רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face

.

(כולל נספח)

.

 כבר מהערב הראשון של מחאת האוהלים, ניסו כל מיני כותבים ומשקיפים, אוהדים יותר ופחות, לאפיין את הפרופיל הסוציולוגי של משתתפיה. כמו שכבר נכתב כאן בקיץ, בכל העולם הפנתה התקשורת שוב ושוב את אותה שאלה אל הצעירים ברחובות: "מי אתם?". באותו אופן, ניסה עודד היילברונר לאפיין כאן את המחאה מבחינה מעמדית. מסקנתו היא שהמחאות של השנה האחרונה בישראל ובשאר העולם אינן אלא "מחאת הצעירים הבורגנים", ולכן אינה בבחינת מרד אמיתי.

אני רוצה לטעון שהיילברונר צדק בדיאגנוזה, אבל טעה בפרוגנוזה. מחאת האוהלים היא אכן מחאה בורגנית בעיקרה; ועם זאת, הדבר לא גורע בכלום מהפוטנציאל הרדיקלי שלה.

אבל צריך להעיר הערה מקדימה כלשהי. ראשית, שמחאת האוהלים אינה רעיון תיאורטי אלא דבר שקרה באמת – אף על פי שיש המנסים כבר להכחיש את עצם התרחשותה, והיו אף שניסו להכחיש זאת עוד בזמן שמאות האלפים צעדו ברחובות. שנית, לא ברור מה יעלה בגורלה של תנועת המחאה, והתשובה תלויה בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו. אבל להגיד עכשיו שהמחאה היתה חייבת להיכשל זה קצת קל מדי. ביולי, כשנתניהו כינס את מסיבת העיתונאים השנייה שלו וכשמתן וילנאי הזהיר מפני אנרכיה, זה היה הרבה פחות ברור. כמו ביוון, שבה מחאות פוליטיות נרחבות מתרחשות ברמות שונות כבר כחמש שנים, כך גם כאן אש המחאה צפויה בהחלט להתלקח מחדש בתנאים מתאימים – בעיקר קריסה כלכלית שעוד תבוא.

על כל פנים, בנקודה הנוכחית, נדמה לי שניתן לומר שבני המעמד הבינוני עד בינוני-גבוה – ובניסוח אחר: אשכנזים, תושבי גוש דן, מצביעי חד"ש-מרצ-קדימה – אכן היו הכוח הדומיננטי במחאה, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת הדומיננטיות שלהם בהנהגה. אני לא מפחית מערכן של התארגנויות אחרות של קבוצות שאינן שייכות למעמד הבינוני. להיפך – הלוואי שהן היו נרחבות יותר. אבל בפועל, אפשר לדעתי לומר שלהתארגנויות האלה לא צברו מאסה קריטית, ובנוסף כלל לא בטוח שהן רצו לזהות את עצמן עם הזרם המרכזי של המחאה. במידה רבה, אפשר לראות בכמה ממאהלי הפריפריה דווקא תגובת נגד שיצאה נגד "דפני ליף" ומה שזו ייצגה.

.

.

נשאלת השאלה: מדוע רבים בשמאל מזלזלים כל כך במחאה של המעמד הבינוני, ונבהלים כל כך מהאיפיון הזה? התשובה היא, שהאיפיון הזה מזכיר לאנשי השמאל עובדה מביכה: שהם בעצמם שייכים למעמד הבינוני (ומעלה), גם אם חלקם (בהחלט לא כולם) מתרוששים בקצב מואץ. השמאל הרדיקלי בארץ סובל מאיזו תודעה כפולה: כיוון שהמפלגה העיקרית שמייצגת אותו היא חד"ש, יש לו לכאורה אופי קומוניסטי-אנרכיסטי, למרות שלא ברור אם רוב התומכים של השמאל באמת יכולים להגדיר את עצמם קומוניסטים או אפילו מרכסיסטים – שלא לדבר על מרכסיסטים-לניניסטים.

בקיצור, לכאורה השמאל אינו פועל למען המעמד שלו, אלא למען המעמדות העשוקים. זאת אף על פי שהמעמדות העשוקים, ברובם המוחלט, לא רוצים בשמאלנים בתור מגיניהם. השמאל מאמין שהוא צ'ה גווארה, אבל בסתר מעריץ את סטיב ג'ובס. אני בסך הכול ממליץ לו להעריץ את רובספייר.

אלא שכעת עולה שאלה מתבקשת: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, אז מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בניסוח מסורתי יותר: האם הפרולטריון אינו היחיד שמסוגל לחולל מהפכה?

כל זה היה נכון אולי לזמנים אחרים. מה שהיילברונר ואחרים לא מבחינים בו זה שהזמן העכשווי עומד בסימן התובנה שהקפיטליזם, המשטר הכלכלי של הבורגנות, הוא פשוט לא אופציה. האופציה היא פאודליזם אותוריטרי או משהו אחר.

.

.

קחו למשל את יוון. הרי אי אפשר להגיד לאנשים שנמצאים שם ברחובות: "יאללה, עצלנים, פנטזיונרים, תחזרו לעבוד". כי אין במה לעבוד. אין כלכלה לחזור אליה, ואין מה להפסיד. הכלכלה האולטרה-קפיטליסטית (ואם ביוון עוד אפשר להסתייג שהיו בה מרכיבים של סוציאל-דמוקרטיה, אז בוודאי באיטליה של ברלוסקוני או באירלנד) קורסת, וזה לא באשמת שום אויב חיצוני אלא באשמת הכשלים הפנימיים שלה. בישראל לכאורה יש עדיין "כלכלה", אבל נראה שחלק ניכר מהאוכלוסייה מרגיש שמה שנקרא כלכלה פועל נגדו, ולא למענו. מבחינה זו, אפשר רק לשבח שוב את התודעה המהפכנית שהייתה חבויה תחת שכבות עמוקות של ציניות בקרב צעירי הבורגנות הישראלית: בשונה ממדינות אחרות, לא היינו צריכים לחכות שהבורסות יקרסו כדי לצאת לרחובות. גרמנו לבורסות לקרוס בעצמנו.

היילברונר מפספס את הפיכתה של הבורגנות למעמד מהפכני – התהליך הכי משמעותי שקורה עכשיו במערב. רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר של עצמם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית על פיה אנחנו ב"עסקים כרגיל". אלא שהיילברונר הציג בפוסט שלו כל מיני התרחשויות מהפכניות במאה ה-20, אבל לא הזכיר את המהפכה הבורגנית הכי חשובה בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית הגדולה.

הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד בקיץ מבטאת תשוקות לא מנוסחות של האוונגארד המהפכני, שבעצם באו לידי ביטוי רק באופן דימויי. אם נשאב השראה מהיצירה הזאת, אפשר להסתכל על המהפכה הצרפתית, ובמיוחד בפאזה היעקובינית שלה, בתור מודל לא רע בכלל למהפכה בורגנית, מהפכת ונילה רדיקלית.

.

.

המהפכה הזאת יכולה גם ללמד אותנו איך נראית "בורגנות מהפכנית", ומהי הדינמיקה של התרחשות מהפכנית מרעידת עולמות שמתרחשת דווקא בשל מאבק כוחות בין אליטות. שהרי, כפי שהראו ההיסטוריון אלפרד קובן והיסטוריונים אחרים, הכוח שהניע את המהפכה הצרפתית היו כמה מאות עורכי דין בעלי משרות מנהליות, שמנו רוב מוחלט מחברי המהפכה המכוננת. אלה היו מתוסכלים בשל קריסת שטרות החוב שלהם ערב המשבר הכלכלי החמור, ובשל מחסור במינויים ובתקנים בשירות המדינה – ולכן הפילו את המשטר. קובן מצטט את אדולף תייר (Thiers), שטען כי "אילו כונן הכתר שוויון מסוים במינויים למשרות והיה מעניק ערבויות מסוימות, היה נעלם מקור ההתמרמרות העיקרי". זה נכון למדי לתקופתנו.

מבחינה זו, קובן מוכיח שאפילו את המהפכה הצרפתית הגדולה אפשר לפרק עד כדי כך בדיעבד, שניתן יהיה לתאר אותה כ"אירוע שלא קרה" (הוא מכנה אותה "מיתוס"). ובכל זאת, אפשר גם להסיק מסקנות אחרות –שמתוך נסיבות "מקריות", אינטרסנטיות, ולכאורה מגוחכות כאלה, נולדה המהפכה שיצרה את העולם המודרני.

באותה מידה, אפשר בהחלט לטעון שהמחאה החברתית בישראל נוצרה מתוך מאבק בין שתי אליטות: צאצאי האליטה האחו(ס)"לית (שלמדה במהלכה לתבוע מחדש את ה-ס' שלה) נגד האליטה הפלוטוקרטית-פאשיסטית שמטפח נתניהו. בפוליטיקה ממשית ולא מדומיינת, כל זה לגיטימי לחלוטין. כן, אנחנו חושבים שההמונים של תל אביב ראויים יותר לייצג את רצונותיה של הרפובליקה מההמונים של עופרה וגילה – אז מה? בעניין זה אפשר לצטט את מה שכותב קובן בדבר מאבקו של רובספייר בז'ירונדיסטים –

.

פריז, "מבצר החופש", היה בה כדי לגלם את המוקד החיוני לדעת הקהל. רובספייר ראה, כמדומה, את הבירה כמגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו […]. הרעיון היסודי היה המודל הדמוקרטי כמובחן מהרעיון האריסטוקרטי של הייצוג. הוא לא תפס, שלאמיתו של דבר לא יכלה פריז, ועוד פחות מכך ההמון הפריזאי, להיחשב מופת לצרפת כולה.

.

אפשר לראות במאבק בין דפני ליף לאיציק שמולי מעין מאבק בין היעקובינים הדמוקרטים-רדיקלים, שרואים בתל אביב את מגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו, לבין הז'ירונדיסטים, הבורגנים האמידים חסידי המלוכה הקונסטיטוציונית. כיוון שהמהפכה לא היתה אלימה, שמולי לא צעד אל הגיליוטינה, וגם מליף נחסך התרמידור שלה. אך בנוגע להערתו האחרונה של קובן, בדבר חוסר יכולתה של פאריז לייצג את צרפת כולה – אפשר רק לומר שזוהי שאלה של פרשנות. בסופו של דבר, כמו שכתב ולטר גראב –

.

הבסיס הסוציאלי של היעקובינים היה צר והם היוו בעצם רק שכבה קטנה באוכלוסיית צרפת, היא הבורגנות העירונית הזעירה וחלק מבעלי המקצועות החופשיים.

.

ועם זאת, לפי גראב, היעקובינים של פאריס הם שהצילו מאבדון את המהפכה, "את רעיונות השוויון והחירות, ואת תקוות העם הצרפתי, כמו גם תקוותם של העמים האחרים, לעתיד טוב יותר".

המהפכה הבורגנית היא חתרנית דווקא מכיוון שהיא חמקמקה. מי שידבר כיום על קומוניזם יושתק מיד. לעומת זאת, רפובליקניזם בורגני הוא לכאורה המשטר שבו כולנו חיים. השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם.

אם הבורגנות המהפכנית היא שתבלום את משטר הפיקוח הפיאודלי – תחי הבורגנות המהפכנית!

.

.

נספח: רובספייריזם עכשיו

.

בחוגי השמאל יש הרבה מעריצים ללנין ולצ'ה גווארה, ומעט מעריצים לרובספייר. מי שמצטט את לנין נחשב אולי משעמם, אבל מי שמצטט את רובספייר נחשב ליצן. רובספייר, שתחת הנהגתו הקצרה נשלחו אלפים לגיליוטינה, הוא אלים ופנאט מדי בשביל הליברלים, אבל לא רדיקלי מספיק בשביל הקומוניסטים. אידיאל הדמוקרטיה הרדיקלית-בורגנית שהוא הציב התמסמס במאה ה-20 – מצד אחד מתוך תקווה להתקדם אל מעבר אליו, ומצד שני מתוך אימת מהטרור, שהוגברה כמובן על ידי הטרור של סטאלין ושל משטרים שמאליים אחרים במאה ה-20.

אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל. אך לשם כך, צריך קודם להתייחס לשאלת הטרור. ובכן, הטרור כמובן אינו מיוחד למהפכה הבורגנית. אדרבא, במהפכות הנחשבות פרולטריות נטבחו פי אלף אנשים חפים מפשע מ-2,500 האנשים שנערפו בפאריס בזמן "הטרור הגדול" של 1794. בנוסף,  אצטט שוב את ואלטר גראב, בהערה שראויה לתשומת לב –

.

אין לדבר כאן על מוסר או על רחמים, כיוון שאין נוהגים לדבר כך גם כאשר דנים במעשיהם של גנרלים או מלכים בהיסטוריה. אם נשאלה השאלה למען מה הופעל הטרור הזה, התשובה חייבת להיות שאמצעי הטרור היו נחוצים כדי להציל את המהפכה… דווקא הסנקולטים לחמו בימי הטרור הגדול ביותר בחירוף נפש נגד האויבים החיצוניים. הם הצילו את המהפכה. הרי כולנו ילדי המהפכה הצרפתית, שללא רעיונות השוויון והחירות הנשגבים שלה לא היינו יכולים לחיות כיום במשטר דמוקרטי, פרלמנטרי וחופשי.

.

אני מאמין שבאמצעות טכנולוגיות שקיימות היום, מהפכה בימינו עשויה להימנע מהצורך בטרור. ברור גם שבחודשים האחרונים של שלטונו, רובספייר היה רדוף בדמיונות בדבר אויבים פנימיים האורבים בכל מקום – מה שהביא למשל לעריפת ראשם של דנטון ושל מקורביו. על כל פנים, אי אפשר גם להשתיק כל אזכור של מהפכה על ידי נפנוף במלה טרור. ולטר גראב מציין בצדק, שדווקא ברגע בו הובסו היעקובינים, החלה צרפת לייצא את האלימות מעבר לגבולותיה ולכבוש ולדכא אומות אחרות בטענה שהיא משחררת אותן. "הטרור הופנם תחילה, נגד העם הצרפתי עצמו, ואחר כך הוחצן על ידי המלחמה, כי מלחמה אינה אלא טרור חיצוני".

כעת לכל אותם לניניסטים שמזלזלים ב"המהפכה הבורגנית". אלה אותם אנשים שהכריזו אחרי הבחירות הקודמות, כשחד"ש זכתה בעוד מנדט, שאת המנדטים הבאים שלה חדש תגנוב מליברמן, ולא ממרצ.

אבל למי שמזלזל במהפכה בורגנית, אני מציע לו לקרוא את החוקה היעקובינית של 1793, את "חוק המקסימום הגדול" או את הנאומים של רובספייר, ולראות האם הדרישות האלה הן כל כך טריוויאליות בימינו.

.

.

אני רואה חמישה יסודות ברובספייריזם שאפשר לאמץ בימינו עם התאמות מסוימות. אך במקום לפרט עוד, אדגים אותם כאן באמצעות ציטוטים יפים מנאומיו וכתביו של רובספייר עצמו:

.

דמוקרטיה רדיקלית

.

25. הזכות להתנגד לדיכוי היא מסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח.

26. שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו.

27. כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו… כל פרט הכובש את הריבונות לידו, רשאים בני אדם חופשיים להוציאו להורג תיכף ומיד.

35. אם ממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו למרוד, זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, וזו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה.
(מתוך הצעתו של רובספייר לחוקה של 1793)

.

וולונטאריזם והדרכת העם

.

מהי מטרתנו?

השימוש בקונסטיטוציה לטובת העם.

מי עלול להתנגד לנו?

העשירים והמושחתים.

מה האמצעים שישתמשו בהם?

השמצה וצביעות.

אילו גורמים יסייעו בשימוש באמצעים אלה?

בורותם של הסנקילוטים. על כן יש להדריך את העם.

מה הם הכוחות המונעים את השכלתו?

העיתונאים, שכירי העט, המוליכים את העם שולל יום-יום בשקריהם חסרי הבושה.

מה המסקנות מזה?

שעלינו להוקיע כתבנים אלה כאויביה המסוכנים של הארץ ולהפיץ שפע של ספרות טובה.

מה הם המכשולים הנוספים להשכלת העם?

עוניו.

מתי אם כן יחונך העם?

כאשר לא יחסר עוד לחם וכאשר העשירים והממשלה יפסיקו לשחד עטים ובעלי לשון להונאת העם. כאשר האינטרסים שלהם יהיו זהים עם האינטרסים של העם.

ומתי יהיה הדבר הזה?

לעולם לא.
(מתוך: הקטכיזם של רובספייר, פורסם אחרי מותו)

.

שלטון המידה הטובה

.

 "לא די בביטול משטר המלוכה: יעודנו הוא להקים על חורבותיו את משטר השוויון הקדוש ולהבטיח את זכויות האדם, שאינן ניתנות להעברה. לא השם הריק הוא הקובע ומקיים רפובליקה, כי אם סגולתם של אזרחיה. נפשה של רפובליקה היא Vertu, כלומר אהבת אדם את מולדתו ורגש הקרבה נעלה המעמיד את כל האינטרסים הפרטיים בצל האינטרסים של הכלל".
(מתוך: אגרת מכסימיליאן רובספייר אל בוחריו, קיץ 1792)

.

"אנו רוצים להמיר בארצנו את האנוכיות במוסר, את הכבוד ביושר, את הנהוג בעקרונות, את העריצות בממשלת ההיגיון, את הבוז לאסון בבוז למידות המגונות, את אהבת הממון באהבת התהילה, את קטנות הרמים ברוממות האדם; עם חביב, קל דעת ואומלל בעם נדיב, עז ומאושר. אנו רוצים, במלה אחת, לקיים את משאלות הטבע, למלא את יעוד האנושות, להגשים את הבטחות הפילוסופיה, לשחרר את ההשגחה משלטונם הארוך של הפשע והעריצות. הנה זו משאת-נפשנו, הנה זו מטרתנו".

(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)

.

שוויון סוציאלי ופיקוח על מחירים

.

מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? […] חפצנו בסדר חיים, בו יהיו כל היצרים השפלים והאכזריים נתונים בנחושתיים; בו החוק יעודד את השאיפות לגמילות-חסד ונדיבות לב; בו משאת הנפש תהא המשאלה לזכות בתהילה ולשרת את המולדת […] בו האמנויות תהיינה עיטוריו של החופש, המרעיף עליהן אצילות המסחר – מקור לעושר ציבורי ולא רק לשפע אין-גבול של משפחות אחדות.

(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)

.

האסיפה הלאומית, לאחר שהאזינה לדו"ח ועדתה לניסוח חוק בעניין קביעת  מחיר המקסימום של מצרכי היסוד והסחורות החיוניות, מצווה כדלקמן:

סעיף 1: המצרכים שהאסיפה הלאומית מעריכה כבעלי נחיצות עליונה, ואשר היא מאמינה שמחובתה לקבוע את מירב מחירם, הנם:

בשר טרי, בשר ממולח ושומן, חמאה, שמן מתוק, בקר, דג מלוח, יין שרוף, חומץ, סיידר, בירה, עץ להסקה, פחם עץ, נר שעווה […]

סעיף 4: רשימת המחירים המרביים של כל אחד מן המצרכים שהוזכרו בסעיף 1 תיערך על ידי המנהל של כל נפה ותפורסם תוך שבוע מיום קבלת חוק זה, ותישלח למחוזות.

(מתוך: חוק המקסימום הגדול, ספטמבר 1793)

.

התנגדות לכיבוש

.

"הרעיון המוזר ביותר, שיוכל להיוולד בראשו של מדינאי, הוא האמון שדי בכניסת צבאו של עם לתחומו של עם זר, כדי להכריח את הלז לקבל עליו את חוקיו ואת חוקתו. איש אינו אוהב את השליחים המזוינים, והעצה הראשונה, אשר מייעצים הטבע והבינה, היא להודפם אחור כאויבים. בטרם תורגשנה תוצאות מהפכתינו אצל האומות הזרות, הכרחי שהיא בעצמה תתבסס… בטרם תלכו בדרכי-תועים במדיניות ובמדינותיהם של נסיכי אירופה, התחילו בכך, שתחזירו את מבטיכם אל מצבכם הפנימי […].

בימי מלחמת חוץ יקדיש העם – שדעתו תוסח על ידי המאורעות הצבאיים מן ההתייעצויות הפוליטיות הנוגעות ליסודות החיוניים של חרותו – פחות תשומת לב ורצינות לתמרונים הנסתרים של הסכסכנים החותרים תחתיו ולחולשתם או שחיתותם של באי כוחו, שאינם מגינים עליו."

(מתוך נאום רובספייר על המלחמה, ינואר 1792)

.

פולחן היישות העליונה והטבע

.

"מה חסד ומה פדות בתורת העקר של האתאיזם? אם אתה משכנע אדם, שגורל עיוור שולט במהלך חייו והוא מדכא בלי הבחן צדיק ורשע; אם אתה מספר לו, שהנשמה אינה אלא נשימה הנמוגה בשערי המוות – מה ייתן לו ומה יוסיף לו כל זה? […] אם קיומו של אלוהים והשארות הנפש אינם אלא חלומות, עדיין הם מיטב יצירתו של רוח האדם.

כהן האמת של הישות העליונה הוא הטבע; מקדשו – תבל ומלואה; עבודתו – היושר; חגיו – חדוות עם רב, המתכנס לנגד עיניו לחדש ברית אחווה אוניברסאלית ולתת לו כבוד מלב מסור וטהור.

(מתוך נאומו של רובספייר בדבר הישות העליונה)

.

סעיף 1. העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש.סעיף 2. הוא מאמין שעבודת 'הישות העליונה' ההולמת ביותר הם המעשים שהם חובות האדם.

סעיף 3. החשובות ביותר שבחובות האדם אלה הן שנאת הבגידה והעריצות, הענשת עריצים ובוגדים, עזרה לאומללים, כבוד לחלשים והגנת המדוכאים, עשיית כל מה שבגדר הטוב שיעשה אדם לשכנו, המנעות מכל מעשה עוול.

.

בין החגים הלאומיים שיצויינו כל עשרה ימים: חג הישות העליונה והטבע; חג הגזע האנושי; חג העם הצרפתי; חג קדושי החירות; חג הרפובליקה; חג הפטריוטיות; חג האמת; חג הצדק; חג הסטואיות; חג הילדות; חג הזקנה; חג האסון; חג החקלאות; חג אבותינו.

(מתוך החוק של 7 במאי 1794)

גרד אלברטוס מת

תרגם מגרמנית: יוסי ברטל

תרגום השיר מספרדית: מתן קמינר

הדימויים הויזואליים מתוך הסרט Deutschland im Herbst

הטקסט שלהלן נכתב בגרמנית ב1991 על ידי קבוצה מארגון "התאים המהפכניים". הוא עוסק בעיקר בשאלת המאבק האלים והסולידריות עם פלסטין ועם עמי העולם השלישי בכלל.

גרד אלברטוס עבד כנראה יחד עם החזית העממית – המפקדה הכללית, והוצא להורג על ידי הארגון כשהיה בלבנון או בעזה. הסיבות למותו לא הובהרו עד היום, אך נטען שהיותו הומו או החשש שקיים קשרים מיניים עם ישראלים הובילו את חברי הקבוצה להחלטה להורגו.

הטקסט, שנכתב על ידי התא מדיסלדורף, מתרכז בעיקר בקשר בין התאים המהפכניים לבין החזית העממית לשיחרור פלסטין, איתם חטפו יחד את המטוס לאנטבה ("מבצע יונתן"), ועם החזית העממית לשיחרור פלסטין, המפקדה הכללית (של אחמד ג'יבריל).

ה"תאים המהפכניים" היתה קבוצה שקמה בראשית שנות השבעים ועסקה בפעילות ישירה די אלימה כנגד השלטון הגרמני, הקפיטליזם והאימפריאליזם. הם פעלו יחד עם סיעת הצבא האדום (רא"פ, הידועים גם בתור באדר-מיינהוף) ותנועת השני ביוני, על אף שחלקו על עמדות פוליטיות רבות של שתי הקבוצות האחרות. צורת הארגון שלהם הייתה בתאים, ללא הנהגה מרכזית או היררכיה ברורה אך תוך כדי שמירה על תקשורת בין התאים השונים.

בשונה מקבוצות אחרות בסביבה זו, הת"מ תמכו פחות ברצח של פוליטיקאים והאמינו יותר בטקטיקה של סבוטאז'. מתוך הת"מ התפלגה קבוצת נשים שקראה לעצמה "צורה האדומה" על שם ספר ילדים אנרכיסטי מפורסם. בראשית שנות ה-90 הפסיקו הקבוצות השונות של התאים המהפכניים לבצע פעולות מיליטנטיות.

רוקו דלטון, ששירו מובא בפתיחה, היה משורר אל-סלוודורי אשר נרצח בשנות ה70 על ידי הקבוצה שבה עבד (צבא העם המהפכני) בהאשמה שהיה סוכן של הסי.אי.איי. הסיבות האמיתיות לרציחתו נבעו מתוך מאבק כוחות בתוך הארגון.

את המאמר במלואו בגרמנית אפשר לקרוא כאן. לנוסח מלא של המאמר בעברית אפשר לשלוח לי מייל – הכתובת שמורה במערכת הבלוג.

י. ב.

דצמבר 1991

חדשות רעות בחתיכת עיתון

היום, כשמתים לי החברים

רק שמותיהם מתים.

בבור האלים הזה, איך אפשר לצפות

להגיע מעבר לאותיות,

הנוֹרוֹת בזוהר שחור ועדין

כמו חצים אל תוך הזיכרונות הכי אינטימיים?

רק מי שחי מחוץ לכלא

יכול לתת כבוד לגוויות, להתמרק

בחיבוק מכאב המתים,

לחרוט בציפורן ודמעה על המצבות.

לנו אסור; לאסירים לא נותר אלא לשרוק

עד שההד ישתיק את הידיעה.

 

גרד אלברטוס מת.

הוא הוצא להורג כבר בדצמבר 1987, לאחר שנשפט למוות על ידי קבוצה המשייכת את עצמה להתנגדות הפלסטינית ואשר למענה עבד. הידיעה על מותו הגיעה אלינו רק זמן רב לאחר מכן. עד אז שיערנו שגרד נמנע לחזור ממסעו אל הקבוצה מפני ששמע על גל הפשיטות, המעצרים והחיפושים בדצמבר  1987וחשש להיעצר בשובו לגרמניה. ניסיונותינו לקבל מידע על דבר הימצאו נשארו ללא מענה או שאיששו השערה זה. במשך הזמן המתמשך של היעדרותו, היינו בטוחים, כמו רוב חבריו וחברותיו, שהוא ניצל את ההזדמנות להתחמק מהמעקב וההצקות המשטרתיות שהחריפו מאז תקופת מעצרו. היינו משוכנעים שהוא ירד למחתרת ומצא מקום בטוח בחברת קבוצה אליה היה קרוב פוליטית.

גרד ישב בכלא בזמן שלאחר אנטבה. הוא היה תחת מעקב משטרתי כאשר ניסה להצית בית קולנוע בו הוקרן הסרט על חטיפת המטוס ("מבצע יונתן" של מנחם גולן – י"ב) והוא נעצר יום לאחר מכן, בינואר 1977. בית המשפט בדיסלדורף שפט אותו לחמש שנות מאסר באשמת הצתה וחברות בארגון הטרור "התאים המהפכניים". כשהשתחרר בסוף  1981 הוא פגש אותנו במצב שונה לחלוטין. הוא מעולם לא קיבל את השבר שאותו ביצענו עם החלק הזה של ההיסטוריה.

הוא חלק את הביקורת של חברים/ות אחרים שעימם היו קיימות מחלוקות קשות – מחלוקות שהובילו עד לכדי פילוג לאור ההתנתקות הגמורה שלנו מהקשרים הבינלאומיים. הוא חש שהצטמצמות להקשר המקומי היא חולשה וראה בהדגשת ההבדלים פיצול. המחיר אותו שילמנו לחיזוקה של האוטונומיה שלנו תוביל לדעתו להעלמות בחוסר משמעות. הוא טען שהויתור מרצון חופשי על ההוצאה לפועל של אנטי-אימפריאליזם מעשי הפכו את היומרות המהפכניות שלנו לפארסה והיוו בו זמנית ויתור על דרישות פרקטיות – למשל שמירת האפשרות של שחרור האסירים, היכולת לסגת למדינה שלישית או קיומה של דרגת פעילות קבועה. לדעתו הייתה זאת אשליה להאמין שהת"מ יוכלו לענות בכוחות עצמם על המשימות אשר הצבנו לעצמנו. בנוסף, סבר שהשבר יוביל להפסד ברדיקליות הסובייקטיבית, ושגם כך לשבר שאותו חווינו אחראית רוח הנכאים שלנו יותר מאשר הכרח אמיתי. למען היתרון המוטעה של "תיק נקי" הבאנו את הת"מ לרמת מיליטנטיות של סיעת שמאל קטנה, ואת יומרות הגרילה זרקנו מהסיפון. ה"ביקורת העצמית" שלנו בנושא אנטבה ולאחריו היוותה מסמך של מוסר כפול וכוזב, אשר התאפשרה רק בגלל שתפישתנו התעלמה לחלוטין ממציאויות אחרות. זאת הייתה משאלת לב מוטעית וציניות כלפי סבל ממשי כאשר אנו רוצים כמהפכניים לשמור לפני הכול על ידיים נקיות. פוליטיקה לא עובדת בקני המידה של מוסר בין-אישי. השבר, כך ניבא, יקדם את הסוף המהיר של הת"מ.

בניגוד להחלטתנו, גרד המשיך להחזיק ברעיון של זיקה ישירה להתנגדות הפלסטינית. בין השאר גם כי משכו אותו הסולידריות אותה חווה במקום והרדיקליות הסובייקטיבית שם. הוא היה מודע לכך שהנחישות של המאבק הושגה דרך צורות יחסים מצ'ואיסטיות עמוקות, ולכן אף נמנע מהבחירה הסופית להעביר את חייו למסגרות שלהם. הוא ניסה לממש באישיותו את השונות של קביעת המטרות והדרישות. למרות הסתירות שנוצרו בינינו לבין גרד, חשנו שמדובר גם בעצמה, שהוא מסוגל לחשוב בניגודים ולשאת את המתחים שיצרו האמביוולנטיות והשבירות של הסוביקטיוויות המטרופולית. במקום בו אנו נסוגונו למשטח הבטוח לכאורה של הפרקסיס הפוליטי גרד חיפש פתרונות מקיפים יותר. במקום בו ספקות, שאלות וחוסר ביטחון עיכבו אותנו, הוא פרץ קדימה כשבפיו המוטו "לעזאזל, חייבים להמשיך". הוא שמר על הקשרים הישנים בגלל שכך רצה ומכיוון שהרגיש אחריות כלפי החברים/ות שם, אבל אולי גם מתוך הציפייה שלא נאמרה, שיום אחד נראה זאת לטובה והוא יוכל לשוב ולחבר את הקשרים שנותקו. הוא נחלץ מניסיונותינו להכריח אותו להתחייב להחלטותינו. הוא דבק בדרכו שלו – נגד דרישות טוטאליטריות של קבוצות, נגד כל ניסיונות ההשתלטות מכל הצדדים. הוא סירב לפסוע היכן שהתלם הצר של מחויבות הפך למשטור. היו לנו קשיים עם התנהגות זו, אך כנראה שדווקא בגלל כך אהבנו אותו. הדרך והאופן בה הוא חי את אמונתנו תמיד ריתקה אותנו, בדיוק בגלל שהיא הייתה זרה לנו בצורתה.

הוא לא כפה על עצמו שום דבר, גם כשהיה נראה לו כדבר הנכון. מי שהכיר אותו ידע על אלפי המעללים בהם לקח חלק בלא שהגביל את עצמו רק לפרויקט אחד. הוא חשד עמוקות בפוריטניות ובנוקשות של שמאלנים אחדים, אשר יום אחד גם יקוננו על כך שהקריבו פרק שלם מחייהם למען המהפכה. מה שבהתבוננות שטחית יכול היה ליצור  רושם של הפכפכות היה החשק לחיות בתוך הסתירות. רצון זה נולד מתוך הידיעה שקו ישר הוא אולי מתמטית הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אבל מבחינה פוליטית בהחלט לא הדרך הטובה או המהירה ביותר להצלחה. מה שנופל לצדדים בדרך הישרה יוכל להוכיח את עצמו מאוחר יותר כהכרחי וחסר תחליף. היישוב של ניגודים לכאורה והשכנוע העצמי של להיות נגד כל מה שמדיר אחרות או אחרים היה תשובתו לשאלה איך, תחת תנאים מטרופוליים, מתאפשרים בכלל חיים באנטגוניזם ליחסים השולטים.

את ההבנה הזאת הוא לא הטיף אלא חי בהפגנתיות בכל מקום. ניתן לדמיין זאת רק אם נשווה לנגד עיננו את מגוון הפעילויות שהרכיבו את חייו לאחר היציאה מהכלא. הוא עבד כפקיד בשביל ה"ירוקים" בפרלמנט האירופי וערך כתבות בשביל הרדיו המערב-גרמני בהן הוא עסק בנושאים כמו הארכות מעצר ללא משפט, הימורים אסורים או אפילו התריאטלון. הוא היה מעורב ב"קבוצת הכלא" כתב לחברים אסורים וביקר אותם, השתתף בהקמת העיתון "ברוכשטוקה" (פיסות שבר) ושמר על קשרים עם חבריו למאסר שכבר שוחררו.

הוא חי בצורה מופגנת כהומו, הוא אירגן הרצאות על איידס ונהנה מהסצנה ההומואית באיביזה. הוא פירסם ספר על הפוליטיקה של ישראל ולקח על עצמו משימות אשר נבעו מקשריו הבינלאומיים. הוא חי במרכזה של הסצנה הפוליטית של דיסלדורף אך נמלט ממנה כאשר המצב החוקי נעשה דוחק מדי. הוא ביקר את חוסר ההחלטיות של הת"מ ועזר לנו ללא תנאים כאשר היה זה ביכולתו. הוא עורר ציפיות אצל רבים ובאופן בלתי נמנע הגשים רק את חלקן. מי שרצה לקבל את כולו, היה צפוי תמיד לאכזבה.

גרד נסע לפגישה עם הקבוצה בנובמבר  1987 לפי דרישתו. העמדתו למשפט לאחר הגעתו לבטח תפסה אותו לגמרי לא מוכן. אילו היה מודע לאיזושהי טעות או מחדל כנראה שלא היה נוסע לשם ללא חשש: הוא הרי הכיר וקיבל את הקודקס והחוקים של הקבוצה ולא השלה את עצמו לגביהם.

איננו רוצים להעלות ספקולציות בקשר לסיבות אשר הניעו את אלו אשר אחראים למותו. הדבר היחיד שברור הוא שקני מידה אשר נובעים משני עולמות שונים התנגשו אחד בשני. תחת תנאים אשר מוכתבים על ידי היגיון המלחמה, מוענקת חשיבות למחויבות ללא תנאים ולמוכנות לקבלת מרות זוכות, בעוד השקפות ודרכי התנהגות שלא תואמים את המבנים המורגלים נתקלים בדחייה וחשד. הגבולות ברורים במקום בו החיים היומיומיים נקבעים על ידי תקיפות צבאיות, מצב חרום תמידי, עוצר, מעצרים ועינויים. יש שם מקום מועט לאמביוולנטיות אשר מאפשר המוצא המטרופולי. השאלה של המימוש העצמי נשמעת שם כמעט מגוחכת. החיפוש, הניסוי והמאבק אחר דחפים חדשים אשר לא רק מורשה אלא אף דרוש פה, מוחשד שם במהרה כחוסר נחישות, כהססנות וכסטייה. מדובר גבול דק מפריד בין פקפוק בנאמנות להאשמה בבגידה אשר מלווה בתוצאות רצחניות.

עם זאת אנחנו חושבים שהסבר שכזה הוא מוטעה, שטחי וקצר ראיה. הוא מכשיר הסכמה מודעת עם הכורח של הנסיבות ומכריז עליהם כקורבנות של פעולות אשר הם בעצמם ביצעו. החוויה של זוועות האויב אינו פוטר אף אחד מהמחויבות לתת בכל רגע דין וחשבון על השיטות והאמצעים בהם הוא נוקט. ניסינו למצוא הסבר לתהליכים אשר מבחינתנו הם בלתי נתפשים, בעזרת הסברה שתחת תנאי המלחמה חל פיחות בערך החיים, אך סברה זאת היא ציניות אשר מתבדה אל מול התמונות הנוראות שמגיעות משם. הבנה זאת תציע גם במקרה הקונקרטי שמה שנופל באחריות של קבוצה אחת נכון למעשה לכלל ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת אין לנו כל סיבה לבצע הכללה. אנחנו מחזיקים בעמדה, שזה מוטעה להחיל על מצבה של תנועה שלמה מסקנות אשר נובעות מהשיטות והאמצעים של קבוצה אחת.

 המוכנות להרוג חבר אינה מצדיקה את עצמה בשל הקושי של התנאים. היא מהווה ביטוי של פרוגרמה פוליטית אשר תוכנה היחיד היא ההשגה של הכוח ושפתו, שפת הצוררים העתידיים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תנועות וארגונים מהפכניים אשר נאלצו להילחם תחת תנאים ברוטלים דומים בלי שאימצו את שיטות היריב (עליהם הם עירערו). אין זה טיעון נגדי לומר שמדובר רק בחלק קטן מאוד מהכלל, בעוד שרוב המפלגות הבולשוויקיות והתנועות לשחרור לאומי עקבו אחר המוטו שהמטרה מקדשת את האמצעים ושהכול כשר כנגד האויב. מדובר בויכוח פוליטי אשר נקודת ההתייחסות ההיסטורית שלו נמצאת בקומונה הפריזאית כמו גם במהפכת אוקטובר או במלחמת האזרחים בספרד: במקום בו הניצחון מהווה אמת המידה היחידה משוחררים לא רק הכוחות הטובים ביותר אלא גם הרעים ביותר.

מי שרוצה להשיג את הכוח (ויעלה כמה שיעלה) ולהגן עליו בכל מחיר, חותר תחתיו באותו הרגע."סטייתה של המהפכה" כתבה רוזה לוקסמבורג לבולשוויקים "גרועה יותר מכשלונה". הטיעון של ההצלחה, אשר על צדקתו התעקשו במשך עשרות שנים הקומוניסטים האורתודוקסים כנגד ה"מפסידנים הרומנטיים" מהקבוצות הליברטריות מוכיח בימים אלו את קוצר ידו. איננו רוצים להתעלם יותר מכך שמדובר פה בשחרור קיטור בעולם של גברים, שמדובר במבצרי כוח אבסולוטים וספירות של השפעה אשר מבודדים את עצמם אחד כנגד השני אל מול התנגדותו של העם, ושקיומה של זהות הומואית בעולם שכזה נתקלת תמיד בחשד. אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו הרבה יותר כחלק מהמסורת של האנרכיסטים בספרד מאשר של הקומינטרן, ובשל כך אנחנו נמנעים מכל הדיבורים היופימיסטים אשר מסתמכים על חוקי מלחמה. חוקים מסוימים אולי ניתנים להסבר במקומות אחרים, אבל רק מפני שהם יוצרים לעצמם תחולה אשר קדמה לה החלטה פוליטית מודעת. איננו מסוגלים לאמץ חוקים אלו לא רק מפני שאנו נאבקים תחת תנאים שונים אלא מפני שהם עומדים בניגוד קוטרי לשאיפות ולאוטופיות שלנו. המוות של גרד הבהיר עוד פעם שעולמות מפרידים בין המחשבות שלנו לשלהם, וגישור ביניהם איננו אפשרי.

הביקורת אותה אנו מוכרחים לקבל היא שרק עכשיו, לאחר שנפגענו בעצמנו מהאלימות בתוך השורות,  אנחנו זועמים, בעוד שקודם לכן הנושא היה טאבו מבחינתנו. אין לנו הצדקה לכך. רק מותו של גרד הפך אותנו לרגישים לממדיה של הטרגדיה של מענה באמצעים צבאיים על שאלות פוליטיות בתוך אירגונים מהפכניים. מותו של גרד היווה עילה להיזכר בכל האלפים, בחברים הידועים כמו גם בחסרי השם אשר סבלו או איבדו את חייהם בגלל שהואשמו בבגידה או רק בגלל שנפלו בין אבני הריחיים של מאבק כוחות פנים אירגוני.

עם זאת, מותו איננו השגה כנגד פרקסיס מהפכני בכללותו. הידיעה על האלימות בין השורות מהווה לנו סיבה לעצור, להתאבל ולהתייאש אבל לא כהזדמנות מבורכת להיכנע ולהשלים עם הנסיבות. מי שחושב שכעת לאחר שאחד משלנו נפגע, נחבור אל אלו אשר בשבילם הטרור תמיד היה האמצעי הנורמלי של העסק הפוליטי טועה לחלוטין. אנחנו סולדים מאותם בורגנים עם זחיחות ליבם והצביעות שלהם,  אשר מחטטים כעת בהנאה רבה בפצעיהן של תנועות מהפכניות ומתוכם מנסים לאתר את עקבות התנוונותן המוסרית. הם עושים זאת בעודם מתעלמים בידיעה ברורה מהררי גופות עליהם מונחים השפע המערבי המכובד בעיניהם והמערכת הדמוקרטית אשר באה כעת כקריאת קרב לגדולה מחודשת.

המחלוקת שרציחתו של גרד עוררה מתרחשת בצד הזה של הבריקדות. היא תעסוק בקשר בין פוליטיקה למוסר, בניגוד בין ריבונות לאומית ושיחרור חברתי ובהבדל בין אלימות מהפכנית וטרור. לרשותנו תעמוד אותה ירושה לניניסטית אשר התחפרה בראשנו ואשר השפיעה בחוזקה על החשיבה הפוליטית שלנו. הנסיגה אל ההיסטוריה כמו גם הזיקה האמפתית למאבקים ברחבי העולם לא יכולים לפתור את הקשיים שמולם אנו עומדים.  דווקא מכיוון שהפוליטיקה המהפכנית במדינה כמו גרמניה היא כה מבודדת, היא חייבת לשמור לעצמה באופן תמידי מיקום חברתי אם היא רוצה להיות יותר מביטוי הרגישויות הסובייקטיביות של שחקניה או ההשתקפות החלשה של המבנים האידיאולוגיים. ברגע שאנחנו לא מתייחסים למציאות קונקרטית אלא לדרישות אשר מוצאם בתנאים אחרים, הופכות במהרה כל המילים היפות והעמדות הטובות ביותר לנייר פסולת, ועל כך מעיד גם הפרק ההוא בהיסטוריה שלנו.

ב1973 צוטטו חברי הת"מ בראיון: "ישנו עוד חלק של הפוליטיקה שלנו שאותו (…) חברים רבים לא מבינים ולא מקבלים, וגם ההמונים לא מבינים ולא מתעניינים בו לעת עתה. ועם זאת אנו כנכון עומדים מאחוריו. חלק זה של המאבק מתייחס לאינטרנציונליזם אשר עיקרו הוא הסולידריות עם החברים בתנועות הגרילה בחו"ל ועם העמים הנאבקים של מדינות אחרות." מה שנוסח בראיון כניסיון למציאת תשובה להתפתחויות המהפכניות הלא-סימולטניות ברחבי העולם היה למעשה גם הניתוק מהתהליך החברתי המקומי […]. העובדה ששתקנו במשך שנים על אנטבה מגולמת כבר בהיגיון של הטיעון. בד בבד היתה השתיקה גם הוידוי שתמרנו את עצמנו למבוי סתום: מה שעשינו ברמה הבינלאומית לא היה המימד האנטי-אימפריאליסטי של מה שלמענו נאבקנו בגרמניה אלא עמד בניגוד בולט אליו. היינו חייבים להחליט. מי שעקב אחר הפרקסיס שלנו בשנות ה-80, יודע להיכן נפלה ההחלטה.

 

הטרור מתחיל בתוכנו (או בעצם בתוכם)

באחד הימים בשבוע שעבר נכנסתי למשרד של היידמרי קופף, המזכירה של המכון שבו אני נמצא כרגע, והיא נראתה לי קצת עצובה. שאלתי אותה מה שלומה, ובאופן לא טיפוסי לאשה צפון-סכסונית, היא אמרה ששלומה לא טוב, והתחילה לדבר בלי הפסקה. אחר כך הלכנו לקנטינה של בית העירייה והיא המשיכה לדבר – בסך הכול כמעט שעה וחצי.

אני אוהב את היידמרי. אף על פי שהיא נולדה בכפר קטן בהרי הָהרץ, ולמרות שהיא בלונדינית, יש בה משהו שמזכיר לי את נינה האגן – שילוב של פתיחות וחספוס אורבני שלא רואים הרבה בעיירה הזאת, המאוכלסת בעיקר בתיאולוגים לותרנים וחוקרות מוח. מתברר שהחיים לא מחייכים אליה בזמן האחרון. הבוסית שלה, מנהלת המכון, דורשת לאחרונה לחזור לכתוב אימיילים בנוסח הפנייה הרשמי, "פרופ' ד"ר ו' המכובדת מאוד", ולא סתם "פרופ' ו' היקרה". היידמרי – שגדלה באווירה המשוחררת של פוסט-68' – מתקשה איכשהו להתרגל, מה שגרם לחיכוכים יותר מפעם אחת. אבל זה לא הכול. יש לה בעיות בזוגיות, בעיות כלכליות (כסוציאליסטית, היא מאשימה את מרקל ובעלי ההון ולא את המהגרים), אבל בעיקר יש קצת בעיות עם הבן שלה.

מתברר שכבר לפני כמה שנים, הוא התחיל להבריז מבית ספר יותר מהנורמה. הוא הסתובב בחבורות של ראפרים, ואחת המורות העלתה את ההשערה שהוא משתמש בסמים. ואז הוא עזב את בית ספר, והיחסים ביניהם ממש הידרדרו. בזמן האחרון דברים השתנו, והוא דווקא נעשה הרבה יותר נחמד ואדיב כלפיה. אבל יש משהו אחר שמדאיג אותה. הוא הפסיק לגמרי לשתות, אפילו בירה (!), והפסיק לאכול חזיר (!!). בקיצור, מסבירה היידמרי, הוא אומר שהוא מתקרב לדת, והולך כל יום למסגד.

מה?
מה???
Was hast du gesagt?

כן, היא מסבירה, הוא חיפש את עצמו ומצא את התשובה באיסלאם. והיא אמנם שמחה שהוא נעשה יותר נחמד אליה, אבל היא חוששת שהוא מקצין, כי מסתובבים כל מיני טיפוסים במסגדים.

 

טרור בגרמניה, בימים טובים יותר

כל זה מתרחש על רקע איזו חרדת טרור איסלאמי לא מוגדרת, שמלובה על ידי עיתוני הימין והמרכז. זה עוד אחד מאותם איומי טרור לא ממוקדים שמתפרסמים מדי פעם, ומבטאים בעיקר את החמקמקות וחוסר ההגדרה של הדבר הזה שנקרא טרור, כפי שתיאר זאת היטב ז'אן בודריאר. אתמול פורסם שהבסיס לכוננות הוא "מזימה" של אל-קאעדה לעשות פיגוע ברייכסטאג. אני חייב לציין שזה לא ממש עשה את העניין יותר ברור. לפוצץ את הרייכסטאג? אני יודע ששום דבר לא בלתי אפשרי, ובכל זאת ה"מזימות" המופרכות האלה שמפרסמים ארגוני הביון כל כמה חודשים נשמעות תמיד אינפנטיליות לגמרי, כמו איזו מזימה של גרגמל נגד הדרדסים.

בכל מקרה, הפרשה עם הבן של היידמרי, גם אם היא לא לגמרי טיפוסית, חיזקה בי תחושה מסוימת לגבי הדבר הזה שנקרא "הטרור האיסלאמי" וגם "האיסלאם הרדיקלי" (עם כל ההבדלים ביניהם). ההנחה הבסיסית ביותר של הדיון ב"הטרור" היא תמיד שזה משהו "משם"; תוצר של מנטליות זרה ומאיימת. כדי להבין את המנטליות הזאת צריך לכאורה לגייס כל מיני מומחים לאיסלאם שיכולים להסביר את עולם המושגים הדתי-אוריינטלי-פרימורדיאלי שמוליד את התופעה הזאת. גם אנשים בשמאל מנסים בדרך כלל להסביר שההחלטה של אנשים צעירים לצאת לפעולות התאבדות היא תוצר של המציאות הבלתי נסבלת בחלקים המוזנחים של העולם, מציאות שאנחנו לא יכולים אפילו לתפוש.

אבל הטרור הוא לגמרי לא זר לנו. ואני לא מתייחס כרגע לזה שכמה מראשי ממשלת ישראל היו בעברם טרוריסטים. אני מתכוון שהטרור הוא בכלל לא משהו ששייך למנטליות המוסלמית או לחברות טרום-מודרניות כאלה או אחרות. הטרור הוא סגנון חיים, סגנון חיים רומנטי שנולד למעשה מתוך אותם מקורות תרבותיים שרובנו חיים לפיהם. מבחינה מסוימת, כל העניין הזה של האיסלאם הרדיקלי הוא לא יותר מטרנד של צעירים משועממים, כמו הרבה טרנדים אחרים.

אמיל אנרי זורק פצצה בקפה טרמינוס בפאריס. שם זה התחיל

אם נסתכל על הטרוריסטים המוקדמים – למשל אמיל אנרי, "הטרוריסט הראשון", שפוצץ את קפה טרמינוס בפריס, או ליאון צ'ולגוש שרצח את נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, או אוגוסט וייאנט שניסה לפוצץ את הפרלמנט הצרפתי,  נראה שמדובר ברומנטיקנים, אינדיווידואליסטים אחוזי קדחת שביצבצו בתוך התסיסה האורבנית של המטרופולינים התעשייתיים. חלקם היו יכולים להיות אמנים או מין היפסטרים, אבל נהיו טרוריסטים.

אז זה בעצם המקור של הטרור. זה כמובן לא אומר שמה שהיה אז הוא נכון גם להיום. אבל אם נסתכל על כמה מהאירועים של השנים האחרונות, נראה שלגמרי כן. תסתכלו למשל על התמונה של הטרוריסטית הזאת והחבר שלה, שהופצה על ידי ארגון טרור צ'צני אחרי הפיגוע ברכבת התחתית במוסקווה במארס השנה. זאת אסתטיקה ברורה של בוני וקלייד, או אפילו של טרנטינו. זה די ברור, וסליחה על ההשטחה, שהיא נהייתה טרוריסטית כי זה מגניב. אבל לא רק בצ'צ'ניה הרחוקה: גם סרטי המתאבדים של החמאס או גדודי חללי אל-אקצה מתקופת אינתיפאדת אל-אקצה היו מבוססים הרבה פעמים על פואטיקה די דומה, כפי שהראה יהושע סימון.

או אם ניקח את Farouk1986, הניק של עומאר פארוק עבד-אל-מוטלב, אותו צעיר ניגרי שניסה ללא הצלחה לפוצץ את הטיסה מאמסטרדם לדטרויט לפני שנה. פה ושם הזכירו שעבד-אל-מוטלב הוא בן של מיליארדר, שגדל בלונדון ולמד מנהל עסקים ביוניברסיטי קולג'. בפורום האסלאמי Gawaher.com שבו הוא היה פעיל הוא כתב כל מיני שטויות נגד ארסנל ובעד ליוורפול, למשל זה –

'How can someone get to like Arsenal? I tried to, but no way, I've been to several football stadiums, I must say Highbury was one of the least impressive, a tiny junkyard sought of place in the streets of London, what a pity!'

או חלק אבחנות לגבי החיים החברתיים בקולג' –

First of all, I have no friends…  Not because I do not socialise, etc but because either people do not want to get too close to me as they go partying and stuff while I don’t, or they are bad people who befriend me and influence me to do bad things.

בתוך התסכול הטינאייג'רי הזה משתלבת באופן טבעי למדי פנטזיית גי'האד אינפנטלית  –

‘I won’t go into too much details about my fantasy, but basically they are Jihad fantasies. I imagine how the great jihad will take place, how the Muslims will win (Allah willing) and rule the whole world, and establish the greatest empire once again.’

התקשורת בדרך כלל מתייחסת לפרטים כאלה כפיקנטריה שלא ממש קשורה לכלום, או כהוכחה לכך שהטרוריסטים מהלכים בינינו ושהאינטגרציה של מהגרים מוסלמים לא עובדת. אבל כל העניין הוא שהיא כן עובדת. אפשר לומר שעבד-אל-מוטלב נהיה טרוריסט בדיוק בגלל שהוא נעשה מערבי. ומה בעצם ההבדל בין התסכול של תלמיד הקולג' הבודד שהחליט להגשים את הפנטזיה שלו ולפוצץ מטוס, לבין כל מיני צעירים אחרים מקולג'ים ובתי ספר במערב שמחליטים לבוא לכיתה עם רובה ולירות לכל הכיוונים? מה ההבדל המהותי בין עבד-אל-מוטלב לבין צ'ו סונג הוי, הסטודנט שביצע את הטבח בווירג'יניה טק ב-2007?

צ'ו סונג הוי מווירג'יניה טק. מה בעצם ההבדל?

 

ובכל זאת, למרות שמדברים כל הזמן על העובדה שהרבה מהחשודים בטרור הם אזרחים מדינות באירופה או של ארה"ב, נדיר מאוד שיתייחסו לתופעה בתור משהו שדומה להתפרצויות של אלימות רצחנית בבתי ספר וקולג'ים, מה שמכונה בגרמניה "ריצות אמוק" (Amoklauf). ויש לזה סיבה: לשלטונות יש אינטרס להציג את הטרור כמשהו זר, שלא שייך לנו, ולכן צריך לטפל בו באמצעות פצצות ונושאות מטוסים ולא למשל באמצעות פסיכולוגים או תוכניות בטלוויזיה החינוכית. קשה לי להאמין שב"סופר נני" יעסקו במשפחה שאחד הילדים בה מגלה אהדה לטליבאן.

יותר מכל דבר אחר, אני חושב שהרבה יותר מעניין לחשוב על הטרור ככה, כלומר כעל משהו ששייך לתרבות שלנו, מאשר להתייחס אליו כאל איום חיצוני. אבל כדי להיות קונסטרוקטיווי (כי שמעתי שמאשימים את הבלוג הזה שהוא מנסה להיות פרובוקטיווי בכוח), הייתי מציע לשקול את מה שמציע המאמר הזה של ג'ונתן בירדוול ב"ניו סטייטסמן", על אוסמה "Has Been Laden". בירדל אומר את המובן מאליו: שאל קאעדה הוא מותג קול ורומנטי, ושמה שצריך לעשות כדי להילחם בו זה פשוט לחסל אותו, או לשחוק אותו, כמותג. הוא מציע למשל קליפים כמו זה.

ברור שיש בעיות עם הגישה הזאת – אולי דווקא פחות פרקטיות ויותר פוליטיות. אבל צריך לומר עוד משהו לגבי המקום של ישראל בכל זה.כבר נכתב כאן בעבר שהאפשרות שישראלים רבים יהיו מוסלמים תוך כמה עשורים היא לגמרי לא בלתי סבירה. ובכל זאת, בסיטואציה העכשווית בישראל, ברור שאין סיכוי של ממש שצעירים משועממים מראשון או מהקריות יחליטו להתקרב לאיסלאם. מהסיבה הזאת, ומסיבות נוספות, לישראל יש אינטרס מאוד ברור לשכנע את אירופה וארה"ב שהאיסלאם הרדיקלי והטרור האיסלאמי הם לא תרבות נוער מערבית, אלא משהו זר שבא מהמזרח התיכון. ישראל גם די מצליחה בזה, אבל היא לא שמה לב שלהצלחה הזאת יש מחיר: ככל שהתועמלנים של ישראל נוטעים בבורגנים האירופים את החרדה מ"הסכנה האסלאמית" ומדגישים את הפער בין אירופה לאיסלאם, הם מחדדים בו זמנית גם את הפער בין אירופה לישראל. הם משכנעים את האירופי צר המוחין שישראל עצמה היא מקום זר, מטורף, ובטח לא שייך למערב. גם אם "מומחים לטרור" כמו שישראל מייצרת בכמויות הם שימושיים, אף אירופי לא ממש רוצה אותם בסלון שלו ביום ראשון בבוקר, כשהוא שותה תה עשבים תוך כדי זמזום ה"לקרימוזה".

נתזים: ברית החזיר השחוט

ידיד ארץ האמורי אסף אורון פירסם בבלוג המוערך "תיקון עולם" פולואו על שערוריית ברכט באריאל שהועלתה לראשונה כאן

כדאי להציץ במגזין התרבות והפוליטיקה הפלסטיני החדש בעריכת עלא חליחל qadita.net, שכולל גם מדור להט"ב מעניין. בין השאר יש שם דיון על פרשת הצעיר ההומו מטמרה וסיפורים הומו-אירוטיים. וגם על קולנוע, פמיניזם ועוד

האפיפיור מסביר: גן עדן הוא לא מקום פיסי ביקום, אלא "מקום באלוהים". קצת מאכזב, לדעתנו

מייסד אמריקן אפרל מכריז שההיפסטריות סיימה את תפקידה ההיסטורי. ומאמר בגרדיאן על אמריקן אפרל כביטוי של אלטרנטיוויות פוסט-מודרנית חסרת משמעות, שהפכה לעוד צורה אפקטיווית מאוד של צרכנות

משטרת גרמניה מזהירה מפני "גל טרוריזם שמאלני" באוניברסיטת גטינגן, ומדכאת ביד קשה את סצנת השמאל המקומית התוססת. במיוחד, המשטרה עורכת חיפושים אגרסיוויים על רוכבי האופניים ברחובות העיר

מצעד הגאווה של הפגאנים בבריטניה (יש תמונות נחמדות) – אחת הדתות המתחזקות בקצב המהיר ביותר במערב. ואפשר לקרוא גם כאן על פגאנים ציונים שהשתתפו במבצע עופרת יצוקה

ובבריטניה מתחדשת הרדיפה של "סביבתנים אולטרה-רדיקליים"

עוד צעד בהתחזקות הברית בין ההומואים לימין השמרני: מנהל הקמפיין של בוש ב-2004, קן מלמן, יצא מהארון. ועוד באותו עניין: על החיים ההומו-לסביים המשגשגים באקדמיה הצבאית ווסטפוינט

בקיץ 2006 נחת מסוקו של ג'ורג' וו' בוש בכפר במערב פומרניה, שם חיכתה לו הקנצלרית הנוצרית-דמוקרטית אנגלה מרקל. ביחד, כשהם מאובטחים על ידי צבא של עשרות אלפי חיילים, שוטרים וסוכני סי-איי-אי, הם טרפו חזיר בר צלוי. מעל גופתו של החזיר, נכרתה מחדש ברית הדמים בין השמרנות האמריקאית לשמרנות האירופית, המגולמות בדמותם של הקאובוי הטקסני והפומרנית עבת הבשר. כל זה עלה לפי הערכות כ-11 מיליון דולר. רק עכשיו, כשהפופולאריות של מרקל בירידה, דורשים בגרמניה לחקור את "הברביקיו היקר בהיסטוריה". הרפר'ס מביא את הסיפור באנגלית

הסופר המרוקנו-צרפתי טאהר בן ג'אלון תוקף את הסופר מישל ולבק וטוען שהוא משעמם ומיצה מזמן את הטריקים שלו

דור הבייבי בומרס עורר תנועה של התרחקות מהדת, אבל דור ה-X שאחריו חוזר בחזרה, טוען מחקר חדש

כולם רוצים נישואי הומואים, אבל שוכחים שנישואים בכלל זה די חרא, מזכיר לב רפאל

7 כללים לכתיבת סצנת סקס

המתווך האמריקאי ג'ורג' מיטשל רוצה שנסמוך על הרקורד שלו בפתרון הסכסוך בצפון אירלנד, ונאמין לו שהוא יביא שלום כאן. אך האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה לסכסוך בצפון אירלנד, והאם אפשר לפתור אותו בדרכים דומות?

שיחה ב-New Left Project על הליברליזם המזויף של הוליווד והקולנוע האמריקאי כמכונת תעמולה

הספרים הפופולאריים ביותר בכלא גוונטנאמו: בעיקר הארי פוטר

מחקר על הפרופיל של אנשים עם פירסינג באיבר המין: קווקזואידים, הטרוסקסואלים, בריאים

חאלד דיאב מסביר בגרדיאן למה ערבים כל כך אובססיוויים לגבי שירי אהבה, ונותן דוגמאות

הפילוסוף הפוליטי האוקספורדי סטיוארט וייט עונה על השאלה מהי פילוסופיה שמאלית

מבט לאחור על הקונטר-רבולוציה של תאצ'ר ורייגן שהרגה את מדינת הרווחה מעלה מסקנות מפתיעות

החזיר הקלדוני. תחריט מאת רגיוס, המאה ה-16

עבודת התזה המעניינת של רבקה ברוט (בהנחיית ליאורה בילסקי) עוסקת במשפטים שנפתחו בישראל של שנות ה-50 נגד יהודים בכפוף לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. המחקר חושף לראשונה שני הליכים נגד שוטרים יהודים במחנה אוסטרוביץ בפולין, והליך נגד אחראית בלוק באושוויץ.

אחד המקרים הוא של משה פוציץ, שהיה כנראה השוטר היהודי הראשון שהועמד לדין בישראל על מעשיו במחנות. פוציץ היה עסקן ציוני לפני המלחמה ואחריה (במשפט הוצגו תצלומים שלו עם בן גוריון). לפי עדויות של ניצולים במשפט, הוא היה איש אכזר, "אדון החיים והמוות במחנה", שהסתובב בגטו במדי שררה ושוט ולא היסס להכות ולהתאכזר.

בפסק הדין, השופטים דחו ללא סייג את כל עדויות התביעה וקיבלו את גירסת הנאשם. הם תיארו את פוציץ כ"אדם משכיל, פעיל בתנועה הציונית מנעוריו, עוסק באמונה לטובת החלכאים והנדכאים… מדבר בסבר פנים יפות עם כל אדם, מקפיד על הניקיון בצריפים ובשעת הדחק, באין ברירה נותן לפעמים סטירת לחי".

לפי ברוט, השופטים "ייצרו זיקה בין 'דמותו של הנאשם' לבין מידת האמון בעדים, מהלך היוצר מעין קנה-מידה ייחודי לבחינת אחריות פלילית, המבוסס על דמותו ולא על אחריותו הפלילית של הנאשם". כך, התערערה אמינותם של העדים. לטענתה, "פועלו הציבורי של הנאשם, לפני ואחרי הגטו והמחנה, כפי שאלה הוצגו על ידי הנאשם בעדותו ובמסמכים שהציג" הפכה אותו "לחלק מהמערכת המוכרת ומובנת לשופטים".

לעומת זאת, העדים שהעידו נגד הנאשים הוצגו כ"אנשים מרי נפש" ששיפוטם פגום. ברוט כותבת כי הטלת דופי מוסרי בניצולים תואמת את השיח הציבורי של אותם ימים, שעל בסיסו הם הוכתמו "בשל עצם היותם ניצולי שואה העונים לסטריאוטיפים שהודבקו להם בציבור הישראלי".

שני משתפי הפעולה זכו ל"סוג של הבנה או אמפתיה מצד שופטיהם". ברוט מציינת שהן העדים והן הנאשמים היו קורבנות, אך בית המשפט לא היה בשל להתמקד בקרבנות והעדיף לגלות אהדה כלפי דמות של "איש ציבור ציוני" הדואג ולחוק ולסדר.