נתזים (3): טרנסקסואליזם איראני, איליאדה ובוטוקס

במערכת "ארץ האמורי" חוגגים לאחר שאתמול נחצה רף עשרת אלפי הכניסות. זמן טוב לפרק נוסף במדור הפופולארי "נתזים – כל מה שמעניין".

נתחיל בטפיחה קלה על השכם. סלאבוי ז'יז'ק, האוראקל מלובליאנה, תקף את "אווטאר" מעל דפי הניו סטייטסמן. לדבריו, היצירה של ג'יימס קמרון מעמידה דיכוטומיה כוזבת: קבלת המציאות או בחירה בפנטזיה, אבל "אם אנו באמת רוצים לשנות את המציאות החברתית, עלינו לשנות את הפנטזיות שגורמות לנו להתאים למציאות הזו”. הסרט, אומר ז'יז'ק, מאפשר לצופים לסמפט את הילידים הכחלחלים, ולהמשיך לדחות – לאחר שיסירו את משקפי התלת–מימד – את המאבק האלים, הממשי, של קבוצות מדוכאות. מזל שז'יז'ק לא קורא עברית, אחרת היינו רומזים שהוא שאב השראה מ"ארץ האמורי". טוב, אולי אודי אלוני הדליף לו.

אבל אנחנו לא מתחשבנים. ז'יז'ק ודאי מזהה כמונו שתי סיבות לאופטימיות: רק לפני שבוע ספגה מפלגתו של ולדימיר פוטין, “רוסיה המאוחדת", מכה קשה בבחירות המקומיות ברוסיה ואיבדה את הרוב שלה בארבעה מתוך שמונה אזורים. העיר הגדולה בסיביר עברה לידי הקומוניסטים. שלשום הכריזה האופוזיציה על "יום זעם" ואלפי מפגינים יצאו לרחובות. גם בצרפת נחל הימין כישלון חרוץ בבחירות המקומיות. הסוציאליסטים, יחד עם השמאל הרדיקאלי והירוקים קיבלו 52% מהקולות, בעוד שהפופולאריות של סרקוזי בשפל. בהמשך יגבש "ארץ האמורי" את עמדתו לגבי הבחירות בצרפת (שיתקיימו ב-2012). השאלה כמובן היא איזה פלג טרוצקיסטי קיקיוני הכי ראוי לתמיכתנו.

המיתון שמכה בפוטין משנה סדרי עולם גם באמריקה – ועכשיו גם את דימוי הגוף. בשנה שעברה נרשמה נפילה של ממש במספר הניתוחים הפלסטיים – 1.9 מיליון ניתוחים לעומת 2.1 מיליון ב-2005. פרשנים טוענים שאין מדובר בירידה זמנית אלא בצייטגייסט חדש. סדרות ותכניות ריאליטי שמעודדות שינויים פלסטיים יורדות מהמסך ואילו המעמד הבינוני מעדיף פרוצדורות שאינן משנות את הגוף באופן בלתי הפיך. במספר טיפולי הבוטוקס וזריקות לשפתיים, למשל, נרשמה יציבות ואף עלייה קלה.

ובכלל, נראה שכל המעצמות מתנדנדות חוץ מהענק הסיני, שאולי אינו גרוע כפי שעושים ממנו. קחו למשל את אפריקה. התקשורת המערבית נוהגת לצייר את המעורבות הסינית ביבשת כסיוע רבתי לרודנים אכזריים והובלה של מיזמי פיתוח הרסניים, אבל ספר חדש מצביע גם על הצדדים החיוביים – כולל לחץ פוליטי על סודאן וזימבבואה – במדיניות האפריקאית של בייג'ין. בקרוב גם אצלנו?

וכעת, לזוג ידיעות קוויריות:

אחת השחקניות האהודות באיראן, פרזנה ארסטו (Arastu), נעדרה ממסך הטלוויזיה לשנה. לאחרונה היא חזרה, אלא שעכשיו הוא מעדיף תפקידים גבריים. כמו טרנסקסואלים אחרים באיראן, נהנה גם ארסטו, בן 42, מהסיוע הנדיב של המדינה לניתוחי שינוי מין, והיה לסלב הראשון שניצל את ההטבה.

בדי צייט תוכלו למצוא סקירה ממצה על אתרי תיירות לסביים. סוכנות מינכנית, "לילה נסיעות" שמה, מציעה דיל לסביות לאוזבקיסטאן, במסגרתו פוגשות הבוצ'יות הגרמניות נשות קריירה אוזבקיות ודנות איתן על מעמד האשה במרכז אסיה.

לטענה לפיה ההומואים בצבא הולנד אחראים לטבח בסרברניצה, קדמה התבטאות של שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, לפיו האירופאים נעשו בשנים האחרונות "רכים" מדי. עם חילופי דברים כאלה, אין זה מפתיע שעיתונאים באמריקה התנפלו כמוצאי שלל רב על השיר החדש של קרול אן דאפי, “משוררת החצר" הבריטית, והכריזו: “עכשיו כבר אי אפשר לומר שאנחנו פחות מתורבתים מהיורואים". דאפי, הנדרשת מתוקף תפקידה לשורר אירועים בחיי האומה הבריטית, נתנה ביטוי פואטי לפציעה של דיוויד בקהאם בגיד אכילס בשבוע שעבר, זו שתמנע ממנו לשחק במונדיאל הקרב.

“ארץ האמורי" מביא את השיר כולו כשירות לקוראים, וישפטו הקוראים בעצמם – עד כמה מוגזם הערבוב בין כדורגל לאיליאדה?

Achilles

Myth's river — where his mother dipped him, fished him, a slippery
golden boy flowed on, his name on its lips.

Without him, it was prophesied, they would not take Troy.

Women hid him, concealed him in girls' sarongs; days of sweetmeats,
spices, silver songs…

But when Odysseus came, with an athlete's build, a sword and a shield,
 he followed him to the battlefield, the crowd's roar,

And it was sport, not war, his charmed foot on the ball…

But then his heel, his heel, his heel…

אגב, מסתבר שגם לברוקלין יש "משוררת חצר" המבקשת, ברוח ברוקלינית, לבטל את הילת המשורר ולקרב את השירה אל העם. הרובע הרב–תרבותי מינה פייטן רשמי עוד ב-1977. בעוד שרובע קווינס עקב אחר שכנו מדרום וכונן משרה דומה לפני כעשור, מנהטן, ברונקס וסטייטן איילנד עדיין poetless.

לסיום, מגזין “ארץ האמורי" מברך את ידיד המערכת, יותם פלדמן, על שחרורו מהשבי המצרי. עוזי בנזימן הוציא לנו את המלים מהפה.

שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי

לרוב מומלץ להתעלם מנחמיה שטרסלר. ניכר שהוא איש חביב, ואת כתיבתו המעצבנת אני מייחס פחות לרשעות ויותר לסוג מסוים של נאיביות ופשטנות, היעדר מוחלט של תחכום. ובכל זאת, מאמרו אתמול על "האח הגדול" משקף איזו קלישאה רווחת מדי, שחשוב לערער, לפיה "האח הגדול" מנפץ סטריאוטיפים ומפיץ סובלנות.

עכשיו, אחרי התכנית, ידוע גם לסקפטים ש"פותנה היא בן אדם מקסים – למרות שהיא ערבייה ואפילו מתפללת לאללה", כותב שטרסלר. ואכן, את הסובלנות ששטרסלר מתפייט עליה אפשר לכנות "סובלנות הלמרות ש". הוא בסדר למרות שהוא הומו. הוא אפילו היה מ"פ. היא סבבה למרות שהיא ערבייה. היא אפילו מהנדסת תוכנה. אין פה שום ניפוץ דיעות קדומות, כפי שכותב שטרסלר, אלא קיבוע שלהן. הסובלנות השטרסלרית אמורה להתבסס על הזדהות, על גילוי הדמיון בין הצופה לבין פותנה, ועל הדחקת ההבדלים (העובדה הקשה לעיכול שהיא מתפללת לאללה). אלא שהדחקה משמעה ייצוב ושימור של ההבדלים כפי שהם. רק דיבור על ההבדלים, ביטוי הפחדים והקונפליקטים שהם מעלים, עשוי לאתגר אותם.

שטרסלר מגלה ש"לטרנסקסואלית אין קרניים". מסתבר שגם טרנסקסואלים – לא רק הומואים בוגרי סיירות – יודעים להיות סטרייטים חסרי קרניים בצאתם וחריגים באוהלם (או בחדר השינה). לכאורה הכל טוב ויפה, אבל עד כמה זו באמת התקדמות?

אל מול "סובלנות הלמרות ש", אפשר להעמיד את "סובלנות הבגלל ש". לצערי אמנם אין אנשים עם קרניים, אבל אם היו – ולו אחד! – הם היו מעניינים אותי הרבה יותר מהשטאנץ הרגיל. לא למרות הקרניים, אלא בגללן. "סובלנות הבגלל ש" עובדת באופן יומיומי, למשל בתחום המיני. כולם נמשכים למי ששונה מהם, במידה כזו או אחרת, לא למרות שונותו, אלא בגללה.

המדיום של האח הגדול, הראייה הכל–יודעת, מביא את “סובלנות הלמרות ש” לשיא מסוכן. המבט דרך עיני האח הגדול מאפשר לצופה להרגיש חזק מספיק כדי להתעלם מהצדדים המאיימים, החריגים, של הערבייה או הטרנסקסואלית. אלא שבחיי היומיום, מיליוני הנתינים של "קשת" חלשים מתמיד – כלכלית ותרבותית – הרבה הודות ל”קשת” עצמה ולשאר זרועות התמנון האוליגרכי. כשהם נתקלים בערבי הם ימשיכו לפחד, כי העוצמה המזויפת, הפשיסטית, שה"אח הגדול" הערה בהם כבר לא תהיה שם. או אז הסובלנות תיעלם ויישאר מה שאחרי ה"למרות" – הפחדים האילמים, הלא–מנוסחים ולכן גם הבלתי–נשלטים, מהאחר.

יותר מזה, הצופים הרואים–ואינם–נראים הם פאסיביים לחלוטין. הסובלנות המתעוררת כלפי האחר היא רדודה במיוחד כי היא אינה תולדה של פעולה לצדו, או פעולה הדדית מולו. הצופה הסביל אינו מגלה את הצדדים המועילים או המרגשים באחר, מה שיגבש "סובלנות בגלל ש", אלא לומד רק להתעלם מאחרותו. קל יותר להשליך על הדמות הטלוויזיונית את הדימוי הממצע, הנורמאלי. אבל שוב, כאשר הצופה נתקל בערבי או בטרנסקסואלית בעולם האמיתי, הדימוי השטחי של מה שמשותף לו ולאחר יידחק לטובת הדימוי המושרש של החריגות. אפשר לכנות את "סובלנות הלמרות ש" "סובלנות ראייה”, ואילו את "סובלנות הבגלל ש" – "סובלנות פעולה". רק אינטרקציה פעילה עם האחר מאפשרת לסובייקט לגלות שהשונות היא הזדמנות ולא איום: הזדמנות לקידום מטרה משותפת כמו גם להיכרות טובה יותר של הסובייקט עם עצמו.

כמובן, גם בעולם האמיתי "סובלנות הלמרות ש" יכולה לעבוד. בסופו של דבר, רוב הזמן לא נדרש מאיתנו הרבה יותר מאשר ראייה סובלנית שכזו. אנשים רואים טרנסקסואלים או ערבים ברחוב וכל שמתבקש זה לא להסב את הראש, או פשוט לחשוב על כמה זה נחמד, איך שכולם מסתובבים להם בחופשיות בעירנו הפלורליסטית.

אלא שדווקא בתחומים החשובים יותר מבחינה פוליטית, כמו קשרים חברתיים, מין ופעילות פוליטית, “סובלנות הלמרות ש" אינה מספיקה. היא מזיקה: אנשים מתבשמים בליברליות הראייתית שלהם, ואינם באים במגע משמעותי עם האחר. ברגע שהם באמת יצטרכו לעשות משהו – לא רק להסתכל עליו – למשל לשכב איתו, לעבוד איתו, לפעול איתו באותה מסגרת, הם יירתעו. הם יתמקדו דווקא בצדדים השונים והחריגים שלו, והסובלנות של "האח הגדול" תתגלה כמעטה שברירי במיוחד.

“האח הגדול" תואם את האינטרסים של האוליגרכיה ושופרה נחמיה שטרסלר. הרבה ראייה פאסיבית מתבשמת, כמה שפחות פעולה. הרבה פסאודו–סובלנות, כמה שפחות אינטרקציה וארוטיקה. כך נוצר דימוי מזויף של הסכמה ונורמאליות, או כפי שמתענג–כותב שטרסלר, בעליצות וללא שמץ ציניות: "לכולנו יש אותו טעם ואנחנו אוהבים אותו ריח".