על מצבו הנוכחי של תהליך התירבות
1.
כמו הרבה דברים שקורים בתקופה הנוכחית, גם הדבר שארצה לתאר כאן מתחיל מפייסבוק. לא מזמן, הדביקה חברת פייסבוק לקיר שלה את הבלדה הסקוטית "אדוארד, אדוארד". נדמה לי שהיא ביקשה להגיד שהבלאדה הזאת יפה ומצמררת. אבל בתגובה, כתבה לה מישהי אחרת משהו כמו: "לא יאמן שעדיין מלמדים בבית ספר את הזוועה הזאת", וציינה במיוחד את רצח נץ הטיפוחים והסוס. אפשר להתייחס לכל מיני היבטים של התגובה הזאת, אבל אין הרבה טעם: היא אופיינית מאוד לתקופתנו, ובעצם צפויה למדי. אתייחס רק למלה אחת מתוכה: "עדיין". המלה "עדיין" מבטאת את התפישה ההיסטורית-טמפורלית שבתוכה אמירות נפוצות כאלה נאמרות: הנחה שההווה טוב יותר מהעבר, כיוון שאנו חיים בתוך התקדמות תמידית מברבריות לעידון. מדי פעם נאמר גם משפט בסגנון: "זהו, דברים כאלה לא עוברים יותר בימינו. התבגרנו".
בהגיענו למלה "התבגרנו" יש לנו כבר עסק עם תופעה מסוכנת יותר: מטאפורה ביולוגית. ההנחה היא שההיסטוריה האנושית דומה להתפתחות של ילד, שהופך בהכרח לנער ולגבר – כל שלב בוגר ומפותח יותר מהקודם. נדמה לי שמיותר לציין, שאלו אינם פני הדברים. אף שלא היה להם פייסבוק, אנשים לפני 50 או 500 שנה לא היו מפותחים פחות מבחינה נפשית ואינטלקטואלית, או קרובים יותר לילדים (וזאת בהנחה שילדים הם מפותחים פחות). לא היה שום דבר בוגר פחות בגוף או בנפש שלהם. לכאורה יש אפילו סימנים לתהליך הפוך: בתחילת המאה ה-19, אנשים כמו ג'ון סטיוארט מיל שלטו ביוונית כבר בגיל שלוש, ובגיל שבע עברו ללטינית. וזו סתם דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה.
ובכל זאת, משהו קורה. אנחנו נדרשים לעבור שינוי, ובאמת משתנים. הדרישה לשינוי העצמי, תיקון אורח החיים ואופן הדיבור, מעסיקה בזמן האחרון לא מעט אנשים ונשים. יש שיראו בה הסחת דעת שמעסיקה מעגלים ליברליים מצומצמים. אבל יתכן גם שהיא אחת התופעות המשמעותיות ביותר שקורות בימינו – אולי משמעותית יותר משינויים פוליטיים הקשורים למפלגות, מדינות וגבולות. ועם זאת, ההתייחסות אליה באה בעיקר מצדם של גברים שמרנים נרגנים, שמנסחים את הבעיה באופן נוסטלגי, בתור מין הידרדרות או ניוון: "פעם גבר היה גבר, אשה היתה אשה, וסטייק היה סטייק". לעומת זאת, השיח האקדמי והביקורתי ממעט להתייחס לתופעה באופן רציני. אני חושב שההסבר לכך, הוא שהשמאל והאקדמיה הם בעצמם סוכנים עיקריים של תהליכי השינוי האלה עצמם.
השיח הביקורתי – מהביקורת הליברלית ועד הפוסט-קולוניאליזם, הפמיניזם והתיאוריה הקווירית – רואה עצמו למעשה כשיח חיצוני למציאות. זוהי אמירה מוכרת, שהשמאל השתלט על המחלקות לספרות וללימודי תרבות בזמן שהימין השתלט על המחלקות לכלכלה. החוגים הביקורתיים מתוסכלים יותר ויותר ממידת ההשפעה שלהם על החברה. אבל דווקא בעניין זה – שינוי הדיבור ואורח החיים – נראה לכאורה שההשפעה שלהם משמעותית (אף שיש לה אפקט שונה מזה שעליו היא מצהירה, כמו שאראה תכף).
וכך חוגי "הביקורת" משחקים משחק כפול: מצד אחד הם מתארים את המציאות כאילו היא חיצונית להם, ומצד שני אינם מתייחסים לנוכחות בעולם של הביקורת הזאת עצמה, ולאפקטים שהיא יוצרת. כאשר הם יתייחסו לשאלות של שינוי חברתי ותרבותי, הם תמיד ידברו מתוך פרויקט הביקורת, ולכל היותר יבקשו לתקן ו"לבגר" אותו. לכן הם לא יצליחו לראות את התופעה עצמה – אותה תופעה שהביקורת היא חיל החלוץ שלה. ראיתי הרבה כנסים על הטרדות מיניות, זכויות בעל חיים וזכויות להט"ב, וגם על סוגיות מצומצמות הרבה יותר. אבל לא ראיתי אף כנס על שינוי הנורמות.
יש כאן משהו בלתי סביר. לכאורה, מנקודת מבט שמאלית, העולם הולך מדחי אל דחי. הכול מופרט ומקוצץ. ריכוז ההון נעשה חמור מיום ליום. יותר מאי פעם, המוסדות החברתיים מנוהלים לפי הגיון כלכלי תועלתני, והמרחב האוטונומי של המחשבה החופשית נדחק ונעלם. פרויקט הנאורות בכללותו נמצא בנסיגה. והנה, במה שנוגע לסקסיזם, הומופוביה וזכויות בעלי חיים, מסופר דווקא סיפור אחר לגמרי: אנו צועדים מניצחון אל ניצחון, בתהליך כמעט סטיכי של התקדמות. איך שני הדברים מתיישבים אחד עם השני?
2.
מורן שריר כתב לא מזמן בעקבות שידור הסרט אסקימו לימון:
"לא ברור אם "אסקימו לימון" הוא עדיין סרט לגיטימי היום. בכל זאת יש שם תצוגות של חפצון, סקסיזם, גילנוּת, סוגנוּת (גלידה מונטנה), דימויי גוף בעייתיים, אלכוהול בקרב בני נוער, מין לפני גיל ההסכמה, הריון לא רצוי, והומור".
זה די מצחיק, אבל מתברר שהעולם באמת השתנה. כך למשל, דברים שהיו מקובלים ביחסים בין מרצים לסטודנטיות לפני עשרים שנה הם עכשיו כמעט בלתי נתפשים. מספיק לקרוא עיתון או לראות תכנית טלוויזיה מלפני עשרים, או אפילו עשר שנים כדי להבין כמה השתנו הנורמות באינספור תחומים.
כאשר מדברים על שינוי הנורמות, קשה לא לחשוב על רעיון "תהליך הציביליזציה" של נורברט אליאס. תהליך הציביליזציה הוא התהליך ההיסטורי ארוך השנים, שבמסגרתו השתנו אורחות החיים האנושיים ונוצר "האדם המתורבת" המוכר לנו. אליאס הראה שמאז ימי הביניים ידעה החברה האירופית תהליך אטי אך עקבי של ריסון התשוקות והדחפים. כך למשל בימי הביניים, אנשים לא התביישו להפליץ ולירוק בארוחות, ולפעמים על השולחן עצמו. אבל לא רק זה. גדי אלגזי מסביר במאמרו על תהליך הציביליזציה:
הפעילות המינית, טוען אליאס, עדיין לא הועתקה בימי-הביניים אל מאחורי הקלעים; צרכיהם המיניים של אנשים מצאו ביטוי גלוי ובלתי-מתווך לעומת תקופות מאוחרות. כתביו החינוכיים של ארסמוס כוללים איזכורים מפורשים של מין, זנות וחיזור, שעוררו רתיעה בקרב מחנכים בני המאה התשע-עשרה. מכאן מסיק אליאס, כי בין ילדים למבוגרים לא קמה עדיין חומה של שתיקה וסודיות סביב כל ביטויי המיניות. העירום עדיין לא עורר מבוכה כללית: בבתי-המרחץ התרחצו נשים וגברים עירומים בצוותא; באכסניות ישנו זרים גמורים זה בצד זה, בלא כסות לעורם.
אירופים בני ימי הביניים היו נראים לנו, אם כן, פראיים להחריד. החיים היו מלאים אלימות בלתי מעודנת, ונסיך היה יכול להתפרץ בזעם ולכרות את ראשו של אחד האורחים לעיניי היושבים בשולחן – או להרוג פתאום את אביו ואת סוסו האציל. אלא שדגמי ההתנהגות השתנו בהדרגה. אתר העיצוב העיקרי לדגמי ההתנהגות והאישיות החדשים היה חצרות השליטים, ומשם הם עברו למעמד הבינוני. השינוי הואץ במיוחד בחוגי החצר של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה.
נראה, לכאורה, שמדובר בתהליך טבעי – מעין התבגרות. אלא ששינוי ההתנהגות קשור לתהליך הריכוז של הכוח הפוליטי. האצילים בני מעמד הלוחמים נאלצו לעזוב את נחלותיהם ולהסתופף בחצרות המלכים, וכדי להסתדר זה עם זה הם חויבו לפתח דרכי התנהגות שלא יצריכו מאבק אלים וישיר. בהמשך, השלטון המרכזי של המדינה נדרש להבטיח בתחומי שלטונו מרחב בטוח לפעילות כלכלית של מעמד הבורגנות, משוחרר מהתפרצויות של אלימות שרירותית. ויש סיבות נוספות. אבל מה שמשמעותי לענייננו הוא שהתהליך הזה לא קרה "מעצמו", ובוודאי שזו אינה התבגרות ביולוגית. המדינה העבירה לידיה את המונופול על הפעלת האלימות. ואף על פי כן, כידוע, העידן המודרני אינו אלים פחות מהתקופות שלפניו.
ומה שעוד מעניין הוא, שבעוד קוד ההתנהגות השתנה בעקביות, דפוסי ההנמקה השתנו מתקופה לתקופה. "איסורים, שנומקו בתחילה בחובה החברתית לשמור על כללי הנימוס מתוך התחשבות באחרים – מוסברים בהדרגה בנימוקים רפואיים או היגייניים". באותו אופן, נדמה לי שאפשר לומר שאותם תהליכים שנומקו בעבר בצרכי היגיינה, מנומקים כעת על בסיס מוסרי או פוליטי. כך למשל, מעניין לראות שהתפתחות תגובת הגועל מנתחי בשר מדממים היא תופעה שהחלה עוד הרבה לפני שאידיאולוגיית הצמחונות היתה קיימת בצורתה הנוכחית. אצטט בהרחבה מאליאס:
הדרך שבה מגישים בשר לשולחן עוברת שינוי בולט מימי-הביניים לעת החדשה. אפשר ללמוד הרבה מעקומת השינוי הזה . בשכבה השלטת של חברת ימי-הביניים מגישים לשולחן לעתים קרובות את החיה המתה כולה או חלקים גדולים שלה. לא רק דגים שלמים, ציפורים – לפעמים על נוצותיהן – אלא גם ארנבות שלמות, טליים שלמים ורבעי עגלים מופיעים על שולחן הסועדים, שלא לדבר על חיות צייד גדולות יותר או על החזירים והשוורים, הניצלים על השיפוד. החיה נחתכת לחלקים על השולחן. לכן חוזרים ספרי ההליכות ומדגישים שוב ושוב עד למאה השבע-עשרה – ולפעמים אפילו במאה השמונה-עשרה – כמה חשוב לאדם מחונך היטב לדעת לחתוך כראוי את החיות לחלקיהן. "חשוב לדעת לחתוך חיות מגיל מוקדם , " אומר ארסמוס ב-1530"
אך בהמשך –
"הגשת חלקים גדולים של החיה וחיתוכם על השולחן מתחילים לעבור בהדרגה מן העולם והדבר קשור בלי ספק בגורמים רבים… אך בכל מקרה, גם כאן תואמת תבנית התהליך החברתי הכללי את זו של התהליך הנפשי: אנשים רבים יחושו כיום אי-נוחות, אם אנשים אחרים או הם עצמם יחתכו על השולחן חצאי עגלים וחזירים, או אם ייאלצו לפשוט את הבשר מפסיון עטוי נוצות" (תרגום: גדי אלגזי).
אני נזכר בתהליך שעברתי בעצמי במסגרת הפיכתי לאדם אורבני. בתקופת התיכון, למדתי בפנימייה שבה קוד ההתנהגות היה שונה מאוד ממה שמקובל בתל אביב. היינו נורא מלוכלכים, הלכנו יחפים לכל מקום ולא החלפנו בגדים במשך שבועות. לי ולכל החברים שלי היה שיער ארוך, ולכולנו היו כינים, שבהן די התגאינו. יותר מזה: ערכנו משחקים שונים של אכילת חרקים ושבלולים חיים, והיינו מנגבים את הנזלת בכל דבר. אפשר לייחס את זה גם לעובדה שהיינו נערים, אבל לפי התרשמותי נערים בתל אביב לא נראים ולא מתנהגים ככה.
בשנים הראשונות שלי בתל אביב עברתי תהליך סוציאליזציה מואץ, ששינה לגמרי את הטעם שלי. מכל מיני סיבות, התהליכים האלה מהירים עוד יותר בתוך הקהילה ההומואית. היו לזה כל מיני אפקטים, אבל בראש ובראשונה, המון דברים נראו לי עכשיו מגעילים. רק לפני כמה שנים קינחתי את האף עם עלים ומצצתי דם מפצעים של חברים שלי, ופתאום כשישבתי בבית קפה עם חבר מהעבר הבחנתי שאני לא יכול לשאת את האופן שבו הוא מגלגל כדורים מהמפית. כחלק מאותן רגישויות שפיתחתי, אני מתקשה לראות עכשיו מסור חשמלי חותך שווארמה.
לא במקרה, כתבות בנושא תיקון המידות כלולות היום במדורי הלייפסטייל של עיתוני הבורגנות. הוא קשור הדוקות לפרקטיקות השיפור העצמי וה-self help שמארגנות את אורח החיים בזמננו. גלריה, מדור התרבות של הארץ, הוא אתר מרכזי להפצת הנורמות החדשות: לצד המדורים שמסבירים איך להתלבש ומה למרוח על הפנים, יש עכשיו מדור אחד מלמד אותנו מה לא לאכול, ומדור שני מלמד מה לא להגיד ולא לחשוב. הריאיון שהתפרסם לאחרונה עם רחל טל-שיר מדגים את העובדה שהרגלי האכילה החדשים הם יותר מהכול סגנון חיים. הטבעונות נוסח גארי יורופסקי מדגישה שחלב וביצים זה "הפרשות מגעילות". האפקט של זה מורגש בבתי הקפה הנזיריים של ההיפסטרים, שבהם מוגשות רק עוגיות יבשות, אספרסו מצומצם ולפעמים חלב סויה (לעומת החיבה לשמנת, קצפת ופטריות מוקרמות בבתי הקפה היותר סחיים); זה מתבטא בסופרמרקטים האורגניים, שהם בעצמם הצורה החדשה של ביטוי שפע וטעם עדין. בשביל שנות ה-2000, רחל טל-שיר היא מה שישראל אהרוני היה בשביל שנות התשעים.
3.
מי שיטען שאין קשר בין משטור הדחפים מהסוג הישן למשטור הדחפים מהסוג החדש יעשה שקר בנפשו. אנו נמצאים, ללא ספק, במתקפה מחודשת ומואצת של תירבות. מואץ עד כדי כך ש"האדם המתורבת" שתיאר אליאס בספרו מלפני כשמונים שנה יראה כיום בעצמו כמו בהמה סקסיסטית.
כל זה יכול להישמע בסדר גמור, אפילו טוב. אליאס בעצמו תיאר את התהליך ששרטט כהתפתחות אופטימית בסך הכול לעבר ריסון הדחפים. אך כידוע, עם ריסון של דחפים באות הנוירוזות. טסטריה, כפי שתיארה תהל פרוש, היא אחת מהן, אבל עדיין איננו יכולים לדמיין את מגוון הנוירוזות שהעידן שלנו יצור. האלימות שהופנתה כלפי נשים או חיות מומרת בהוקעות באינטרנט, שמהן איש אינו מוגן. מבחינה זו, כמו שכתבה לאחרונה מאיה סלע, פייסבוק הוא אתר מרכזי שבו נאכפות הנורמות החדשות ומתהווה האדם המפקח על עצמו.
אבל זאת לא הבעיה היחידה. אם השליטה בנורמות הפוליטיות-אסתטיות המעודכנות היא מעין מקבילה עכשווית של נימוסי השולחן וידיעת היוונית, נשאלת השאלה נגד מי הנורמות האלה מופנות, ואת מי הן משאירות בחוץ. האם הן לא נועדו דווקא לייצר אקסקלוסיביות, ולאפשר לנו להתייחס אל אלו שנמצאים "מאחורינו" באימוץ קוד ההתנהגות כאל יצורים לא אנושיים? ומה היחס הזה מעורר אצל אותם יצורים ברברים? האם אין קשר בין הטהרנות של הטקסטים השמאלניים-ליברליים-קוויריים לבין האלימות של הטוקבקים הימניים-שמרניים שמתחתיהם? האם העובדה שהכללים הולכים ומחמירים אינה קשורה לעובדה שבמקביל הבהמיות דווקא גדלה? למישהו יש תחושה שהדושים קרובים להיכחד מהעולם?
אין לי ספק: בתור "גיי", כל צורת החיים שלי לא היתה מתאפשרת בכלל ללא שינוי הנורמות הסקסיסטיות שהיו מקובלות לפני כמה עשורים. לא הייתי רוצה לחיות בתל אביב של דן בן אמוץ, שבה היו בוודאי קוראים לי "ליכטיג בר זוהר". עם כל הרומנטיקה של אפלת הגנים הציבוריים, אני מאמין לאנשים שחיו בשנות השישים והשבעים, המעידים שהחיים להומואים היו נוראים. גם בעניין הזה אפשר לפיכך לאמץ ראייה אופטימית של "ואו, כמה התקדמנו".
אבל כשאני מסתכל סביבי אני נאלץ להסיק, ששינוי צורת הדיבור "הנכונה" בנוגע להומואים לא נובע מכך שאנשים נעשו מוסריים או בוגרים יותר, אלא הוא תוצר משני של תהליכים מסוג אחר לגמרי. אלירן ארזי כתב לאחרונה שמדינת הלאום המודרנית היא זאת שאפשרה את עלייתה של גבריות "פציפיסטית" או מפורזת, וזאת בזכות המונופול שלה על כוח. וזה גם "מה שאיפשר לגברים בוגרים להיחדר, ולהחזיק בזהות מינית במסגרתה ברור לכל שהם פסיביים בפוטנציה, לפחות בחלק מהמפגשים המיניים שלהם". מבחינה זאת, האפשרות של הומוסקסואליות כאורח חיים היא בסך הכול עוד הסתעפות של תהליך הציביליזציה האליאסי.
יותר מכך: אך האם אין קשר בין אותה "התקדמות", לבין תהליך הנגד של עליית ההומופוביה כאידיאולוגיה מגייסת של כוחות חברתיים המודרים מהאליטה הגלובלית – בדומה לאנטישמיות בסוף המאה ה-19? אפריקה נעשית הומופובית יותר מאי פעם בעבר, או אולי ליתר דיוק: נעשית בפעם הראשונה ממש הומופובית. ולא רק אפריקה: בזמן שבארה"ב אורח החיים הלהט"בי נעשה יותר ויותר מקובל, תנועת הנגד של ההומופוביה מכרסמת כבר גם באירופה. זה מתבטא קודם כל ברוסיה, אבל גם בתנועת ההתנגדות העזה שהתעוררה בצרפת בעקבות מהלך החקיקה להתרת נישואים חד-מיניים.
ומי יודע? אולי גם תהליכים הרי גורל אפילו יותר מושפעים על ידי ההתנגדות הזאת. סלבוי ז'יז'ק תיאר פעם מונולוג ששמע מסטודנט בריטי מוסלמי, שהחליט לעזוב את הלימודים ולהצטרף לקבוצה איסלאמית פונדמנטליסטית. כשביקש להסביר את מה שמשך אותו לחיק הקיצוניות הדתית, הג'יהאדיסט הצעיר לא דיווח על שום רגש של קדושה, ריסון יצרים או טוהר, אלא דווקא על הסרת עול ושחרור מכבלים. שלא כמו באוניברסיטה, בין הג'יהאדיסטים המזוקנים הוא יכול היה סופסוף לעשן, לאכול אוכל משמין ולהביע דעות סקסיסטיות, בלי שמישהו יעיר לו על כך. יתכן מאוד שגל ההתעוררות הדתית שגואה בעשורים האחרונים כמעט בכל העולם אינו צומח בהכרח ממיאוס קנאי מחיי החטא המערביים, אלא דווקא מרצונם של מיליוני בני אדם ברחבי העולם להסיר מעליהם את הכללים והמגבלות הרבים מספור של סדרי החיים הליברליים.
אי אפשר לדבר על השיפור במעמד הלהט"בים, במניעת הטרדות מיניות ובשינוי הרגלי התזונה, מבלי להתייחס לתגובת הנגד. זהו מבנה אחד עם שתי פנים. בעיתון תל אביבי מסוים שבו עבדתי פעם, התחלקה החברה לבנים שדיברו על כדורגל ולבנות שדיברו על סלטים מוקפצים (זה מה שהיה פופולרי אז). יכולתי לבחור להיות בצד של הבנות, או של הבנים; אלא שלמעשה, כל אחד מהצדדים מהווה תמונת ראי של השני.* באותו אופן, מתקנת העולם הקווירית-פמיניסטית והגבר הבהמי שמתגאה בכך שהוא הולך לזונות הם שתי פנים של אותו מבנה. לא בטוח שהדרך להעלים את השני, היא להקצין את הראשון: אולי צריך לשנות את המבנה כולו. זה שתאכלי עוד סלט מוקפץ, לא יגרום לגבר שלך לראות פחות כדורגל. אולי דווקא להיפך.
4.
אבל לפני ששופטים את התופעה הזאת, שכיניתי כאן תהליך הציביליזציה המואץ של תקופתנו ולפני שדנים בהשפעות השליליות שלה (כלומר נופלים שוב במלכודת "הביקורת"), צריך קודם לשאול: למה? מה קורה בעידן הנוכחי שיוצר את התנאים ואת הדחיפה לשינויים המהירים האלה בנורמות. כמו שניסיתי להסביר כאן, אי אפשר לספק תשובה דטרמיניסטית ונאיבית בסגנון "כי ככה זה היה צריך לקרות". גם תשובה בורדיאנית שגרתית לא תספיק – זוהי אינה התבדלות רגילה של הביטוסים, אלא תהליך מהיר חובק עולם, אולי חסר תקדים.
בעצמי, אני יכול רק להציע השערה. יכול להיות שההון זקוק כיום לכוח עבודה מגוון יותר, ולשם כך, במקום להעלות את השכר, הוא מבקש לבטל סימנים חיצוניים של הכפפה של קבוצות שבעבר היו מוכפפות באופן סימבולי – נשים, לא לבנים וכו'. לחילופין או בו זמנית, יתכן שדווקא האידיאל הצרכני שמפתח הקפיטליזם גורם לנו להיות "מפונקים" יותר ורגישים יותר לכל סוג של אי נעימות ואי נוחות. אנחנו לא רק דורשים שהקפה שלנו יהיה "מדויק" ולשמפו יהיה ריח נכון, אלא לא מוכנים לשאת גם שום צורה של אי נעימות במרחב החברתי. לכן, אנחנו מעדיפים לשעבד את עצמנו לחוק נוקשה שימנע כל צורה של התנהגות המנוגדת לתקן. אף שהחוק הזה מדכא במידה רבה, הוא לכאורה שוויוני יותר, במסגרת אותן קבוצות שמכפיפות עצמן אליו.
כל זה לא מסביר למשל את עליית הטבעונות. אבל יש להניח שהיא תוצר משני של תהליכים אחרים. אין קשר ישיר בין ריכוז ההון לעלית הטבעונות, אבל גם אין קשר ישיר בין עליית המדינה להמצאת המזלג.
בכל מקרה, אלה רק תשובות אפשריות. הן גם לא ממש מסבירות את עליית הטבעונות, למשל. מה שבטוח, שתהליך שינוי הנורמות ראוי להתייחסות רצינית, ויש מקום לבחון אותו מצדדיו השונים. בד בבד, יש מקום לשאול האם יהיה צורך להיאבק לכל הפחות על הלגיטימיות של אתרים מסוימים – גיאוגרפיים או סימבוליים – שבהם האיסורים לא יאכפו.
* עם זאת, אני רחוק מלהסיק מכך שהתשובה היא "קוויריות". מעגלים קוויריים-שמאלניים הם המעבדה האוונגרדית ביותר של ייצור הנורמות הדכאניות והאקסקלוסיביות, שתוך עשור יופצו ברחבי המעמד הבורגני. לא אתפלא אם בעוד עשר שנים מדור גלריה יתבע מקוראיו הגברים להשתין בישיבה.
הדימויים: מתוך סיפורי קנטרברי, פייר פאולו פזוליני
גל כץ
ofrilany
כותבת אורחת
ofrilany
ארץ האמורי 
