Posts Tagged ‘טכנולוגיה’

אקסלרציוניזם הוא הומניזם

15 בדצמבר 2013

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

20131214_140253 20131214_143526 20131214_151211 20131214_155317 20131214_163525 20131214_163821 20131214_182226

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.

פיראטים, הייטק, אוהלים: מה המחאה צריכה?

4 ביולי 2012

יואב ליפשיץ

השנה אנו קוראים שהמון אנשים, שאינם שייכים לזרם המרכזי של הפעילים, מבולבלים בנוגע למחאה – לא יודעים לאן ללכת, למי לחבור. לעצרת של סתיו? לצעידה ברחובות? ומי אלה הפורום החברתי? מי זאת המחאה "האותנטית"?

אינני אומר שהמחאה צריכה לדבר "בקול אחיד", או לנסח מסר חד וברור. ממש לא. אלא שהמחאה צריכה מרכז עצבים, חדר פיקוד, פונקציה שחסרה מאז פירוק מאהל רוטשילד. את המחאה דימו לא מעט לרשת האינטרנט במרחב הציבורי, ואם זה כך – הרי שבאוטוסטרדת המידע, בה יש היצף של מידע, הפונקציה הכי חשובה היא זו של האגרגטור, לרוב מנוע החיפוש. המחאה זקוקה נואשות למרחב, לפלטפורמה קבועה, דרכה היא תתווך את עצמה לציבור, ותעשה סדר בבלאגן. היתרון העיקרי של ההון על פני ההמון הוא הארגון, וכשפוזרו המאהלים – על אף ההתארגנויות הרבות שהמשיכו בפעילות – נפגעה יכולת הארגון של ההמון.

חובה עלינו לחשוב על הצורה שבה יתארגן המרחב החדש, כיצד ייראה ויפעל השלב הבא של הרשת. המרחב הזה לא חייב להתממש בדמות האוהלים דווקא, אם כי האוהלים של שנה שעברה היו הטכנולוגיה הטובה ביותר עד כה למטרות המחאה. ייתכן ויש מקום לחשיבה על מרחב חדש, ליצירתיות בעניין זה, אך לדעתי יש מספר מאפיינים שצריכים להיות בממשק החדש של המחאה. זהו נסיון יומרני לאפיין אותם:

המרחב חייב להיות פיסי, במרחב הציבורי הפתוח, ברחוב – כיכר העיר זה הפייסבוק החדש, ולא בכדי. רק ברחוב נוצר קשר בלתי אמצעי בין הפעילים, בין המוחים, לבין הציבור. רק נוכחות קבועה ברחוב יוצרת את מה שעוז גורה תיאר כאן כ"דמוקרטיה רדיקלית" – כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. זו הסיבה שיוזמה כגון "בית העם" היא מוגבלת למדי.

רק ברחוב יש גישה לכל פעיל ומוחה פוטנציאליים, או אפילו צוותי צילום, לקחת חלק במחאה ולהתעדכן בה, גם אלו שהפער הדיגיטלי השאיר מאחור. רק ברחוב אדם משדר לאדם או לקבוצת אנשים, אך גם מקבל שדרים חזרה. הרחוב מאפשר שיחה. זו הסיבה שיוזמות כמו "צדק חברתי – חדר מצב", על אף שהן מהוות תקשורת אלטרנטיבית, לא יכולות להיות המרחב הזה. הן עדיין משדרות באופן חד כיווני.

על כן, מבחינה ארכיטקטונית, המרחב צריך להיות כמה שיותר חסר היררכיה.

המרחב חייב להיות מרושת בטכנולוגיה מתקדמת – עם כל הכבוד לפייסבוק ולאייפונים, ועם מלוא ההערכה לצוות השידור של איש אחד שהוא איליאן מרשק, שנה שעברה המחאה הייתה מאוד מפגרת מבחינה טכנולוגית. די מפתיע כשמדובר בארץ זבת חלב והייטק. לאחרונה התגלה שהמשטרה תתחיל לנטר שיחות בקרב פעילים ברשתות החברתיות, ויש לי תחושה שזה לא ייגמר בכך.

לכן עלינו להיערך למאבק טכנולוגי. עלינו לפתח רשת מוצפנת ועצמאית, שתהיה שם כשהרשתות האחרות יקרסו. אמצעי נגד לאמצעי הל"א שאולי עוד יפעילו, כשירצו לשתק את רשת התקשורת. עלינו לפתח כלים לתקשורת מתקדמת בין המרחבים בערים השונות. עלינו לפתח כלים לגיוס כספים בצורה מקוונת, כמו קיקסטארטר, רק לפעולות המחאה.

שנה שעברה המחאה הובלה בידי חבורת ברנז'איסטים, והמחאה באמת השתלטה יפה על העיתונות הממוסדת. אני מקווה שהשנה הגיבורה החדשה, לירון אחדות, מהנדסת תוכנה בגוגל עד לפני שנה, תוביל צוות של מהנדסים שיפתחו טכנולוגיה לטובת המחאה ולטובת המרחב הפתוח והבטוח, במקום לטובת רפא"ל או גוגל סטריט וויו. השראה ניתן לקבל מ- Free Network Foundation.

המרחב חייב להיות בטוח לנשים. ולהיות מעוצב כך שהוא יהיה יחסית הגייני מכוחות שיטור. לא בכדי שתי הדרישות האלו מופיעות כאן בצוותא.

המרחב צריך לאפשר דמוקרטיה ישירה בתחומו.

לכן המרחב שיקום צריך לחזור ולהיות פלטפורמה מזמינה לכולם. גם לסתיו שפיר, גם לשמולי, גם למרזלים, ואפילו לנתניהו. רפובליקת האוהלים בקיץ האחרון הכילה את כולם, גם "הנהגה" וגם "אופוזיציה", ובזה היה כוחה. אין זה אומר שכולם צריכים להסכים עם כולם, גם בקואליציה של נתניהו יש אי-הסכמות והיא עדיין יציבה, אבל כולם חייבים להיות "תחת קורת גג אחת". רוב הציבור כאמור מבולבל, ורק באמצעות דיון פתוח, כאשר העוינות מתפוגגת בחיכוך היומיומי, יוכל לגבש דיעה, לחדד תובנות, להתחבר לתנועה בלי לנקוט עמדה ברורה האם הוא בית הלל או בית שמאי. ככל שהפלטפורמה תהיה עוצמתית יותר, מי שלא יהיה בה ולא יכפיף עצמו לחוקיה, לא יהיה קיים. בהיעדר מרחב למחאה, סתיו שפיר יכולה להמשיך בתעלוליה הישנים ללא הפרעה.

ולבסוף, המרחב חייב להיות פיראטי, ללא כל מגבלות והתניות. למי שלא זוכר, דפני ליף לא קיבלה אישור להקים את האוהל הראשון בשנה שעברה, וגם אז נאלצו המתיישבים הראשונים ברוטשילד להדוף את פקחי הסיירת הירוקה. האישור ניתן רק בדיעבד, כמו אישור המשטרה לצעדות ה"לא חוקיות" בסוף השבוע האחרון. אין כאן קריאה להפר את החוק במכוון, אלא התמודדות עם הקשיים הבירוקרטיים שמנסים להגביל את חופש הביטוי, פעמים רבות בניגוד לחוק. אפשר להתייחס לכך כאל "אקטיביזם שיפוטי" מטעם האזרחים.

אוהלים לא קמו השנה. העצרות שניסו לקיים, במתכונות שונות, לא ממש הצליחו להגיע לציבור הרחב והיו די מעייפות. בינתיים הפלטפורמה המובילה של המאבק לתווך את עצמו – לתקשורת, לציבור, לעצמו – הן הצעדות ה"אלימות". דרך ההפגנות הלא מאושרות, ולא דרך הודעות לעיתונות של חדר המצב, עלתה המחאה שוב לסדר היום התקשורתי. דרך המעצרים צמחו פנים חדשות למאבק – אנשים ששילמו עליו מחיר, שמגלמים בגופם את המחאה. דרך ההפגנות עלו נושאים חדשים לדיון, נוצרה טרנספורמציה.

יתכן שהצעדות הן האוהלים של קיץ 2012. הן בהחלט בעלות חלק מן המאפיינים הנזכרים לעיל, אך לא כולם. גם לאוהלים היו את הפגמים שלהם, ובמובן מסויים זהו נסיון להפקת לקחים. ניתן כמובן גם לחשוב על אפיונים נוספים. אך זהו דיון שחייבים לקיים ולהיות מודעים אליו – כל עוד אין מרכז עצבים קבוע למחאה במרחב הציבורי, וכאשר התקשורת אינה אוהדת כלפני שנה, היא תתקשה לסחוף את כלל הציבור.

דימויים: ליאם גיליק (Gillick)


טכנולוגיות לקריעת האופק

20 בפברואר 2011

באחד העמודים הפנימיים של עיתון "הארץ", פורסמה לפני כמה ימים ידיעה של צפריר רינת שעניינה ההתפתחויות האחרונות במפלגת "התנועה הירוקה". ברגע הראשון משכה את תשומת לבי התמונה, שבה נראתה ההנהגה החדשה של המפלגה: פרופ' אלון טל, מנהיג האגף הימני שניצח בפריימריז של התנועה לפני כמה חודשים, ורחלי תדהר-קנר, שנראתה לי איכשהו מוכרת. כשהסתכלתי טוב הבנתי שאני מכיר את היו"ר החדשה די טוב: הרי זו לא אחרת מ"רחלי הקטנה" ממחזור ט"ז, שלמדה שנתיים מעליי בבית הספר התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. אני זוכר די טוב איך בסוף טקס ההשבעה האימתני שערכו לנו הי"בניקים ממחזור ט"ו כשהגענו לפנימייה, בהתאם לאחת המסורות האטוויסטיות של המוסד הזה, חיכתה לנו רחלי עם ביסקוויטים ותה, ועזרה לנו לנקות את הבוץ הלבן, שהיה מעורב כמיטב המסורת בצואה של צבועים (או ככה לפחות אמרו לנו).

אז מתברר שרחלי הפכה לפוליטיקאית! באופן כלשהו שמחתי, כי בחירתה מגשימה את החזון שתמיד היה לבית הספר הזה: לעצב אליטה סביבתנית קנאית שתשתלט בשלב מסוים על מוקדי הכוח במדינה. עכשיו, אחרי שהתנועה הירוקה קנתה את עולמה כשהכשילה את מינויו של פושע המלחמה גלנט בזכות ערוגת זיתים, יש סיכוי גדול שגם רחלי תיכנס לכנסת, והחזון הזה עשוי להתממש.

אני בעצמי, כיוצא שדה בוקר שהאמונה הירוקה בוערת בחזו, שקלתי בנקודה מסוימת לפני הבחירות האחרונות להצביע לתנועה הירוקה בראשות הרב מלכיאור, אם כי בסוף שיניתי את דעתי. על כל פנים, כותרת הידיעה בהארץ שהיתה צמודה לתמונה בישרה על רכיב חדשני שייכנס כנראה למצע של התנועה: צמצום קצב גידול האוכלוסייה. כפי שכותב רינת, האמצעי המרכזי שמציע פרופ' טל הוא צמצום קצבאות הילדים:

טל הזהיר כי אם תימשך המגמה הנוכחית, לא תוכל ישראל לתת לתושביה רמת חיים נאותה ולשמר משאבי טבע. "כיום אנחנו מסבסדים את ההתאבדות האקולוגית שלנו", הוא טוען. "אם תהיה אוכלוסייה של 20-30 מיליון תושבים בין הירדן והים, לא יהיו טבע ונופים שעליהם נוכל לשמור".

מה יש להגיד? אידיאולוגיה של צמצום ילודה היא בהחלט מרכיב חדשני בשיח הפוליטי בישראל. אבל בנקודה זו, ובהתחשב בעמדות שהביע טל לאחרונה, יש מקום לשאול האם צמצום האוכלוסייה שעליו מדברת התנועה הוא לא שם נרדף לצמצומן הסלקטיווי של אוכלוסיות מסוימות. מעניין לציין גם שחלקים מההנהגה של התנועה מעידים על עצמם שיש להם שלושה ילדים לפחות, בלי עין הרע.

(ועוד הערה: יש דרך יעילה, זמינה ואפילו די מהנה שאני מכיר באופן אישי להיות בלתי פורה מבחינה ביולוגית: קוראים לזה הומוסקסואליות. אולי כדאי להציע לתנועה הירוקה להכניס הטפה להומוסקסואליות למצע שלה. אפשר כבר להתחיל ללמד את זה בתיכון לחינוך סביבתי.)

אבל אני רוצה ברשותכם להניח לרגע, ולו באופן טקטי, לשאלת הילודה, ולעבור לנושא אחר: המהפכה.

*

הדבר הכי בלתי נתפש שעשתה המהפכה במצרים הוא להחזיר לעולם את התקווה לשינוי פוליטי, ולמעשה להחזיר לעולם את הפוליטיקה בכלל. רבים כתבו בימים האחרונים שהדי נפילתו של מובראק נשמעו לא רק ברחבי המזרח התיכון, אלא גם באפריקה, אסיה ואירופה. נראה שהמפגינים בקהיר, באלכסנדריה ובסואץ שברו לראשונה זה שנים את אותה תחושה של הידרדרות סטיכית, דטרמיניסטית, שמונעת על ידי תהליכים גלובליים שבעצם איש לא ממש שולט בהם, ושחלשה על ההתפתחויות העולמיות בשנים האחרונות (בנוסף אולי לבחירה של ברק אובמה – בלי קשר למה שיצא ממנה). והרי, נראטיב ההידרדרות משותף לכל כך הרבה תחומים שבהם אנחנו חיים: האקדמיה, העיתונות, החינוך ובקיצור פרויקט המודרניות כולו.

כבר שנים אני מתאר את עצמי בתור מי שחי בתוך ספינת נייר שטובעת בתוך אמבטיה שטובעת בתוך ספינה שבעצמה טובעת. תמיד חשבתי שכל המישורים של הקיום שלי קשורים למערכות שמצויות בשקיעה מהירה (אולי חוץ מארץ האמורי, וגם לגבי זה יש ויכוח).  כמו שכתב כאן אסף, ברגע אחד, מתברר פתאום שהכול, ממש הכול אפשרי. המעגל לא מצטמצם, אלא מתרחב. אני מעז לומר שבמונחים קוסמולוגיים, כאילו היקום שינה כיוון, הפסיק להתכווץ והתחיל להתפשט. מבחינה פוליטית, תרבותית וקיומית, מה שקרה במצרים ושקורה ברגעים אלה במדינות אחרות הוא לא פחות ממפץ גדול חדש, שיברא אינספור עולמות חדשים.

ובכל זאת, למדתי כאמור בבית ספר סביבתי, ומשהו כנראה נצרב לי בראש. ובבוקר שאחרי, ניקר בראשי המשפט הדבילי מהפרסומת: ישראל עדיין מתייבשת.

אני יודע שזה נשמע כמו ניסיון לא מוצלח להשבית את השמחה. כתבתי כבר כאן, שכולנו עייפים מלשמוע על ההתחממות העולמית. אולי זה נשמע כמו עניין לגמרי לא רלוונטי, או שאפשר לדבר עליו בזמן אחר. ובכל זאת: אם לא יהיו מים בנילוס, שום מהפכה לא תציל את מצרים. לפני כמה חודשים טענתי שהקטסטרופה כבר התחילה – במובן הסביבתי והפוליטי – ושבתוך הקטסטרופה לפוליטיקה יש משמעות חדשה לגמרי. אני עדיין דבק בעמדה הזאת.

אבל איך היא כל זה מסתדר עם מצב הפוסט-תחרירי? איך המהפכה בכלל אפשרית בתוך אופק קיומי שהולך ומצטמצם, הולך ונסגר, בגלל תהליכים גלובליים כמו שינוי האקלים והידלדלות המשאבים?

אפשר לציין בעניין הזה גם את המחאה על מחירי הדלק – אותה מחאה שהביאה את נתניהו לנאום לאומה בדיוק באותו ערב שבו נאם מובארק את נאומו האחרון. המחאה הזאת לא הצליחה לרגש אותי במיוחד, וזאת לא רק בתור אדם שמחשיב את זהותו הראשונית ביותר ל"חסר רישיון נהיגה". דווקא בסוגיית מחיר הדלק – אולי הסוגיה היחידה שתוכל אי פעם להצית מהפכה אלימה באומת בעלי המאזדה שנקראת ישראל – נראה לי שנתניהו די צודק. שהרי, אם הנהגים יציצו מעבר לחרטום של האוטו שלהם, הם יראו שמחירי הנפט עולים בכל העולם. בין אם המס על הדלק יעלה או יירד, במוקדם או במאוחר המחיר ימשיך לעלות, פשוט כי אין מספיק נפט כדי להזין את הציוויליזציה התעשייתית האינפלציונית שלנו. כך שרפובליקת הנהגים שלנו פשוט מתנהגת כמו ילד קטן, שמתקומם על כך שלא מספקים את רצונותיו בלי להתייחס בכלל לתמונה הכללית שלא ממש תלויה בהורים שלו.

מה שבמיוחד מצער, הוא שגם המהפכות במצרים ובתוניסיה פרצו במידה רבה בגלל עליית מחירי המצרכים הבסיסיים. ושוב: גם אם תהיה במצרים חירות פוליטית, ואפילו צדק סוציאלי מסוים, הקרקעות הפוריות ימשיכו להצטמצם. ואפילו במצב פוליטי היפותטי שבו כלל המשאבים הטבעיים של העולם יחולקו באופן שוויוני יותר בין הצפון והדרום – כלל המשאבים הוא בכל מקרה מוגבל, ונעשה מוגבל יותר ויותר מדי יום.

**

כך שנשארות לכאורה שתי אפשרויות: אחת היא ללכת בדרכם של תדהר-קנר וטל מהתנועה הירוקה, ולדרוש מהמדינה לנהל טוב יותר, ובקשיחות רבה יותר, את הקיום הביולוגי של נתיניה. זאת הדיקטטורה האקולוגית שסביבתנים מסוימים מפנטזים עליה, הגילום השלם ביותר של מה שכינה פוקו "ביו-כוח" – צורה מודרנית של מדינה שמפעילה את כוחה על "מִנהל הגופים והניהול החשבונאי של החיים". באופן כזה, האזרחים יהפכו יותר ויותר מסובייקטים פוליטיים לתרנגולות בלול מתועש, שצריכות לקבל את הכמות האופטימלית של מים ותערובת כדי שלא ימותו וימשיכו להטיל ביצים. לצורך הישרדות, נעבור כולנו אינסטרומנטליזציה מוחלטת. אבל זה, בעצם, בדיוק ההיפך ממה שמבשרת המהפכה במצרים. כי תמיד יהיו את אלה שמנהלים את הלול ואת אלה שמנוהלים בתוכו.

האפשרות האחרת היא להתפתח מבחינה טכנולוגית. שהרי, מספרים לנו שההתפתחות הטכנולוגית היא זו שיכולה לפרוץ את המגבלותיו הקיימות שמציב לנו הטבע. הטכנולוגיה מאפשרת למשל להפיק מכמה גרמים של אורניום אנרגיה עצומה שיכולה להניע מפעלים שלמים, או לרתום את הרוח והשמש לטובת רווחתם של בני האדם. סכר אסואן הציל את מצרים מכמה שנות בצורת, ואיפשר לחבר אלפי כפרים לחשמל (למרות שבשדה בוקר לימדו אותנו לשנוא אותו בגלל הנזק שהוא גורם לחופים החוליים בישראל).

ובאמת, במצב הטרום-תחרירי, הטכנולוגיה היתה האופק היחיד שלנו. בעצם, המדור היחיד בחדשות שבישר לכאורה איזושהי התקדמות פוזיטיווית היה מדור הטכנולוגיה, עם סוגי המדיה החדשים שהופיעו בו חדשות לבקרים: גוגל, יוטיוב, פייסבוק וכו'. הפולחן ההיסטרי, הלגמרי בלתי רציונלי, שהתפתח סביב אובייקטים כמו האייפוד, האייפון והאייפד וסביב סטיב ג'ובס ממציאם נבע מהעובדה שפיתוחיו של מנכ"ל אפל היו המישורים היחידים של ההוויה שבהם הורגש סוג כלשהו של התפתחות מרגשת, ולמעשה של קידמה. לכן גם, בשונה מעיתונאים ואקדמאים, כל מי שמתעסק במה שקשור לאינטרנט מסתובב עם ברק בעיניים, ואינו שותף בכלל לנראטיב השקיעה. המהפכה נוקזה לתוך הפייסבוק והאייפון, שמעניקים פיצוי על עולם שנעשה עגום יותר ויותר.

וכאן אנחנו חוזרים לכיכר תחריר: לכאורה, עשו הצעירים המצרים מהלך הפוך: הם ניקזו את פייסבוק למען המהפכה. אבל למעשה, בעולם שנשלט על ידי המטאפורה הטכנולוגית, אפשר לתאר את מה שעשו גם מהכיוון הנגדי: הם המציאו טכנולוגיות חדשות.

"יום הזעם", "יום העזיבה", קריאות ה"סלמייה", הקסדות המאולתרות שהכינו המפגינים, השרשראות האנושיות והשימוש בטכנולוגיה עצמה הם אפליקציות גאוניות לא פחות מכל אפליקציה לפייסבוק, אלא שהן מכוונת אל החופש והשחרור, ואל פריצת המבוי הסתום שבו נמצאת האנושות.

דווקא אם מציבים את הטכנולוגיות הפוליטיות האלה במישור אחד עם הטכנולוגיות הרגילות, כלומר מוסיפים אותן לאינטרנט ולפיתוחים טכנולוגיים אחרים, מתברר ששום דבר לא אבוד, ושכל מחסום ניתן לפריצה. מתברר שהטבע אינו נתון קבוע המציב גבולות לפוליטי, אלא שניהם כרוכים זה בזה ושניהם ניתנים לשינוי. בישראל למשל, שום טכנולוגיית התפלה או אנרגיה שהומצאה בטכניון לא תציל אותנו אם לא נמציא טכנולוגיה להתגברות על הגזענות ועל האפרטהייד – שהם טבעיים לא יותר ולא פחות מאקוויפר ההר המידלדל.

***

בקיצור, אפשר לומר שהמהפכה היא סטרטאפ, אפליקציה חדשה. בעידן שלנו, בעולם המושגים שלנו, זה לא עלבון אלא מחמאה. המחשבה על המהפכה כטכנולוגיה משחררת גם מבעיות של ייצוג, שמשתקות את השמאל כבר עשרות שנים, וגם חוללו סערה בבלוג הזה בכמה פוסטים אחרונים. כמו שהאייפון או סכר אסואן לא אמורים לייצג מישהו, אלא להסיר מגבלות שמציב הטבע בצורה שבה אנחנו תופשים אותו כיום, כך גם המהפכה לא אמורה לייצג אף קבוצה מוגדרת. נדמה לי שבמצרים זה די הורגש.

כמובן שהטכנולוגיות הפוליטיות החדשות שמומצאות ועוד יומצאו לא חייבות להיות סטנדרטיות. הן יכולות למשל להיות טכנולוגיות רוחניות – כאלה שישנו את הצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת הסביבה שלנו במובן הרחב ביותר.

מבחינה זו, אני תומך אם כבר דווקא בזרמים השוליים וההזויים יותר בתנועה הירוקה, שהתמודדו בפריימריז האחרונים לרשימה: למשל הרב אוהד אזרחי, חוקר קבלה ומיניות מקודשת שעוסק בקשר בין יהדות שמאניסטית לאקולוגיה; או ידידי לקט העשבים שימי רף.

לטוב ולרע, בכל אותם תחומים של "אקולוגיה עמוקה", אפשר ללמוד הרבה מהניסיון הגרמני. בועז נוימן כתב לפני זמן מה על האקולוגיה הנאצית, אבל בגרמניה הומצאה גם מפלגת הירוקים, שבשנותיה הראשונות עשתה ניסויים מעניינים בקשר בין סביבה לפוליטיקה.

בעניין זה אני לא יכול להימנע מלצטט כמה שורות של גרמני בשם מרטין היידגר, מתוך המאמר "השאלה אודות הטכניקה"  (1962. תרגום: אדם טננבאום). דרך אגב, אלה הן אולי השורות הכי ברורות ופשוטות שכתב היידגר בחיבור כלשהו:

כיום החקלאות היא תעשיית מזון ממוכנת. האוויר מוצב למען פליטת חנקן, האדמה מוצבת למען מחצבים, המחצבים, לדוגמא, למען אורניום וזה האחרון – למען אנרגיית הגרעין שאפשר לשחררה למען השמדה או שימוש אזרחי… הדיבור הרווח על החומר האנושי, על מצבת החולים של קליניקה, תומך בכך. היערן, המודד ביער את העץ הכרות, ולמראית עין צועד באותו האופן ובאותן דרכי יער כסבו, זומן כיום על ידי תעשיית העץ, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לא. הוא זומן לזמינות של תאית, המאותגרת מצדה על-ידי הביקוש לנייר, המוקצב לעיתונים ולירחונים מאויירים, ואלה אף מציבים את דעת הקהל לבליעת המודפס, כדי להיעשות זמינים לעריכת דעות מזומנת. עם זאת, דווקא משום שהאדם מאותגר באופן מקורי יותר מאנרגיות הטבע – היינו, אל הזימון – לעולם אין הוא הופך למשאב סתמי. בהפעילו את הטכניקה, האדם נוטל חלק בזימון כאופן של חשיפה.

בכל מקום שבו האדם פוקח את עיניו ואת אוזניו, פותח את לבו, משחרר את עצמו לקראת הרהורים ושאיפות, עיצוב ומעשה, בקשה והודיה הוא כבר מוצא את עצמו מובל אל הלא-מוסתר.

ובאמת, אם משלבים בחשיבה הסביבתית את הטכנולוגיות הרוחניות-פולטיות שהזכרתי קודם, יכול להיות שהדבר הראשון שצריך לעשות כדי להציל את הסביבה הוא להפסיק לחשוב עליה בתור סביבה, כלומר בתור סך מסוים של משאבים מוגבלים. כי אם נחשוב על העולם בתור לול עם כמות מוגבלת של תערובת לעופות, נהפוך מיד בעצמנו לעופות בלול.

****

בקיצור, פתרנו גם את הבעיה של "ישראל מתייבשת". האופק פתוח, בלי תירוצים, פתוח ממש, פתוח לגמרי.

אני מוצף באופטימיות טוטאלית.

ט-ו-ט-א-ל-י-ת.