Posts Tagged ‘טלוויזיה’

מי באמת מפסיד מסגירת ערוץ 10?

18 בדצמבר 2011

יואב ליפשיץ,  Occcupy Tikshoret

בכל הדיון סביב סגירתו של ערוץ 10 הוצנע סוד מאוד גלוי – ערוץ מסחרי הוא סוכנות פרסום. בדיוק כמו גורדי השחקים המשקיפים על איילון, הוא משתמש במשאבים, משאב ציבורי במקרה הזה – זמן אוויר, על מנת למכור לנו מוצרים. באותו אופן ניתן להסתכל גם על גוגל כעל סוכנות הפרסום הגדולה בעולם.

אני יודע, יש שיגידו שזו ראיה צינית של המציאות, אך ראו מה קורה כאשר המחאה החברתית משפיעה על הכנסות הפרסום – אנשי התקשורת הצינים, בצוותא עם הפרסומאים הצינים, מפסיקים לדווח עליה. מכירת פרסומות היא אולי לא הסיבה היחידה לקיומו של ערוץ טלוויזיה, וודאי לא מה שמניע את כל העוסקים במלאכה שלחלקם לפחות יש תחושת שליחות חברתית, אך בסופו של דבר זהו האינטרס העליון של הערוץ. בלי פרסומות אין לו זכות קיום, ובהיבט הזה אין הבדל בין תשומת הלב הבוטה שהעניק דודו טופז לפר-סו-מות לבין ה"היו עמנו" של אילנה דיין.

ואם ערוץ 10 הוא סוכנות פרסום, הרי שניתן בקלות למפות את ה-stakeholders העיקריים של הערוץ: בעלי המניות והפרסומאים. הראשונים מרוויחים את כספם משידור הפרסומות שמייצרים האחרונים, והאחרונים מרוויחים את לחמם מייצור הפרסומות עבורם משלמים גופים המעוניינים להפיץ את שמם במרחב. ניתן להניח שבעלי המניות מצפים לרווח נוסף, בדמות שליטה והכוונה של גוף תקשורת המחזיק בידיו כוח רב לרווחת עסקיהם, הן במובן הצר (אי פרסום שלילי לעסקים הקשורים לקונצרן שלהם, למשל) והן במובן הרחב (נקרא לזאת עידוד הציבור להשקיע את כספו, זמנו ותודעתו בתחומים המניבים להם רווח).

כמובן שיש בעלי עניין נוספים בערוץ ובקיומו – העובדים ובני משפחותיהם, העסקים שמספקים שירותים לערוץ ועוד. כולם מרוויחים מקיומו של הערוץ, וסגירתו תהיה מכה כלכלית עבורם, מי יותר ומי פחות. וגם הציבור, לפי התפיסה הרווחת קיומו של ערוץ ברודקאסט נוסף וודאי מוסיף משהו למרחב הדמוקרטי בישראל, ובכל מקרה אינו גורע ממנו.

עם זאת, חשוב לי להתעכב על בעלי המניות והפרסומאים, כי לאור ההתפתחויות נראה שהם ככל הנראה המרוויחים הגדולים מקיומו. אמנם בעלי המניות יכולים לפזר סיכונים, והעובדים משקיעים את כל מרצם, את עתידם ועוד בערוץ הספציפי, אך אם היו עובדים במקום אחר, הם היו עושים זאת במקום אחר. בשוק ריכוזי כמו שוק התקשורת הישראלי, לבעלי המניות ולענף הפרסום סגירת הערוץ משמעו פחות מקור הכנסה עיקרי.

תצלום: דוד שי

אלא שמשהו קרה בתקופה האחרונה. בעלי הערוץ כבר לא ממהרים להזרים אליו כספים, וזאת למרות שעובדיו מתעקשים שהוא עתה ערוץ מאוזן, ושעם המעבר לרשיונות – שיתעכב בשנה אחת – ירוויח מאוד יפה. בעלי המניות כנראה לא קוראים באותו האופן את הדו"חות הכספיים, ומבחינתם, לפחות על פי המוצהר בשלב זה (לא מן הנמנע שברגע האמת יזרימו כסף מכיסם), הם מעדיפים לקצץ בהפסדים ולצאת מהביזנס. לפי אחד הדיווחים, הם אפילו סירבו לחתום על ערבות שאם ידחה חובו של הערוץ הוא ישולם במועד מאוחר יותר. לתשומת לבו של דנקנר, הרווח שהם חשבו שירוויחו מאחזקה בערוץ תקשורת ככל הנראה לא משתלם להם.

כך שנשארנו עם הפרסומאים. ואכן, מסתבר שהפרסומאים מאוד מודאגים מן האפשרות שהערוץ יסגר. שימו לב לפאניקה העולה מדבריו של קופירייטר בשם אילן שילוח, שבספין שקוף ועלוב מצא עצמו מצטרף לשורות המחאה החברתית. הם כל כך מודאגים, שמודי כידון, יו"ר איגוד חברות הפרסום, מציע לחבריו להציל את הערוץ ע"י רכישה מראש של זמן אוויר לשנה הבאה בשווי חובות הערוץ למדינה (למותר לציין כי זהו מחזור של יוזמה ישנה, שעלתה גם באחת הפעמים הקודמות בהן הערוץ היה בצרות כלכליות). מבלי להיכנס לשאלות ההגבליות והרגולטוריות שעולות מן המהלך, הרי שהמהלך הזה מאיר בזרקור ענק את הסוד הגלוי, עליו ממעטים לדבר בתקשורת, בקשר לערוץ המסחרי: ערוץ 10 הוא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת השיווק של המפרסמים. הפרסומאים, לא בעלי המניות ולא הציבור (בין באמצעות נציגיו ובין באמצעות מטקבקיו), הם אלו שיש להם את האינטרס החזק ביותר להמשך פעילותו של ערוץ 10.

התקשורת כולה עסוקה בימים האחרונים בסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית מסגירת הערוץ, ותוקפים את ביבי וחבריו על זה שהם לכאורה (מבלי שזכינו לראות ראיות מהימנות בנושא) דוחפים בכל מאודם לסגירת הערוץ. כמעט ולא מדברים על כך שלבעלי ההון פשוט נמאס. בוודאי שלא מדברים על כך שמדובר, לפני הכל, בסוכנות פרסום שיש לה חלק רב בסיבות שהובילו למחאה החברתית בקיץ האחרון, ובצורה בה היא טופלה ע"י התקשורת.

ככל שהסכנה המרחפת מעל הערוץ הופכת ממשית יותר ויותר, המסיכות יורדות ואנו מגלים מיהם בעלי האינטרס האמיתיים בערוץ. אם לפי ההגיון הכלכלי המקובל נכס עובר ידיים כאשר נמצא מי שמוכן לשלם עבורו או להשקיע בו על מנת להפיק ממנו את המירב, הרי שאולי עקב האירועים ניתן להגיד שאם הפרסומאים יהיו אלו שבסופו של דבר יצילו את ערוץ 10 הם למעשה יהיו הבעלים בפועל שלו. ביכולתם יהיה לנווט את מהלכיו. פשוטו כמשמעו, הערוץ יהיה חייב להם. הפרסומאים – לא הציבור, לא הממשלה ולא בעלי המניות – מצמצו ראשונים. ברור מדוע, אחרי הקיץ הקשה שעברה תעשיית הפרסום, השקעה בערוץ מסחרי היא השקעה משתלמת מאוד עבורם.

לאור זאת, אפשר להגיד שתמיכה ממשלתית בסוכנויות הפרסום הרעילות ובאינטרסים הכספיים המובילים את שולחיהן, תהיה צעד נגד הדמוקרטיה של ההמון בישראל, שבימים אלו יוצא נגד הטייקונים והמסרים הכוזבים שהם האכילו אותו משך שנים. ואפילו יותר מכך, גם אם ינצל הערוץ עקב הזרמת הון השייך לטייקונים שונים שאינם בעליו, לא בטוח שהדמוקרטיה בישראל הרוויחה. עיתונות חופשית זה לא רק תחקירים נגד הנסיעות של ביבי, אלא גם לשדר סרטים כמו שיטת השקשוקה ללא פחד.

watch?v=_v5SGlf9q6E&feature=player_embedded

* בהערת אגב, בהקשר לנושא זה אציין שכשמדברים על כך שתוכניות ריאליטי למיניהן, הדורשות מן הצופה לסמס ולהכניס כסף ישירות לערוץ, בלי התיווך של חברת הפרסום, הן עוד שלב בדמוקרטיזציה של שוק התקשורת, אין לדבר על כך רק במובן הברור מאליו, שהצופים בוחרים את מי הם רוצים להשאיר בתוכנית; אלא יש להדגיש שהמודל העסקי לאט לאט הופך להיות פחות תלוי בלחצים של תאגידים שונים שאינם תאגידי התקשורת עצמם ורצונם לספק את הצופה (כלומר, במצב היפוטתי בו כל התקשורת תמומן ישירות ע"י סמסים, לא יהיה מתח בין רצונו של גוף התקשורת לספק את הצופים לבין צרכי המפרסמים ושולחיהם). במילים אחרות, ככל שהטלוויזיה היא יותר ספקית תוכן גרידא המוכרת "את עצמה" ופחות סוכנות פרסום המוכרת פרסומות, כמו הטלוויזיה בכבלים למשל, הרי שהיא פחות נתונה ללחצים. ביום שכך יפעלו ערוצי הטלוויזיה המרכזיים גלום פוטנציאל מהפכני.

* בהערת אגב נוספת, יש לציין שמדובר בסוכנות פרסום שאוכלת את הדיסה אותה היא בישלה. אחרי שבמקום לעסוק במפוטרים למיניהם, מפיקים בערוץ תוכניות בסגנון "מעושרות" ו"המדריך למליון הראשון", אין להתפלא כאשר אנשי הערוץ לא מצליחים לזכות ברחמי הטוקבקיסטים כאשר הם כותבים טקסטים מכמירי לב על אנשי תקשורת שימצאו עצמם ללא עבודה בקרוב.

מכתב לגיא פינס

27 ביולי 2011

1. מכתב

לכבוד:  גיא פינס
חדשות הבידור
ערוץ 10
גבעתיים

היי גיא,

זה יותר מ-17 שנה, בערוצים שונים ותחת כותרות מתחלפות, אתה מאביס את הציבור במידע תפל ויחצ"ני על דמויות שונות המסתובבות בתחום הקרוי "עולם הזוהר". "חדשות הבידור" שבהנחייתך, עם החיוכים הסכריניים והמחוות הלכאורה-אירוניות, הפכו במשך הזמן למעין פראבדה של דיקטטורת ההון – עטיפה תעמולתית עבה ומטמטמת שבאה לחסום את הגישה אל הממשות.

לכאורה, התוכנית שלך היא רק ביטוי שולי, אחד מיני רבים של התרבות שבה אנו חיים. למעשה, יש לה תפקיד אסטרטגי. ראשית, כי היא מעזה לקרוא לעצמה "חדשות". ושנית, כי היא נושאת הדגל האידיאולוגית של פרויקט הסחת הדעת המניפולטיווי שזכה לכינוי "בידור".

לכן, צורם ומגוחך במיוחד לראות את התוכנית שלך בימים האלה. הארץ מתמלאת באוהלים. העם דורש צדק, ואתה מספר לנו על הבטן של קייטי הולמס.

עד לפני שבועיים, שלטה התעמולה שלך ללא מצרים על תודעתו של הציבור. מבחינת נתוני הרייטינג, אני מניח שהיא עדיין שולטת. ובכל זאת, אם לא תתעשת, דומני שזמנך עבר.

גיא פינס, עושה רושם שאתה אדם אינטליגנטי. יותר מכך: תחת הסגנון הציני, נראה שמסתתרת נפש עדינה.

 האם הצופים שלך עדיין נחשבים בעינייך לעדר פרות, שימשיכו לאכול מהחציר היחצ"ני שבו אתה מאכיל אותם, ולספר לעצמם שהם "מתבדרים"?

האם לא שמעת שהבידור מת?

לך לשדרות רוטשילד – אני מניח שזה לא רחוק מהבית שלך. עמוד ברחוב ותשמע על מה מדברים האנשים. האנשים מדברים על קורת גג! האנשים מדברים על צדק! האנשים מדברים על דמוקרטיה ישירה! האנשים מדברים על אמנה אזרחית! חלק מהאנשים מדברים אפילו על בניית בית לקדוש ברוך הוא! על הבטן של קייטי הולמס אף אחד לא מדבר.

לך לשדרות רוטשילד, ותסתכל כיצד אנשים מבדרים את עצמם. הם כותבים שלטים. מנגנים בגיטרה. מקריאים סיפורים. מקשיבים לנאומים. מציגים הצגות.

האם לא שמעת שהציניות מתה?

הרשת מתרחבת. הרשת מתעבה. היא מגיעה גם לטלוויזיה. תסתכל מסביבך: אפילו "לילה כלכלי" פתחו סוכה במאהל. וגם אם לא לכך הם התכוונו, הם משתלבים ברשת. למה שלא תפתח אוהל?

יש מי שחושב שמחאת האוהלים צריכה להתבסס בשוליים. אולי זה נכון, אבל לא פחות מכך היא צריכה לפלוש אל המרכז. אם גיא פינס לא יגיע למאהל, אולי הגיע הזמן להקים מאהל באולפן של גיא פינס. לחילופין, הגיע הזמן לשדר את הנעשה בערי האוהלים בשידור ישיר בכל הערוצים, כל היום. זה בטוח יותר מעניין מ"האח הגדול".

נ.ב. – אינני ז'דנוביסט. מבחינתי, החמש דקות האחרונות יכולות להיות מוקדשות לקייטי הולמס. אבל לא שעה שלמה!

 2. וידוי

אני רוצה, אבל לא יכול. אני לא יכול להישאר בשדרה יותר משעה-שעתיים רצוף. זה מציף אותי. זה יותר מדי מדהים בעיניי.

אני הולך בשדרות רוטשילד בפה פעור, הלוך וחזור. אני רוצה לקרוא שוב ושוב את השלטים, לשמוע שוב ושוב כל שיחה, כל נאום, לספור שוב את האוהלים.
ואז זה מציף אותי, ואני בורח. נותרתי בורגני. אני פוחד להשתגע. אני חייב ללכת לדירה שלי לקרוא משהו, לכתוב כמה שורות, לחיות כאילו כרגיל למרות שהעולם נולד מחדש.
לכן אני מעדיף ללכת למאהל דווקא בצהריים, כשחם והפעילות דלילה יחסית. בערב זה פשוט חזק מדי, טוב מדי.

מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חסר תקדים לא רק ברמה הלאומית, אלא אפילו ברמה הפלנטארית. חברה חדשה. שפה חדשה. פוליטיקה חדשה. ישות שמגיעה לתודעה עצמית. מדי פעם אני שומע וקורא אנשים מסוימים שעדיין מדברים בסיסמאות מסורתיות של שמאל. זה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. הם לא שמעו את הבשורה הטובה: הציוויליזציה התחילה מחדש. בולו'בולו קורה באמת.
אתמול בערב נאם שם מישהו שלא הכרתי. הוא אמר שקוראים לו מגן. שוב הוא אמר את מה שכל בנאדם חכם מבין: שלרשת אין הנהגה, ולרשת אין מטרות. כל מי שרוצה צריך פשוט להצטרף ולצמוח בתוך הרשת. דפני ליף כבר אמרה, וכדאי להקשיב לה: המטרה היא מדינה בתוך מדינה.

את כל זה כבר ידעתי, אבל זה היה כל כך מהפנט. הלב שלי פעם, שאגתי, רקעתי ברגליים. אני לא מכיר את האנשים האלה, וגם את אלה שאני מכיר אני כבר לא מכיר. אבל הם מהפנטים אותי.

אם לא נפריע לה, המדינה בתוך מדינה תגיע גם לפלסטינים. שהרי, היא נולדת בו זמנית גם במקומות אחרים, ואפילו ביתר עוצמה. מדינה בתוך מדינה, שכמו תולעת מרוקנת בהדרגה את המדינה. זה יותר טוב משתי מדינות. זה יותר טוב ממדינה אחת.

רק לפני שלושה חודשים, פירסמתי כאן מעין תסריט בדיוני הומוריסטי על רפובליקה אוטונומית שתקום בתל אביב. כתבתי את זה בהשפעת היומן של ארנסט טולר, המשורר שהנהיג במשך שבוע את הרפובליקה האוטונומית של בוואריה ב-1919. והנה, זה קורה. רפובליקת האוהלים החדשה היא יותר מוצלחת מהרפובליקה של בוואריה, ויותר מדהימה מהקומונה הפריזאית של 1871.

אבל יש דבר אחד משותף לשתי הרפובליקות: את שתיהן הריאקציונרים חיסלו בכוח הנשק.

וכאן אנחנו נכנסים לשאלת המלחמה.

  1. ספטמבר ואנחנו

הַבִּיטוּ, הוֹ נִרְפִּים, מִתַּחֲנוֹת-רַכֶּבֶת נִפְלָטִים!
הִנֵה הַשֶּמֶש תְלַהֵט כָּאן בְּרֵיאוֹת שָרָב!
תִשְטוֹף אֶת הַשְדֵרוֹת אֲשֶר מָלְאוּ בַּרְבָּרִים שועֲטִים.
הִנֵּה הָעִיר יָפָה, שוֹכֶנֶת מַעֲרָב!

לְכוּ! אוּלַי תִדְעַך הָאֵש, תִהְיֶה נִמְנַעַת,
ופְּנוּ אֶל הָרְצִיפִים, אֶל הַרְחוֹבוֹת הרְחָבִים!
מֵעַל גַגוֹת בָּתִים שְמֵי רוֹך תְכֶלְתָּם נוֹגַהַת,
מָקוֹם בּוֹ הֶאֱדִימוּ הַפְּצָצוֹת כַּכּוכָבִים!

(מתוך: האורגיה הפריזאית, ארתור רמבו, 1871. מצרפתית: משה בן שאול)

לא ברור האם זה צירוף מקרים, אבל הולדתה של רפובליקת האוהלים התרחשה כידוע במרחק שבועות בודדים מהאירועים המסווגים תחת השם הכללי "ספטמבר". אם מהפיכת האוהלים היא נקודת אומגה חברתית-טכנולוגית, את ספטמבר אפשר להגדיר כסינגולאריות פוליטית: אפשר לדעת איך נכנסים אליה, אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים.

 אפשר לקוות שהאומגה והסינגולאריות יעצימו זו את זה. אבל יש מקום גם לחשוש שהתסריט הבלתי-צפוי-בריבוע ייגמר בבכי, כלומר בפגזים מתפוצצים בשדרות רוטשילד, וגם בגינת לווינסקי. כמו שאמר לי אתמול א' טהרלב – יש הרגשה שאנחנו בסוג של מסיבת סיום.

כזכור, את הקומונה הפריזאית חיסלו במשותף השלטון הריאקציונרי של צרפת יחד עם הפולשים הפרוסים של ביסמרק. את הרפובליקה של מינכן חיסלו הפרייקורפס הפאשיסטים, מטעמו של השלטון המרכזי הסוציאל-דמוקרטי. לא אתפלא אם נתניהו יביא את האיראנים עצמם, יחד עם אסד, כדי לחסל את רפובליקת האוהלים.

לכל זה כדאי להיות מודעים כל הזמן. בספרי ההיסטוריה, מה שקורה עכשיו יתומצת כנראה לפיסקה או שתיים לפני הפרק החדש על ספטמבר. לכן צריך להתכונן כבר עכשיו.

מצד שני, למי איכפת מההיסטוריה? גם אם זה לא יימשך אלא רגע, הרגע הזה הוא נצחי. צריך לנשום אותו, ולהחזיק בו חזק כמו שמחזיקים באדם אהוב.

אסיים בקטע מפורסם למדי, ובכל זאת מתבקש:

התודעה, שהם מפוצצים את רצף ההיסטוריה, ייחודית למעמדות המהפכניים ברגע פעולתם. המהפכה הגדולה הנהיגה לוח שנה חדש […] עוד במהפכת יולי התרחשה תקרית, שבה קיבלה תודעה זו ביטוי. עם רדת הערב על יום הקרב הראשון התברר שבמקומות אחדים בפריס, בלי קשר זה עם זה ובאותה שעה ממש, נורו יריות אל שעוני המגדלים.
(ולטר בנימין, מתוך התזות על מושג ההיסטוריה)

גופות מגיני הקומונה לאחר חיסולה על ידי הממשלה, 1871

שלא יהיה רגע אחד של שתיקה

30 בדצמבר 2010

הקראת פסק הדין של קצב עדיין לא נגמרה, וכבר הופיע על המסך רביב דרוקר. איזה נגמרה? הוא הופיע על המסך עוד לפני שהיא התחילה. הוא היה מוכן גם להמר:לדעתו, "זה ייגמר באינוס". כי רביב דרוקר תמיד באולפן, ותמיד מוכן לדבר. לא משנה מה יקרה, הפרצוף שלו יהיה על המסך. מחייך, עושה העוויות, מבין עניין: הוא הילד החכם של הכיתה, שבנוסף גם מבין בכדורסל. גורלות נחרצים, כפרים מעלים עשן, גופות מפוזרות על הסיפון: רביב דרוקר ילעס את זה בשבילך. לפני הכותרות, אחרי הכותרות. חמש דעות חמש דקות, שליפות מהמותן. אופס, הוא עשה תפנית קטנה לימין (מפתיע!). אופס, הוא אמר משהו רדיקלי (מרשים!).

נעים לשמוע את רביב דרוקר. הוא מקצועי, רהוט ודי אינטליגנטי. הצלצול של השם שלו כאילו נברא בשביל גל"צ וערוץ 10. הוא גר בנווה צדק, והוא תמיד ימצא משהו להגיד. כי הוא תמיד יודע הכי טוב. רביב דרוקר הוא הכהן הגדול של ה-Chattering Classes. בשבילם, הדיבור המהיר שלו הוא כמו הלחש המרגיע של מכשף השבט: מהפנט את האשכנזי האורבני, גורם לו להרפות את שרירי האגן. לרגע לא תתפסו אותו המום או מבולבל. ככל שהמציאות נעשית בלתי נסבלת, הדיבור שלו נעשה מהיר ומשועשע. החיים שלנו הם בשבילו ליינאפ אינסופי והומוגני.

זה היה סתם ערב בנובמבר 2005 עד כמה שערב יכול להיות שגרתי כשעוד מעט יש בחירות. נכנסתי לאולפן ממש לפני שמונה. הייתי אמור לשדר איזו ידיעה בלעדית בתחילת המהדורה. לא משהו דרמטי אבל מספיק כדי לפתוח את המהדורה כשאין שום דבר מרגש אחר. ואז קרה הנורא מכול. ערוץ 2 עלו עם ידיעה דרמטית. אריאל שרון בדרך לבית חולים.

קצת קשה להסביר את עוצמת גלי ההדף שעוברים בכלי תקשורת אלקטרוני כשקורה כזה דבר. פתאום נכנסת לאולפן רוח קרה ועכורה. קרה, כי אתה מרגיש פתאום הכי לא רלוונטי. שידרתי את הידיעה הבלעדית שלי כשאני מחמיץ חלק חשוב בה. הראש היה במקום אחר. בערוץ המתחרה הופכים את העולם ואתה משדר איזה קישקוש. עכורה, כי בסוף בסוף זו אחריות שלך להביא ידיעות כאלה. הפנים של יעקב אילון לא נראו משהו, באוזנייה הקונטרול נשמע כאילו עדיף לנו כבר לא לצאת מהאולפן. אחרי כמה שנים (בערך 5 דקות) גם אנחנו הצלחנו לאשר את האינפורמציה של ערוץ 2 ועלינו לשידור. איזה טראומה.

(רביב דרוקר)

זאת בעצם הנקודה עם רביב דרוקר. לכאורה, הוא נורא בסדר. הוא לא אלים כמו רוני דניאל, ואפילו לא סכריני כמו יאיר לפיד. התפקיד של רביב דרוקר הוא שונה: שלא יהיה רגע אחד של שתיקה. שנייה אחרי שמישהו מת, או שקורה אסון, ברגע היפה שבו השדרנים עדיין לא יודעים איך למסגר, לשכתב ולעכל את הזוועה, יופיע תמיד רביב דרוקר, יביא איזו הדלפה טרייה מהלשכה של ברק, או יחזה איך זה ישפיע על הפריימריז של קדימה. לא משנה מי יושב בממשלה – אמנון ליפקין, אביגדור ליברמן או הרמן גרינג – הפסקול של רביב דרוקר יישמע אותו דבר.

בערב של ההתקפה על המשט, הביאו את רביב דרוקר. הוא אמר שמספר ההרוגים בסוף לא גבוה כמו שטענו בהתחלה, והמתקפה הדיפלומטית העולמית כבר מתחילה להיבלם, ובעצם המשט הזה הוא לא סיפור כזה גדול. באיזו קלות הוא אמר את זה, ובאיזו זחיחות. כי בשביל רביב דרוקר הכול אותו דבר. לכן הוא גם מייצר את המסגרת, שבתוכה שום דבר ממש חדש לא יכול לקרות. בזכותו, תמיד נראה שהכול בסדר. כמה רע משהו יכול להיות, אם אחרי זה מעלים את רביב דרוקר?

רביב דרוקר חושב שהוא יודע הכול, ואולי זה נכון. אבל מה שהוא לא יודע זה את הדבר הבסיסי ביותר: שהחיים הם לא באמת הטקסט שהוא שופך. שמשהו חדש קורה כל רגע, ובסוף יקרה משהו חדש כל כך, שאחריו אפילו הוא לא יעלה לשידור. ואולי בעצם כן.

"יהיה מעניין" – זאת הסיסמא של רביב דרוקר. היא מבוססת על מין אידיאולוגיה גל"צניקית, שהחיים כאן הם נורא מעניינים, כמו מין משחק משובח ב-NBA, ובגלל זה כיף לחיות פה. כמו שאילנה דיין אמרה פעם: "ישראל מזמינה אותך לרקוד".

אבל ככל שחולף הזמן, הפטפוט של רביב דרוקר נעשה יותר ויותר בלתי נסבל. ולא שמשהו בו השתנה.