מאיר בר מימון
מדינת ישראל הוקמה על ידי יהודים שהגיעו מאירופה. מדינת ישראל הוקמה למענם ולמענם בלבד. מערכות הכוח, הכלכלה, החוק, הצדק והמוסר – כולן מגיעות מאירופה על ידי יהודים אירופאים ומיושמים על שאר האוכלוסייה, שהיא הרוב.
כשיהודי מדינות האסלאם היגרו לישראל הם כבר הגיעו למערכת פוליטית וכלכלית מוכנה שלא היתה ערוכה, לא רצתה ולא נבנתה להכיל אותם. יהודי מדינות האסלאם הועברו לגטאות בקצוות המדינה כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין ותקיעת טריז בהתפשטות הערבים, שם הם הוסללו למקצועות יזע ללא אפשרות להתקדם והיו לבשר תותחים ולחזית הראשונה של פיגועי הפדאיון, קטיושות וקסאמים.
בעוד שבגטאות העבודה שנבנו בדרום ובצפון המנותקים נוצרה כלכלה של עוני עם מוצרים מיוחדים לעוני ומשכורות שלא מאפשרות התקדמות חברתית, בערים הגדולות במרכז הארץ התפתחה כלכלה אחרת שמאפשרת מעמד בינוני יציב, שלא אחת התקיים על חשבון העוני של גטאות העבודה, שבסופו של דבר הפכו למחנות אבטלה, פשע ותסכול.
והנה סיכום הסכסוך האשכנזי-מזרחי.
קודם כל מזרחי
רובנו, המזרחים, בני דור שלישי במדינה. סבינו מוגדרים כדור המדבר, שבורים, ללא זהות, ללא מדינה, זרים גמורים בארץ המובטחת שחשבו שהיא שלהם. חלקם הצליחו, חלקם טבעו בחולות מדבר הזהויות. הורינו ניסו להתקדם בחייהם, הם כבר קנו דירות משל עצמם, חלקם למדו באוניברסיטה, חלקם הפכו להיות סוחרים, חלקם עזבו את הגטאות אל ערים טובות ביותר במרכז, רובם לא הצליחו. אנחנו, הדור השלישי, אנחנו חכמים יותר, משכילים יותר, ובעיקר, והכי חשוב – אנחנו יודעים לדבר, או לפחות להבין אשכנזית.
אנחנו יודעים שאנחנו חיים במדינה שהיא לא שלנו, במדינה שלא רוצה לראות את צבע עורנו, אנחנו לומדים כל יום שהאיבר המרוקאי העדיף על האשכנזים הוא לא המוח אלא הזין, ושעור חום טבעי נחשב הרבה פחות מעור שזוף. אנחנו שוכרים דירות בתל אביב, עובדים בעבודות של אשכנזים, לפעמים מרוויחים כמוהם, אבל אנחנו יודעים שהשכן שלנו באותו בניין ממש, שאולי אפילו גר בדירה פחות יפה משלנו ואולי אפילו מרוויח פחות, אנחנו יודעים שאותו שכן, גם אם יש לו מינוס והלוואות, לנצח יצליח יותר מאיתנו, רק בגלל שהוא נולד להורים הנכונים.
אנחנו הולכים לאוניברסיטה, חלקנו הולכים למדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, שירה. אני אישית עושה דוקטורט במקרא בבית הספר לפילוסופיה. אנחנו מתוודעים למרצים אשכנזים, למרצות אשכנזיות שחושבות שבגלל שהן נשים אז הן נמצאות במעמד המדוכא ומתכחשות לאינסוף השלבים שמפרידים בינינו לבינן. אנחנו לומדים להכיר מרקסולוגים אשכנזים עשירים שמעולם לא חוו עוני, ספק אם אי פעם פגשו בעוני, שמכירים את תורתו של מרקס על בורייה אך בפועל מיישמים את משנתו של לפיד.
אנחנו לוקחים את ילדינו לגני ילדים פרטיים של אשכנזים כדי שיהיה להם עתיד, בעודנו כורעים תחת המינוס הכבד. אנחנו מנסים להיות מנומסים ולומר שלום לכל אשכנזי שאנחנו פוגשים כדי שלא ניתפס כגסים.
אנחנו משנים את שמות המשפחה שלנו כדי שנישמע פחות ערבים, פחות חומים, פחות בכלל, אולי כדי שלא נישמע בכלל, אולי עדיף לנו לא להתבלט בכלל, הרי עתיד ילדינו חשוב מכל דבר אחר. זוואי הופך לזהבי, ברדוגו הופך בר, מימון הופך רמון, בן טוטילה הופך לטל.
אנחנו המזרחים עם התודעה, יודעים שאנו חיים בעולם רע שאינו שלנו, וחלקנו מנסים לשנות אותו, חלקנו רוצים לקיים, להציל, לשמר או לייצר מחדש את הזהות המזרחית, חלקנו רוצים חלוקת משאבים מחודשת ופירוק ההגמוניה האשכנזית, חלקנו רוצים הכול ביחד.
אנו החומים
לאחרונה שוטף גל מזרחי חדש את ישראל, גל של שירה, ספרות, קולנוע, אתרי דעות ועוד דברים טובים ורבים, גל שמציב אלטרנטיבה חדשה לשלטון האשכנזי הבלתי מעורער. יחד עם זאת, המושג ׳פריבילגיות׳ החל שוטף את השיח ולמרות העובדה שאני מודע למערך הפריביליגיות הישראלי ולעוולות הקשות שנעשות לכל מי שמוגדר אחר (ובמובן אחר, אינני מתכוון רק למזרחים, אלא גם לאתיופים, רוסים, מהגרי עבודה, פליטים, וכמובן, ואולי בראש ובראשונה לערבים), אני חושב שהשימוש בשיח הפריביליגיות מוביל למבוי סתום ולהוצאת אנרגיה יקרה על מריבות שרק מסיתות את המאבק הצודק כל כך ממסלולו.
אינני חושב שההשוואה של המזרחים לשחורים בארה״ב היא השוואה נכונה, כי למרות כל העוולות שנעשו למזרחים במדינת ישראל, עדיין הם יהודים ובכך עמוסי פריבילגיות על פני התושבים המקוריים של האדמה הזו. אני חושב שהאנלוגיה הנכונה למצב המזרחים היא ההשוואה למצב הערבים בצרפת, כלומר לחומים.
האדם החום נמצא בתווך, בין המוחלש ביותר – השחור, וכמובן השחורה שנמצאת למטה יותר, לבין הלבן שכל העולם כולו בנוי להנאתו.
כבוגר במדינת ישראל נעצרתי לא פעם ולא פעמיים על ידי שוטרים, רובם חומים בעצמם, כיוון שהחזות שלי היתה חשודה. לא היתה פעם אחת שלא נכנסתי בשערי נתב״ג מבלי ששוטר יעצור אותי וייקח אותי לצד, ולא אחת עוכבתי על ידי שוטרים אם הלכתי לבדי ברחובות תל אביב בשעת לילה מאוחרת.
עזבתי את ישראל לניו יורק, שם חייתי שבע שנים ברווחה כלכלית, עם אפשרויות רבות, ומעולם לא נעצרתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת.
אך פעם אחת, בשעת לילה לא ממש מאוחרת, באחד הביקורים שלי בישראל הלכתי עם בחור צעיר וחכם שנראה, בעגה גזענית, ערס. העובדה שהוא חבש כובע בייסבול שהסתיר את פניו, רק ליבתה את הדימוי. אני זוכר שהלכנו ברחוב שיינקין וחלפנו על פני רכב משטרה, החשש המיידי שלי עלה, הנה, הם הולכים לעכב אותי. אך הם לא עשו זאת ושנינו המשכנו ללכת. הבחור אמר לי לאחר כמאתיים מטר שהסיבה היחידה שלא עצרו אותו היתה אני, בזכותי הם לא חשדו בו כעבריין, אני! הרגשתי מלוכלך ובזוי, לא אמרתי לו את זה, אך הרגשתי באותו רגע פריבילגי, הנה, דלתות מדינת ישראל פתוחות בפניי הרבה יותר מאשר בפניו, ומדוע? כי אני הפכתי ללבן, גוון העור החום שלי כבר לא מרמז על השיוך התרבותי הנחות שלי אלא הוא פשוט סקסי, ואילו הוא? הוא הרי עבריין.
אני מודע לכאב שבוקע משיח הפריביליגיות ואני זועם לא אחת כאשר אני רואה אדם פריבילגי בינוני וסביר לוקח עבודה או הזדמנות של אדם מוכשר פי עשרות מונים ממנו רק בגלל שהוא מקורב לצלחת. אני רותח כאשר אני רואה כמה הזדמנויות יש לילדים בתל אביב ובערים העשירות בישראל לעומת ילדי ערי הריכוז בדרום ובצפון. אך אני לא יכול להשתמש עוד בשיח הפריביליגיות.
חבריי הטובים ביותר הם אשכנזים, חלקם פריבילגים, חלקם פריבילגים מאוד, אך אני לא רואה כיצד הם אשמים בלידה לתוך המעמד שלהם ויתרה מזו, איני רוצה לקחת להם את ההזדמנויות שלהם, כל אשר אני רוצה הוא לאפשר לאחרים את אותן הזדמנויות. ומי אני שאומר פריבילגיות בזמן שהוריי חיו בבית שהיה של ערבים, בזמן שאנחנו התקדמנו על חשבונם ועל גבם של ערביי לוד, בזמן שאבי קבור באדמה ערבית בבית קברות שמוקם באופן ציני מחריד בלב שכונה ערבית רק כדי למנוע מהם להתפשט? מי אני שאדבר על פריבילגיות בזמן שאתיופיות או יהודיות ממדינות אסיה הסובייטיות מנקות את החרא שלי שנדבק באסלת השירותים של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב? מי אני שאדבר על גזענות בעוד אני גדלתי בחברה מזרחית גזענית שהדירה, לרוב באלימות, כל דבר שהיה שונה ממנה?
שיח הפריביליגיות, לצערי הרב, מייצר מחנות שברוב המקרים אינם נחוצים, הוא מכונן מזרחים ואשכנזים ופעמים רבות כופה זהויות על אנשים גם אם הם לא מעוניינים בכך, הוא הופך מזרחים שמתנגדים לשיח לאשכנזים ומכונן את הרוסים, שאיני יודע היכן הם עומדים במניפת הזהויות הישראליות, לאשכנזים פריבילגים. בסופו של יום הוא מעמיק את תחושת הזרות המזרחית ומעבה את ההגמוניה האשכנזית במקום לשבור אותה. ומה עלינו לצפות משיח הפריבלגיות? האם עלינו לבקש מכל האשכנזים לוותר על המשרות שלהם ועמדות הכוח ולאייש אותם במזרחים? ומה לגבי מזרחים פריבלגים? כאלה שמחזיקים במשרות ציבוריות, בעלי מפעלים, שרים בממשלה, האם עלינו להתייחס אליהם כאל אשכנזים? ומה לגבי גבר מזרחי? האם עליו לוותר על כל הפריבליגיות שיש לו מהיותו גבר ולפנות את מקומו לאישה מזרחית שהיא בעצם צריכה לפנות את מקומה לאישה אתיופית שצריכה לפנות את מקומה לאישה ערבייה וכו’?
ומה יקרה בישראל אם כל האשכנזים כולם ייצאו לרחוב, יכו על חטא ויאמרו, אנחנו פריבילגים? האם אז ישראל תשתנה?
אך מה יקרה אם נבטל את כל עניין הזהות העדתית ונחלק את ישראל לכאלה שיש להם וכאלה שאין להם? האין זה טוב יותר ויעיל יותר לדון בזכויות חלוקה על פני זכויות הכרה שרק מובילות למבוי סתום וליצירת חברה משוסעת, מסוכסכת, שבה פרטיה רבים זה עם זה במקום להילחם במערכת הנאו ליברלית?
קודם כל ערבי
והנה חוזרת האנלוגיה לחומים של צרפת. כאשר צרפת ניצחה בגביע העולם של 1998 בהובלת זינדין זידאן האלג׳יראי, החלו להישמע קולות חדשים בשיח שאומרים שהטריקולור הצרפתי החדש אינו אדום לבן כחול אלא חום לבן ושחור. ומה הוא אותו שיח חום-צרפתי? גם החומים בצרפת מודעים היטב למערכת השמרנית הלבנה שמבטיחה את כל ההזדמנויות לבניהם ולבנותיהן ומייצרת כלכלת סעד לחומים ולשחורים, מחזיקה אותם כפועלים, שוטרים וחיילים. אך בניגוד לחומים בישראל, אין הם רוצים לייצר בהכרח תרבות חומה מזרחית אנטי צרפתית הגמונית, אלא חוזרים ואומרים שוב ושוב, שהם – החום הזה, הערביות הזו, אינה אלא צרפת. הם הצרפתים החדשים ואם הם מוסלמים אז כנראה שגם צרפת היא כזו.
השיח המזרחי החדש מתייחס לאשכנזי כאירופאי וטוען שהמזרחי הוא הלא אירופאי וככזה הוא מלח הארץ, היליד של האדמה הזו ובפועל הוא מדוכא על ידי היהודי הלבן באופן יומיומי. הרצון לכונן תרבות מזרחית חדשה הוא ברמה העקרונית דבר טוב, אך הפיכתה לתשליל האירופאיות לוקה בחסר במקרה הטוב. הקריצה המזרחית לערביות לא רק שחוטאת היסטורית לתפיסת האירופאיות של אבותינו יהודי ארצות ערב, אלא גם שוללת מהערבים, ילידי הארץ, את האפשרות שלהם להזדהות עם המערכת הפוליטית הישראלית. אבותינו יהודי ארצות ערב לא ראו את עצמם כערבים או כמחוברים לזהות הערבית של המדינות שלהם, שני פרטים יכולים לבסס את ההנחה שלי (למרות שאני מניח שרבים יתנגדו לה) : 1. אין בהיסטוריה היהודית של מדינות ערב אימוץ של שמות ערבים, מעולם לא נולד ילד יהודי בשם נידאל, או ילדה ערבייה בשם מנאר. נכון, יש שמות בעלי מקור ערבי כמו פרחה, אך אני לא מכיר שימוש מוסלמי נפוץ בשם הזה. 2. ברגע שהאירופאי הראשון דרך על מדינות ערב ולקח אותן כשלו, מייד היהודים אימצו את שפת הכובש והילכותיו, הם היגרו למדינותיו ואימצו את שמותיו, והתגאו במשרתת הערבייה שלהם. אימי נקראה קלודין ואבי נקרא ז’ק, סבתותיי היו רשל ואמה, וסביי אדוארד ולאון – הערביות מהם והלאה, אם כבר, הרבה יותר אירופה.
והנה כעת, הגל המזרחי מחפש את המזרחיות הזו ובעצם מכונן את עצמו כבן המזרח התיכון – כלומר ערבי, וכך לא רק שהוא חוטא להיסטוריית אבותיו (לא חטא גדול בסופו של דבר) אלא שהוא לוקח מערביי המרחב את הזהות שלהם. המזרחי החדש מאמץ את ה’טבעיות’ הערבית, מפנים אותה וקורא תיגר על האשכנזים שהופכים להיות גלותיים בארץ שהם הקימו לעצמם. באופן תיאורטי זו מהפכה מעניינת, אך הבעיה הגדולה היא שהגל המזרחי משאיר את הערבים שוב מחוץ למשוואה ולוקח מהם כל סיכוי להיטמע בחברה הישראלית ולהתכתב איתה ובנוסף, בכך שהוא מבקש לקחת את ההגמוניה, הוא בעצם הופך להיות אשכנזי פריבלגי בעצמו.
לצערי, עוד לא פגשתי מזרחי אחד בגל הזה שאמר או אמרה בפשטות שהם ישראלים, קודם כל ישראלים, וכל הכפיים והמופלטה הם הם הישראליות, בדיוק כפי שלהקת הנח״ל הלבנה, אריק אינשטיין וכל השאר הם גם הישראליות. ביצירת החיץ הזה בין המזרחים לאשכנזים, בקיבוע שיח הזהויות הקיצוני והמהותני באופן הוולגרי ביותר שקיים, המזרחים החדשים סוגרים כל אפשרות ליצירת זהות כוללת ישראלית, זהות שיכולה להכיל את הערבי, האתיופית, הפליט וגם את האשכנזי הלבן ביותר שאפשר למצוא. יתרה מזו, מזרחים רבים לא רואים את הדיכוי הזה, לא מקבלים אותו ולא מוכנים להפנים אותו, ומזרחים רבים מתנגדים לרטוריקה של השיח הזה, אך שתי הקבוצות הללו מושתקות. זה מהלך שלא מאפשר דמוקרטיה של וריבוי קולות, אלא מאבק בסגנון של ׳שקט, יורים׳, ונדבר אחרי המלחמה – מהלך שמוחק אפשרויות של ריבוי זהויות מזרחיות במקום אחת כללית שעמוד האש שלה הוא הדיכוי והשעבוד. ואני חייב לציין שפרקטיקות הנידוי, ההשתקה, ההתעלמות וביטול הקולות המזרחים שמסרבים לקבל את השיח חייבות לעבור בחינה מחודשת וניתוח של האלימות שמגולמת בהן.
ואולי אפשר אחרת?
קודם כל ישראלי
האם אפשר לצאת מהשבטיות הזו ולהתחיל לייצר חברה חדשה, סולידרית וצודקת? לדעתי כן. בין אינסוף הזהויות שנוצרות בחברה הישראלית, נשכחת זהות אחת בסיסית – ישראליות. ומה עם נאמר שאנחנו כולנו, גם הערבים, קודם כל ישראלים, ודין זועבי הוא כדין לפיד? אני משער שהרתיעה מהקמפייין ‘קודם כל ישראלי’ של וואלה! הייתה בגלל שבשם הלאום הזה נעשו ועדיין נעשות עוולות גדולות, אך מה אם נוכל לתקן אותו? אירופה, זו שנתפסת כמקום לידתו של מוצרט וכיבשת לבנה על ידי המזרחים החדשים, אינה כזו יותר, פריז היא העיר האפריקאית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לאפריקה. מאלמו בשבדיה הופכת להיות עיר בעלת רוב מוסלמי, וזה עוד לפני שדיברנו על מארסיי, ברלין, אמסטרדם, בריסל ולונדון. הדיון באירופה הוא לא על יצירת מיעוט שונה מהאירופאיות אלא על שינוי המושג אירופאי – לא עוד לבן אה לה מארין לה פאן, אלא אירופאית שיכולה לעטות רעלה ואירופאי שחור. אולי כדאי לנו לאמץ את השיח הזה ובמקום לבתר את החברה הישראלית לשבטים קטנים יותר עלינו לומר שישראליות היא גם אישה עוטה רעלה וגם אריתראי ופיליפינית דוברי עברית? יש גם דרך פרקטית לעשות זאת. אין הרבה מפלגות שמאל אירופאיות בישראל, מרצ היא בין היחידות, מה אם אנחנו המזרחים/ערבים/פליטים/מהגרי עבודה נתפקד בהמונינו למרכז מרצ ונריץ מועמדים שלנו ובכך נהפוך את מרצ למפלגת השמאל הישראלית? בכך נוכל לקרב את המזרחים לשמאל ונעצור את ההצבעה המזרחית הכללית למפלגות ימין שרק פוגעות באינטרסים שלהם, וגם נעמת את האשכנזים שמגדירים את עצמם כשמאל, עם הגזענות שלהם?
אולי הגיע הזמן לייצר מפלגה שתעמיד את עקרון הצדק החברתי והחלוקתי כעקרון העליון ובאותה נשימה תכבד את כל הזכויות התרבותיות וההכרתיות של כל אזרחי ישראל תוך כדי יצירת ישראליות תוססת, שמה שמאבחן אותה הוא לא השסעים שלה אלא עקרון האזרחות ולא הלאומיות. אולי הדרך שלנו להתחיל לצא מסבך הזהויות הוא לייצר זהות כללית שאינה לאומית/דתית/אתנית אלא אזרחית? ובכך סופסוף נשים קץ לשיח הפריבליגיות המדיר והלא תורם הזה?
יותר ולא פחות
יחד עם האזרחות האמריקאית שלי קיבלתי מכתב מנשיא ארה”ב, או לפחות בחתימתו, מכתב שמברך אותי על היותי אמריקאי, המכתב הזה ממוסגר ומלווה אותי כבר עשר שנים. הנה פסקה אחת ממנו:
אמריקאים מאוחדים לאורך הדורות על ידי אידיאלים גדולים ומתמשכים. האידיאל הגדול מכולם זו ההבטחה המתפתחת באופן מתמיד שכולם שייכים, שלכולם מגיעה הזדמנות, ושמעולם לא נולד אדם חסר חשיבות. המדינה שלנו מעולם לא אוחדה על ידי דם, זכות לידה או אדמה. אנו קשורים זה לזה בעקרונות שלוקחים אותנו מעבר לרקע שלנו, שמרימים אותנו מעל האינטרסים הצרים שלנו ושמלמדים אותנו אזרחות מהי. כל אזרח חייב לקיים את העקרונות האלה. וכל אזרח, בקבלתו את העקרונות האלה, הופך את המדינה שלנו לא לפחות, אלא ליותר, אמריקאית.
הנשכיל גם אנחנו לייצר עקרונות שלא קשורים לדת, אדמה, עדה או לאום?
*
דימויים: תצלומים מתוך אוסף התצלומים הלאומי. מלמעלה למטה: זולטן קלוגר (1.11.49, עולים ממרוקו מקימים את מושב רינתיה על חורבות כפר ערבי), גיל גולדשטיין (5.4.83, אשת הנשיא אופירה נבון מתכבדת בחגיגת מימונה), גיל גולדשטיין (5.4.82, הנשיא יצחק נבון מדבר בפני 100 אלף חוגגי מימונה בפארק סאקר בירושלים), זולטן קלוגר (17.10.49, מהגרים ממרוקו מקימים גדר מאבן בכפר עין הוד), פריץ כהן (2.11.65, מהגר מרוקאי בן 105 מצביע בבחירות לכנסת השישית), משה פרידן (12.8.59, דוד בן גוריון משוחח עם מהגרת ממרוקו באשדוד-ים),
גל כץ
ofrilany
כותבת אורחת
ofrilany
ארץ האמורי 