Posts Tagged ‘חנונים’

המיתולוגיה הקדושה של החביוניות: פרידה מטולקין

21 בדצמבר 2012

אצל אמא שלי באלבום התמונות יש תמונה שלי מתחילת כיתה ז'. אני נשען על קיר מפח ומביט במצלמה במבט גברי רציני, באור הרך של חודש נובמבר 90'. מה עובר לי בראש? אם לא הייתי יודע, אולי הייתי חושב שאני שקוע בפנטזיות בוסריות של גיל ההתבגרות המוקדם. אבל אני זוכר בדיוק על מה חשבתי כשאבא שלי צילם אותי אז: חשבתי על הקרב בנקרת הלם בין סרומאן לפרשי רוהאן. בדיוק הגעתי לזה, בכרך השני של "שר הטבעות". רציתי רק לחזור לאוטו, לראות מה יקרה. באותו זמן, למשל כשהייתי הולך מחוץ לישוב שגדלתי בו, הייתי שקוע באופן אובססיבי במין פנטזיה על התממשות העולם הטולקיני. התחילו לדבר אז הרבה על מציאות מדומה, ודמיינתי שהארץ התיכונה מתממשת בדיוק מוחלט, בלי שום פשרות. ממש חיכיתי שזה יקרה – להיות באמת שם.

מה שמדהים הוא באיזו מהירות הפנטזיה הזאת התממשה. ב-2001, כשיצא הסרט "אחוות הטבעת", משהו השתנה בעולם. לכן מי שלא קרא את טולקין לא הבין את הסרטים האלה. אמרו שזו אילוסטרציה לספר ולא הבינו שזה כל העניין. כל המכשפים, כל הצבאות של האורקים, הגמדים והאלפים חיכו למעשה במשך עשורים בתוך שטח ההפקר של הדמיון, עד לבנייתם של מחוללים גרפיים חזקים מספיק, שאיפשרו לייצר אותם בהמונים.

כבר לא הייתי אז ממש חובב טולקין, ובכל זאת, הייתי קרוב מספיק כדי להזדעזע. הפנטזיה התגשמה, בשני המובנים; היו כמובן מעריצים שהסתייגו מאי-הנאמנות למקור, אבל למעשה אי אפשר היה לצפות למשהו יותר מדויק מזה. אבל באותו רגע, העולם הזה נהרס במידה רבה. כל האפקט שיוצרת הקריאה בטולקין הוא הבנייה של אותו עולם דמיוני מפורט בתוך ראשו של הקורא המסור. הייתי משוכנע שכל זה נמצא רק אצלי: אני, The Yellow Elf. בין ילדי החקלאים המסוקסים שבחברתם גדלתי, היה רק ילד אחד, רועי, שקרא את שר הטבעות. הוא היה בפיגור של חצי כרך אחריי, ופעם אחת כשרבנו בהפסקה צעקתי לו "גולום נשך לפרודו את האצבע ונפל עם הטבעת לתוך הר האש", והוא צרח וסגר חזק חזק את האוזניים. בכל מקרה, גם הוא לא קרא "הסילמריליון"; לא הכרתי אף אחד שממש התמצא. אחר כך היה בוחן בסיסי שהייתי עושה לילדים שאמרו שהם קראו את טולקין: שאלתי אותם אם הם יודעים מי זה גלורפינדל. אי שם בכיתה ט', מצאתי אחד שזכר. וגם הוא, כמובן, נכשל במבחן השני: מי זה פינרוד פלגונד. היתה לי קסטה שהגיעה אליי איכשהו, עם השירים של שר הטבעות בתרגום אוריאל אופק, מולחנים בסגנון רוני ידידיה. אני עדיין מפזם לעצמי לפעמים: "גיל-גלד על בני לילית מלך… גם כוכבו הוא בנופלים / במורדור, ארץ הצללים".

ואז, ברגע אחד, העולם הפנימי הזה הפך לנחלת הכלל. כולם יצאו מההקרנה של "אחוות הטבעת", שותים פפסי קולה וזורקים איזו בדיחה וולגרית לחברה שלהם. כמו קן נמלים שנחפר בדחפור ונחשף לאור השמש, הארץ התיכונה שבדמיון נחשפה באלימות; יצירי הדמיון תעו בחוסר אונים בעולם הממשי. זה לא היה עניין של "מסחור" או של "הפיכה למיינסטרים"; זה היה משהו הרבה יותר מערער.

*

האם יש נשי-אורקים? גם זו שאלה שאין עליה תשובה ברורה, מלבד משפט בסילמריליון: "כי האורקים חיו ורבו כמנהג ילדי אילובאטאר" (הסילמריליון, עמ' 49). היות ושאר ילדי אילובאטאר, בני האדם ובני-הלילית, פרים ורבים בדרך המקובלת של זכר ונקבה, סביר להניח שאכן קיימות נשי אורקים. (מתוך הערך "אורקים", "האנציקלופדיה של ארדה")

לפחות נגמלתי. אפשר לומר שנגמלתי. ועדיין, החיים שלי מאורגנים בנרטיבים של שר הטבעות. אין יצירה שהשפיעה עליי יותר, וגם לא תהיה. גם את המחאה החברתית חוויתי ככה, כמו שתיארתי כאן. הרעות בין פרודו לסאם היא מודל החברות המועדף עליי, ובכל פרידה בחיים אני לא יכול שלא לחשוב על אותו רגע בנמלים הלבנים, שבו פרודו עולה על הספינה וסאם מסתובב ושב הביתה. אני ממש מזלזל באותם מבקרי קולנוע שמעקמים את האף אל מול טולקין, ומדגישים באיסטניסיות שלא קראו אף אחד מהספרים. למשל נחמן אינגבר, שכתב בזמנו בטיימאאוט:

לו לפחות היה לעינוי הזה סוף. אבל הוא נמשך כ-3 שעות. ומה קורה בו בסך הכל? […] מין סרט מסע, שבו כל אפיזודה מפגישה אותנו עם זן חדש של יצורים תוקפניים, לפעמים מבחילים או מעצבנים. מצטרף אליהם מעין גשש או מורה דרך, דמות וירטואלית נודניקית ומעצבנת, האמורה לעניין את הצופים בקומיות שלה ובהיותה סכיזופרנית ובעלת מגוון תשוקות הנעות בין צורך בנקמה לבין רגשות אשמה, הומור ורשעות, מזוכיזם וסדיזם.

תגובות כאלה גורמות לכל מי שגדל על טולקין להיקרא אל הדגל ולהישבע אמונים לאחוות הטבעת. הן משחזרות את אותו יחס ארוגנטי של מבוגרים מעשיים כלפי עולם הפנטזיה. אלה אנשים שהדחיקו לגמרי את היסוד הפלאי מהעולם, שהשלימו עד הסוף את תהליך "הסרת הקסם" והשתעבדו לו לחלוטין. יש כמובן מסורת ארוכה של זלזול בטולקין, עוד מאז שספריו הראשונים התפרסמו. מבקרים בריטים הגדירו אז את "שר הטבעות" בתור "Faerie-land's answer to Conan the Barbarian" או "הכלאה של ריכרד וגנר עם פו הדב". אפילו הביוגרף של טולקין טען שיצירתו אינה שייכת ממש לעולם הספרות והאמנות, אלא "לקטגוריה של אנשים שמתעסקים בדגמים של רכבות בסככות הגינה שלהם".

אבל זה פספוס של הנקודה. טולקין הוא לא עניין שולי או ביזארי. למעשה, אותם מבקרים שחצנים הם כנראה הרבה יותר שוליים מחובבי טולקין – אחת התרבויות הגלובליות הרחבות והמשפיעות ביותר בעשורים האחרונים. הבעיה, אם כבר, היא שהיצירה הנאיבית של הפילולוג מאוקספורד הפכה במידה מסוימת למיתולוגיה של כוחות האופל. כיום היא מזוהה כמעט לגמרי עם "תרבות החנונים" – אותו מעמד גלובלי של גברים לבנים בעלי מקצועות חופשיים, לרוב בתחום הטכנולוגיה, שמחזיקים בהשקפת עולם ליברלית-שמרנית-מתונה אבל בעיקר אינסטרומנטלית ומטריאליסטית. אפשר להתעלם מזה, אבל זאת התרבות ההגמונית כיום בעולם. אם אפשר להמר על ספר שמרק צוקרברג, סטיב ג'ובס וסרגיי ברין גדלו עליו, זה כנראה שר הטבעות, ולא "הקפיטל" או "הדרך לשיעבוד".

הספר הזה מסביר די טוב את עולמם התרבותי. כעת נשאלת השאלה: כיצד מסתדרים אותם טיפוסים רציונלים, בחלקם הגדול אתאיסטים, עם העולם הפנטסטי של טולקין? ראיתי אתמול ששחר אילן, אותו אוונגליסט של החילוניות החרדופובית, גם הוא חובב שר הטבעות. מדוע אותם אתאיסטים חוכמולוגים ליברלים-בעיני-עצמם, שמביעים זלזול מופגן ועמוק כלפי "מפלצת הספגטי", "החבר הדמיוני" או כל כינוי אחר שנועד להביע זלזול בהשקפת עולמם של אנשים דתיים, מקדישים בו זמנית זמן רב כל כך לשינון שמות של אלפים ומכשפים? זאת כנראה דוגמא אולטימטיבית לצורה העדכנית של "כינון החילוניות", כהגדרתו של האנתרופולוג טלאל אסד. לפי אסד, מיד עם המהפכה התעשייתית והמדעית, צמחה המודעות המודעות ל"אבדן הקסם" של העולם. בכפוף לחוויה זו, צמחה עם המעבר למאה ה-19 חרושת נרחבת של ספרות דמיונית, שכוננה את האבחנה המודרנית בין "אמיתי" ל"בדיוני". ספרות זו עסקה לרוב בעבר הקדם-מודרני שתואר כמופלא ואפוף קסם, תוך הבדלתו מעולם ההווה האינסטרומנטלי והמדעי. הטקסט הפרה-מודרני הודר ממעמדו כאמת עובדתית, אך ספח לעצמו סוג מודרני של משמעות וקסם (enchantment, כספרות יפה מן העידן העתיק. אתאיסטים כמו שחר אילן אינם מודעים לכך ששר הטבעות ממלא מבחינתם אותו תפקיד שממלא התנ"ך בשביל מתנחלים באיתמר. ההבדל היחיד הוא שהתביעה של הטקסט לעובדתיות מושהה, והוא מוצב בקטגוריה אונטולוגית מודרנית של "מיתוס", וככה עוזר להם להגדיר עצמם כחילונים רציונלים.

ספרות הפנטזיה היא הגרסה של העשורים האחרונים לפרקטיקה הזאת של יצירת מיתוס. בשונה מהמיתוסים שנולדו במאה ה-19, למשל ברומנטיקה הגרמנית, היא לא לאומית (אף שהיא כמובן קשורה בשורשיה לשפה ולמיתולוגיה של צפון אירופה האנגלוסקסית). טולקין עלה על משהו: הוא גנב מהמיתולוגיה הנורדית ויצר ממנה מיתולוגיה בשביל העולם הטכנולוגי הגלובלי, הפוסט-לאומי – עולם שייוולד רק עשרות שנים מאוחר יותר. אבל לא רק זה. טולקין גם המציא גיבורים שיצרו הזדהות מוחלטת עם מעריציו העתידיים. שלא כמו וגנר, במרכז הספרים שלו לא עומדים לוחמים הרואים, אלא הוביטים – זוטונים שמנמנים. הפוזיציה של ההוביט זהה בדיוק לפוזיציה של החנון החביוני. גם הוא מרגיש שהוא חי בשולי העולם, מחוץ להתרחשויות, וטוב לו עם זה.

תהל כתבה לפני כמה ימים שב"ההוביט" אין נשים, "אלא אם מתייחסים לבילבו באגינס כאל אשה, וזה אפשרי". זה מצחיק, אך יש בכך משום חילול הקודש של מהות העולם הטולקיני: המיתולוגיה הקדושה של העולם-ללא-מין. קוראי טולקין לא רוצים שיכנסו להם נשים לסיפור. למעשה, כשפאראמיר התנשק עם איאווין על חומות מינאס טירית הייתי די נבוך. מבחינתי, גנדלף ואראגורן הגנו על עולם הילדות מפני פלישת העולם של המבוגרים, בדיוק מאותם עניינים מיותרים כמו מזמוזים ונשיקות על הפה. כשאני מתאר את זה ככה זה נשמע מצחיק, אבל ההגיון החביוני הזה מאוד מוצדק. העולם הטעון במיניות סטרייטית שבו אנו חיים כאנשים בוגרים הוא לא העולם שאליו אנחנו נולדים. זה עולם צבוע ומרושע שאנו נזרקים אליו, עולם שבו נגזר על הגבר להתנודד בין תפקיד האנס לתפקיד הלוזר (ושאף אחד לא יגיד לי שזה לא ככה). אי אפשר לטעון שאין יתרונות מסוימים בעולם כמו של טולקין, שבו כמעט כולם בתולים או לפחות לא מגלים שום עניין בנשים.

*

The great bulk of these novels are set in some sort of romanticised feudal society where good is battling against evil, the lower classes know their place and magic works. There are elves, dwarves, trolls, dragons, princes and princesses, wizards and, inevitably, those most maligned of fictional creatures, orcs, the despised proletariat of conservative fantasy.
John Newsinger, New Left Review

כך שהעולם ללא מין הוא לא הבעיה. אבל הוא חושף בעיה רחבה יותר שנוגעת לעולם של טולקין: מה אנשים בעצם עושים שם, בין מלחמה למלחמה? האם יש סוג כלשהו של חברה אזרחית גמדית או אלפית? לא נראה ככה, ואם יש אז רק בפלך, שהוא ממילא קצת מובלעת של בורגנות אנגלית כפרית (מישהו ב-Socialist Review תיאר את ההוביטים באכזריות מסוימת כ"קולאקים"). באותה סצנת הפלגה שבסוף הסרט בילבו לבוש בז'אקט מודרני נוסח המחצית השנייה של המאה ה-19. לעומת זאת ממזרח לנהר הברנדוין העולם הוא כאילו-פאודלי, ובעצם הוא מורכב רק ממחוות דרמטיות. האלפים הם מעין אצולת גזע (כמו שריאקציונרים במאה ה-19 תיארו את האצולה האירופית), אבל מי עובד בשביל האלפים?

אפשר לטעון שככה זה גם בקלוולה או בעלילות גלגמש. אבל יש הבדל עקרוני במבנה המיתולוגיה של טולקין, לעומת מיתולוגיות אמיתיות. בעוד המיתולוגיה של העמים העתיקים מגולמת כשירה, הגיבורים של טולקין חיים בתוך היסטוריה, היסטוריה במובן המודרני, עם אירועים ותאריכים. ההוביט ושר הטבעות מתארים את ההתרחשויות ברגע היסטורי מוגדר: מלחמת הטבעות שבסוף העידן השלישי. יותר מכך: אותה מלחמה מוצגת בבירור כמלחמה טוטאלית נוסח המאה ה-20 – צבאות ענקיים וגיוס המוני, עם כל הרצינות והקשקוש האידיאולוגי על ה-Last stand of the West. לכן זו היתממות להגיד שהעולם של טולקין הוא "עולם דמיוני טהור" שאי אפשר לשפוט אותו בקטגוריות של העולם שלנו.

בצד השני, לעומת זאת, יש רוע טהור, א-אנושי. מה האידאולוגיה של סאורון? רוע. מה החזון שלו לעולם שאחרי הנצחון? שעבוד. שום דבר מעבר לזה. ועם זאת, שוב – זה גם העולם המודרני. האורקים שהמציא טולקין הן מפלצות מודרניות לגמרי: צבא מודרני פונקציונלי והיררכי. לאורקים יש אפילו מספרים אישיים. בשום אפוס אין מפלצות כאלה – ומה שבאמת מפלצתי הוא שאלה בעצם בכלל לא מפלצות, אלא בני אדם משועבדים. אך כאשר תיגמר המלחמה, האם האורקים ייושבו בערים שנכבשו מגונדור? לא. לא קיימת בעיית הפליטים של האורקים. אורקים הם לא באמת יצורים חיים.

ברגעים מסוימים לאורך הטרילוגיה, נשמע קולם של שני אורקים מדברים אחד עם השני – למשל כאשר מרי ופיפין נשבים, או כשפרודו וסאם עומדים בשערי מורדור. לרגע הם נראים אנושיים, גם אם גסי רוח. אבל בדיוק ברגע הזה, טולקין הורג אותם. כי אנחנו לא אמורים לחשוב על האפשרות של שחרור האורקים. הם הרי עשויים מחומר פגום, ואפילו החכמים ביותר מביניהם מדברים בשפה משובשת. זה נגמר כמובן בג'נוסייד – כל מיליוני האורקים מתים כאשר הטבעת מותכת. אף אחד לא שואל לאן הם נעלמו. אין להם מקום על פני האדמה. פנטזיית השמדה נקייה.

זה, במידה רבה, מה שהופך את טולקין לממש מסוכן. כי מי ששוקע בעולם הזה מתרגל לעולם שהוא אמנם מופלא לחלוטין, אבל ביסודו זהה לחלוטין לעולם שלנו. אין בו שום זרות יסודית, כמו שחווים כשקוראים את האיליאדה. הסובייקטים שלו הם סובייקטים מערביים זעיר בורגניים. טולקין משכנע אותך שגם בעידן הפיאודלי, גם בעולם של דרקונים וגמדים, אתה היית קיים. אין שום סיבה שתשתנה.

*

לזכותו של טולקין ייאמר שהוא ידע להרוג את העולם הנורא שאותו הוא יצר. כידוע, ניצחנו את האורקים, אבל גם האלפים לא במצב כל כך טוב. הם עולים על הספינה, מהגרים לגן עדן, ומשאירים את העולם לבני האדם. וכך, כשמגיעים לסוף, חובה להיפרד מהארץ התיכונה, ולהסתכל סביב בעולם שבו אנו חיים. העידן הרביעי הוא עידן האדם. ככה אמר אלרונד, אז בנמלים הלבנים. או שמא היתה זו גלדריאל?

ימי חניכותו של אלעד שליט

23 באוקטובר 2011

סיפור

איזה רושם מותיר המפגש עם אימת המוות בנפשו של האדם? אצל אנשים מסוימים, אפשר למצות את התשובה במלה אחת: "בסדר". זאת לרוב היתה תשובתו של החייל אלעד שליט, כאשר שאלו אותו מכריו על תחושותיו בנוגע לקרב שבו השתתף במעבר כרם שלום, שבו נהרגו שניים מחבריו לטנק. "אני בסדר", הוא אמר, משך בכתפיו וחייך בביישנות.

ברור – הפלוגה ספגה מכה כואבת. אבל דווקא מכיוון שנטה להתבודד ולא היה מקובל במיוחד בקרב החיילים, מותם של השניים הביך את אלעד יותר משעורר בו רגשות צער עזים. כמו שלא השתתף בעבר באותם סשנים ארוכים של שיחות גסות, נחרות ושאגות הומואירוטיות בתקופת התעסוקה המבצעית, הוא נותר מנוכר כעת לחיבוקי האבל, הטפיחות והקללות הטקסיות, החנוקות מבכי, שהפנו חבריו לעבר תושבי רפיח. הוא השתדל גם לא לדבר עם הוריו על אירועי הקרב – אביו היה אח שכול, בן לניצולי שואה, וכמו רבים מתושבי הגליל העדיף לשתוק על המוות מאשר לדבר עליו. בכל מקרה, גם אלעד לא רצה לדבר. למעשה, הוא חשב כבר בעיקר על דבר אחר: להשתחרר. מהצבא, כמובן.

ביום הראשון של חופשת השחרור, חיכה לו אביו בטרמפיאדה ואסף אותו לבית במצפה. הוא שאל אותו מה הוא חושב לעשות עכשיו. אלעד משך בכתפיו. "נראה", אמר. הם חנו ליד הבית ואלעד התיישב בסלון והפעיל את הטלוויזיה. לרגע חשב להתקשר לחבר, אבל בעצם לא היה לו למי. בתקופת התיכון בכברי היו לאלעד שני חברים שגרו ביישובים אחרים במועצה האזורית, אבל אחד מהם היה עתודאי ולא השתחרר עדיין, והשני התרחק ממנו בימי הצבא. במצפה עצמו היה לו רק חבר אחד בשכבת הגיל שלו, זיו, שהשתחרר כמעט חצי שנה לפני אלעד, ועבד בפאב בקיבוץ געתון. אבל בעצם, הם לא היו ממש חברים. הם אמנם הכירו אחד את השני עוד מימי הגן, אך מאז החטיבה זיו הסתובב עם אנשים אחרים, ובשונה מאלעד גם הלך לו די טוב עם בחורות. רק בצבא הם התקרבו קצת, בלית ברירה, בהמתנות המשותפות בטרמפיאדה. אבל רוב הזמן זיו היה מדבר, ואלעד שותק. זיו דיבר בעיקר על הזיונים שהיו או לא היו לו בחופשה, ועל זה שהוא רוצה לנסוע להודו. מדי פעם הוא היה זורק איזו שאלה לאלעד – "מה איתך? יש לך מישהי?" – אבל אלעד היה רק מחייך ומושך בכתפיו.

מכל זה אפשר להסיק שאלעד היה נער מסכן. אבל זו טעות: הוא היה מאושר. הוא אהב את המשפחה שלו, והיה לו בית לבן ויפה עם גג רעפים ומגרסת מזון. תושבי הערים הגדולות חושבים שהחיים בישובים המרוחקים הם משעממים ועגומים, אך אינם יודעים שאנשי הכפר מרחמים דווקא עליהם, העירוניים. אלעד אהב לאכול את הפסטה והעוף שאמא שלו עשתה. הוא אהב לנסוע למעיליא, לקנות חומוס אצל אבו ג'רייס ולהביא הביתה. הוא גם אהב להרכיב דברים, ובעיקר הוא אהב לבנות את החומה שמסביב לבית. להורים שלו היו בעיות עם אחד השכנים, גרשום בסקים, שרצה להרחיב את המחסן שלו לתוך השטח שלהם. למרבה הזוועה, בסקין היה אדם רב עצמה, ששימש גם כראש ועדת הביקורת של היישוב. לכן החליטה המשפחה לסגת משטח המריבה, אך להקיף את הבית בחומה, ואלעד נטל על עצמו את המשימה. הוא עשה את זה גם בחופשות מהצבא, אם כי לאט יותר מבעבר. הוא היה מניח אבן על אבן, מדי פעם מהנהן לשלום לאיזה ילד שעבר עם כלבו.

בקיצור, אלעד אהב להיות בתוך עצמו, במובן המילולי. הוא אהב את העור שלו, את הרגליים הלבנות שלו, ולמרות שידע שהוא לא יפה, הוא אהב להסתכל על עצמו במראה. הוא פשוט ידע שהוא בסדר. אם הוא הרגיש קצת חסר מנוחה, הוא היה הולך לסדר את המגרסה בכיור, או קורא ספר על האן-בי-איי, או מאונן. לא היתה לו סיבה לחשוש שמשהו לא בסדר. הוא היה טיפוס רציונלי. לגנית, החברה הכי קרובה שלו ביישוב, הוא אמר פעם שהוא לא בנאדם של רגשות. במובן מסוים, שום דבר לא הזיז לו יותר מדי. לפעמים הוא ניסה לחשוב איזו חוויה היתה יכולה להוציא אותו משלוותו, אבל אחרי כמה רעיונות נמאס לו.

אנשים כמוהו, שאוהבים מחשבים, מצאו את עצמם לפעמים לובשים בגדים שחורים, שומעים "ספלטורה" או "איירון מיידן", ומסתובבים בחבורות של בנים בחיפה או בכרמיאל. אבל באלעד לא היה מספיק זעם. הוא שמע שלמה ארצי וגידי גוב, ואכל פסטה. בשונה מיניב, חברו העתודאי, הוא גם לא ממש שנא בנות. הוא היה אפילו רוקד קצת לפעמים בפאב של געתון, לובש את הג'ינס הכחולים שלו, שותה בירה ומנענע את הלסת התחתונה לצלילי "איפה הילד".

החיילים בפלוגה אמרו שאלעד הוא "חכם", כיוון שהרכיב משקפיים והיה קורא ספרים. אבל אלה היו ספרים על האן-בי-איי. אלעד בעצמו ידע שהוא די עצלן, ומתעייף די מהר מלחשוב. כשהיה בבית ספר יסודי היה יצירתי יותר, וכתב פעם סיפור סמלי על כריש ודג שזכה לשבחי המורה. למעשה, הסיפור התבסס על ספר אחר שקרא, ואלעד רק החליף את "הנחש והעכבר" ב"הכריש והדג". על כל פנים, בעקבות ההצלחה הוא ניסה לכתוב, אבל כשגילה את האן-בי-איי איבד בכך עניין.

אבל עכשיו, אחרי הצבא, עלתה השאלה מה הוא רוצה לעשות. כמו צעירים ישראלים רבים כל כך, השירות הצבאי השנוא היה למעשה התוכן העיקרי שנותר בתוכו. אחרי שלוש שנים, ולפניהן יותר משנה של הכנות לשירות קרבי, נותרה נפשו מרוקנת כמעט לגמרי מכל תוכן אחר. הוא פרס לעצמו שמיכה קטנה על השטיח בסלון, וצפה בשידורים חוזרים של האן-בי-איי. כיוון שהיה לוחם משוחרר, הוריו גם לא יכלו לבוא אליו בטענות על פאסיוויות וחוסר מעש – מה עוד שפעם או פעמיים ביום הוא היה יוצא ומניח כמה לבנים בחומה. אבא שלו היה יוצא בבוקר לעבודה, מסתכל עליו ואומר איזו מלה.

כך עברו החודשים. זיו כבר נסע להודו, וחזר, ואז גילה שאין לו מה לעשות בארץ והחליט לנסוע שוב. הוא שאל את אלעד אם הוא רוצה להצטרף אליו, אבל אלעד העדיף אם כבר לנסוע לאמריקה. בשביל זה הוא היה צריך כסף, אבל לא היה לו חשק לעבוד, בינתיים. ודווקא עכשיו, עלו בו לפעמים סיוטים מאותו קרב בכרם שלום.

לפעמים בערב הוא היה ניגש לקרוואן ליד מגרש הכדורסל (שכונה בפרסומי הוועד "קרוואן הנוער"), עמד ליד הדלת והקשיב למוסיקה. שם הוא גם הכיר את גנית. אמא שלה היתה הומיאופטית, והפעילה פינה על רפואה משלימה באתר של הישוב. לגנית היה פירסינג באף, והיא ניגשה אליו ושאלה אותו אם זה נכון שאבא שלו הוא זה שהרעיל את הכלב של משפחת בסקים. הוא לא חשב על זה אף פעם. למחרת בבוקר, כשעבר אביו בדרך לעבודה, הוא שאל את עצמו מה הוא יודע עליו בעצם.

אחר כך הוא דיבר עם גנית עוד כמה פעמים, אבל בשיחה הרביעית או החמישית היא אמרה לו שהיא תמיד חשבה שהוא הומו. היא לא ידעה שכל אותו זמן הוא חשב על השדיים שלה. ואז היא שאלה אותו אם הוא רוצה לבוא איתה לעשן ג'וינט מאחורה. הם הקיפו את הקרוואן, ישבו על הבטון ועישנו. גנית דיברה על הריבים שלה עם אמה שלה ועל החבר שהיה לה, ואלעד נאטם. הוא בהה בקיר של מגרש הכדורסל, שעליה היתה כתובת גראפיטי "הדיקטטורית גלית".

בעיקר בא לו לאכול חומוס. הוא חזר הביתה, אבל גילה שהחברה החדשה של אחיו אכלה כבר את כל החומוס שהוא הביא מאבו ג'רייס בצהריים. הוא התעצבן, ורצה לשבור משהו. במקום הזה אין ערבות הדדית, הוא אמר לעצמו. הוא לא ידע מאיפה הביטוי הזה נתקע לו בראש.

אלעד נשכב על השמיכה וחשב על חומוס. לא היה באותו זמן משחק של האן-בי-איי, אז הוא העביר לטור דה פראנס. הוא רצה שיניחו לו. למעשה גם ככה הניחו לו במידה רבה, אבל הוא רצה שיניחו לו עוד יותר. הוא חשב לרגע שהמצב המועדף מבחינתו היה לשכב באיזה מרתף מתחת לאדמה ולצפות בטור דה פראנס שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.

באותו לילה, בהשפעת הסמים שעישן, אלעד חלם חלום. הוא שכב בבור. היו ערבים בסביבה, והרדיו היה מכוון על רדיו דרום. משום מה, ברדיו דיברו עליו. מישהו אמר שאלעד שליט נרדם בשמירה, ולכן לא צריך להציל אותו. הוא התעורר בבהלה, ואז אונן ונרדם שוב.

למחרת בבוקר, הוא נסע שוב למעיליא, וקנה חומוס. הפעם, הוא יאכל אותו לבדו.

 

נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

8 ביולי 2011

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet

נתזים (5): סקס, סין ויוגה

5 באפריל 2010
ג'יימס לאוולוק, אבי "תורת גאיה" ומי שנחשב לאחד מבכירי ההוגים של התנועה הסביבתית, מיואש. שערוריית האימיילים באוניברסיטת איסט אנגליה וכישלון ועידת קופנהגן הביאו אותו למסקנות קיצוניות: "בני האדם טיפשים מכדי למנוע את השואה הסביבתית". את הדמוקרטיה, לדעתו, צריך להשעות.

לאוולוק. כוחות הקידמה

עדיין באנגליה, דיוויד קמרון והשמרנים מנסים להתמודד עם פליטת הפה של שר הצללים לענייני פנים, כריס גריילינג. הוא אמר שבניגוד למלונות, למשפחות המציעות Bed&Breakfast מותר לדחות זוגות בשל הומאיותם. כמה שבועות לפני הבחירות, השמרנים בונים על כמה מחוזות בחירה חשובים בדרום המוחזקים כעת בידי הליברל-דמוקרטים, אבל נראה שהם עומדים להתאכזב. אגב, באופן צפוי משהו, כתבה נרחבת בגרדיאן מגלה שבאפריקה, בחברה הטרום-קולוניאלית, היתה סובלנות לצורות שונות של יחסים מיניים בין גברים.

סין עוברת בשנים האחרונות, אחרי כמה עשורים של פוריטניות מהפכנית, את המהפכה המינית הגדולה בהיסטוריה. ועדיין, פריחת הזנות והסקס מחוץ לנישואין מתקשה לפגוע בקדושתו (ובאושרו) של מוסד המשפחה. למעשה, לפי סקר בינ"ל של דורקס במאה מדינות, סין היא השלישית מהסוף בתדירות הסקס של זוגות נשואים, אבל שנייה (מההתחלה) מבחינת הסיפוק בחיי הנישואים.

בלגיה עומדת להיות המדינה הראשונה באירופה שתאסור על חבישת כיסוי פנים בפרהסיה. השבוע אושרה ההצעה בוועדת הפנים של הפרלמנט הבלגי, צעד אחד לפני אישור סופי. אחד ממנסחי הצעת החוק סיפק את הטיעון המבריק הבא: "אין להרשות למישהו את הזכות לראות ולא להיראות". איפה דנידין, גיבור ילדותנו, כשצריך אותו? טענה דומה, יותר מתוחכמת אך מפוקפקת באותה מידה, הוצגה לאחרונה בלה מונד. הכותב מנתח את המושג "מרחב ציבורי" והכרחיותו לדמוקרטיה, ומראה מדוע הבורקה לא יכולה להשתלב בו. בקרוב, ארץ האמורי יאמר את דברו בפולמוס.

גיליון האביב של כתב העת "מולטיטוד", מעוז הפוקויאנים-נגריאנים-דלזיאנים בצרפת, מוקדש לפיקוח בעידן האינטרנט. "האח הגדול אינו קיים, הוא בכל מקום", מזכיר לנו אחד הכותבים (לפי הסקירה בלה מונד), ואילו כותבת אחרת, אנטואנט רוברואה (מחברת הספר המעניין למראה "הגנים האנושיים והמשילה הנאו-ליברלית"), קוראת  לכונן את "הזכות להישכחות", זו שתאפשר לכל אזרח שירצה בכך לחסל את כל הרשומות הדיגיטליות אודותיו.

השבוע, כבכל אפריל, נפתח בארה"ב "חודש השירה הלאומי". בין השאר, אתם מוזמנים להוריד את האפליקציה Poemflow ולקבל לאייפון שלכם שיר אחד ליום, או לבקר בגוגל מאפ החגיגית, המנוקדת בשירים ואתרים מההיסטוריה הפואטית של אמריקה.

מלאך טוב?

המלאכים שוב באופנה, ומתחרים עם הערפדים על לבם של young adults. על המדפים בעולם האנגלופוני ניתן למצוא בימים אלה לפחות שבע סדרות ספרים לבני הנעורים שבמרכזם עומדים מלאכים. ואולם, הם לא בהכרח טהורים ויפים. אלכס, גיבור אחת הסדרות החדשות, חושב ש"מלאך טוב הוא מלאך מת".

גם בעולם הספרות האקדמי, מסתבר, יש טרנד חדש. הניו יורק טיימס מדווח כי אחרי כמה עשורים בהם הוצפו החוגים לספרות בתיאוריות "טעונות פוליטית" כמו מרקסיזם, דקונסטרוקציה ופוסט-קולוניאליזם, מחפשים שם את "הדבר הגדול הבא", ועדיף משהו "מדעי" יותר. לא מעט פרופסורים חושבים שהם מצאו אותו – נוירוספרות. הם סורקים את מוחותיהם של קוראים ומנסים להבין מה הקשר בין הקורטקס לסרוואנטס.

הסופרת סירי הוסטוודט, אשתו של פול אוסטר, מספרת בספר חדש ("האשה הרועדת, או: ההיסטוריה של העצבים שלי") על חוויותיה עם ההיסטריה. היא מציעה לא להגדיר בעיות נפשיות כתופעות מדעיות בלבד, מה שמכונה בלשון העם "חוסר איזון במוח", אלא להפוך אותן לחלק מהזהות והסיפור האישי. זה לא סותר, לדעתה, היעזרות בטיפול תרופתי.

המלכה קלאופטרה שלא הכרנו — אינטלקטואלית מזהירה, דיפלומטית ומצביאה ימית.

אם לשפוט לפי הפייסבוק, אז ניטשה הוא ההוגה הפופולרי מכולם. די צייט בדק ומצא שיש לו 148,681 אוהדים.

כוכבים אחרים: 23,070 אוהדים לגתה, 57,033 לסארטר ו-37,227 לקאמי. להלדרלין יש רק 1,472, ואילו לשמרן הרומני סיוראן 5,425.

מה בדיוק ההבדל בין בין nerd, dork ו-geek (בדיאגרמת ון)? הצעות תרגום לעברית יתקבלו בברכה (בהסתמך על הדיאגרמה).

הדוגמנית לשעבר וכוהנת היוגה בהווה, טארה סטיילס, מי שהוכתרה בידי הוואניטי פייר  ל"מורה ליוגה הקולית ביותר מאז ומעולם", פרסמה בבלוגה בהאפינגטון פוסט מסר חגיגי לפסחא. על הפרק: מה אם ישו היה חי היום? לפי סטיילס, ישו היה "אוכל נכון", "מתעמל" ו"מתנהג נחמד".

טארה סטיילס. ישו של המאה ה-21

ולסיום, קצת סקס. לעיתון האינטרנט הצרפתי והאיכותי rue89 (לזכרן של שתי מהפכות) יש בלוג מיני תחת הכותרת, איך לא, rue69. השבוע תוכלו למצוא שם, בין השאר, "עדויות בגוף ראשון – סטרייטים מגלים את נקודת ה-P". חלקן מנוסחות כאילו מדובר במשלחת נועזת שיצאה אל מעבה האמזונס ושבה בשלום. ההרפתקנים האמיצים מדווחים על "חמש דקות של אורגזמה".