלה ביטוי מזוקק, כאשר הוא ציין שהוא חש ש"אנחנו מתחילים לספור לאחור", ואמר מפורשות: "אם להיות ישר עם עצמי, אז קיימת גם התחושה שאני מאבד את זה, משום שהחלק של האוכלוסייה שאני בא ממנו הוא כבר לא – הוא כבר לא הישראליות. פעם קראו לזה תנועת העבודה, מפא”י. היום זה מנוקז לקומץ קוראי “הארץ”, וזה עולם הולך ונעלם."

גאווה ילידית, שירים באשדודית

אולם בנבנישתי, שמסתכל קדימה, לא חושב שזו תחילת הסוף. הוא מוסיף מייד לאחר ההתבכיינות שלו, שכל זה מחוויר לעומת ההישג של הקמת קהילה יהודית-ישראלית, כשם שמייד לאחר דבריו על כך ש"אילולא אנחנו, המזרחים היו נשארים בליל תרבויות של מהגרים" הוא משבח את ההחלטה ההרואית לקלוט את כולם, למרות שהוא מקביל אותה להתאבדות. "אנחנו קיבלנו החלטה הירואית" הוא כותב, כאילו הוא ישב במשרדי הסוכנות והיה בישיבות הממשלה. ב-1948 הוא היה בן 15, אבל יש לו תחושת שותפות בהישג והזדהות עם הדור שקיבל את ההחלטות.

ייתכן שיש משהו מגוחך בהזדהות הזו וב"אנחנו" הזה, אבל הוא לפחות מרשים בכנות שלו. הוא גם משכנע יותר, למשל כשהוא כותב משפט אחד לפני כן "עשינו הרבה טעויות" – בוודאי משכנע יותר מבקשת הסליחה המגוחכת של אהוד ברק בשם מפלגת העבודה לדורותיה. ההבדל בין ההתנצלות של ברק לעשייה הפוליטית והאקדמית של בנבנישתי (למשל בחשיפת היישובים הפלסטיניים שנמחקו מהאדמה ומהמפות), שמתעקש לא להתנצל, יכול ללמד משהו על תפיסת אחריות היסטורית. בדומה לכך השוו את דבריו של ברקאי לבנבנישתי. שניהם נוטים להשתמש במלה "חרא", בוולגריות שמאפיינת תרבות דורית מסוימת, אבל לפי ברקאי "השכונה הערבית היא חרא של שכונה", ואילו על פי בנבנישתי "יצא לנו די חרא. הכל הסתאב לנו תחת הידיים."

ההזדהות של בנבנישתי עם דור מקימי המדינה היא לא רק עניין ביוגרפי ומטאפיזי, היא גם טקטיקה פוליטית. את הכינוי בו הוא משתמש בכותרת ספרו, "הצבר הלבן", הוא לוקח דווקא מכתב-האשמה שניסח יהודה שנהב (בספרו "במלכודת הקו הירוק"). בנבנישתי מבין את כללי-המשחק בפוליטיקה של הזהויות: קחי את תגית-הזיהוי שלך, זו שמצמידים אלייך, ולעתים מטיחים בך כקללה, ענדי אותה בגאווה, ותבעי את תביעותייך בשמה. מעניין להשוות את הפסקה הגזענית מהראיון עם פסקה דומה למדי מההקדמה לספרו החדש:

להצהיר שאני וחברי […] מייצגים את 'הזהות הישראלית הקולקטיבית' זו יומרה ריקה, לנוכח ריבוי הזהויות המאפיין את החברה הישראלית […] מזרחים, נשים, ערבים, דתיים לאומיים, מתנחלים, 'צפונים', חרדים ועוד. אכן, דומה שהגורם המלכד את כולם הוא טינה כלפינו, התובעים לעצמנו את התואר של 'ישראלים אותנטיים, כמעט קנוניים'. עם זה איני מרגיש מבוכה, או אפילו רגש אשם, אלא גאווה. אדרבה, בזכות קבוצתי, קבצת המייסדים ובניהם, יכולים המשמיצים והמבקרים לפתוח את פיהם. מה היה גורלם אלמלא היינו כאן לקלוט אותם? וכשינוחו כל הרוטנים מהתקפותיהם, ויבחנו את מרכיבי זהותם, יגלו כמה הם חבים לנו. בלי תרומתנו המבוזה, לא נותר מהזהות הישראלית אלא בליל תרבויות של מהגרים.

נדמה לי שלאור הדברים האלה מצטיירת הפסקה המושמצת באורח קצת אחר. ייתכן שהראיון חשף את המהות הגזענית המסתתרת מאחורי הפסקה הזו, הנייטרלית לכאורה. ייתכן גם שבראיון בנבנישתי סתם ייצר פרובוקציה לשם הפרובוקציה, או אף לשם קידום מכירות. כך או כך, ובין אם מבינים את הפסקה כגזענית ובין אם לאו, את הדברים עצמם אני מציע להבין כפשוטם במובן ההיסטורי (שהוא, כמו כל מובן היסטורי, לא כל כך פשוט). היסטורית, יש אמת בטענה של בנבנישתי שלולא מדיניות ההטמעה וההיתוך של ההנהגה הציונית, שאיפשרה או כפתה על המהגרים החדשים את הזהות הישראלית – באופן ההומוגני וההגמוני שהיא הבינה את הזהות הזו – היו נשארות הקהילות השונות, לפחות בשלבים הראשונים, "בליל תרבויות של מהגרים". הרי עצם הקטגוריה המאוחדת "מזרחים" שכפתה הצבריות הלבנה על שלל קהילות המהגרים, היא המצאה ישראלית, שנועדה להתיך את בליל התרבויות למקשה אחת, ישראלית, ועם זאת להבדילה (לשלילה, כמובן), מהתרבות העברית – שהיא אמנם גם נבדלת מהתרבות האשכנזית אך במובנים רבים אחרים היא גם ההמשך שלה.

הפנייה אל מורשת האבות-והאמהות של בני הדור השני והשלישי למהגרים היא פניה שנעשית מתוך היטמעות, גם אם מתנערת, באותה תרבות עברית. הזהות הישראלית היא במידה רבה תנאי-האפשר שלה. כאשר סמי שלום שטרית כותב "שירים באשדודית", הוא כותב אותם באשדודית-עברית (שהיא הרבה יותר עברית מזו של המשורר הלאומי), והוא מייעד אותם לאוזניים ישראליות, גם לאוזניים אשכנזיות/משתכנזות, גם כאשר הוא מקלל בערבית, שלא יבינו מילה. כך לדעתי יש להבין את דבריו של בנבנישתי. בין שירצה סמי שלום שטרית ובין שלא, האשדודית שלו נגועה בניאו-כנעניות שיצרה הציונות.

בנבנישתי, מקרה קיצוני של אותה ניאו-כנעניות, מבין או לא מבין אשדודית, קללות בערבית הוא דווקא מבין. אבל הוא מעדיף לראות את ההישג שגלום בהקמת קהילה פוליטית יהודית-ישראלית (שכן הערבים, כפי שהוא טורח להזכיר שנים, אינם באמת חלק מהקהילה הפוליטית בישראל). גם אם זה לא הגשמת החלום שלו, או של אבותיו המקימים, זה עדיין הישג כביר מבחינה היסטורית. השגתו הייתה כרוכה בפשעים היסטוריים ובמחירים כואבים של מחיקת זהויות קודמות ושל יצירת הבדלים מעמדיים, תוצאותיה של פוליטיקה אשכנזית אתנוצנטרית מפלה, מדכאת ומרבדת. היום, הצברים הלבנים נאלצים גם הם לתת את מנת חלקם המועטה, מועטה מדי, בתשלום המחירים הללו, כשמדיניות ההפליה שהנהיגו מתהפכת לנגד עיניהם, וכשהם הופכים מהקבוצה המובילה והשקופה להיות עוד אחת מהקבוצות הנאבקות על הנתח שלהן בישראל ובישראליוּת. בנבנישתי כנראה מבין זאת, אך זה לא מונע ממנו להכיר בגודל ההישג ההיסטורי, כשם שעיניו פקוחות לראות גם את "הברוטליות של המציאות שבתוכה אנו חיים" בהקשר הפלסטיני.

מעניין שגם אילוז וגם בנבנישתי מציינים בהרחבה – אילוז בפתיחת מאמרה ובנבנישתי בפתיחת ספרו – את היותם ספרדים (ספרדים, לא מזרחים). אילוז משתמשת בכך כדי להצביע דווקא על נקודת המבט החיצונית שלה. בנבנישתי מבקש להדגיש כיצד מרכיבי זהותו הרבים, וביניהם שורשיו כצבר חצי ספרדי וחצי אשכנזי ממחישים את היותו נציג הזהות הישראלית בהגדרה. אילוז פונה לקוסמופוליטיות, בנבנישתי פונה לילידיות. היא מדברת בשם האוניברסליות. הוא מבין שהקריטריונים ה"אוניברסליים" או הממלכתיים של הציונות לא היו אלא שם כיסוי לאשכנזיות בנוסחה הציוני, ומתחפר מאחורי המיתוג החדש של זהותו כ"צבר לבן".

אך נקודת הדמיון ביניהם היא בתפיסה הבסיסית שלהם ביחס לפוליטיקה: ראייה מכוונת לעתיד, מתוך הבנה בלתי-מתפשרת של ההווה. בכך הם שונים ממרבית התפיסות הפוליטיות הקיימות, שמדמיינות איזו מציאות של הווה אלטרנטיבי ונסמכות על עבר אבוד, תפיסות שמכוננות עצמן לפי "מה היה אילו" (אילו לא היתה אפליה פושעת מאז שנות החמישים ועד היום, אילו לא היה כיבוש וסיפוח זוחל משנות השישים ועד היום, אילו לא היה מהפך פוליטי ותרבותי משנות השבעים ועד היום).

פוליטיקה שמתנכרת לחטאי ההווה באמצעות התעלמות מפשעי ההיסטוריה היא מתכון לכישלון. אבל השלכה אוטומטית של הכרה בעוולות העבר על פרוגרמות פוליטיות מביאה לפוליטיקה של קריקטורות, כמו זו של מפלגות ש"ס ושינוי (וגלגולה הנוכחי "יש עתיד"), או כמו בקשת הסליחה של ברק. כשם שציון הנכבה וההכרה באסון העם הפלסטיני היא מעשה פוליטי הכרחי, אך שאינו מוביל בהכרח למדינה דו-לאומית, כך ההכרה באפליה ובדיכוי של המזרחים הם הכרחיים לפוליטיקה בישראל, אך הם אינם מובילים בהכרח לרפורמת מקרקעין או למהפכה מזרחית. לא שההצעות הללו הן רעות בהכרח או מופרכות מיסודן. כלל לא. מרפורמה קרקעית דרך מדינה דו-לאומית ועד מהפכה, קשה לי לחשוב על אפשרות-פעולה פוליטית שאינה הגיונית בנסיבות מסוימות, ושאינה ראויה בכל מקרה לדיון ענייני. אולם הדיון צריך להיעשות בראייה לעתיד, לא בהסתכלות לאחור.

* החלק על אילוז נכתב בהשראה ובתגובה למאמרו של צבי בן–דור באתר "העוקץ". התודה לו ולגל כץ, שהדיאלוג עם רשימותיהם עיצב את הרעיונות שמובעים כאן.

** דימויים: עידו מיכאלי. מלמעלה למטה: בול מתוך הסדרה "אגדות אורבניות" (2005), פרטים מתוך חליפתו של הרמב"ם (2011), עץ גבעתי (מתוך התערוכה "מנקר בשמירה", גלריה רוזנפלד, 2009), פרט מתוך המיצב "הפרוכת האתיופית" (2012),  טייסת ניצי ציון (2008). חלק מהדימויים נלקחו מתוך ריאיון שפורסם לאחרונה באתר ערב רב, ובו משוחח בועז ארד עם מיכאלי על עבודתו בכלל ועל "הפרוכת האתיופית" בפרט. המיצב מוצג בימים אלה במוזיאון הרצליה.

נתזים: מלחמות, הן כבר לא קורות בפייסבוק

אחרי הפסקה של כמה שבועות לצורך איסוף כוחות והתרעננות, אנחנו מביאים לכם מבזק חדש של נתזים. בנוסף לסקירה הרגילה של מיטב מקורות המידע הפרוגרסיוויים, נציג מעכשיו רעיונות ודעות מעניינים מהעיתונות האולטרה-שמרנית, הימנית והימנית-קיצונית, במסגרת הפינה החדשה:

בחזית הריאקציה

הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת להלכה וטכנולוגיה, קורא להחרים את ח"כ עינת וילף (עצמאות) על העובדה שהיא נשואה לגרמני. "ח"כ או ח"כית נשואי-תערובת, ככה סתם, זה כבר למעלה מכח סבלי", הוא כותב

כתגובת נגד לקמפיין האוכל הבריא שמובילה מישל אובמה, התנועה האנטי-צמחונית נהנית משגשוג חסר תקדים בארה"ב. עם ההמנון Eat Steak של הכומר הורטון היט צפוי לה עתיד מזהיר

הקומנטארי מסביר למה ראש לימבו, זה שטבע את המושגים "פמינאצית", הוא מהדמויות החשובות ביותר בתרבות של הדור האחרון

מאמר מעניין ב-American Conservative על market-anarchism – השקפה רדיקלית על פיה השוק החופשי מנוגד לקפיטליזם (!) וקרוב יותר לשמאל מאשר לימין. הם מאמינים בקדושת הקניין ומתנגדים למדינה, אבל לא פחות לתאגידים גדולים כמו וולמטארט

פט ביוקנן ימ"ש מייחל לנפילת מובארק, פרעה של זמננו

המוסיקה הסימפונית במשבר; הצעירים שעוד באים לקונצרטים מתעניינים בעיקר בזמרים והנגנים החתיכים, מתלונן Blaue Narzisse, וגם מציע איך להפוך ריאקציונרים דגולים כמו אוסוואלד שפנגלר לאייקונים

ולבסוף, חידושים בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית: ח"כ ניסים זאב מש"ס, שאירגן את ביקורו של המועמד הרפובליקני מייק האקבי בישראל, מקדם יחד איתו יוזמה להענקת מעמד של ילידים למתנחלים. "לארגון כמו האו"ם יש מאז שנת אלפיים ושבע עמים שונים שהוכרו כילידים, ארה"ב הכירה גם באינדיאנים כילידים וגם אם הם לא יקבלו את האדמות שלהם בחזרה יתנו להם פיצויים, גם אנחנו דורשים הכרה דומה", אומר ח"כ זאב

ועוד נתזים:

מתברר שבסמיכות לשיחה המסורתית על איך ילדים באים לעולם, אמריקאים ליבלים נוהגים היום לערוך שיחה עם ילדיהם על העתיד בצל ההתחממות הגלובלית. הספר Hot של מרק הרטסגור נפתח בהקדשה לבתו של המחבר: “For my daughter, Chiara, who has to live through this.”. ברוח ספרי ההתחממות הגלובלית מהדור השלישי, הספר עוסק בשאלה איך לשרוד את עידן ההתייבשות וההצפות, לא פחות מאשר בשאלה איך למנוע אותו.

ובינתיים: מחקרים מגלים שצעירים כבר לא מתעניינים במין. אבל אולי זה בגלל שהמחקרים האלה נעשו ביפאן

האם לתיאוריות פיסיקליות כמו תורת המיתרים, או ריבוי יקומים, יש השלכות פוליטיות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון? הפיסיקאי בריאן גרין טוען שכן. על סמך התפתחויות אחרונות בפיסיקה, הספר החדש שלו טוען שרעיונות כמו "היקום המחשב" מקבלים ביסוס חדש, עד כדי כך שכבר אי אפשר להתעלם מהמשמעות שלהם

עוד מחקר מראה שהצעירים האמריקאים לא כשירים לשירות צבאי (ועוד מעט לא יהיו להם ערבים שילחמו בשבילם)

בהונגריה, עוד מדינה פוסט-קומוניסטית לאומנית, מקארתיסטית וקסנופובית, הממשלה הימנית מתקיפה את הפילוסופים. על הכוונת נמצאים כל מיני חוקרי חנה ארנדט, שמן הסתם היו בעבר חלק מהתנועה האנטי קומוניסטית אבל עכשיו נחשבים ליברלים מדי

הסופרת הניגרית צ'ימננדה אדיצ'י מספרת למדור הספרות החדש של הינדוסטאן טיימס על הגל הצעיר של הספרות הניגרית

וגם תעשיית הקולנוע הניגרית, נוליווד, חווה פריחה מחודשת, בעקבות ההצלחה של סרט האימה The Figurine

הנוער הבריטי עובר רדיקליזציה מהירה בתנועת המחאה נגד המדיניות של הממשלה שהחלה בנובמבר, ומשתכנע שהפוליטיקה הפרלמנטרית מתה. New Statesman מביא כתבת דיוקן מעניינת על קבוצת מהפכנים צעירים שהגיעו למסקנה שלדור שלנו אין עתיד וצריך לעשות משהו בעניין. את החליפות, שבאמצעותם הם נכנסים לאירועים של המפלגה השמרנית, מספק אחד החברים שהוא בן למשפחת אצולה מרוששת.  אגב, הם לא עושים סמים ולא סקס בשירותים

פייסבוק מחולל מהפכות? זה אולי מה שחושב יאיר לפיד, אבל התיאורטיקן האנטי-טכנולוגי יבגני מורוזוב טען בספר שיצא לפני כמה שבועות שהאינטרנט דווקא עוזר לשלטונות לבלום שינויים. לכאורה, המהפכה-שלא-היתה באיראן מלמדת שמהפכות טוויטר הן אפשריות, אבל למעשה היא מלמדת שמהפכות טוויטר נכשלות. ובינתיים, המהפכה במצרים משנה את התמונה. ואולי לא?

בעקבות הפופולאריות הגואה של דתות פגאניות במערב, שעליה כתבנו כבר לא פעם, מגיבה הכנסייה הקתולית בפעילות מוגברת של השתלמויות לגירוש שדים וכוחות אופל. במקביל, הבלוגוספירה הקתולית בארה"ב רותחת לאחר שמנהיגה של אחת התנועות נגד הפלות הודה שקיים יחסי מין עם אשה שבה הוא ביצע טקס לגירוש שדים

Rue89 החליט להקדיש פרויקט לשאלה: האם כריתת העורלה פוגעת בהנאה המינית? במרכז הפרויקט ניצב צעיר בשם מישל, שבגיל 22 עבר תאונה בזמן משגל ונאלץ לעבור מילה כפויה

ומה אפשר ללמוד מתוקידידס, ומגורלה של האימפריה הכאילו-דמוקרטית של אתונה בים התיכון, על המהפכות בתוניסיה ובמצרים?

אדמה חרוכה, או: האסטרטגיה של הימין

1.

אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני ושמעון "פצצות לאפרטהייד" פרס מזדעזעים מאותו הדבר, זה אומר דרשני. מכתב הרבנים הוא אכן מצער, אבל צריך לשאול מי יותר גזעני: האם חמישים רבנים שאסרו להשכיר דירות, או שמא מדינת ישראל, שבה לא הוקם אף יישוב ערבי מאז היווסדה (לעומת 700 יישובים חדשים ליהודים); שבה הערבים הם 20% מהאזרחים (וזה חוץ ממיליוני נתינים חסרי זכויות), אך אוחזים רק ב-3.5% מהקרעות; ושבה האוכלוסייה הערבית גדלה פי שישה מאז 1948, אך הקרקע שברשותה קטנה במחצית? וזה עוד מבלי לדבר על הנכבה, שהיתה, אפעס, סוג של תרגיל רחב היקף באיסור השכרת דירות לערבים.

נראה שהם מתקשים למצוא דירה. ולא בגלל הרבנים

התשובה המתבקשת היא שגם המדינה גזענית וגם הרבנים גזענים. אבל אם נזכור שרבים מהרבנים מקבלים משכורת מהמדינה, אז התמקדות בהם מעידה (במקרה הטוב) על ניתוח פוליטי שטחי, או (במקרה הרע) על התחמקות שיטתית משאלות נוקבות.

לכעוס על הרבנים זה כמו להתעצבן על הפקיד בבנק בגלל הכסף ששרי אריסון גונבת מאיתנו. זה באמת מעצבן, אבל הם פשוט ממלאים את תפקידם – עוד אחת מהזרועות באמצעותן מדינת ישראל עושה את העבודה המלוכלכת שלה, בדומה לקרן הקיימת או לסוכנות היהודית. ככה אפשר להעמיד פנים שמדובר בדמוקרטיה ליברלית, למרות שמיליוני דונם שייכים בלעדית ל"עם היהודי" (דרך הקרן הקיימת), ולמרות שדלתות הארץ פתוחות ליהודים עשירים מאמריקה בזמן שבחירי ליבן של אזרחיות פלסטיניות אינם זכאים לאזרחות, ופליטים אפריקאים ניצודים ברחובות תל אביב.

גם לממסד האורתודוקסי יש תפקידים חשובים בתמנון הציוני – למשל, מניעת הרעה החולה של "נישואי תערובת" ושמירה על טוהר המחנה היהודי. עם זאת, לא כדאי להתבלבל: הכלב מכשכש בזנב ולא ההיפך. ראש הנחש אינו בהיכל שלמה – מטה הרבנות הראשית – אלא לא הרחק משם, ברחוב בלפור, ולא משנה אם ראש הממשלה הוא אהוד ברק, בנימין נתניהו, או יאיר לפיד.

2.

האמת שאני לא כותב את הפוסט הזה בגלל מכתב הרבנים, אלא בגלל הטקסט המדהים שהתפרסם בסוף השבוע באחד מעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת (אליו הגעתי דרך מדרון חלקלק). הראל חצרוני, פעיל מרכזי "לחילוץ בנות יהודיות מכפרים ערביים" מספר שהצעירים הישמעאלים נעזרים ב"נשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזייה ותשוקה מחומרים שונים כגון ריאות של ארנבת וכיוצא באלה, הנטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה". או אז, בהתאם למקובל בסיפורי עם שכאלה, "הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו" (שימו לב, לא לבחורים בכלל, ואפילו לא לבחורים ערבים בפרט, אלא לבחור המסוים שהגיש לה אותו. אני מניח שאחיו הגדול, או הקטן, או אולי בנו של השולטאן, יכולים לגנוב את השיקוי ולשבש סדרי עולם!).

יש רגע שבו הזעזוע מתחלף בפליאה – וזה בדיוק מה שקרה לי כשבהיתי בטקסט הזה, קורא אותו כמה פעמים. חשבתי לעצמי: הרי זה נשמע כמו ריב בין שני שבטי צוענים בימי הביניים, לא משהו שהייתי מלשין עליו לאו"ם או לבידיאס.

מאוחר יותר, בישיבת מערכת של ארץ האמורי, עלתה האפשרות שזו בדיוק האסטרטגיה של הימין! אולי יגיע רגע, הציע עפרי, שבו ישראל תיתפש כדתית ואטאוויסטית כל כך עד שלא יהיה הבדל גדול בינה לבין סומליה או סודאן או חוף השנהב? או אז לעולם פשוט כבר לא יהיה אכפת מאיתנו, בדיוק כמו שלא אכפת לו – או לפחות הרבה פחות אכפת לו – מהמתרחש בסומליה. ובזאת נפתרה הבעיה. הימין הקיצוני יוכל להתמסר לעיסוק החביב עליו: מלחמות שבטיות עם השבט השכן, מה גם שבשלב זה הוא כבר יצליח להיפטר משאריות האליטה הפלסטינית.

למה בעצם לעולם כל כך אכפת מאיתנו (נכון לעכשיו)? אמנם מתים פה אנשים לעתים קרובות, ופעם גורשו פה מאות אלפי אנשים, אבל בן דרור ימיני צודק (חלקית): זה קורה גם במקומות אחרים. הסיבה שאכפת מאיתנו היא, בפשטות, שישראל נתפשת כ"מערב", ומה שמותר לממשלת סודאן אסור למדינה שנתפשת (בטעות) כדמוקרטיה ליברלית מערבית.

נתחיל בזה שהמדינה הזו הוקמה כ”מדינה יהודית”, ואילו היהודי במסורת של הנאורות רחוק מלהיות מאפיין אתני או דתי בלבד; היהודי (בשביל היגל, מרקס, סארטר או לוינס) הוא שאלה פוליטית כללית, כמעט עיקרון מטאפיזי, “האחר" באשר הוא. השואה רק ביצרה את המעמד הזה, והקמת המדינה – כתוצאה של החלטת או"ם – נתפשה כתיקון מוסרי אוניברסאלי. מעבר לכך, האליטה הפוליטית, הכלכלית והאינטלקטואלית בישראל במשך כל שנות קיומה ראתה (ורואה) עצמה כחלק מ"המערב", הן כשהיא היתה ברובה סוציאליסטית והן כשהיא הפכה ליברלית.

כאשר אזרחי ה"עולם" – כלומר אירופה וצפון אמריקה – מביטים לכאן, הם לא רואים את הראל חצרוני או את הרב שמואל אליהו אלא את בני דמותם – אותו צבע, אותו עולם מושגים, אותה שפה פוליטית. לפיכך, ההתנהלות הפושעת של ישראל נתפשת כבגידה בייעוד האוניברסאלי שלה – שמכוחו היא הוקמה – וכסתירה פנימית באתוס של האליטה השלטת. זו סיבת העומק לקמפיין החרם הבינלאומי, כמו גם ללחץ (החלש מדי) של ממשלות המערב.

אם הניתוח הזה נכון, אז אפשר לגזור ממנו מסקנה מעניינת: היות שהאסטרטגיה של השמאל הישראלי נשענת במידה רבה – אם לא במידה מוחלטת – על זה שלעולם אכפת מאיתנו, אז מוטב לא לקחת את הזעזוע מהראל חצרוני או ממכתב הרבנים רחוק מדי. מה שכדאי להראות לעולם זה בדיוק את הצביעות של האליטה הליברלית בישראל, הסתירה בין היומרות המערביות שלה לבין מעשיה בשטח: בין תל אביב, אחת "הערים המגניבות בעולם”, לבין מה שקורה חצי שעה נסיעה משם, בין האנגלית המצוחצחת של נתניהו לערבית העילגת של חיילי המחסומים, בין אהוד ברק שכביכול "ויתר על הכל" בקמפ דיוויד לאהוד ברק אלוף הבנייה בהתנחלויות, בין ההתיפייפות של אהרן ברק לשיתוף הפעולה של בג"צ עם הכיבוש. אפשר לדבר כמובן גם על מכתב הרבנים, אבל מה שחשוב זה להצביע על הסתירה בין הזעזוע של נשיא המדינה לבין העובדה שהרבה מהרבנים הללו הם, כמוהו, עובדי מדינה.

אחרת, אם השיח של השמאל יסתכם בזעזוע מהראל חצרוני, העולם אולי יתרחק מישראל אבל בשלב מסוים פשוט יניח לה לבדה. הדיווח על הזוועות יסתכם באייטמים קצרים באתר הביביסי ובדיווחים עתיים למוסדות האו"ם בז'נווה, ממש כמו היינו מלחמת האזרחים התורנית באפריקה.

בשלב זה רבבות הפליטים הליברלים מישראל יהגרו ללונדון ולניו יורק ויתקבלו שם כגיבורים של מלחמה אבודה, כמי שכשלו בהבאת אור הציביליזציה למזרח. אני מדמיין את אבירמה גולן ויוסי שריד מהגגים להנאתם בניו יורק ריוויו, ואת יוסי גורביץ' ונעמה כרמי נקלטים בהצלחה בהאפינגטון פוסט. כמה בתי קפה תל אביביים יוכלו לעבור בשלמותם לפינת רחוב בברוקלין או באיסט וילג'. וכמובן – תמיד תהיה לנו ברלין. לשם יהגרו (וכבר מהגרים) החתרנים האמיתיים, אנשי הפלג האנטי ציוני של התנועה הציונית.

אם יש דרך להימנע מכך (ואני בספק אם יש), היא תחייב את האליטה הליברלית בישראל לקבל אחריות על הבלגאן שהיא עשתה. יש לאלץ אותה לנצל את המשאבים הכלכליים והסימבוליים הגדולים שצברה לא כדי להתבסס מחדש בניו יורק אלא כדי לשנות מן היסוד את המצב בין הים לנהר. לכן הביקורת האימננטית שאני מציע – כלומר ביקורת שמצביעה על הסתירות הפנימיות בתוך האתוס הציוני–ליברלי – היא חשובה לא רק בשיח של השמאל הישראלי עם העולם, אלא גם בתוך ישראל (ואף בתוך השמאל). הלחץ מהעולם יעזור רק במידה מוגבלת כל עוד האליטה הישראלית תחווה אותו כלא יותר משיגיון של הגויים, כלומר כל עוד היא לא תקשור אותו למעשים ולמחדלים שלה עצמה ותעשה חשבון נפש.

עם זאת, אולי כדאי להשתהות מעט עם האסטרטגיה הזו. אני מודה שלא אצטער על הגירתם של כמה ציונים–ליברלים מגעילים במיוחד, למשל נשיא המדינה, שר הביטחון ואולי גם ראש הממשלה (למרות שאני מחבב אותו קצת יותר מאשר את השניים הראשונים).

3.

הערה קצרה לסיום, אפרופו אסטרטגיה. בין שלל ההצעות המועילות בעקבות השריפה בכרמל, נרשמה בסוף השבוע גם זו של אריה איסר, "פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון".

איסר מציע לקוראי הארץ "להיפרד מהיערות", כלומר להפסיק לקוות לשיקום היער בעקבות השריפה הגדולה. למה? בידי "אלה שממשיכים באיומיהם למחוק את ישראל מהמפה מצויה כמות ענקית של פצצות זרחן ופגזים מכל הסוגים", כמו גם "תצלומי לווין, שעל פיהם אפשר לקבוע את סוג היערות וצפיפותם". לכן "שחזור הנוף", מסכם איסר, “הוא שחזור המטרות של אויבינו".

הרשו לי להציע עוד כמה רעיונות ברוח דומה: למה לא להרוס כמה מגדלים בתל אביב, ואולי אף את הקריה? זה לבטח יצמצם את בנק המטרות של "אויבינו". למעשה, אם נמשיך את קו המחשבה הזה, אפשר פשוט לנקוט במדיניות של "אדמה חרוכה" עוד לפני שהתחילה המלחמה, וכך למנוע את פריצתה! ישראל תיחרש לאורך ולרוחב ותיהפך למדבר או להר טרשים קירח, או בקיצור – “תימחק מהמפה” בדיוק כפי שאויבינו רוצים, ובכך תישמט מהם באיבחה אחת המוטיבציה למחוק אותה. גאוני.

האם זה יהיה ניצחונה הסופי של הציונות, או שמא תבוסתה? לא ברור. מצד אחד, לאויבינו כבר לא יהיו מטרות לפצצות הזרחן שלהם ואילו ישראל תשתלב במרחב הגיאוגרפי; מצד שני, יער האורנים של הקרן הקיימת, שלא נדבר על המגדלים בתל אביב, הם הסימן המתריס לכך שאנחנו כאן.

ואולי איסר עלה על הלוגיקה המוזרה של המצב הישראלי: הניצחון המוחלט של הציונות יהיה תבוסתה, ותבוסתה – ניצחונה. ייתכן שזו הסיבה בגללה אנחנו מתעקשים להישאר באמצע.