Posts Tagged ‘חתולים’

הנצורים והצודקים

25 באפריל 2011

 לדנה ר.

כשהגעתי לבאצ'ו אמרו לי שהקומנדנטה בחצר. על הקיר, ליד איפה שהיו פעם השירותים, היתה פרוסה מפה ענקית של המזרח התיכון. הקומנדנטה נופפה בידיים, מסמנת בקווים גסים צירים וחיצים לכיוון המפרץ הפרסי וים סוף. כמה קצינים במדים בלויים, כנראה משוררים צעירים לשעבר, עמדו מולה והנהנו. אחר כך כשהיא ראתה אותי היא אמרה להם משהו והם הצדיעו ב"כף החתול" והתפזרו.

– "מה המצב, קולונל?", היא שאלה אותי.
– "הכול סבבה, בגבולות האפשר. מה זה המפה הזאת? חשבתי שאנחנו שולטים רק במרכז תל אביב".
– "אתה יודע, קולונל, צריך לייצר תנועה. חוץ מזה, אומרים שהסינים שוקלים לתת לנו את דרום עיראק, ואולי גם את פרנצלאוורברג. הם מאוד מרוצים מהביצועים שלנו".

הסתכלתי עליה וחייכתי. כמו כולנו, גם הקומנדנטה הזדקנה באיזה עשר שנים מאז שהתחילה המלחמה. עור הפנים שלה כבר לא היה צעיר כמו פעם, ובאור הכתום של בין הערביים אפשר היה לראות שקמט עמוק נחרץ במצחה. מרחוב זמנהוף, מחוץ למפקדה, נשמעה קבוצת פיונרים צעירים שרה את ההמנון המלחמתי החדש:

למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים ישיבו מלחמה / למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים – ישיבו מלחמה!

– "חמודים. ילדי הקהילה. הם כבר לא יזכרו את העולם הישן של ההטרונורמטיוויות. כלומר, בהנחה שהכול ילך כמו שצריך".
– "בהחלט, קומנדנטה. אנחנו מחזיקים מעמד כבר יותר זמן מהרפובליקה של בוואריה, וזה ממש נפלא שאפשר כבר ללכת בחוץ בלי לפחוד מהפגזות. הייתי עכשיו בחזית הצפונית – גילמן שוב בידינו. כוחותינו מבוצרים בקפיטריה של משפטים, ואוטוטו אנחנו כובשים מחדש את נפתלי. האויב שם בדה-מורליזציה גמורה. מתברר שהבריגדה של יוצאי ארגון הנוער הגאה יודעים להילחם די טוב כשצריך. היה צריך רק להעיף את החבר'ה של יניב ויצמן ולדאוג לחינוך הפוליטי שלהם…".
– "אין לי זמן לעניינים מוניציפליים, קולונל", קטעה אותי הקומנדנטה. "מה עם הקבינט החדש? הכנת כבר רשימה?".
– "Jawohl, קומנדנטה. הנה, את יכולה לקרוא. לדעתי אפשר להביא את זה לאישורה של הוועדה המהפכנית כבר מחר".
הקומנדנטה הסתכלה בדף. כמו שחששתי, היא לא נראתה מרוצה.
– "אומואים, משוררים, בלוגרים, יוצאי 8200, אומואים, אומואים, אומואים. כמה אפשר, קולונל? מה עם קצת מגיהות? ערבים?".
היא נעצרה לרגע.
– "זה לא מספיק! ומה עם מומחים צבאיים? מודיעין יש לנו הרבה. יותר מדי. אי אפשר לבנות צבא על מש"קי חינוך. אתה לא מבין שבלי שריון אנחנו אבודים? אמרת שלפחות התותחנים עומדים לעבור לצד שלנו. מה קורה עם זה?".
– "בינתיים הצלחתי לגייס רק את מערך הנ"מ, קומנדנטה. יש לי שם קשרים".
– "תגיד לי, אתה עושה ממני צחוק? מה אנחנו צריכים נ"מ? למישהו בסביבה יש דלק למטוסים? די אני מתה. שמעת על פיק אויל, כאילו? יו נואו בנאדם, לי יש דרכון רומני. אני רצינית, תיכף אני אומרת לכם ביי ביי, ברוך השם יש לי איפה לישון בברלין".
היא קרעה את הרשימה לשתי חתיכות וזרקה אותן עליי. מסתבר שהקומנדנטה הפכה לאשה קשה.
– "לפקודתך, קומנדנטה. אני אשלח כמה אימיילים. נראה מה אפשר לעשות".
– "ותבדוק מה עם קווי האספקה. בלי דלק נסתדר, אבל בלי קלונקס לא נחזיק מעמד שעתיים".

כאשר שואלים אותי איך קרה שאנחנו – קבוצה קטנה של משוררים שלא פירסמו אף ספר, פילוסופים שלא הגישו את העבודות הסמינריוניות, עיתונאים שהפכו ליחצ"נים – הצלחנו להשתלט על מה שנשאר מהישות הציונית ולהקים את הרפובליקה העממית, אני עונה בדרך כלל שהכול עניין של מוכנות נפשית. כשהכול קרס, התברר שכמו שחשבנו, לאף אחד אין מושג מה לעשות. שבוע של הפגנות אלימות, וליברמן לא היה איתנו. גם לא גל אוחובסקי. החונטה הציונית התמוטטה תוך כמה ימים.

בשבילנו, לעומת זאת, האפוקליפסה לא היתה בגדר הפתעה. ידענו שהקטסטרופה כבר התחילה. ידענו שהכול מסביב מונח על כרעי תרנגולת. ידענו שמרקס צדק – וגם חיים דעואל לוסקי. מסביבנו נערמו עיי חורבות, ואנחנו הלכנו עם האופניים בשדרות בן ציון, נחושים ומפוכחים. רוח האפוקליפסה חלפה על פנינו, הניפה לאחור את שערותינו, אבל אנחנו נותרנו ללא פגע. לכל היותר, כאמור, עור הפנים שלנו קצת נסדק.

ברור שמכאן עד ניצחון פוליטי עוד היו חסרים כמה שלבים. אבל כיוון שנותרנו יציבים ובתנועה, הכול מסביב התגלגל לטובתנו. בעין חרוד, יוליה שמאלוב הקימה תוך זמן קצר מדינה פאשיסטית-ריאקציונרית-הומופובית שהשתרעה מזרחה עד איתמר ודרומה עד ראשון. היא ניסתה לייסד שם משטר פמיליסטי פסאודו-תנ"כי. כך נהרו לתל אביב גם כל ההומואים של ראשון ונס ציונה – אוכלוסייה גדולה למדי, ודי בלתי נסבלת, שעד לאותו זמן בכלל לא הכרנו. היינו צריכים למצוא להם מקומות לישון, אבל איכשהו הסתדרנו עם זה. באמצעותם הקמנו את "הבריגדה המהפכנית על שם יונה וולך" ואת פלוגת הקומנדו "הראל סקעת". בינתיים, שמאלוב התחילה לחוקק כל מיני חוקים זוועתיים, ומרחבי הארץ הגיעו אלפי פמיניסטיות מהגל הראשון והשני – כל אלה שהצביעו לציפי ליבני בבחירות האחרונות לפני הקריסה. כך נולדה הדיוויזיה המשוריינת "ג'ודית באטלר" ויחידת המודיעין העילית "מרשה פרידמן".

פתאום נשמעו צעקות מכיוון בית הקפה. זינקתי פנימה, מחפה על הקומנדנטה. מישהו הסתער על סליל התיל שהיה מונח לאורך רחוב קינג ג'ורג' וניסה להגיע לבאצ'ו.
"חבורת מזדיינים! תחזרו לגילמן! מי נתן לכם לנהל מדינה! בן דרור ימיני צדק!".
הוא עצר, שלף אקדח וירה פנימה. הכדור ניקב את המיכל של גלידת הדבש עם הצנוברים ואחר כך המשיך וחתך לי את השרוול. אחד הקצינים שישב על הבר הרים את הקלצ'ניקוב שלו וירה באוטומט דרך החלון. הפאשיסט נפל שדוד על המדרכה. רק עכשיו אפשר היה לראות מי זה: משורר צעיר, אבל לא מהסוג שאנחנו אוהבים.
הקומנדנטה התקרבה לחלון, סידרה את המשקפיים והסתכלה החוצה. משום מה, היא פרצה בצחוק צווחני.
"איך אמרו בבוכנוואלד? לכל אחד מה שמגיע לו".
היא נעשתה הרבה יותר קשוחה, אמרתי לעצמי.
"לחיי הקומנדנטה שלנו!", צרחתי והנפתי כוס של דיאט קולה. ארבעת הקצינים הצדיעו ב"כף החתול" וקראו "מיאו".

מאיפה היה לנו נשק? לא ממש היה לנו. חוץ מכמה טנקים שהצלחנו לגנוב מהתערוכה של יום העצמאות 2011, היו לנו רק אופניים וכמה חסק'ה – שאותן כינינו "יחידת הצוללות 'אנני ספרינקל'". אבל למען האמת, כמעט לא היינו צריכים להילחם נגד הציונים. האיראנים כבר טבחו בהם כמו שצריך. אנחנו, לעומת זאת, עשינו מהלך מבריק. ברגע שבו השתלטנו על הבאצ'ו, הטלפון הראשון שהרמנו היה לסינים. הזמנו אותם להיכנס למזרח התיכון, והם די התלהבו מההצעה. אמרנו שאנחנו מייצגים כל מיני קבוצות עממיות כמו "המיושנות החדשה", "הוועד המרקסיסטי-ז'יז'קיסטי", "סודאנים תומכי הבונד" ו"מזוכיזם או ברבריות", והם לגמרי קנו את זה – היה ברור שאין להם מושג מהחיים שלהם.

ככה ניהלנו משא ומתן מזהיר והצלנו בשלב הראשון את המשולש שבין המרסנד, הבאצ'ו וקפה נח. אחר כך סומנו קווי הפסקת אש מסודרים, לפי תוצאות הבחירות לעירייה של 2008 – אנחנו קיבלנו כמעט את כל השכונות שהצביעו לדב חנין. מעבר הגבול לצד של הפאשיסטים הוקם ב"קפה אדר" ההיסטורי. בהמשך התברר שגם עם האיראנים יש מה לדבר. הם פשוט רצו שנתאסלם, אבל אחרי איזה אקט פורמלי מותר היה לעשות כמעט הכול, חוץ מאלכוהול ומין אנאלי. מה לא עושים כדי להציל את המולדת. "תסבלו קצת. ממילא, למי יש זמן לסקס", אמרה הקומנדנטה.

עם זאת, ידענו שהרפובליקה לא תחזיק מעמד בכוחות עצמה. קיוויתי ליצור ראש גשר לאוטונומיה הטבעונית של "הדרום" – ממלכה אגדית למחצה, שממנה הגיעו רק כמה שדרים לא ברורים.

נשאלת השאלה – מה עם הקומוניסטים? במצב שנוצר אחרי הקריסה, הם היו לכאורה הכוח המאורגן ביותר שההמונים בתל אביב היו מוכנים לקבל. אלא שלמק"י היתה בעיה. מתברר שבוועידה ה-22, שהתכנסה ב-1993 אחרי נפילת ברה"מ, הוחלט שהפרולטריון הישראלי אינו בשל למהפכה. היו שהוכיחו באמצעות פסקה סתומה ב"מטריאליזם ואמפיריקו-קריטיציזם" של לנין שיש לתפוס מיד את השלטון; אך מולם התייצבו אחרים שמצאו ב"תיאוריות על הערך העודף" של מרקס הוראות הפוכות. בינתיים, החלטת הוועידה עמדה בתוקפה, ולכן הקומוניסטים לא יכלו לתמוך בתפישת השלטון, עד לכינוס ועידה חדשה. למזלנו, אי אפשר היה לכנס ועידה, כי דרכי הגישה לבת ים היו חסומות – כך שתמר גוז'נסקי היתה מנועה מלהגיע. הקומוניסטים בתל אביב המתינו לכיבוש בת ים, ובינתיים תמכו בנו מבחוץ. ממילא, הקומנדנטה לא רצתה אותם בוועדה המהפכנית – היא אמרה שהם משעממים אותה עם המרקסיזם האורתודוכסי שלהם.

בתוך הבוטקה של השירותים היתה עכשיו תחנת אלחוט. נכנסתי פנימה וניסיתי לשדר שוב לכיוון דרום.
– "חברים! הרפובליקה העממית של הבאצ'ו פורשת לכם שלום וקוראת לכם להתייצב איתנו במאבק נגד אויבי הרוח האנושית! אנא, השמיעו את קולכם, עבור".
למשך כמה רגעים לא נשמע קול, מלבד הדים עמומים של הפגזות במרחק. פתאום בקע קול מהמקלט.
– "כאן הרפובליקה המשוחררת של התרנגולות ובנות האדם. האם אתם אוכלים ביצים?".
הסתכלתי על הקומנדנטה. היא עשתה 'לא' עם הראש.
– "שלילי, חברות. קדימה לניצחון, למען תבוסת כוחות האופל הריאקציונריים עבור!".
שוב השתררה שתיקה, ואז התפוצץ המקלט בעצמה מחרישת אזניים.
– "שקרנים! זוללי עוגות! בולסי גלידות! הלוואי שהפאשיסטים יהרגו אתכם! סוף!".

נדמה לי שהחוורתי. שריקת פגז פילחה את האוויר, והסתיימה בפיצוץ מחריש אזניים לא רחוק מאיתנו, אולי בכיכר מסריק.
– "אנחנו מחוסלים, קומנדנטה. הרי זה הכול הצגה. מה נעשה בלי הקאדרים של הטבעונים? מה יש לנו כאן? כמה היפסטרים?".
הקומנדנטה תקעה בי חיוך עקום.
– "תנוחי, קולונלית. חשבתי על הכול. בזמן שאתם הסרחתם בעיתונות, אני כידוע חציתי את הקווים להייטק וכתבתי קוד. עכשיו יש לי סוד בשבילך: יש לנו נשק שאף אחד לא שמע עליו. אני קוראת לו הנשק הסודי".
הבטתי בה כלא מאמין.
– "קומנדנטה, את מצליחה להדהים אותנו כל פעם מחדש. אנחנו לא ראויים…".
היא טפחה לי על הכתף בפטרונות.
– "הקומנדנטה לא פראיירית. סבתא שלי מקירליבבה".