Posts Tagged ‘חרם’

סוג של אסקימוסים: על השמאל כמיעוט

14 ביולי 2011

דניאל רוזנברג

ישנן דרכים רבות להבין את השינוי שעבר על השמאל בשנים האחרונות. ניתן לדון ביחס שלו לנושא הציונות בתור המשתנה הראשי, ניתן להעניק לסכסוך הישראלי-פלסטיני את החשיבות המכרעת, זאת בזמן שאחרים קובעים את התשובות שמעניק השמאל בעניינם כלכליים-חברתיים בתור הדבר אשר עליו עומדת הטרנספורמציה במחנה השמאל. אני הייתי רוצה להציג כאן טיעון שונה, המעמיד את משקלו היחסי של השמאל בתוך הציבור הישראלי, ואת מיעוטו של זה, בתור הגורם עליו יש לתת את הדעת. לעניות דעתי, היה זה בראש ובראשונה התמעטותו של השמאל, או ליתר דיוק של אנשי שמאל, אשר הוביל לשינויים אשר פוקדים אותו בשנים האחרונות, ובאופן ספציפי בתקופה האחרונה בה אנו חיים. השינוי האיכותי, כמו שיודע כל מרקסיסט טוב, מובל על ידי השינוי הכמותי. בטקסט זה אנסה לבדוק את הטיעון ולהסביר אותו באופן עמוק ככל שאוכל.

מאז פרוץ האינתיפדה השניה, בשנת 2001, מהווה השמאל מיעוט קטן בקרב הישראלים. ניתן לתאר מספר שלבים בהתגבשות ההפסד הזה של השמאל, ההפנמה שלו והמסגור שלו כמצב קיומי כרוני. ניתן לציין מספר ארועים בתהליך זה, אשר הוביל את השמאל לראות את עצמו כמיעוט נצחי וכרוני, ביניהם כשלון המו"מ שניהל אהוד ברק עם יאסר עראפת, פריצת האינתיפדה השניה ודיכויה בידי ממשלת שרון, תכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון (בפרט כהונתו של עמיר פרץ במשרד הבטחון במלחמה זו). ארועים אלה הובילו לוויתור של השמאל על השאיפה להשפיע על הציבור הישראלי, בין אם מהכיוון הפוליטי הטהור, לכיוון מרכז המפה, שנתפס על ידי מפלגת קדימה, ובין אם בפניה לשכבות סוציולוגיות חדשות. וויתורים אלה, שנכפו במידה רבה על השמאל, הביאו אותו להסתגרות ולהשלמה עם מצבו המיעוטי הקיומי.

צריך להבהיר ראשית כל את מושא המחקר: תחת המונח "שמאל" אגדיר את כל הגורמים בציבוריות הישראלית – אנשים, ארגונים, תנועות ומפלגות –  הרואים עצמם מחויבים לסיום הכיבוש, פינוי התנחלויות (או קונסטלציה אחרת של פתרון שליו לסכסוך) ומעמד שוויוני לאזרחי ישראל הערביים. זאת לאו דווקא מתוך שאיפה פרגמטית או ריאליסטית כזו או אחרת, אלא מתוך השקפת עולם רחבה יותר, המעמידה במרכזה את זכויות האדם, זכויות האזרח, שוויון פוליטי וחברתי וכיוצא בזאת. ניתן לראות את החתך הפוליטי של השמאל, באופן גס, כמשתרע מחלק מתומכי בל"ד ועד האגפים השמאליים של העבודה. ראוי עוד לציין כי הטקסט יסקור את הפעילות של אותם גופים שמאליים בקרב הציבור הישראלי-יהודי, ולא את גישתו ומהלכיו לגבי הציבור הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק.

פרק ראשון – ההסתגרות

השמאל הישראלי, אם כן, השלים עם תהליך הפיכתו למיעוט, שהתרחש בין השנים 2001 ל-2006. מיעוט אשר זוכה למעמדו ככזה לאו דווקא בגלל כוחו המספרי גרידא, אלא במובן המנטלי, האיכותי. ההבדל בין תנועה פוליטית, חלשה ככל שתהיה, לבין מיעוט, הוא ראשית כל בשאיפות השונות. מבחינה מספרית, השמאל איננו המיעוט הפוליטי היחידי בישראל, כמובן: המתנחלים, נכון להיום, מייצגים מספר נמוך יותר מתומכי המפלגות ותנועות השמאל. אך בעוד המתנחלים שואפים לחדור ולהשפיע על הציבור הישראלי, בין אם דרך הסתננות לשורות הבירוקרטיה האזרחית או הקצונה הצבאית, ובין אם דרך קמפיינים ציבוריים, השמאל וויתר על השפעה זו, והוא עוסק בחיזוק קירות המבצר בלבד. המיעוט שואף להגן על עצמו, להקיף עצמו בגדר, להתרכז בשמורות (גטאות, אם תרצו) ובאופן עקרוני לנהל את חייו ותרבותו הייחודית תוך מינימום של מגע עם העולם החיצון.

השמאל, שעבר כאמור תהליך של "התמעטות" פוליטית, החל באופן טבעי לאמץ דפוסי התנהגות של מיעוט כזה. ראשון לכל הדפוסים האלה היה המדיניות המאורגנת של הפניה לבית המשפט. בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוגשו עתירות לבג"ץ, שאותן ניתן להגדיר כ"פוליטיות", במספר גבוה עשרות מונים מכפי שהוגשו בעשורים שקדמו לו. בג"ץ לעתים קיבל את העתירות ולעתים דחה אותן, אך לא היה ספק בכך שמדובר באסטרטגיה חדשה, יחסית, שאימץ השמאל הפוליטי המאורגן. מדובר היה לא רק בעמותות וגופי חברה אזרחית, אלא גם אנשים פוליטיים וחברי כנסת (כגון זהבה גלאון) שלקחו ולוקחים חלק באסטרטגיית הבג"ץ.

יש להבהיר זאת: בית המשפט לא יכול להיות הגוף המופקד על הגנת הדמוקרטיה. דמוקרטיה, בין אם נבין אותה במובן המינימלי כשלטון הרוב, ובין אם נשתמש בהגדרה הרחבה יותר, כהשתתפות פוליטית רחבה ככל הניתן בהליך קבלת ההחלטות, לא זקוקה לבית המשפט כמעט כלל. בית המשפט יכול, לכל היותר, להגן על זכויות חוקתיות, והוא אכן עושה זאת, אך לא מדובר בהגנה על הדמוקרטיה ככזו, אלא בהגנה על שלטון החוק, שיכול לעמוד או לא לעמוד בקנה אחד עם העקרונות הדמוקרטיים. בית המשפט, אם לומר זאת בפשטות, איננו גוף דמוקרטי ברוב תפקודיו (שאינם נוגעים למשל לבקרה על הליכי בחירות וכדומה), ופניה אליו על מנת שיעשה את ה"צדק", להבדיל מיישום פשוט של החוק, אינה דמוקרטית בהכרח.

הדפוס החשוב השני שאימץ מיעוט השמאל היה ההימנעות. מאז 2001, שכלל השמאל והביא לשלמות צעדים כגון סרבנות, אי-ציות אזרחי וחרם. האמצעי האחרון התגלה כנפוץ וכיעיל במיוחד: בין אם חרם על מוצרי התנחלויות או על כל פרויקט המתקיים מחוץ לקו הירוק, בין אם על הכיבוש או על ישראל כולה, החרם היה הדרך היחידה, במובן מסוים, בו השמאל הפוליטי הצליח להביא תוצאות. השקעות כלכליות נמשכו מהשטחים, פרויקטים בוטלו ומפעלים הועברו לתוך הקו הירוק. הגרסא העולמית של קמפיין החרם, כפי שזו אומצה על ידי פעילים ואוניברסיטאות באירופה וארה"ב, הצליחה להדיר שינה מעיניהם של פוליטיקאים ישראלים בכירים, והיתרגמה ל"דה-לגיטימציה". קמפיין ה-BDS (Boycott Divestment, Sanctions), החרם הכלכלי, התרבותי והאקדמי על ישראל, שכולו ליברליזם ג'פרסוני אמריקאי צרוף, אינה שונה באופן איכותי מהקמפיין נגד התנחלויות: הרי לא ניתן, באופן משכנע, לנתק חד וחלק בין תעשיות מחוץ לקו הירוק לבין תעשיות ישראליות "לגיטימיות"; לא ניתן לחלק בין האחיין שגר בטלביה לבין הדודה שגרה בגילה או בפסגת זאב. החרמת הכיבוש מובילה להחרמת ישראל.

כאן יש צורך לומר כמה מילים על הפילוסופיה שמאחורי פעולת החרם. חרם, לרוב, איננו מהלך פוליטי. הוא מהלך של אנשים פרטיים, תנועות פרטיות וארגונים פרטיים, אשר תובעים להשפיע באמצעות השוק הפרטי (או המופרט) על מעשיהם והתנהלותם של גופים ואנשים פרטיים אחרים. ההגיון שאומר: הבה נפסיק לקנות חלווה תוצרת אריאל, על מנת שהמפעל יפסיד כסף ויאלץ לעקור לתוככי הקו הירוק, לא זקוק ליותר מאשר התקשרות בין פרטיים חופשיים, לפי מיטב הליברליזם הא-פוליטי האוטופיאני. הגיון החרם אינו הגיון של קונפליקט, שהוא הנחת היסוד של כל תפיסת עולם פוליטי באשר היא, אלא הגיון של הבנה הדדית ושל סמיכות אינטרסים, בין אם האינטרסים האלה מיוצגים על ידי המוסר, המצפון האישי, או על ידי הכלכלה, השוק החופשי. בניגוד לפעולה הפוליטית, המניחה משבר וקונפליקט, החרם מניח הרמוניה, או לפחות הרמוניה פוטנציאלית, בין בני אדם, ואת היכולת שלהם להשפיע איש על רעהו ללא כפיה או מאבק.

[ניתן לראות זאת במסורת היהודית הגלותית, בה נפוץ מוסד החרם; רק קהילה א-פוליטית לחלוטין, נטולת מנהיגות וכוח כפייה כלשהו, שמקדישה את כל מעינייה להישרדות חומרית וללימוד, יכולה לאמץ באופן רחב מוסד כמו חרם, שלא מפר, או אפילו קורא תיגר על חוקי המדינה והסמכות הריבונית, אלא נשאר כולו ברמת הקהילה הא-פורמלית.]

פרק שני – ההוקעה

התוצאה של אימוץ אסטרטגיה זו היתה ברורה, וצפויה במידה רבה. תוצאותיה היו יכולות להיות חזויות על ידי כל אחד שלמד את ההיסטוריה של השמאל האמריקאי בשנות ה-80, אשר פנה לפוליטיקה של הזהות וחגג אותה, בזמן שבארצות הברית שלט רצף הממשלים הרפובליקנים הארוך ביותר מאז שנות ה-20. התוצאה היתה הסתלקות של השמאל מהבמה הציבורית. השמאל, במובנים רבים הפך נרדף בביתו. הוא החל, יותר מבעבר, להתפס כבוגד, כאנטי-פטריוטי, ככזה המקיים קשר עם גורמים בינלאומיים על מנת להכפיש את שמה של ישראל בניכר (בשיתוף פעולה עם מנסחי דו"ח גולדסטון, למשל). הפורמולה "אנטי-ציוני" נשלפה מהבוידעם של השיח הפוליטי הישראלי, יחד עם מקבילתה האופנתית, "פוסט-ציוני", על מנת לתייג את אנשי השמאל ואת דרכי הפעולה שלהם. למרות אי אלו קולות בשמאל שניסו להתנגד לתוויות אלה (לאחרונה, תנועת השמאל הלאומי, שעליה ידובר עוד בהמשך), נראה כי רוב הפעילים והגופים הפוליטיים מתעלמים מסטיגמה זו, ואפילו מאמצים אותה בחיוב.

בד בבד, חדל השמאל בתקופה זו מלייצג אמירה פוליטית קוהרנטית ובעלת משמעות, והפך יותר ויותר להצהרה תרבותית או אישית, ל"הביטוס"; השמאל הפך ל"ציבור הנאור" ומשם ל"פרט הנאור", נושא של אתיקה אישית מסוימת. לא במקרה חלה בתקופה זה התמקדות בקרב השמאל בנושאים "זהותיים", כגון פמיניזם או זכויות הקהילה הגאה, הרבה יותר מבעבר. בתקופה זו הוסר האבק מעל ססמאות הסיקסטיז כגון "האישי הוא הפוליטי" על מנת להצדיק את ההימלטות מהספירה הציבורי אל נוחיות הספירה הפרטית והדאגה לזכויות הפרט וליכולת שלו לנהל את חייו ללא הפרעה וללא התערבות, באופן א-פוליטי בעליל. ה"סמולני" המתואר במצע תנועת השמאל הלאומי, "שותה האספרסו" ה"אומו הפלצן", היתה תדמית שטופחה לא רק בידי הימין, אלא גם זכתה להסכמה, בין אם בשתיקה ובין אם באמצעות קבלה אירונית (למשל בקמפיין "אשכנזיפטים חיוורים" של ארגון בצלם) על ידי השמאל.

הצעדים המוסדיים המקבילים להוקעה\הימלטות זו מהספירה הציבורית, מיהרו לבוא. הקמת ועדות חקירה לארגוני זכויות האדם, מניעת מימון מגופים ציבוריים המאזכרים את ה"נכבה", הצעת חוק "נאמנות = אזרחות", ולאחרונה, חוק האיסור על קריאה לחרם על התנחלויות – כל אלה היו הדרכים בהם ניסה הרוב הישראלי, באמצעות הייצוג הפרלמנטרי שלו, לדכא את מה שנתפס לדידו כחתרנות מסוכנת, המכרסמת תחת יסודות הריבונות הישראלית עצמה, תוך שיתוף פעולה עם גורמים פלסטינים, ערביים ובינלאומיים. ההתבצרות של השמאל בארגוני החברה האזרחית (נושא גדול מכדי לעסוק בו במסגרת זו, אך קשור לתהליך המתואר כאן), תרמה אף היא לדינמיקה זו.

מיעוט השמאל התנגד כמובן במלוא מאודו לצעדים אלה. מלות הקוד לכך, כאמור, היו רבות: "זכויות", "מרחב ציבורי" ועוד. אבל גבוה מעל כולן התנוססה ה"דמוקרטיה". החוקים הללו הוגדרו כפוגעים בדמוקרטיה ואף כ"אנטי-דמוקרטיים". השמאל, אשר מצא את עצמו משתף פעולה תחת נושא זה עם גורמים פרלמנטריים שונים, מן הגורן ומן היקב, לבש על עצמו את מסיכת "המחנה הדמוקרטי" הנאבק ב"פאשיזם". לא היה עוד אידיאל, עוד נושא משותף להתאחד תחתיו, מאשר הפגיעה באושיות ה"דמוקרטיה". גם מפלגת קדימה, ואפילו חלקים בליכוד (כגון חבר כנסת רובי ריבלין, אשר הוטבל כשמאלן-של-כבוד) היו כשרים לשיתוף פעולה. רוב מאמציו של השמאל, החל מנקודה זו, יופנו למאבק בשם ה"דמוקרטיה" ונגד מהלכים "אנטי-דמוקרטיים"; מרגע זה ואילך, יהיה זה השדה החדש בו נסוב המאבק בין השמאל לימין.

פרק שלישי – ההתמעטות

מה אומרת, אם כן, התווית "אנטי-דמוקרטי"? מהו הדבר אותו מאחדת תפיסת הדמוקרטיה, אותה "דמוקרטיה" שנפגעת תדיר מהחוקים אותם מעביר הימין? ראשית כל ומעל הכל, "אנטי-דמוקרטי" משמעה: הרוב אמר את דברו. העקרון אותו מבקשת תפיסת ה"דמוקרטיה" של השמאל לקעקע, הוא את עקרון שלטון הרוב. המכנה היחיד המשותף השייך לכל הצעדים אותם מכנה השמאל "אנטי דמוקרטיים", הוא, כי הרוב הכריע עליהם. אין באמת קשר בין מדיניות חוץ ניצית, מדינות כלכלית ליברלית, מהלכים הנוגדים את הזכות לחופש ביטוי, ועדות חקירה פרלמנטריות כאלו ואחרות וכו', מאשר בהיותן צעדים שהוחלטו על ידי הרוב, המיוצג בכנסת, המוסד השלטוני הנבחר היחידי אשר מייצג את רוב הציבור.

הנקודה היא בדיוק כזו: מיעוט השמאל לא יכול לדמיין מצב בו יהפוך, או ליתר דיוק יחזור להפוך להיות רוב. השמאל, כמיעוט, דורש לשריין את זכויותיו ככזה, באמצעות כבילת ידי הרוב. אין כל דרך אחרת להבין את מושג הדמוקרטיה בו עושה שימוש השמאל, מעבר לתפיסה זו. מדיניות חוץ מסוימת אינה "אנטי-דמוקרטית", במובן הרגיל של המלה, יותר ממדיניות אחרת, במידה ובשתיהן בחר העם. החלטה לאסור החרמה של התנחלויות, או למעשה כל מוסד או חלק אוכלוסיה אחר, אינה אנטי-דמוקרטית יותר מאשר הגבלה של הזכות לחופש ביטוי מכל טעם אחר, במידה ולטובת שתיהן הכריע הציבור בבחירות. בדיוק שלטון רוב זה הוא מה שנתפס על ידי השמאל כמאיים כל כך; הטיעון השמאלי אינו: המדיניות לא טובה משום שהיא פוגעת בזכויות אדם, בזכויות הפרט, בשוויון האזרחי וכו' וכו', אלא משום שהיא נוגדת את זכויותינו כמיעוט, לקיים את הפרקטיות והטקסים האנתרופולוגיים הנהוגים בקרבנו (כגון חרם על התנחלויות). השמאל, בפשטות, רואה כטבעי וכנצחי את המצב בו הוא מייצג את המיעוט בעוד הימין מייצג את הרוב.

היו ימים בהם המצב היה שונה. היו ימים בהם השמאל ניסה לפנות לציבור הישראלי כולו ולנסות לשכנע אותו באמצעות טיעונים בזכות היציאה מהשטחים, פינוי ההתנחלויות, החלת חוקה שוויונית בישראל, מדיניות כלכלית פרוגרסיבית וכדומה. היו אלה הימים לפני שהשמאל נהפך למיעוט, ואיבד, ככזה, את התקווה שלו להשפיע בצורה כלשהי על החברה הישראלית. כיום, לא ניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לשמאל, יותר מאשר שניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לנטורי קרתא, טיעונים הנועדים לשכנע אדם בריא להפוך לחירש או טיעונים הנועדים לשכנע הטרוסקסואל להפוך להומוסקסואל. למיעוט לא ניתן להצטרף, ניתן רק להכיר בו ולכבד את זכויותיו כמיעוט.

לא מדובר כאן, אפוא, בניתוח בסגנון זה של הטקסט המעניין והחשוב של יותם פלדמן, הרואה את המוביליזציה בעד ה"דמוקרטיה" כנובעת מהצורך של הפעילים המקצועיים (תרתי משמע) לעשות לביתם ולהגן על פרנסתם. לא מדובר כאן גם לא בעקיצה רהוטה, כגון זו של יואב ליפשיץ הרואה בקמפיינים הללו נטיה להסתגרות אנתרופולוגית מסוימת. הניתוח שהצעתי לעיל מדבר על שינוי הפאזה שעבר על השמאל בשנים האחרונות, שהפך מזרם פוליטי משמעותי, אף אם קטן, לקולקטיב המזכיר יותר מיעוט, או קבוצה, במובן הסוציולוגי של המלה, אשר שומרת על השפה והשיח הפוליטי שלה על מנת להגן על עצמה ועל העמדה הסטואית שלה ביחס לציבוריות הישראלית. השדה הלקסיקלי נותר בעינו: זכויות אדם, חופש הפרט, חופש הביטוי ושאר המוטיבים הליברליים שזוהו עם השמאל בעשורים האחרונים, אך השימוש שעושה בהם השמאל נועד להגן על מעמדו כמיעוט, ולא להשפעה על מדיניות או לתפיסת השלטון וההנהגה הפוליטית.

והיה מחננו טהור: על פרטיקת ההוקעה ב"מחנה השמאל"

27 במרץ 2011

ש: מתי כפרת בדעות האופוזיציה, לפני או אחרי שזינובייב שלח את בקשת החרטה האחרונה למפלגה?
ת: ההכרה בטעותה של האופוזיציה התחוורה לי בהדרגה, אבל מכתבו האחרון של זינובייב בהחלט הכריע את הכף.

ש: באילו נסיבות התחברת עם קוטוזוב?
ת: קוטוזוב הודיע לי שיש מאמר מאת טרוצקי על אודות המועצה הרוסית-בריטית. העפתי בו מבט…
ש: מה תאמר עכשיו על מכתב החרטה השני שלך שבו כתבת כי אין לך קשרים ארגוניים עם האופוזיציה?
ת: לא הייתי חבר בסיעה. ולא נכחתי בנשף של קוטוזוב. … מעולם לא שמעתי על בית הדפוס ולא ידעתי דבר על הפצת עלונים אופוזיציוניים.

(חקירות בולשוויקיות, מתוך "הטיהורים הסטליניסטיים", יגאל חלפין)

אני רוצה לכתוב כאן על פרקטיקה נפוצה בחוגי השמאל, שאותה אכנה "פרקטיקת ההוקעה". לאחרונה נראה לי שהשימוש בהוקעה הגיע לנקודת שיא מסוימת, עד כדי כך שהוא מאיים לקבור כל דיבור אחר שקיים בכלל. כל סטטוס פייסבוק שני, כל תגובה שלישית בבלוג הזה ובבלוגים אחרים נושאת מבנה מהסוג הבא:

"w חשף את פרצופו האמיתי. השמאל האמיתי צריך להתנער מאנשים כאלה "

"x? הוא אף פעם לא היה בשמאל. רק בישראל אנשים כמוהו מחשיבים את עצמם לשמאל"

"איך אתה מעז לעשות y ולקרוא לעצמך סוציאליסט?"

"מי שמשתתף ב-z לא ראוי בעיניי להיחשב לשמאל. אני והוא כנראה לא שייכים לאותו מאבק"

הפרקטיקה הזאת היא למעשה כל כך נפוצה וכל כך מוכרת למי שהתנסה קצת בלהיות שמאלני, שלרגעים נראה שמיותר לדבר עליה – כמו שמיותר לדבר על "הסכנה שכאשר נופלים עלולים לקבל מכה בברך". אחרי כעשר שנים בסביבה חברתית זו, הייתי אומר שהמבנה הזה של ההוקעה והטיהור ממש מחווט לי במוח.

בדיוק מכיוון שהוא חלק מצורת המחשבה שלי, אני מרגיש צורך עז לכתוב עליו. אציין שהקמפיין שהביא לביטול כנס הבלוגרים שהיה אמור להתקיים מחר בגלל השתתפותו של בני ציפר, ושעליו היטיבה לכתוב גם חנה בית הלחמי, דחף אותי לעשות את זה. התברר לי, שבפעם הראשונה שבה באמת הושתקתי באירוע כלשהו, ההשתקה באה דווקא "מתוך המחנה". בד בבד, נפלתי לאחרונה בעצמי קורבן להוקעות נוספות בסגנון "חשפת את פרצופך האמיתי!" – וזאת בעקבות איור מימי הביניים שהעליתי לבלוג!

אבל למעשה אני חושב כבר כמה שבועות לכתוב על הנושא הזה, דווקא בגלל אקט הוקעה כלשהו שאני בעצמי ביצעתי. כי מיותר לציין שגם בבלוג הזה ובפוסטים שלי באופן אישי מופיעות לא מעט הוקעות. כפי שאבהיר להלן, הפרקטיקה הזאת הפכה למחלה שמעטים חפים ממנה. אתם מוזמנים להוכיח אותי על צביעותי ולשלוף ציטוטים מרשיעים נגדי, אבל זה לא כל כך יעזור – ההוקעה תישאר בשטח.*

יותר מכך: אני לא יכול בנקודה הזאת להתחייב שאמנע ממנו לחלוטין מכאן והלאה. אבל לגבי מה שמכאן והלאה, אגיע לזה בהמשך.

דנטון מוקיע את אויבי המהפכה. המוקיע הופך למוקע

אם נחזור לאקט ההוקעה עצמו: שימו לב למבנה הקבוע של הטענה, כמו אלה שהובאו למעלה. השאלה היא אף פעם לא: האם אתה חרא? אלא: האם חרא כמוך רשאי להחשיב את עצמו לשמאלני/פמיניסטית/סוציאליסט/הומואית? אקדים את המאוחר ואומר שהתוצאה היא, שכל מה שנדרש ממך כדי להסיר מעל עצמך את אימת ההוקעה הוא להצהיר מראש שאתה לא איש שמאל. מבחינה זו, איש שמאל הוא כמו חבר המפלגה בתקופת הטיהורים: מי שלא מתיימר להיות בשמאל גם ככה לא שייך לקבוצת ההתייחסות, ולכן הסכנה שנשקפת לו היא הרבה יותר קטנה (ואז, אפשר אפילו לחבב אותו, כמו שסטאלין חיבב את דוסטוייבסקי הריאקציונר וכנראה גם את בולגקוב). ההבדל הוא שבישראל של ימינו, אתה אפילו לא שואב טובות הנאה של ממש מהשייכות הזאת – ולמעשה אפילו להיפך.

בכלל, בהתבוננויותיי בתופעת ההוקעה הבחנתי בכמה דפוסים מעניינים. אחד מהם הוא עיקרון "המוקיע הופך למוקע". את העיקרון הזה ניסחתי כשיצא לי להתקרב קצת למוקיעים הגדולים ביותר במחנה, שאותם הכרתי עד אז רק מרחוק. רק כשהתיידדנו, התברר לי שהם עצמם סובלים עוד יותר ממני מאימת ההוקעה!

וכך, מכיוון שכולנו בסכנת הוקעה, ומשפט החברים מאיים כצל מעל ראשינו, ההוקעה הופכת לסוג של התגוננות. רבת עם מישהו? חכה כמה שבועות עד שהוא יעשה איזו טעות פוליטית ואז תוקיע אותו ותגמור עניין. חשבת להוקיע אותי? רמזת שאני "בעייתי"? זין! אני אוקיע אותך עוד לפני שתספיקי לכתוב סטטוס בפייסבוק. אתה מחוסל, בייבי! לא תוכל להראות את פרצופך בהפגנות ליד משרד הביטחון בלי שאנשים מסביב יתלחששו ויעיפו בך מבטים זועפים.

עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור הוא אמונה מטאפיסית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות.

– החבר א', בהפגנה שנערכה ברחבת הסינמטק לפני שבועיים, נצפית משוחח עם שני אנשים בבלוק של "שלום עכשיו".
– כן, אלה אנשים חלשים מבחינה פוליטית, אבל בבחירות האחרונות הם הצביעו ל"עיר לכולנו".
– החבר א', זו תשובה מפוקפקת. עיר לכולנו מלאה יסודות תבוסתניים.

– החבר א', האם אתה קראת בכתב העת "מטעם" אחרי 15.2.2010?
– כן… כלומר לא… כלומר: אני מנוי אבל אני שוקל לא לחדש את המנוי. כן! אני מבטיח לא לחדש את המנוי!
– החבר א', פשעיך הולכים ומתגלים. לנו סיפרו רק שדיפדפת ב"מטעם" על המדף של תולעת ספרים.

– החבר א', ביום ראשון 21.3 נשמעת מפזם את המנון הכיבוש "ירושלים של זהב" ליד חנות "האוזן השלישית".
– טעות בידיכים. לא הייתי מעלה בדעתי לשיר את "ירושלים של זהב". פיזמתי את שיר העם הבאסקי "Pello Joxepe" שממנו הציונית הפאשיסטית נעמי שמר גנבה את המלים. חוץ מזה, לא שרתי אותו אלא ביצעתי גרסת דראג חתרנית.

– מקורות מהימנים מסרו לנו, החבר א', שאתה קורא בשירותים בספריו של עמוס עוז.
– לא! לא מאז "לדעת אשה"! כלומר, ב-69' קראתי את "מיכאל שלי", וגם שם דילגתי על הקטע עם חליל ועזיז!

ברור לי שפרקטיקות ההוקעה והטיהור הן לא חסרות טעם לחלוטין, ולא צמחו סתם מתוך רשעות. יש בהן היגיון, למשל מכיוון שבישראל של העשורים האחרונים תרבות השלום והליברליזם שימשה אידיאולוגיה של המעמדות החזקים ביותר בחברה. או למשל, כי תחת הכסות של חתירה לשוויון ולצדק התקבעו במחנה השמאל פרקטיקות סקסיסטיות ומצ'ואיסטיות. בתוך מערך כזה, סימון הגבולות נעשה קריטי.

יותר מכך: כיוון שכוחו הממשי של השמאל הוא קטן (מבחינה אלקטורלית, כלכלית, צבאית וכו'), ההוקעה וההחרמה הן מהפרקטיקות הבודדות שנותרו לו. מה שאירוני הוא שהפרקטיקות האלה אפקטיוויות כאמור בעיקר כלפי פנים, כלומר כלפי האנשים המועטים שמעוניינים בכלל לקחת חלק בפרויקט השמאל. בהתייחסות למטאפורה של איתמר טהרלב של השמאל כמטהר אוויר, נכון אולי יותר לתאר את השמאל כמזגן ששואב את האוויר שבתוך החדר ומקרר אותו שוב ושוב.

בעידן שבו המלה מקרתיזם נישאת בפי כל, צריך להודות שההחרמה וההוקעה היא נשק ששוכלל בשמאל לכדי אמנות, ויש מקום לחשוב מה ההשלכות של זה – לא על אלה שאותם אנחנו קוראים להחרים (כלומר, בערך את כולם), אלא על המחרימים עצמם. לדעתי, באופן מצטבר ההשלכות הן הרסניות למדי. שיהיה ברור: הרבה אנשים נפגעים מאוד מהטרור הזה – פגיעות שאינן נופלות מחלק מהפשעים וצורות האלימות שנגדן השמאל נאבק.

דנטון מוצא להורג בהוראת רובספייר. המוקיע הופך למוקע

מה שמצחיק הוא שדינמיקות הטיהור מיושמות לעתים קרובות דווקא כדי להגן על אנשים – למשל: יש אנשים שקשה להם להתבטא בנוכחותם של סטרייטים, אוכלי בשר או אנשים שהיו בצבא, ולכן מוקמות קבוצות שסגורות לאנשים כאלה – במוצהר או במובלע. אלא שהתוצאה היא אקסקלוסיוויות מועצמת, טהרנות קיצונית ופליטה של כל גורם זר. כמה שהאידיאולוגיה היא קיצונית יותר בתביעתה לקבלת האחר, כך היא בפועל אקסקלוסיווית יותר – עד כדי קבוצות מוכרות שיש בהן אדם אחד בלבד.

אני מרשה לעצמי להעריך שאם השמאל היה אקסקלוסיווי קצת פחות ומתעסק פחות בטיהור עצמי לסוגיו, הוא היה יכול להיות גדול פי כמה. להרבה מאוד אנשים יש הזדהות עם הרצון בצדק ושלום, אבל פשוט אין כוח להתעסק עם החרא הזה של חרדת ההוקעה, ובצדק. למעשה, אני תוהה אם התופעה שתיארתי באכזריות מסוימת בפוסט "הגלגול" היא לא במקרים רבים תוצאה של טראומת הוקעה בתוך השמאל.

בעצם, לא לגמרי ברור לי מה התועלת הפוליטית בלפלוט אנשים החוצה מהמחנה – הרי הם יישארו בחוץ ויחזיקו באותן דיעות או יבצעו את אותם מעשים. אני מעז אפילו לומר: הבולשוויקים לפחות חיסלו את חברי המפלגה שסרחו. שמאלנים ש"נחשף פרצופם האמיתי" פשוט יישארו בחוץ ויפתחו טינה הולכת וגוברת כלפי השמאל.

*

כעת נשאלת השאלה: אז מה אני מציע לעשות?

ברור שיש מגוון תשובות ודרכי התמודדות. לכאורה, זו אינה גזירת גורל שבמחנה השמאל יהיו פרקטיקות אלימות כל כך.

עם זאת, באופן אישי אני קצת פחות אופטימי, ואני מעדיף לנקוט בגישה אחרת, שעליה כבר רמזתי קודם. נכון לנקודת הזמן הזאת, אני מעדיף פשוט לא לראות את עצמי חלק ממחנה השמאל, כלומר להפסיק בפועל להיות איש שמאל. גם ה-שמאל לא יגזול ממני את חירותי. כמובן שזה מחייב רק אותי באופן אישי. לצורך העניין, ועד שיוכח אחרת, ראו בי בבקשה ריאקציונר. ברור שהעמדות שלי ויחסי לציונות, הצבא, האימפריה, הקפיטליזם, החברה ההטרונורמטיווית וכו' וכו' לא השתנו בכלום, וכך גם הפעולות שלי בדיבור או במעשה. אבל אני מעדיף לא לראות עצמי שייך למחנה כזה או אחר – וזאת אף על פי שכמעט כל חבריי שייכים למחנה הזה.

במצב הנוכחי, יש משהו משחרר בלא להיות בשמאל. במובן מסוים, רק ברגע הזה מתחילים להקשיב לך (שהרי לראאד סלאח אנחנו מנסים להקשיב, אבל לדניאל בן סימון לא ממש). לפחות בהיבטים מסוימים, יש מידה של אומץ בהכרזה של שלי יחימוביץ שמפלגת העבודה היא לא מפלגת שמאל. מה זה בדיוק נותן שהיא תכריז שהיא "בשמאל"? האם זה אומר שהחוקים שהיא מחוקקת יהיו טובים יותר או טובים פחות?

אני מרשה לעצמי לשאול, האם הקטגוריה של שמאל היא בכלל שימושית כל כך בימינו מבחינת שינוי המצב בישראל/פלסטין, ומה יתגלה אם נניח אותה בצד, ולו רק בתור ניסוי.

אסיים בווידוי. לפני כשנתיים נכנסתי ל"טבע מרקט" כדי לקנות יוגורט. בין עשרות סוגי היוגורטים, נתקלתי שם למרבה הבעתה בבקבוק פלסטיק קטן ועליו הכתובת "גבעות עולם". כידוע, מדובר בחוותו של אברי רן ליד איתמר – אותו מנהיג מיליציה שמתמחה בפוגרומים נגד פלסטינים ופעילי שמאל. נדהמתי שחנות אורגנית בלב תל אביב מוכרת יוגורט שמיוצר בחווה של פורעי חוק אלימים במיוחד. כיוון שעבדתי אז ב"הארץ", קניתי את היוגורט במחשבה לברר את העניין ולכתוב על זה אייטם.

כשהגעתי הביתה נכנסתי לאינטרנט, וגיליתי שאייטם בנושא כבר נכתב. שכחתי מהעניין.

למחרת בבוקר פתחתי את המקרר וחיפשתי משהו לאכול. היוגורט נוטף דם הפלסטינים של "גבעות עולם" חיכה לי שם, קריר ומפתה. ברגע של חולשת דעת, אפוף בערפילי השינה, שלחתי יד ושתיתי אותו.

ואתם יודעים מה? נהניתי. ממש ממש נהניתי.

 

* עם זאת אני חושב ומאמין שזה לא המרכיב המרכזי בבלוג הזה, ושאנחנו דווקא מנסים כאן יותר להכניס רעיונות לתוך הדיון מאשר להכריז אילו רעיונות ואנשים הם אסורים למגע. ההיגיון שלנו, לפחות בזמן האחרון, הוא שדווקא אם פוסט כלשהו מעורר אי נוחות ואי נחת אצל הקהל הטבעי של הבלוג הזה, יש סיכוי סביר שזה פוסט טוב.

התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית

13 באוגוסט 2010

1.

החזרה שלי מהודו היתה משמחת אך גם מעוררת בחילה במיוחד. לא רק בגלל הווירוס האלים שתקף את מערכת העיכול שלי, בעודי תלוי בין שמיים לארץ, אלא גם בגלל החברה המפוקפקת שהקיפה אותי בזמן ההפסקה הארוכה בעמאן.

הם היו שלושה, בני ארבעים בערך. אחד בסנדלי שורש, שני בחולצה גזורה. השלישי היה שונה קצת, מעין סחי עם נגיעות היפסטריות. ואכן, מסתבר, הוא “ירד לנגב מתל אביב”. בא לעשות יין בחוות בודדים שהקים. “יין מעולה", הם מספרים. בשלב כלשהו השיחה הגיעה לשמואל ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב. “יש לו אינטגריטי. הוא צנוע, לא משחק איתך משחקים". וגם: “ריפמן מזמבר את הבני דודים". המסונדל היה נלהב במיוחד, במיטב עולם הדימויים הכפרי: “צריך לטפח אותו, לדשן אותו. הוא מראה להם מאיפה הדג משתין. גם את פיני בדש. ועכשיו גם ישראל חסון". לזכותו (לא) ייאמר שהוא אוהב לאכול עם הפועלים הבדואים שלו: “שמע, שולחן הם יודעים לפתוח".

רצתי (שוב) לשירותים.

לראשונה בחיי חזרתי אל הארץ השלמה מצד מזרח. במקום ים ועזריאלי ראיתי את גאון הירדן, והמדבר הרחב, ואת ראמאללה (או שכם?), והתנחלויות מבוצרות בפסגות ההרים. ואז, אחרי שנחתתי, שמעתי על השמדת הכפר הבדואי אלעראקיב. בינתיים השמידו אותו עוד פעמיים.

2.

באתר המועצה האזורית רמת הנגב יש רשימה של חוות בודדים, עם לינקים לאתרי האינטרנט שלהם. קריאה חטופה מגלה תבנית דומה: לרוב מדובר בזוג, גבר ואישה, שנפגשו באחת החוויות המכוננות של "ישראל היפה" – תנועת הנוער, היאחזות הנח"ל בסיני (או סתם בסיני), איזה בית ספר שדה, טיול לאוסטרליה. הם ישראלים יפים, לא מכוערים, לא מתנחלים חלילה, "משלנו", בקיצור – כל מה שהשמאלמרכז הנוסטלגי מתגעגע אליו, מה שהיה פה לכאורה לפני 67 (והיות שרובם נולדו לא הרבה לפני 67, זה מעלה את החשד שהנוסטלגיה היא מנגנון לסימון גבולות חברתיים כאן ועכשיו).

הם למדו לאהוב את המדבר, "לא לאלף אותו”, הם עשו ילדים, ואז הם החליטו "להגשים חלום”. למרבה המזל הנגב ריק – לא משנה אם זה "ואדי נסתר" או גבעה הצופה על "נוף הרים קסום". אבל הוא לא תמיד היה ריק: יש בו "שרידים מתקופת הברונזה התיכונה", "טרסות עתיקות" או "חווה נבטית". והמתיישבים מתחייבים כמובן לשמר את ה"מורשת”, תחת "שמיים זרועי כוכבים".

מפריחים את השממה

קחו למשל את בני הזוג חנה ואיל יזרעאל. שנים של טיולים בשבילי הנגב ובמדבריות סיני, אוסטרליה ומרוקו "יצרו את הפנטזיה", וב-1998 הם הקימו את חוות כרמי עבדת. איל, ששירת בצנחנים, הספיק לפתח את תוכנית הלימודים "קצין שומר טבע", ואילו חנה, מחברת הספר "צב לא מצחצח שניים”, עוסקת בהנחיית קבוצות ולומדת "תראפיה בציור אנתרופוסופי". בחווה הם מקפידים לא להעסיק עובדים זרים אלא רק "ישראלים בוגרי שירות צבאי מלא". לזכותה של משפחת יזרעאל ייאמר אולי שהם היחידים שטורחים להזכיר את "השכנים הבדואים", ומציינים אגבית שהם "שותפים לעבודות הזמירה והבציר".

3.

אני כותב את הפוסט הזה כדי להגיד דבר פשוט, שמרגיש לי כמעט מובן מאליו: אני לא מתכוון לשתות את היין המורעל של חנה ואיל יזרעאל, ולא את הגבינות המסריחות של חוות קורנמל (או: “אינטרפטציות אישיות לגבינות צרפתיות מוכרות"). “שמני הריפוי העדינים" של חוות אורלייה מגעילים אותי, וכך גם "הבקתה האפריקאית המפנקת" של חוות זית המדבר. מעתה אתנהל בחשדנות גם מול קיבוצי רמת הנגב (רביבים למשל, או שדה בוקר), בהם נבחר ריפמן ברוב סוחף של 92%, למרות שהוא אוהב להצהיר שהלוואי שבנגב לא היו בדואים.

ב-2003 קבעה הממשלה כי "התיישבות יחידים היא אמצעי לשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל", ואילו ביולי האחרון החזון הזה זכה להשלמה. עשרות חוות בודדים הוכשרו בחוק שיזמו הח"כים ישראל חסון ושלמה מולא, למרות שרבים מהמבנים והצימרים הוקמו בניגוד להליכי תכנון מקובלים (אך עם סיוע שקט של הרשויות). בוועדת הכלכלה של הכנסת, מספר ארז צפדיה, התפתלו עד שמצאו את הניסוח הנכון, זה שיכשיר את חוות הבודדים אבל יאפשר למדינה להמשיך להתנכל לכפרים בדואים לא מוכרים, ולעתים אף להשמיד אותם לחלוטין, כמו באלעראקיב.

הצימר של הזוג יזרעאל. לחיות עם המדבר, לא לאלף אותו

חוות הבודדים הן סמל חי ורוטט להיעלמות הקו הירוק ולזליגת מדיניות האפרטהייד משטחי 67 ל"שטח ישראל". גם בצד הזה של הקו הירוק מתנהל טיהור אתני איטי – שעלול להסלים אם תגבר הסכנה המדומה – וגם בו מוקמות התנחלויות.

זה ביטוי נוסף למציאות הדו לאומית בין הים לנהר, לעובדה שישראל היא כבר, דה פקטו, מדינה דו לאומית. החזון הפוליטי המתבקש הוא להפוך אותה ממדינת אפרטהייד דו לאומית למדינה דו לאומית דמוקרטית.

אבל היות שהתגשמות החזון עדיין רחוקה, יש כמה משימות פוליטיות דחופות יותר. כמי שתומך בחרם סלקטיבי על מוסדות ועסקים ישראליים – במאמץ לסיים את המציאות הבלתי נסבלת הזו אני לא רואה שום סיבה שהקריטריון היחיד לסלקציה יהיה הקו הירוק. את חוות הבודדים, שיכונו מעתה "התנחלויות רמת הנגב" – אני מתכוון להחרים, וכך, למשל, גם כל ישוב בגליל שיוסיף סייג לתקנון שלו בניסיון למנוע מערבים לגור בו.

יכולים לשאול אותי: מן הסתם חלק מתושבי מצפה אביב שבמשגב לא תמכו בשינוי התקנון לפיו רק נאמני "החזון הציוני" יוכלו להתקבל ליישוב. למה להחרים את הצימר שלהם? ותשובתי: טוב לדעת. אם משפחה מסוימת במצפה אינה תומכת בכך אז שתטרח להצהיר על זה, לפחות לרמוז לזה, באתר האינטרנט שלהם. כך יחולל החרם הסלקטיבי שינוי מבורך: פוליטיזציה של שיח התיירות המתפייט – אחד המנגנונים הבולטים להדחקת הנוכחות הערבית בגליל ובנגב. אולי יום יבוא ואפילו נירה רוסו תטרח לציין אם ארוחת הבוקר הנפלאה שסעדה במשגב הוכנה ביישוב ציוני טהור (או מטוהר).

חרם סלקטיבי, בניגוד לחרם כולל, הוא הזמנה לשיחה פוליטית, לא השתקה שלה – אבל רק אם הסלקטיביות שלו דינאמית וגמישה, ואינה מתנהלת לאור קריטריונים קשיחים שאבד עליהם הקלח. אני יכול להעלות על הדעת סיטואציה שבה לא אחרים עסק בהתנחלות "אמיתית", בשטחים, אם בעליו יפגינו גישה דמוקרטית לשכנים שלהם וישתפו אותם בבעלות ובהנהלה של העסק, לא רק כשואבי מים (ואולי יש ניצנים כאלה). כל עוד אני לא מחרים מישהו בגלל מהותו כמו הרוח הנושבת מהקריאה לחרם כולל אלא בגלל תכונות או פעולות מסוימות שהוא יכול לשנות, אז יש על מה לדבר.

ריפמן. מזמבר את כולנו

השאלה המתבקשת הבאה מתייחסת אליי: למה לא להחרים אותי? להם יש את ריפמן, לי יש את ברקת, ואפילו חולדאי הוא לא מציאה כזאת גדולה. אם הוא כזה ליברל אז זה רק מפני שהוא אינו נדרש להתמודד עם ה"אתגרים" בנגב ובמזרח ירושלים. והרי יש אנשים שכבר מחרימים אותי, או לפחות יחרימו את היין שאייצר ביקב בוטיק שלי, אפילו אם אקים אותו בכיכר רבין. בביקורים בחו"ל קרה לי הרבה שחשתי עוינות מאנשים בשל עצם היותי ישראלי.

ותשובתי: אדרבא. בואו נדבר על זה. אם אני מוחרם בשל עצם העובדה שאני חי כאן, או מפני שאני לא מצטער שסבא וסבתא שלי באו לכאן, אז השיחה תיגמר מאוד מהר. אבל אם יש משהו שאני יכול לעשות בנדון – או לא לעשות – אז אשתדל לבחון את הדרישות ברצינות. שיחה כזו מתייחסת אליי (מכוננת אותי) כסובייקט פוליטי, ולא כמי שמצטמצם למהות ציונית אובייקטיבית וקבועה. אין לי עניין בפוליטיקה המחייבת אותי להתנער מהזהות שלי כדי לקחת בה חלק.

הוויתור, מצד אחד, על הבחנה קשיחה, וההימנעות, מצד שני, מוויתור על כל הבחנה – יכולים לעורר שיחה פוליטית חדשה, עם קואליציות חדשות. זה מצריך כמובן ניסוח של הבחנות חדשות, כאלה שאף פעם לא ירגישו “נקיות” ובטוחות כמו הקו הירוק הישן והטוב. הן יהיו הקשריות וזמניות ופתוחות להסתייגויות. אבל דווקא בשל כך, מי שעושה אותן לא יוכל להתנער מאחריות על השיפוט הפוליטי שלו. שהרי יש משהו מאוד פשוט בשימוש בקריטריון מופשט כמו הקו הירוק. זה מאפשר לנו לשפוט את המקרה באופן כמעט אוטומטי, "מרחוק", בלי תשומת לב לפרטים; וההנחה היא שכל מי שעושה את השיפוט חייב להגיע לאותה מסקנה, אלא אם כן הוא טיפש או רשע או לא רציונאלי. האומץ לעשות הבחנות חדשות, מבלי להציג אותן כמובנות מאליהן, מזמין אחרים לשיחה להסתייג מחלק מההבחנות, להוסיף הבחנות משלהם.

כמובן, התנאי לכךֿֿ הוא לראות ישראלים אחרים – ולא רק לאישראלים – כרלוונטיים לשיחה הפוליטית. במובן זה, אתקשה לשכנע את מי שרואה ביהודים בישראל, בעם הציוני היושב פה, תאונה זמנית ומצערת, כזו שיש להיפטר ממנה כקולקטיב פוליטי (ולקבל אותם רק כיחידים נושאי זכויות). אתקשה לשכנע גם את מי שרואה בשמאל היהודי בישראל רפלקס מותנה, לא יותר מתגובה על מה שקורה בחו"ל ובשטחים, או על מעשי השלטון (כך טען פעם יצחק לאור שוודאי צודק מבחינה אמפירית. השאלה היא האם זה חייב להישאר כך ומה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל. כתבתי על זה כאן).

אפשר לטעון שהשותפות של הישראלים לשיחה, או שלי כישראלי, היא לא ממש חשובה. הקריאה ל-BDS היא יוזמה פלסטינית, וקשה להלין על כך שהיום – אחרי 62 שנות דיכוי – נמאס להם לעשות הבחנות. מה גם שהשמאל הישראלי לא ממש הוכיח את יכולתו לשנות משהו בציבור היהודי. אולי הפוליטיקה הלגיטימית היחידה שנותרה לישראלים היא לתמוך בחרם מרחוק, להוות לכל היותר הוכחה חיה לזה ש"יש ישראלים שתומכים", או לזה שיוזמי החרם אינם חלילה אנטישמים.


זו עמדה חזקה אבל אני לא יכול לקבל אותה. אני חי פה, מרגיש חלק מהקולקטיב שהתנחל פה, וחייב לעשות הבחנות. אני רוצה פוליטיקה שעוזרת לי לבקר את הקיים אבל גם להגדיר מחדש את הזהות והאינטרסים שלי, לדמיין חזון חדש שבו גם לי יש מקום. עם כל החשיבות בקמפיין החרם, אני לא רוצה לא מתחשק לי (וחשק זה עניין חשוב, כתב עפרי) — להיות פוסטר של "ישראלי תומך חרם".

מה שכן, בשיחה על חרם סלקטיבי אין שום צורך להיצמד להבחנה הקשיחה של הקו הירוק, זו שמשרתת כל כך את הממסד הישראלי. התנחלויות רמת הנגב אינן פחות גרועות מאריאל ובנותיה, כנראה הרבה יותר. אין שם רוסים וגם לא משפרידיור מהמעמד הבינוני הנמוך, אלא שרידים מדושנים של אצולת הקרקע. מעבר לכל הטיעונים, האנשים אלה פשוט מגעילים אותי: הצירוף בין "ציור אנתרופוסופי" לבין שיתוף פעולה עם טיהור אתני הוא מוטציה ישראלית מעוותת במיוחד, כמעט כמו שר הביטחון הרצחני שלנו וחיבתו למוזיקה קלאסית.

על החרם

23 ביוני 2010

שירה ביטון
ניו יורק

פה ושם, כבר לא לגמרי בחצי-פה, קוראים ישראלים להחרים את ישראל, והקולות האלה גם זוכים לתהודה שלא זכו לה קודם, וככל שיש כאן מחאה קולנית וחשובה נגד פשעים שמבצעת ישראל יש פה גם בעיה שאני מנסה לנסח לעצמי בצורה קצת גולמית דרך חלקי-אירועים שאני עוד לא בטוחה איך לקרוא אותם. אבל לפני כן צריך לומר שהדברים האלה לא נכתבים מישראל, הם נכתבים מניו יורק, והמיקום הוא קריטי – קריטי משום שמכאן הפוליטיקה שלי, בין השאר בעניין החרם, נחשבת אחרת מאשר קודם לכן. להיות זרה בארץ זרה, ועל אחת כמה וכמה, להיות בימים אלה ישראלית, אפילו במדינה כמו ארצות הברית, אפילו בעיר "יהודית" כמו ניו יורק, כרוך בחוויות יומיום שלא ידעתי בתור יהודייה בישראל. וגם החרם עשוי להיות נוכח בחיי היומיום שלי אחרת מאשר בישראל, ואולי הוא, או צל מקדים שלו, כבר נוכח כאן באיזה אופן.

האופן שבו אני רוצה לדבר על החרם נוגע להכללה שהוא כרוך בה, ועל האופן שהיא מהווה בעיה, קודם כל משום שלמרות שצוין בתקשורת כאילו החרם לא חל על אנשים אלא מוגבל ל"מוסדות רשמיים", בפועל באתר של BDS קשה למצוא גבולות כאלה והוא מנוסח בצורה גורפת נגד מוצרי תרבות ישראלים וספורטאים ישראלים, נגד מגעים כלכליים ונגד מגעים אקדמיים. הבעיה בהכללה הזאת נוגעת בין היתר בשאלות שלא אגיע לעסוק בהן כאן: למשל סוג האחריות וסוג הפעולה שמקודמים במסגרת החרמה גורפת כזאת (למשל: איזו ברירה הם משאירים למנכ"לית החברה המוחרמת?), או המקומות שבהם נעצרת ההחרמה – איזה גופים חזקים או גדולים מכדי שאפשר יהיה להחרים אותם ומי הנפגעים שמולם החרם יצליח לפעול בקלות (הקטנים, אמנים, וכו').
לעומת זאת השאלה שאני רוצה להעלות כאן נוגעת לבעיה העקרונית של החרמה מוכללת כזאת בתנאים המיוחדים של ישראל. נדמה לי למשל שקשה להקביל בין ישראל ודרא"פ לנוכח האופן שבו בנויה ההחרמה (העולם כולו נגדנו) לתוך השיח הישראלי המיינסטרימי ומתכנסת אל אותם רחשי לב שמתדלקים אסקלציות אלימות. אבל העיקר הוא שההכללה שבהחרמה גורפת צריכה לעורר כל מיני סוגים של פחדים שהשמאל בישראל, בגלל התנאים של השיח הישראלי, נוטה להזניח.

*

החיים בניו יורק השפיעו בכל מיני דרכים על הפוליטיקה שלי, חלקן ברורות יותר ואחרות, זה המקרה הנפוץ יותר, מורכבות מכל מיני אירועים או חלקי-אירועים שנתקלים בהם בצורות עקיפות, ששוקעים איפשהו אבל לא תמיד לגמרי מנוסחים.

למשל הבוקר, כשהצטרפתי לחבר ישראלי בבית הקפה השכונתי. ישבנו וקראנו, קשקשנו. הספרים שקראנו היו בעברית, והשפה שדיברנו בינינו היתה עברית. לא דיברנו בקול גבוה במיוחד: אנחנו בעיר זרה, והשפה שלנו לא מהאהודות. לא לחשנו, אבל בוודאי שלא הגענו לווליום של האמריקאים שישבו לא רחוק מאיתנו.

הצעיר שישב לידינו – כנראה סטודנט, עם ספר ומחשב כמו כל האחרים – הגניב אלינו מבטים. לא ידעתי אם הם עוינים, אבל ראיתי בהם שביקשו לסמן את עצמם, להבהיר יותר ממה שמבט מבהיר – בעיקר, לא הייתי בטוחה אם אני רואה נכון כשנדמה היה לי שהם חוזרים ונהדפים אל האותיות העבריות הצפופות – אבל היתה שם איזה אי נוחות ולכן הצעתי לא' שנסתלק משם. א' קם ועבר ברווח הצר שבין שני השולחנות, שאי אפשר היה לעבור בו בלי לחכך מעט את שניהם, ואכן כשעבר והרעיד את שניהם פלט שהוא "סורי", כמצוות הארץ הזאת, אבל זה גרם לאותו צעיר להירתע אחורה, לזרוק את הידיים רחב הצדה, תנועות מגונות במקום הזה, ואני, שהתעכבתי מאחור לרגע לאסוף את הספרים שלי שאלתי אותו מה העניין והוא ענה לי בקול רם מאוד משהו עם "אגרסיב" (זה הניק-ניים של ישראלים כאן) ועם "יו ת'ינק יו אוון דה פלייס".

אולי אם לא הייתי יהודייה שגדלה בישראל לא היה נתקלת בכזאת בעיה לקרוא את האינצידנט הקטנצ'יק הזה בו-במקום – לקרוא לו בשם, ודרך השיום הזה גם לזנוח אותו באגביותו. יכול להיות שככה הייתה עושה יהודייה מארץ אחרת, מזמן אחר. יכול להיות שבדיוק משום שגדלתי בתור יהודייה בישראל – לא רק שייכת לרוב החזק אלא גם מותנית "בבשר" להגיב לעוינות שמופנית לאותיות העבריות שאני מחזיקה – אחרי השיתוק של הרגע הראשון, ביציאה משם כבר הצטערתי שלא עניתי בחזרה מה שיכולתי לענות. ואחרי כמה צעדים כבר רציתי לחזור ו"להכניס לו מכות", כמו הבריונית הישראלית שאני רוצה לחשוב שלא הייתה שם כשנכנסתי לקפה.

המינוריות של הארוע הזה, והקריאה המנפחת שלו, זאת בדיוק הנקודה שלי כאן – האופן שבו העברית מסומנת בקונטקסט הזה סימון-יתר. זה לא רק מפני שהיא מפעילה אצל יהודיה ישראלית אזורים שלא בטוח עד כמה היו מופעלים באפריקאנס, אזורים שמותנים כבר בדרך ציונית מוכרת מאוד, היא גם מנכיחה את האופן שבו הגבולות של חרם כזה הם לא לגמרי יציבים, ומתכנסים באופן בלתי נמנע עם סנטימנטים מסוג אחר. מה ששוקע במקרה הזה, כמו גם במקרים אחרים שנתקלתי בהם פה ושם, גם הם קטנטנים, וגם בהם אני לא יכולה להיות בטוחה כמה ממשי וכמה מדומיין (כלומר מה קשור לציפיות שלי מהתגובות של זרים אליי בתור יהודייה ישראלית וכו' שקוראת באותיות עבריות אחרי – לדוגמה – שהמדינה שלה הורגת תשעה פעילים בדרך לעזה) – מה ששוקע, גם אם לא מנוסח עד הסוף, קשור באיזו בעיה שבהקשר הישראלי היא קשה במיוחד ביחס להתרה של הכללות גורפות ולאיזה פחד, מוכר ועם זה לא ממש מוכר, שהן מעירות.

נתזים (9): ליקוי מאורות – גרסת השמרן

5 במאי 2010

מעקב "האמורי": לפני חודשיים נכתב כאן על עמיר בניון והמהפכה נגד ה-Chattering classes שמתרחשת באולפני הטלוויזיה עצמם. והנה, בניון מתראיין ומזהיר את התקשורת שהעם "תכף יעלה לרגל לאולפנים שלכם, מן הסתם בנווה אילן, ועוד יותר מן הסתם וקל וחומר בהרצליה, ויסביר לכם מה בדיוק הוא חושב עליכם". ובנוגע להתבטאויותיו האחרות של בניון (סכין בגב וכו') – כבר כתבנו שבמסגרת המהפכה "יכול להיות שגם עורכי 'ארץ האמוריי ייתלו – ואם לא בכיכר העיר, אז באחת הסימטאות הצדדיות".

ועוד במעקב "האמורי": ספר חדש על ראשית השתרשותה של היוגה בארה"ב, מספר את סיפורם של הנוכלים המופלאים שהביאו את בשורת התרגול לאמריקה. הבולט שבהם, פייר ברנארד, היה היפנוטיסט שגם דגל בחיי מין משוחררים במיוחד. והנה הפוסט בנושא.

בלי יותר מדי ציפיות, ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מאחלים הצלחה לניק קלג. ולו רק בגלל השאלון הזה, שבו בחר קלג את הגיבור שלו: סמואל בקט. גורדון בראון מעדיף את וורדסוורת'.
ואם קמרון מנצחים אנחנו עוזבים את הארץ.

השמאל במשבר? השמרנים האמריקאים מודים שהם התייבשו מבחינה אינטלקטואלית. זרם מחשבתי שהוציא מתוכו מאורות (די דלוחים, בינינו)  כמו ראסל ("ממציא השמרנות") קרק ואירווינג ("להגדיל את הצבא") קריסטול מחתבא עכשיו מאחורי גלן בק וראש לימבו.

הניהיליזם הפך לאויב של השמאל ושל הימין גם יחד.

די צייט מדווח על הרשת העולמית של האתאיסטים הערבים שהוקמה על ידי מצרי שחי בברלין.

חשיפה : היידי בת ההרים, הדמות המזוהה ביותר עם שווייץ, היתה כנראה גרמנייה.

ואם כבר מדברים על שמרנים, זו ההזדמנות להמליץ על הבלוג האלגנטי "השמרן".

לא רק את ישראל: סופרים מחרימים את אריזונה בעקבות החוק הדראקוני נגד מהגרים.

לא רק הרוגטקה: קפה "קבלֶה" השמאלני בגטינגן סילק עובדת של מנהלת ההגירה הגרמנית שבאה לאכול ארוחת בוקר במקום, ומחולל שערוריה, מדווח הטאץ.

במרכזה של שערורייה נוספת עמדה ידידת הבלוג איריס חפץ. בקהילה היהודית בברלין התקיים דיון עם בכירים בעיתונות הגרמנית על "אנטישמיות בסיקור הקונפליקט הישראלי-פלסטיני", או משהו כזה. בהזמנה הובאו קטעי ציטוטים ממאמר שפירסמה חפץ, אלא שהיא עצמה אפילו לא הוזמנה לאירוע. לעומת זאת, כמה מהדוברים הסבירו בהשתאות ש"יש גם ישראלים אנטישמים". כיוון שחפץ לא הוזמנה, עורכת הטאץ עזבה את הדיון יחד עם רבים בקהל, והאירוע כמעט פוצץ. פרטים נרחבים בתיאור של חפץ עצמה באתר "קדמה" שבעריכתה. הנושא מדווח גם בדר פרייטאג, בין השאר. ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מחזקים את ידיה של איריס.

נוואל אל-סעדאווי מדברת על פמיניזם במצרים.

ביוגרפיה חדשה בבריטניה של קוזימה (אשתו של-) וגנר, ידידתו של היטלר והמלכה האימתנית של משפחת וגנר.

הפובליציסט רלף בולמן יוצא נגד המיתוס על פיו הערכים האירופיים מבוססים על הנצרות, וטוען: התרבות היוונית-רומית וערכי הנאורות הם הבסיס לאורח החיים האירופי.

אוסקר לפונטיין, שר האוצר לשעבר של גרמניה והמנהיג הפורש של מפלגת השמאל הגרמנית, מזהיר: הקפיטליזם הפיננסי וריכוז ההון מסכנים את המשטרים הדמוקרטיים.