Posts Tagged ‘חנה ארנדט’

"אם צריך, חשוב ונאה גם לשקר, לגנוב ולשדוד": שיחה עם אהרן שבתאי על הומרוס כמחנך פוליטי

10 בנובמבר 2014

לפני כמה ימים, השלים אהרן שבתאי את תרגום איליאדה. תרגומו לאודיסאה התפרסם לפני כחודש. שיחה על מוסר יווני, על הצטיינות, על שירה, על אירופיות ועל ההקסמטר היאמבי

מראיין: עפרי אילני

שאלה: הגעת להומרוס בשלב מאוחר יחסית, ולפני זה העדפת לתרגם את עבודות וימים של הסיודוס. בשונה מהומרוס, שמתאר את עלילות הגיבורים והמלכים, הסיודוס הוא איכר קשה יום שעוסק בחיי העמל. נדמה לי שלפני עשור, כשתרגמת את עבודות וימים, זו היתה בחירה סוציאליסטית: העדפת ההוויה המטריאלית על פני שירי הגבורה והמיתוס. ובכל זאת, בסופו של דבר תרגמת את הומרוס. האם זה סימן שינוי בגישה, בחשיבה?

תשובה: נכון. בשנה ב' בירושלים, בשעורים של פאולו ויונטה על משוררי האלגיה ועל עבודות וימים, קרתה לי, בלי להגזים, ההתעוררות להבנה על מה ואיך שירה מדברת. השירה בארץ היתה אז, ונשארה בעיקרה, שירת אגו. לשירת האני הזו יש נטייה, אינרציה, לדשדש בתכניה ולהתלונן. בחברה מופרטת האדם הופך ממתחנך ופעיל למטופל. ואכן שירת המטפלים והמטופלים פורחת בסדנאות הכתיבה. בבת אחת הבנתי ששירה היא התנסחות אתית. החינוך מקנה הערכה וידע של האתי, זיקה ושבח לערכים שיתופיים, לפעולות ולחמרי המציאות. זה היה סמסטר חורף, הגשם היכה בשמשות של החדר בבניין לאוטרמן, ו-ויונטה, באנגלית יפה (בסוגריים יאמר שהוא היה האיש הצעיר, יליד סיינה, שלאה גולדברג רחשה לו אהבה נואשת), קרא את השורות שבהן המשורר מדריך מה עושים נגד הקור:

קשור נעליים שבצמידות יהלמו לרגליך –

מעור של פר שנשחט ושטח בתוכן פיסות צמר.

ומבכורי הגדיים, עת בעונתו כפור מגיע,

תפור העורות בגיד של בקר, כדי שעל שכם

למחסה ממטר תפרשם. לראשך חבוש כובע

חם, עשוי לבד, כדי שיגן מלחות על אזניך.

זה הדהים והקסים אותי. הבנתי על מה מדברים בשירה. שזה דיבור ברור על מה שנחוץ ונוכח, מתן ערך מתוך חיבה ואחריות לפעולות ולחפצים, לחמרים האתיים.

בעקבות שמיעת ההרצאות האלה חשבתי לקחת ספר מסוים, "המכונית והטרקטור בשדה ובמוסך" (הלא התחנכתי בשנות התיכון בקיבוץ), ולכתוב אותו כשיר הדרכה הסיודי. בסופו של דבר כתבתי את הפואמה "קיבוץ". עזבתי את המבט הסנטימנטאלי אל הילדות, שהיה נושא ספרי הראשון "חדר המורים". אחי יעקב הושפע מהספר, והיטיב מאוד לטפל בחומרים האלה. אבל אני החלטתי שהראש פונה לפנים, ולא אחורה, רואה, כעצת פינדרוס, את מה שנמצא לפני הרגליים.

כך שמצד אחד התחלתי בהעדפה מודרניסטית, בנוסח "דלות החומר", לשירת הסיודוס. ומצד שני הייתי עסוק בתרגום הטרגדיות, וכל עוד לא סיימתי, לא חשבתי לקחת על עצמי עבודה כמו תרגום הומרוס, מטלה שנראתה לי משהו שהוא גבוה בשמיים מעליי. עד שיום אחד (אחרי צאת הטרגדיה האחרונה, הנשים הפיניקיות), כשתהיתי מה אעשה, חברתי אמרה לי: "תרגם את הומרוס", וכאילו העירה אותי משינה.

אמרת שהסיודוס הוא אקטואלי, ובאותו הקשר אני רוצה לשאול על הומרוס כמחנך פוליטי. חנה ארנדט, בספר המצב האנושי, מדגישה שהומרוס היה "מחנכם של היוונים" – הגדרה שהיא לקחה מאפלטון. לכאורה, כשקוראים את האודיסאה היא לא מצטיירת כיצירה חינוכית במושגים שלנו. באיזה מובן הומרוס הוא מחנך?

אודיסאוס מדגים מבחינה אתית את הסקרנות ואת הגישה המושכלת והפתוחה שמקנה ערך אתי לכל ניסיון, פעולה וחפץ. המאפיין המייחד את הומרוס כמשורר וכמחנך, מה שבוודאי התאים לקהל שומעיו, הוא הימנעות מכל מוסרנות. כמספר הוא כמעט לא מחווה דעה, אלא יוצר באופן דרמטי התמקדויות שיש בהן במובלע הערכות אתיות. וההערכות האלה גם הן אינן גורפות, והן משתנות כשם שחל שינוי במעמד ובמצב הגיבורים. הן תמיד בהתאם להקשר הדרמטי, ולכן ארעיות ופתוחות לפירוש ולשיפוט, וגם מצד הקהל, כך שאין דעה סופית בשום עניין.

אתוס נבדל ממוסר. הוא חל על מה שחוזר ונשנה במציאות, ולכן מקבל ערך ותוקף. אם צריך, חשוב ונאה גם לשקר, לגנוב ולשדוד, או לסחור. להומרוס אין  השקפה מוסרנית או פטריוטית, טובים מול רעים; הוא לא עוסק באופן מופשט בשבח ובגינוי.

אם נשווה לשירים ואפוסים גדולים אחרים, מהאבראטה, איניאיס, דנטה, מילטון, או טולסטוי שניסה לחקות את הומרוס, אבל מייפה את הרוסים ומגחך את הצרפתים, אין אצל הומרוס טובים ואהובים מול רעים ושנואים. כל אדם וכל יצור יש לו מקום בטבע וזוכה לכבוד כשהוא ממלא את תפקידו האתי בהתאם למצב. הוא אינו מבדיל בין טבע לתרבות, או כמו חנה ארנדט בין עובד אדמה לאומן, אין אצלו דרוג יצורים בנוסח שהתפתח החל מאפלטון ובימי הביניים. הוא מכבד את החיות כמו את הלוחמים. האריות, חזירי הבר, הנחשים והנצים, ואף הארנבת או האיילה, זוכים להערכה כדגמים למעלה זו או אחרת. גם החפצים השונים זוכים ליחס דומה.

הומרוס מחשיב את הטרויאנים בדיוק כמו את האכאים. הוא לא מזכיר את המילה ברברים. הוא לא משתמש במילה עבד (דולוס). הוא מתאר את המצב של אדם שבא עליו "יום העבדות". כאן עלי להעיר שבתרגום הזכרתי את המילה עבד מתוך חוסר תשומת לב. אבל רועה החזירים אומאיוס, כמו אדונו, זוכה לתואר "אלוהי", או "נהדר" ("דיוס"). אצל הומרוס כל גיבור, ואפילו אל, רשאי לברוח בשעת סכנה, וכבודו לא נפגע. כמובן, אם אין ברירה; אחרת הוא נלחם לפי יכולתו, מתגבר או נהרג.

כך ביחס לנשים. לעומת הסיודוס, או המשורר הארכאי סמונידס מאמורגוס, שהושפע ממנו וחיבר את השיר הידוע "בגנות הנשים" (הבאתי אותו בנספח למדיאה), הומרוס אינו מפלה בין גברים לנשים. דעה בגנות נשים נשמעת ככל דעה מבטלת, רק מפי אדם מסוים, בהתאם לאפיו ולניסיונו. אגממנון בארץ המתים (שיר אחד עשר באודיסאה) מגלה בוז לנשים. יש לו ניסיון רע עם אשתו, והדבר גם מתאים לאופיו הקטנוני.

בהקשר זה בלטה מאוד החלטה תרגומית אחת. בשיר הרביעי כאשר טלמכוס מתארח אצל מנלאוס והלנה, הלנה יורדת מחדרה ואומרת: "כמה דומה הבחור לבן הגיבור אודיסאוס/ לטלמכוס, זה העולל שהניח בבית/ האיש כשיצא עם חיל האכאים לטרויה/ למלחמה אכזרית למען כלבה שכמוני". טשרניחוסקי כתב "אשה בושת לא תדע". האם "כלבה" זה מדויק יותר, או שניסית להשתמש בביטוי יותר עכשווי?

ביוונית כתוב "קינופיס", צירוף שמובנו בעלת פני כלבה, או עיני כלבה. ניתן גם לתרגם את המשתמע: "מנוולת". אהוביה כהנא, בתרגומו בפרוזה ל"אודיסאה" (בהוצאת כתר), תירגם: "בת פני הכלב".

ועם כל מה שאתה אומר, בראש ובראשונה, האיליאדה מלאה בשפיכות דמים.

הומרוס מכבד כל לוחם. לא באודיסאה ולא באיליאדה אין הרג של המון חסר שם, או הרג של אדם שאת שמו לא מזכירים, כיוון שהוא נכרי או "מחבל". כל מי שנהרג תמיד נזכר בשמו ובשם אביו, ולעתים קרובות נזכרים קרוביו, תנאי גידולו וביתו. כי הומרוס אינו לאומני, הוא מתייחס לכל בני האדם במידה שווה. את העניין הזה ניתן לפתח במידת מה. אזכור שם הרוג, אביו וחבריו, בא משום שמעבר לניגודים האלימים, הומרוס אוסף את מכלול הניגודים להרמוניה של "פיליה" (אחווה, יחסי הדדיות), שהיא התשתית לאתוס היווני המשפחתי והפוליטי. תמיד יש הורג, נהרג, וידיד או קרוב של הנהרג, שמחובתו להגן על ההרוג ואף למות למענו. זה הערך הסגולי של הסיפור על פטרוקלוס, הקטור, ואכילס. והתבנית הזאת חוזרת כדפוס לכל מכלול העימותים שמהווה את איליאדה.

לדוגמה, פטרוקלוס הורג את סרפדון, וזה מחייב את הקטור, בעל בריתו של סרפדון, להרוג את פטרוקלוס. ולפטרוקלוס יש חבר, אכילס, שחש חובה להרוג את הקטור. האחווה הפוליטית הזאת, "פיליה", מתגלה בגדולתה בשיר השבעה עשר, שבו טובי הגיבורים מסכנים את נפשם ונאבקים במסירות ובאהבה כדי לחלץ משדה הקרב את גופו של פטרוקלוס. ומכאן התובנה להרמוניה, לשיתוף שיש בין כל הסובלים (ביוונית "sympatheia), שמתגלה כגולת כותרת במפגש בשיר העשרים וארבעה בין אכילס, הורגו של הקטור ושל עוד כמה מאחיו, לבין פריאמוס אביו של הקטור. כפי שהראתה סימון ווייל (במסה הידועה "האיליאדה, השיר על הכוח"), לאורך כל השיר תמיד זוכים הנהרגים והסובלים וגם מקרב הטרויאנים, לדוגמה סימואסיוס, או  פולידורוס, או ליקאון, להכרה נוגעת ללב בסבלם ואף לחמלה, ואף פעם לא לבוז.

לפי ארנדט, האידיאל החינוכי של הומרוס הוא "להצטיין תמיד ולהתעלות על האחרים". האם אתה מקבל את האבחנה הזאת? זה נשמע כמו אידיאל פוליטי שדי זר לנו היום – אנחנו חיים בעידן שבו הפוליטיקה מקדשת את המדוכא והקרבן, גם בשמאל שבו הסובייקט הפוליטי האידאלי הוא מי שדוכא הכי הרבה.

הכלל הזה נכון, אבל אינו נשמע מפי המשורר, אלא מפי אחד הגיבורים, וככל הגד אתי הוא תמיד תלוי בשיקול שהוא חברתי ופוליטי. את הכלל החינוכי הבסיסי יותר משמיע פויניקס לאכילס בשיר התשיעי (438-443):

פלאוס הרכב הזקן ביקש שאלך איתך יחד

ביום ששלח בו אותך מפתיה אל אגממנון,

עדיין ילדון שאיננו מכיר מלחמה ככל גבר,

ולא אסיפות, שבהן אנשים נעשים רבי ערך.

לכן הוא שלח אותי ללמד אותך דברים אלה,

שתהיה גם דובר במלים וגם מעשים מבצע.

כלומר יש לדעת לבצע את הדברים שאותם יש לשקול לנמק במלים. כמו בטבע, במצב של עימות, יש להצטיין יותר מהאחר ולהתגבר עליו. אודיסאוס לא פעם מזכיר שבזכות תושייתו העדיפה הוא הציל את אנשיו. להצטיינות היתירה יש ביסוס בשיקול פוליטי, והמקום הקלאסי שבו הדבר נאמר במפורש הוא באיליאדה שיר שנים עשר 310-328, בדברי גלאוקוס לסרפדון:

גלאוקוס, מדוע חולקים כבוד יתר לשנינו,

בכיסא מכובד, בבשרים, ובגביעים מלאי יין,

ובליקיה שולחים עין אלינו כאל בני אלמוות?

וזכינו בנחלה רחבה על גדות נהר קסנתוס,

נאה למטע, וניתן לחרוש ותבואה לגדל בה?

משום כך מוטל עלינו עכשיו בחלוץ הליקיים

להתייצב ולצאת חוצץ אל הקרב הקודח,

כדי שאחד הליקיים חוגרי הנשק יגיד כך

'אכן לא חסרי תהילה הם השולטים בליקיה,

מלכינו, אשר ניזונים מכבשים עוטות דשן

ולוגמים יין נבחר ודבשי, הואיל ויש כוח

להם וגבורה, והם נלחמים בחלוץ הליקיים.'

הו יקירי, אילו נמלטנו משדה מלחמה זו,

והיינו חיים לתמיד בלי זקנה, בני אלמוות,

אזי לא הייתי אני מתייצב בחלוץ לוחמינו,

ואף לא שולח אותך לקרב המקנה שם לגבר.

אך כעת ממילא עומדות לידינו רוחות המוות,

והן ללא ספור, ומהן אף אדם לא חומק ובורח,

אז נלך, ניתן תהילה לאחר, או אחר יתן לנו.

זה בוודאי לא כלל ההצטיינות של מנהיגינו היום, שמתעשרים בלי להתייצב בחלוץ כמו כל מלך הומרי. ביחס להצטיינות היתירה יש להעיר שהיא נתונה לדיון ולמחלוקת שנוגעת ליחסי אנשים, למחויבויות הדדיות ולשאלות יסוד של פילוסופיה פוליטית. ההצטיינות היתירה שמתבטאת בניצחון על האחר נבדקת באיליאדה שוב ושוב מחדש. אכילס עצמו, בשיר התשיעי (401-409), טוען ששימור החיים עדיף על כל עושר, ומוטב לשוב לארצו ולחיות בשלום חיי אדם רגיל.

מכל מקום, באיליאדה בולט שההתגברות על האחר שייכת במישור של הטבע להמשכיות של הפיליה והקהילה הפוליטית. הפרטים מתחלפים כמו עלים, והם מתנהגים לעתים כמו "מניאקים", אבל הם מצטרפים לאחווה פוליטית של סובלים במשותף, והומרוס תמיד מתייחס לסבל הזה, שאינו פוסח על איש בחמלה שאין כמוה, ולעולם לא בבוז. כי לעומת ההכרח הדיימוני, יש תמיד קדימה לניסיון הפוליטי שמביט אל העתיד אל השיבה מטרויה, ואל אודיסאה.

606px-Discobolus_Kleomelos_Louvre_G1111

 פתחת את המבוא באמירה ש"הספרות האירופית מתחילה עם איליאדה ואודיסאה". זאת יכולה להישמע כמו אמירה כמעט טריוויאלית, אבל בעצם לא לגמרי. האם הומרוס שייך לאירופה? או שאולי הוא דווקא "מזרחי" – כמו שהדגיש למשל טשרניחובסקי בהקדמה שלו, שהבליט את הזיקה בין העולם ההומרי לאזור ההשפעה הפיניקי-כנעני-עברי.

המקור של הומרוס, איוניה, בחוף אסיה הקטנה, הוא צומת בין מזרח ומערב. הרודוטוס, על רקע מלחמות הפרסים, ממקם את מלחמת טרויה ברצף עימותים בין אירופה לאסיה. כל זה זר להומרוס. הוא מזכיר את מצרים ואת פיניקיה כמקומות שבהם חונים ומחליפים מתנות. ובכל זאת הומרוס הוא אירופי, כי היוונים, והדבר בולט באודיסאה, היו עם של כובשים ומתנחלים, תחילה ביוון המיקנית, ובימי הומרוס בתנועה הערה להתנחל ולהקים מושבות באגן הים התיכון ובלב אסיה. והמהלך ההיסטורי של פשיטות על אסיה האקזוטית ניכר בסיפור הארגונאוטים ובמסע אורסטס לארץ הטאורים, ואחר כך במסע הרבבה של קסנופון, וכדומה. האתוס ההומרי הוא אירופאי. הוא זר מאוד לאפוס כעלילות גילגמש – מבחינת הסגנון והאופי הפוליטי, והעניין בצבירת רכוש. אודיסאוס היה יכול לשבת על ספינת קולומבוס.

בהיסטוריה של היהדות המודרנית, הפנייה ליוון סימנה הליכה נגד המסורת, כלומר אל הקוטב של "אתונה" המנוגד לקוטב של "ירושלים" ששייך "לנו", היהודים. האם זה גם מה שהניע אותך? כלומר, האם יש בהליכה ליוון ביקורת על היהדות?

לגבי היהדות המודרנית הפניה ליוון מובנת. יצאנו מאירופה כילדי הנאורות והמהפכה הצרפתית וגם אנו , כיצירי תנועות לאומיות במאה התשע עשרה, הננו עם של כובשים ומתנחלים, וגם אנו משתמשים בסיפור עתיק לשם צידוק, כדי להקנות לעצמנו זכויות של אוטוכתונים.

מכאן המאבק הנוכחי על דמות הישראליות. גם באתונה של פריקלס התפתח ניגוד פוליטי (שהסתיים בפילוג ובמפלת העיר), בין קיום דמוקרטיה וערכים דמוקרטיים לבין מדיניות של כיבושים ואחזקת אימפריה בים האגאי. חנה ארנדט, בספרה על מקורות הטוטליטריות, הראתה שזה היה טיב המאבק הפנימי והמשבר בכל דמוקרטיה שהחזיקה אימפריה עד לאמצע המאה העשרים – צרפת, אנגליה וכדומה. אך גם כיום האימפריאליזם עדיין מעמיד בסימן שאלה את הדמוקרטיה. סימון וייל, בסיום המסה מ-1940, כותבת: "היוונים ככלל היו מחוננים בכוח רוחני שאפשר להם להימנע מרמייה עצמית. הגמול על כך היה גדול; הם גילו איך לממש בכל פעולותיהם את מירב הצלילות, הטוהר והפשטות. מרגע שיוון נהרסה, שום דבר לא נותר מרוח זו אלא בבואות חיוורות." היא מסכמת בפסימיות, וטוענת שהרומאים, יורשי היוונים, האמינו שהם פטורים מסבל שהוא מנת חלקו של האדם. הם חשבו שהם נועדו לשלוט בעולם, ולכן בזו לעבדים ולמנוצחים. ואילו היהודים, כעם נבחר, ראו בסבל עונש, ולכן ראוי ליחס מבזה; האויבים המנוצחים נחשבו לשנואים על אלוהים, וראויים ליחס אכזרי. בעיניה הדבר הקרוב ביותר לרוחב הדעת של הומרוס הוא ספרי הבשורה. ואכן, בינתיים נראה שהיהדות הירושלמית לא הצליחה ליצור אתוס פוליטי שאינו מפלה ומדכא. ועדות לכך יש משפינוזה ועד לימינו.

2012-11-15 14.28.11

האגיפטולוג הגרמני יאן אסמן טוען שבעולם הטרום מונותיאיסטי לא היתה אבחנה בין "דת אמת" ל"דת שקר", ולכן גם לא היו מלחמות דת ומלחמות אידיאולוגיות. בהתאם לכך הוא מתאר את העולם הפגאני כעולם הרמוני יותר, דווקא בזכות העדר השאיפה לאמונה אחת. ועם זאת, כשקוראים את האיליאדה קשה לראות שם הרמוניה.

דברי אסמן מתקבלים על דעתי. זו, דומני העמדה של גיבון ושל כל מצדדי הנאורות. באיליאדה, בשיר השישי, הקטור פורש לטרויה כדי לדאוג שיזבחו לאתנה, אף שהיא מגינת האכאים שמבקשים להחריב את העיר. אף אחד מהצדדים אינו מחזיק ב"דת האמת" – כמה מהאלים (אפולון, ארס ואפרודיטה) הם מגיני העיר טרויה. באותו שיר נפגשים לעימות דיומדס מארגוס וגלאוקוס מליקיה, תומך הטרויאנים. הם מציגים את עצמם, מגלים שבין משפחותיהם יש יחסי אירוח, וכך הם מחליפים כלי נשק ונפרדים כידידים. השיר הוא שיר מלחמה, ושיר על מחלוקת. ובכל זאת יחסי הפיליה והערכים האתיים המשותפים מביאים להרמוניה. בשיר העשרים ושלוש, לאחר קבורת פטרוקלס, אכילס יוזם כהנגדה לאסיפה בשיר הראשון, זו של המריבה, אסיפה של התפייסות, שבה הוא עורך תחרויות אתלטיות בין הגיבורים. תחרויות שבהן הגבורים, תוך נטיה להתגבר ולנצח, מגלים נכונות לפשרה ולהתחשבות, והוא עצמו מחלק להם פרסים נדיבים. ובשיר האחרון נערך המפגש בין פריאמוס לאכילס, ויש בו הזדהות והערכה, שבמצבנו הנוכחי בארץ היה אפשר להתגעגע אליה:

הם לכיבוד המוכן לפניהם שלחו ידיים.

וכאשר למזון ולמשקה את החשק השביעו,

פריאמוס בן דרדנוס התפלא כשהביט באכילס,

כה גדול ויפה הוא, כאילו אחד האלים מול העין.

ואכילס הביט בפליאה בפריאמוס בן דרדנוס,

ראה את פניו הנאורים ולקולו היטה אוזן.

מאז המאה ה-18, היו חוקרים שהדגישו את הקרבה בין הדמויות של הומרוס לבינינו, בני האדם המודרניים, ולעומתם חוקרים אחרים הדגישו את הזרות והפראיות של העולם ההומרי. האם אתה חושב שאודיסאוס, אכילס, והחברה שמסביבם נגישים לאדם המודרני מבחינה פסיכולוגית ותרבותית? או שמא זו רק אשלייה, ומדובר בעולם שזר לנו לגמרי?

זו שאלה. אנחנו תמיד חיים בפרספקטיבה של זמן ומקום, וזה נוגע גם למרחק ביני לבין סבתי. השירה והמחשבה מקרבות אלינו את בני האדם, בכל מקום ובכל תקופה. החיות בשירי הומרוס או במשלי איסופוס, קרובות אלי יותר ממנהלי תאגידים ששייכים לאלפיון העליון. שלא לדבר, נניח, על המלכה ויקטוריה ועל אלברט, או על היונקר שהעליב את מיכאל קולהאס. עם מי היה לי קל יותר ואף עדיף לשוחח, עם סוקראטס, או עם בנימין נתניהו?

ומזווית אחרת – בהרבה מקומות הסצנות שמתוארות באודיסאה הן ממש הוליוודיות – למשל האופן שבו אתנה מופיעה בדמות אדם ואז נעלמת בצורת עיט; או כאשר אודיסאוס נאחז בשרידיהרפסודה שלו ונאבק בגלים. נדמה שיש בתיאורים האלה מידה של קולנועיות, שהופיעה מחדש בספרות רק אלפי שנים אחר כך.

תשובה: כך גם קריעת הים בספר "שמות", או השד שיוצא מהבקבוק ב"סיפורי אלף לילה ולילה", וגם המבט של אנדרי בולקונסקי לעבר שמים, כשהוא שוכב פצוע, ב"מלחמה ושלום". בני אדם תמיד חיו וחיים גם בסרט.

דורי מנור תיאר את התרגום כ"כישלון של נפילים", כיוון שוויתרת על משקל קבוע. מה גרם לך לוותר על המשקל?

ההקסמטר תורגם עד כה לעברית בשיטת המקצב לפי הטעמת המלים, בתרגומים הישנים שיצאו במוסד ביאליק. קוראים שאינם יודעים יוונית רגילים למשקלים אחידים. אך הקסמטר עברי מסוג זה הוא כדברי אהוביה כהנא (במבוא לתרגומו) "טרטור מונוטוני". על כך הצביע כבר פרופסור חיים וירשובסקי, במאמר שהתפרסם ב"בחינות" בשנות החמישים. מי שקורא את הומרוס ביוונית לא יכול לרוץ כך, כי ההקסמטר היווני חוזר בכל שורה בווריאציה אחרת של צירופי הברות באורכים שונים; למלים הטעמות שונות, והן באות בחלוקה שונה. את זה הקורא שלמד, בדומה למנגן, יודע לזהות כמו בקריאת תווים. גם בתרגום שלי, בכל שורה יש לאתר את המקצב המתאים. כדברי כהנא, המשקל במקור הוא "מרקם עדין, רגיש ומגוון". הוא משווה את ההקראה ביוונית לקריאה בטעמי המקרא ולמוסיקת ראפ, וחושב שהדבר בלתי אפשרי בעברית.

נראה שצריך באמת הרבה תקווה ואמונה בתוחלת של התרבות העברית כדי לתרגם היום את הומרוס – בתקופה שבה, למשל, הוצאות הספרים קורסות ובקרוב נראה שלא יהיה מי שיוציא ספרים בישראל, ואולי גם לא מי שיקרא. האם עשית את התרגום מתוך תקווה?

כרגע זוהי תקוה מתוך יאוש. תקוה שהעברית, שהיא שפה עתיקה ויקרה כמו היוונית, תשמור עלינו ותשמור על הנפלאות שיש בה. אני לא בטוח שהאוקראינית תשמור על האוקראינים, ואולי הם אינם זקוקים לזה. אנו נזקקנו. אני מניח שאני תמים.

כשביקרתי בגרמניה לראשונה, ב1968, והסתכלתי על הבתים, על הגינות, ועל העשייה השקדנית של השיקום, ראיתי בכל מקום כזה את גתה.

חינוכו של המין האנושי

6 באוקטובר 2011

1.

התקופה הזאת מתאפיינת בסוג של תודעה כפולה. מצד אחד, הכול לגמרי כרגיל. ומצד שני, כמה דברים ב"הכול כרגיל" הזה מרגישים קצת מוזר. קחו למשל את הדיון שהיה כאן על אירוע-הזוועה שאירע בענתות. כולם דיברו על הדברים הרגילים – על ההידרדרות לפאשיזם, ועל זה שאנחנו כבר שם, וכבר ממש שם, וכבר ממש ממש שם. לכאורה, ניכר שההידרדרות ממשיכה בקצב משביע רצון. ובכל זאת, לרגעים עלתה בי התהייה: האם באמת שום דבר לא השתנה? הכול בדיוק כמו לפני חצי שנה? ואולי רק במוח שלי נותר איזשהו זיכרון מעומעם, של רחובות גדושים במאות אלפי בני אדם, עם דגלים אדומים, זעם ועצרות עממיות?

גם אני חשבתי לפני שנה שתוך כמה חודשים אראה את הרחובות מלאים בחוליות של פאשיסטים. אבל בפועל, ולגמרי במפתיע, מה שראיתי קרוב יותר לחוליות של קומוניסטים. אפילו אם מישהו חושב שמחאת האוהלים היתה כלא היתה, נדמה לי שאי אפשר פשוט להתעלם מהעובדה שהיא התרחשה, ולהמשיך להגיד שכולם נגדנו וכולם פאשיסטים כאילו כלום, כאילו שמגפי הקלגסים נשמעים ברחובות ואתם השושנה הלבנה. יש מקום להסביר מה בכל זאת קרה כאן, או במלים אחרות: איך אפשר בכלל לתאר את התקופה הזאת.

2.

לצורך כך, אני רוצה דווקא להתרחק לרגע ככל האפשר מזעקת המוכים, לעשות זום אאוט מהיר ולנסות להתבונן על הדברים מהפרספקטיווה המרוחקת והקוסמית ביותר: הלא היא הפרספקטיבה אלוהים. אני מתנצל בפני כל נציגיו של "השטח", אבל לפני כמה חודשים, כשהייתי בגרמניה, התברר לי שמבחינה פורמלית המקצוע שלי הוא תיאולוג (לותרני, דרך אגב). כך שמבחינתי, תיאולוגיה היא "השטח". זאת העבודה שלי, ממנה אני מתפרנס, וכידוע, על פרנסה לא מתנצלים.

כזכור, לפני כשבועיים, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לכל באי עולם בעצרת האו"ם בניו יורק. מעבר לשקרים ולכל הפגמים האחרים, מה שבאמת זעזע אותי בנאום הזה, הוא עזות המצח שבה עמד נתניהו וירק על האנושות כולה. מבחינה זו, יש חשיבות דווקא לפסקה הזאת –

"אפילו כאן, בעצרת הכללית, האמת יכולה לפלס את דרכה. ב-1994, כשמוניתי לשגריר באו"ם, ביקרתי את הרבי הגדול מלובביץ'. הוא אמר לי 'אתה תשרת בבית של שקרים רבים. זכור שגם במקום החשוך ביותר, את אורו של נר יחיד ניתן לראות למרחוק. אני מקווה שאור האמת יזרח למרחוק".

נתניהו עמד שם, ובאמצעות הרבי מלובביץ' הטיף מוסר וביקש לחנך את המין האנושי כולו, שאותו הוא צייר כמעין עמק בכא עטוף שקרים וחושך. יוסי גורביץ' כתב בצדק מסוים על האדנות שביטא נתניהו כלפי היהודים שאותם הוא מתיימר לייצג. לדעתי זאת לא הבעיה. למעשה, אם נתניהו היה מדבר פשוט בשם העם היהודי, היה משהו נאצל בגבורה הזאת לעמוד מול העולם.

3.

העניין הוא שנתניהו לא מייצג רק את העם היהודי. הוא מייצג כוח עצום בהרבה, קואליציה בראשה הוא עומד הלכה למעשה – כוח שאכן מאיים על האו"ם, המוסד העליון של המין האנושי (ועובדה שנתניהו הצליח לנטרל בינתיים את הצעד שבו תומכות כמעט כל מדינות העולם מלבד שתיים). לקואליציה הזו אין ממש שם, אבל אפשר למנות את הכוחות העיקריים ששותפים בה. קודם כל, שותף בה כמובן הקונגרס האמריקאי, או לפחות רובו. בנוסף, שותפות בה תנועות הימין הפופוליסטי באירופה, וחלק מהימין הפחות פופוליסטי – בעיקר בבולגריה, רומניה והבלקן. שותפות בו גם אינספור כנסיות ותנועות רוחניות מהודו ועד כוש – ממהגרים טורקים חובבי ישראל ועד הציונות הקוריאנית שהוזכרה כאן פעם. דגל ישראל הוא כבר הרבה יותר מהדגל של מדינת ישראל: לדוגמא, הוא גם הדגל של קבוצות פרוטסטנטיות מיליטנטיות בצפון אירלנד. שותפים בה גם חלק גדול מהיהודים בעולם, שבהשפעת ישראל נעים יותר ויותר לכיוון הימין. המאמר הזה, למשל, מראה איך היהודים איך המדיניות הפרו-ישראלית של הממשלה השמרנית בקנדה מושכת אל הימין חלק ניכר מהיהודים, שהיו בעבר מבסיסי התמיכה של השמאל.

ולבסוף – שותפים בו כוחות הביטחון וארגוני הביון של הרבה מאוד מדינות. כפי שתיאר כאן איתמר מן (על סמך הכתבה הזאת), ישראל עומדת בחזית המחנה המבקש לשכתב את עקרונות החוק הבינלאומי כדי להעניק לצבאות חופש רב יותר להרוג אזרחים.

במובן זה, לא נכון לומר שהעולם הוא אחד. העולם מחולק, אך לא לשני קטבים אלא לשתי רשתות.

4.

בשנים האחרונות, יותר משהיא פונה נגד המוסלמים, הקואליציה הזאת פונה נגד האנושות עצמה, במובנה כישות החותרת להתארגן מבחינה פוליטית. לא רק נגד האו"ם, אלא נגד כל הארגונים הבינלאומיים והארגונים המבוססים על הצהרת זכויות האדם והאזרח.

כעת יכול מישהו להסתייג, ולטעון שאני מבצע אידיאליזציה של ארגון האו"ם, שהוא בסך הכול גוף מושחת למדי, שאנשיו מעורבים שוב ושוב בפרשיות שחיתות ופדופיליה בקנה מידה ענק. כל זה נכון. אלא שהסולידריות עם הפלסטינים היא בדיוק אחד הדברים היחידים שבהם האו"ם מנסה דווקא להגשים את הייעוד שלו. פלסטין היא השריד האחרון של רעיון הסולידריות הבינלאומית שהיה הבסיס לקמפיינים רבים כל כך בשנות ה-60 וה-70. במלים אחרות: אם יש דבר אחד שלגביו האו"ם הוא בסדר, זה לגבי השאלה הפלסטינית. אפשר רק להצטער, שהוא לא פועל באופן דומה גם בזירות אחרות.

5.

מה שאפשר אם כן לומר, הוא שהקואליציה של נתניהו, במובנה הרחב, מבקשת לחתור כנגד פרויקט חינוכו של המין האנושי. לחילופין, אולי היא מבקשת להנחיל לאנושות חינוך אחר, חינוך אלטרנטיווי. כי מה יקרה אם הציונים ינצחו? אינני היטלר. בפועל, מה שיקרה בעצם לא יהיה הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי. תהיה זו צורת ארגון אחרת, מלכות אחרת. אלא שאת אותה מלכות שמבקשת קואליציית נתניהו להקים אי אפשר ממש לתאר במושגים הפוליטיים המוכרים לנו. הפנטזיה שלה היא תיאוקרטיה, אבל התיאוקרטיה הזאת היא נוצרית יותר משהיא יהודית.

באותו שבוע בספטמבר, חיזרה ישראל כזכור על פתחה של ניגריה כדי שתתמוך בה בהצבעה במועצת הביטחון. נדב אייל כתב על העניין במעריב –

לפני שנה בערך נכנסו שני בכירים ישראלים לארוחת ערב עם ג'ונתן גודלאק (מזל טוב), נשיא ניגריה, האיש שאמור להציל אותנו מידי המדינה הפלסטינית.  הארוחה הייתה אמורה להתחיל בשעות הערב. הם המתינו עד רבע לשלוש לפנות בוקר, ואז הושבו אחר כבוד לשולחן האוכל. אחרי שיחת נימוסים קצרה, תהה הנשיא גודלאק בפני הישראלים הנבוכים על הדמוגרפיה בישראל. "האם כולם נוצרים אצלכם או שיש גם מיעוט יהודי?", הוא שאל. שתיקה קצרה נפלה בחדר, שתיקה דיפלומטית.

הו נדב אייל. אתה כה שנון ומתוחכם. אם תתאמץ עוד קצת, אולי תצליח להפוך לירון לונדון כבר בגיל 32. אבל יש משהו שאתה לא ממש מבין. הנשיא גודלאק צדק. אנחנו באמת נוצרים. לכל דבר ועניין, אנחנו שייכים לעולם הנוצרי. למעשה הניתוח שלו הוא מדויק: יש כאן רוב נוצרי (מה שנקרא "חילונים") ומיעוט יהודי.

הסיפור שאתם חיים בו הוא סיפור נוצרי, בייביז. אך מכיוון שרובכם חילונים מאוד, או לפחות חושבים ככה, אתם מתכחשים למישור הזה, ולכן גם לא מודעים לו. השמאל הישראלי חי בקליפת אגוז שמתנודדת על פני אוקיאנוס דתי, ומנסה לשכנע את עצמו שהסירה שלו היא כל העולם. לידיעתכם, גם אירופה היא כבר לא חילונית, אם היא היתה חילונית אי פעם. למעשה, גם הצורה שבה מופיע הסיפור של ישראל בשבילכם, כאנשים המתיימרים להיות מערביים-מודרניים, היא תמיד-כבר נוצרית.

6.

אבל מה בעצם אומרת המנטרה שעליה אני חוזר באובססיוויות כל הזמן, בעניין חינוכו של המין האנושי? במקום להסביר, אצטט ממאמרו של ההיסטוריון יהושע אריאלי, "תורת זכויות האדם" –

ייתכן שעומדים אנו על סף תקופה חדשה, עידן שאותו ראתה ההשכלה הנאורה כתכליתה של ההיסטוריה: הכוונה למימוש רעיון אחדות המין האנושי מבחינת כבודו ושוויונו האונטולוגי במימד ההיסטוריה. רעיון זה הוא שגיבש את דעתו של לסינג, ולפיה תולדות הדתות והאמונות שימשו ל"חינוכו של המין האנושי" לשלמות מוסרית, לאהבת האדם ולשלטון התבונה… מסגרות הזיקה וההתייחסות של הדמוקרטיה הליברלית השתנו במאה ה-20 והן מחייבות שינוי בעולם שהפך להיות אחד, ושאינו ניתן עוד לחלוקה.

7.

כדי להבהיר כמה הנקודה הזאת של חינוך המין האנושי רלוונטית בשבילנו, אני רוצה לחזור למקור, ל"חינוכו של המין האנושי" – מאמר אלגנטי ויפה ולהפליא שכתב גוטהולד אפרים לסינג ב-1777. מה שמעניין במאמר הזה, הוא שכל המחצית הראשונה שלו לא עוסקת בכלל במין האנושי, אלא דווקא בעם ישראל.

ככלל, לסינג מפרש מחדש את מושג ההתגלות ומתאר אותה כהתפתחות הדרגתית של השכל האנושי, מפראות לתבונה ועידון. תהליך חינוכו של המין האנושי הוא הוא ההתגלות. אבל במי בחרה ההשגחה לשמש כמחנכה של האנושות? צדקתם: בעם ישראל.

בפני עם פראי זה בחר האל להתגלות, בראשונה רק שאלוהי אבותיהם… באמצעות הנפלאות, שבעזרתם הוא הוציא אותם ממצרים, ויישב אותם בארץ כנען, הוא העיד על עצמו בפניהם כאל, החזק מכל אל אחר.

כעת שואל לסינג:

אבל איזה סוג של חינוך מוסרי היה יכול להתאים לעם גס כל כך, כל כך בלתי כשיר לחשיבה אבסטרקטית, שהיה מצוי עדיין כל כך בילדותו? לא אחר מאותו חינוך שמתאים לילדים: חינוך הנעשה באמצעות פרסים ועונשים המכוונים לחושים.

ושוב:

אבל לשם מה, ישאל השואל, להקדיש חינוך כזה לעם כל כך גס, עם שאיתו נדרש האל להתחיל לגמרי מהתחלה? אני משיב: כדי שבמשך הזמן יוכל האל להשתמש בביטחון מוחלט בבנים לאותו עם כמחנכים של כל העמים האחרים. הוא גידל אותם, כדי שיהיו מחנכיו של המין האנושי. היו אלה היהודים, ורק היהודים יכלו להיות כאלה – רק הבנים לעם שחונך בדרך זו.

העם העברי היה, אם כן, כלי בידיו של האל לצורך עידון המושגים החושניים שבהם החזיק המין האנושי בימי בערותו, ולמען קידומו ההדרגתי לדת אוניברסאלית תבונית. השלב הבא בדרך ליעד זה הוא הבשורה הנוצרית, אבל גם זה לא השלב האחרון: זו מצדה תוחלף בעתיד בדת חדשה שתביא את תהליך החינוך ליעדו.

8.

יש אומרים שנושא הבשורה השלישית הזאת היה היהודי שפינוזה, או היהודי מרקס, וכו' וכו' – אולי גם פרופ' שכטמן. בכל מקרה, זה התפקיד של העם היהודי: לחנך את האנושות. כעת, אם נסתכל על מאתיים השנים האחרונות, נראה שבתוך המערך העולמי התפקיד הזה התגלם בכמה צורות. כל צורה כזאת החליפה את קודמתה, אבל גם היתה בנוי עליה.

התפקיד הראשון (1789-0) היה זה הדתי-מסורתי, כלומר העם הנבחר, העם הראשון שהאמין באל האחד. התפקיד השני (1939-1789) היה זה של היהודי המערב אירופי המודרני, סוכנה של האוניוורסליות והקדמה – מרקס, פרויד, איינשטיין וכו'. בד בבד, כדאי לזכור שליהודים היה תפקיד מעניין נוסף, שעליו ממעטים כיום לדבר. למעשה, המקור היחיד המוכר לי שממנו אפשר לצטט בעניין הזה בלי להיחשב אנטישמי, הוא "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט –

לקיומה של [מדינת הלאום] היה דרוש, החל משלהי המאה השבע עשרה, מרחב חסר תקדים בהיקפו של אשראי מדינה, בעקבות התרחבותו וגידולו של היקף האינטרסים הכלכליים והעסקיים של המדינה… לפיכך היה זה אך טבעי שהיהודים ייקראו לתרום את עזרתם, הודות לניסיונם עתיק היומין בהלוואת כספים ומכוח קשריהם עם האצולה האירופית – שלא פעם העניקה להם הגנה מקומית. אכן היה זה עניינם המובהק של עסקי המדינה החדשים להעניק להיהודים זכויות-יתר מסוימות ולטפל בהם כבקבוצה נבדלת. (עמ' 61)

אבל נמשיך הלאה. כמו שכותבת ארנדט –

 "שקיעתה המהירה של אירופה לאחר המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] מצאה את היהודים מנושלים מכוחם הקודם, מפוררים לכדי אוסף של יחידים אמידים. בעידן האימפריאליסטי איבד העושר היהודי את משמעותו… הגורם היהודי הלא-לאומי, התוך אירופי, [נהפך] למושא לשנאה כללית, משום עושרו חסר התועלת, והיה יעד לבוז בגין היותו נטול כוח. (עמ' 66)

בנקודה טראגית זו אנו מגיעים לתפקיד השלישי (או השלישי וחצי) של היהודי (1939 – ): הקורבן האולטימטיווי של הפשע האולטימטיווי. מכאן כמובן התפקיד המרכזי של יהודים בכינונם של מוסדות החוק הבינלאומי אחרי השואה. היהודים, על כל פנים, נצלבו כעם, ובכך גם כיפרו פוליטית על צליבתו של ישו. הציונות צמחה במידה רבה מתוך הפוזיציה הזאת, אך הפכה במהירות ל"יהודי רביעי" (1948 – ?), ששוב מכיל בתוכו את כל התפקידים האחרים. אלא שבפאזה הרביעית הזאת פורץ בעוצמה הולכת וגדלה התפקיד הראשון, הדתי, של העם הנבחר הכובש את הארץ המובטחת ועוקר/משמיד את יושביה. המדענים והפילוסופים, לעומת זאת, הוחלפו בסוחרי נשק וברוני גז, והדברים ידועים.

9.

 בשנים האחרונות ממש, צומח סוג של יהודי חמישי – הלא הוא היהודי של ה-BDS. שהרי, גם החרם על ישראל הוא מעין כנסייה בינלאומית שקמה אל מול הכנסייה הציונית הכלל-עולמית. זוהי כנסייה, שבה ממלאים הפלסטינים את הפונקציה של היהודים בתור הקורבן האולטימטיווי. למה דווקא הפלסטינים? לא ברור. כנראה בגלל שהאויבים שלהם הם היהודים, אבל לפטור את העניין ב"אנטישמיות" זה קצת פשטני. התמיכה בפלסטינים היא אנטישמית כמו שהמודרניות עצמה היא אנטישמית – לא יותר ולא פחות. כל הפרויקט המודרני, או הפרויקט של השמאל, מבוסס במובן מסוים על הניסיון למנוע מהתיאוקרטיה לקום – לפחות במישור הארצי. החזון של ממלכת דוד צריך להתחלף במלכות שמים האוניוורסלית של החוק הבינלאומי (או של הקומוניזם). המערך של האנושות vs. הקואליציה הציונית הוא במובן זה לא מקרי.

בעניין זה, אני רוצה לומר משהו קצת לא פופולרי. חסידי החרם מסבירים בדרך כלל שהם "נענים לקריאה הפלסטינית". אבל לפעמים אני חושד שהם נענים בעיקר לקריאה של היהודייה ג'ודית באטלר, היהודייה נעמי קליין וכו'. לא שזה כל כך נורא. אבל מבחינה מסוימת, גם בתנועת החרם נראה לפעמים שהיהודים ישלטו (או לפחות יהיו מאוד דומיננטיים) או יחוסלו (כלומר, התנועה תיעשה אנטישמית במובהק). אם היהודים ינצחו, תנועת ה-BDS תהפוך במשך הזמן למעין אנטי-ציונות, ההסתדרות האנטי-ציונית העולמית, מה שכיניתי פעם "ציון השמימית" הקמה אל מול ציון הארצית.

או בשורה התחתונה, עוד נצרות. שוב פעם נצרות.

10.

מה שבעצם ניסיתי לטעון עד כאן, הוא שכמה שלא נתאמץ ונהפוך אותו, הסיפור של "ישראל מול העמים" יהיה תמיד סיפור תיאולוגי, ולמעשה נוצרי. זה הסיפור שנתניהו מספר, אבל למעשה זה גם הסיפור שאנחנו מספרים לרוב. כל טיפה של משמעות, כל טיפה של גורליות וכל טיפה של אלימות שיש בסיפור הזה נשאבת משם.

אז מה אפשר לעשות עם המערך הזה? פעם חשבתי שאפשר לשחק עם התיאולוגיה. כלומר, כיוון שאנחנו נמצאים במקום כל כך טעון תיאולוגית (שמתם לב שאתם חיים שעה נסיעה מהמקום שבו אלוהים ירד מהשמים והפך לבנאדם??), אפשר אולי ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את התיאולוגיה נגד עצמה. שאם נתאמץ, אולי נוכל להמציא איזו דת חדשה שתבלבל את העולם הנוצרי, ותפנה את גלן בק נגדנו. למשל, לצלוב את ישו מחדש. אגב, הוא יוכל להמשיך לחיות אחר כך. שמעתי שאפילו מוחמד א-דורה עדיין חי.

אבל תיאולוגיה היא משחק מסוכן. הוא לא מומלץ לנשים בהיריון, או לגברים עם בעיות לב.
אף פעם אי אפשר לדעת מה תפעיל הדוושה שעליה תלחץ.

11.

למען האמת, זה גם ילדותי. לעומת זאת, מה שהיה כאן בקיץ האחרון לא היה ילדותי בכלל. בשונה מהרוח שעלתה מכל מה שנכתב עד כאן, נדמה לי היום שמה שצריך זה להשתין על התיאולוגיה, ולברוח כל עוד נפשנו מהתפקיד של מחנכי האנושות, על צורותיו השונות. לחיות כאילו שכל הסיפור הנוצרי הזה על העם היהודי – עם ישו, והשואה, ושפינוזה ומרקס ובנימין ונתניהו והרוטשילדים וכריס כריסטי – לא היה מעולם. יותר מאי פעם בעבר, אני מאמין שזה אפשרי. רפובליקת האוהלים היתה בסופו של דבר אנטי-תיאולוגית. היא קרתה כאן, ולא בשום פנטזיה. בגלל זה, דרך אגב, היא כמעט לא עניינה אף אחד בעולם.

האנושות לא מתעניינת בנו כשאנחנו לא משחקים במגרש של הנוצרים. העולם רואה רק את ישראל שברוח. הבשר לא מעניין אותו, וגם לא הקוטג'. אם תרצו, אנחנו ישראל שבקוטג'.

כסמל אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם. אבל כאנשים אנחנו כלום, כמו ילדים.

12.

כי כמו שציינו, העם העברי לא נבחר בגלל תכונות תרומיות כלשהן שבהן הוא ניחן. להיפך: העברים נבחרו ככלי בידי ההשגחה דווקא בגלל הגסות והפשטות שלהם. ואכן, כפי שכתב שילר, אחרי שהכלי מילא את תפקידו, אפשר היה לשבור אותו, וליצוק את התוכן בכלי אחר. והרדר אומר שבעוד עמים אחרים המשיכו להתעדן ולהתפתח מבחינה תרבותית, דווקא עם ישראל התאבן וקפא במצבו הפרימיטיווי.

ובכל זאת, הכלי עדיין כאן, בלי שום קשר ליעוד שלו.

לסינג אומר משהו מעניין בנוגע להמשך התפתחותו של הילד שזכה לחינוך, מול הילדים שגדלו פרא –

בעוד האל הנחה את עמו הנבחר בכל הדרגות של חינוך הילד, התקדמו האומות האחרות על פני הארץ לאור התבונה. רובן נשארו הרחק מאחורי העם הנבחר; אבל מעטות התקדמו הרבה מעבר לו. והרי גם זה קורה אצל ילדים שנותנים להם לגדול מעצמם. חלקם נותרים פראים לגמרי, ומעטים מצליחים לחנך את עצמם לדרגה מפליאה… [לעומת זאת], הילד שזכה לחינוך מתחיל בצעדים בטוחים אך איטיים; הוא מאחר להדביק רבים מילדי הטבע שהתרקמו טוב יותר; אבל לבסוף הוא עוקף אותם, ומרגע זה הוא יישאר תמיד לפניהם.

לכל זה יש הקשר אינטלקטואלי מסוים, שהוא לא כל כך משנה עכשיו. אבל אפשר לקרוא את זה ככה: גם אם עם ישראל מצוי במצב ילדותי, גס ומשובש יותר משאר העמים, הוא עשוי לתקן את עצמו – הפעם לא בתור שליח הנושא איזו בשורה, אלא בתור ישות העומדת כשלעצמה. זאת גם רוח התקופה: בצ'ילה, ביוון, בספרד, וכמובן כאן במזרח התיכון, פונים העמים אל המישור הגופני, הפנימי, ולא אל המישור הסמלי החיצוני. זאת התקווה היחידה, וזה הדבר היחיד שעובד.

ואכן, אני מתעקש שבקיץ האחרון, העם הישראלי זינק במפתיע זינוק נחשוני, חשף את כוחותיו הנסתרים, והגיע לדרגות של תודעה שאליהן הגיעו מעט עמים בתקופה הנוכחית. באמריקה, אומה בת מאות מיליוני בני אדם, השמאל לא מצליח להוציא יותר מכמה אלפים לחסום את הרחובות.

המהפכה הזאת יכולה וצריכה להימשך באותו מישור חברתי-תרבותי שבו היא התקיימה, כתנועה של בני אדם שמתעלמת לגמרי מההקשר הלאומי שנכפה עליהם (כן, מה שנקרא "הכיבוש"). אם היא מביטה אל העולם, הרי זה רק אל המהפכות האחרות שקורות עכשיו, ולא אל אובמה, אבו מאזן או נתניהו. בסופו של דבר, אולי דווקא מתוך אותה התפתחות פנימית בישראל תצמח בסופו של דבר בשורה חדשה למין האנושי.

אבל כרגע אסור לחשוב על זה.

עוד 30 שנה, אולי גם גבי אשכנזי יהיה בוגד

10 ביוני 2010

בקרוב מאוד (שבועיים למעשה) ייצא שליח ארץ האמורי להודו. הוא ידווח לקוראינו על התפתחויות תיאולוגיות, פילוסופיות ומיניות בדלהי וסביבותיה ויכונן קשרים עם הבלוגוספרה הפרוגרסיבית בתת היבשת. בינתיים, כמעין פרומו, נצא לגיחה וירטואלית קצרה לקצה הדרומי שלה, לאי הקסום ציילון המכונה כיום סרי לנקה. לאחרונה היו שם כמה התפתחויות שעשויות לעניין את קוראינו בישראל.

אודה ואתוודה שסרי לנקה, בה מתנהלת מלחמת אזרחים זה כמעט שלושים שנה, מעולם לא עניינה אותי יותר מדי. למעשה, כשהייתי עדיין עורך חדשות חוץ ב"הארץ", הכתבות הארוכות שפרסמנו עליה מדי כמה חודשים היו הכי פחות מעניינות לעריכה. עוד הפסקת אש, פחות הפסקת אש, מעשה טבח אכזרי במיוחד וכמובן – שיחות בז'נווה או אוסלו. לא שונה בהרבה, אני מניח, מהתגובה של עורך חדשות בגרדיאן או בלה מונד לדיווחים העתיים מישראל. בינתיים "הארץ" הפסיק לסקר כמעט לחלוטין את המתרחש מחוץ ליבשות אירופה וצפון אמריקה, ולכן גם המעט הזה על סרי לנקה נחסך ממני, הפעם כאחרון הקוראים הפשוטים.

ובכל זאת, אפילו למדינה האגוצנטרית שלנו הגיעו לפני שנה החדשות על ניצחון הממשלה על "נמרי השחרור של טאמיל אלאם" – ארגון המורדים שהחזיק בשיאו בחלקים גדולים מצפונו ומזרחו של האי הטרופי. אנשי ימין בעולם (וגם קצת בארץ) ראו זאת כהוכחה ניצחת לכך שעם מספיק כוח ונחישות ניתן להכניע את הטרור ולדכא מאבק לעצמאות של מיעוט לאומי. אפילו בחב"ד שמחו על ניצחון בני האור על בני החושך, ממש התערבות אלוהית כאילו אין מדובר רק בגויים שרוצחים בגויים, בודהיסטים בהינדים במקרה זה (אם כי אני חושד, בעקבות התחקיר הקטן שערכתי, שהעמדה החב"דית קשורה בעיקר לאינטרסים של השלוח בקולומבו, אחד מנחם מענדל קרומבי). אחרי הכל, לרגע היסטורי אחד (שאני מקווה שכבר מאחורינו) נוצר זיהוי חוצה יבשות בין כל מי שהרים נשק בזמן מן הזמנים ואתרע מזלו לא להיות מדינה – כולם אבל כולם הם "טרור". לכן הכנעת הטאמילים נחשבה לעוד ניצחון ל"מערכה נגד הטרור" ולג'ורג' בוש (למרות שבשלב זה הוא כבר חזר להשתזף בשמש הטקסנית).

לפני שנמשיך, קצת רקע שימושי: 80% מאוכלוסי סרי לנקה הם סינהלזים שדתם בודהיסטית, וכ-15% – טאמילים הינדים. כמו באזורים רבים בעולם השלישי, שורשי היריבות בסרי לנקה נטועים בתקופה הקולוניאלית. השלטון הבריטי הקצה נציגות פוליטית לפי מפתח אתני, ושינה את המאזן הדמוגרפי על ידי “ייבוא” רבבות פועלים טאמילים מהודו. אחרי מתן העצמאות ב-1948 המצב הידרדר במהירות: ב-1956 עבר חוק שהפך את שפת הרוב, הסינהלה, לשפה הרשמית היחידה במדינה, מה שאפשר לפטר פקידים טאמילים שלא דברו אותה. מייד לאחר מכן החל מאמץ לאומי ל"סינהול" מזרח סרי לנקה, כלומר לדחיקת הטאמילים שישבו שם באופן מסורתי לטובת מתנחלים סינהלזים.

בתגובה, החלו להתארגן בשנות השבעים קבוצות טאמיליות אלימות, ביניהן התבלטו עם הזמן "נמרי השחרור" הטאמילים. ב-1983 פתחו הנמרים במלחמה מתמשכת ואכזרית, מנוקדת בהפסקות אש זמניות, שגבתה את חייהם של רבבות בני אדם משני הצדדים. הצונאמי ב-2004, שהביא לסרי לנקה סיוע בינלאומי בהיקף עצום, אילץ את המורדים והממשלה לשתף פעולה בחלוקת הכסף ובעקבות זאת נפתח תהליך שלום שנמשך מספר שנים. עם זאת, כבר במהלכו הוא הופר ללא הרף וב-2008 הודיעה הממשלה על נסיגה רשמית ממנו, והחלה במסע מלחמה נחוש לחיסול הנמרים הטאמילים. כל זה הסתיים ב-16 במאי 2009. המורדים הניחו את נשקם לאחר שמנהיגיהם נהרגו, והסינהלזים והנאו שמרנים חגגו את ניצחונם.

לפרשנים במערב לא תמיד הפריע המחיר הנורא, המסמר שיער ממש, שגבה "הניצחון על הטרור”. כך למשל, בימים האחרונים של הלחימה נהרגו אלפי אזרחים שרוכזו על רצועת חוף צרה וחולית בצפון האי. הצבא הודיע להם שזה "אזור בטוח", אבל פגזיו המשיכו לנחות שם, בניסיון לחסל את שאריות המורדים שירו מבין אוהלי האזרחים (דומה קצת לטבח כפר כנא שבוצע ב-1996 תחת פיקודו של שמעון פרס). בחודשים שקדמו לכך גורשו מבתיהם 300 אלף אזרחים טאמילים. הם רוכזו במחנות מעצר מאולתרים כדי לטהר מביניהם את נאמני המורדים, ועבר זמן רב עד שבתהליך איטי, הם מורשים כעת לשוב ליישובים ההרוסים שלהם.

אולם אני לא רוצה לדבר על המחיר המוסרי של דיכוי מאבק לאומי. אני יודע היטב שזה לא מרשים במיוחד את רוב אזרחי ופרשני ישראל. הפעם, כמו שאוהבים בשמאל הציוני, אני מציע לבדוק "מה זה עושה לנו" (או להם, במקרה זה).

השבוע פרסם הגרדיאן כתבה המסכמת כמה מאירועי החודשים האחרונים: בעקבות ניצחונו על הטרור הפך הנשיא מוהנד רג'פאקסה לגיבור לאומי וסרי לנקה מאבדת אט אט את מאפייניה הדמוקרטיים. רג'פאקסה הלז, שזכה לניצחון סוחף בבחירות האחרונות בינואר, מינה את אחיו לשר ההגנה, אח נוסף לשר הכלכלה ועוד אח ליו"ר הפרלמנט. מצב החירום, שהוכרז באופן זמני עם תחילת המבצע לחיסול הטרור, לא בוטל בתואנה ש”סרי לנקה עדיין בסכנה" (בישראל זה נמשך כבר 62 שנה). והשיא: הגנרל שפיקד על המבצע, סראת פונסקה, סומן כאויב העם. הוא נעצר באשמת בגידה כי איים לספר לעולם על פשעי המלחמה שבוצעו בימים האחרונים ללחימה, ובסוף השבוע איים שר ההגנה (כאמור, אחיו של הנשיא), בראיון לביביסי, שיוציא אותו להורג בתלייה.

 

משפחת רג'פאקסה - הנשיא (במרכז) עם האשה והילדים. הבכור כבר חבר בפרלמנט

למה אני מספר לכם את כל זה? לא כי אני חושב שישראל יכולה ללמוד מסרי לנקה איך "לנצח את הטרור" או לדכא מאבק פוליטי. אני נאלץ להסכים עם עמוס הראל, שכתב שבניגוד לסרי לנקה, בישראל יש למיעוט הערבי גיבוי של מיליוני ערבים מעבר לגבול. אפילו גירוש קבוע של מאות אלפי ערבים (ולא רק הרחקה זמנית כמו בסרי לנקה) לא הספיק כדי לחסל את שאיפותיהם הפוליטיות. חשוב גם להוסיף (ואת זה עמוס הראל לא עושה) שהערבים בישראל אינם בדיוק מיעוט אלא מהווים כמעט 50% מהאוכלוסייה.

אני מספר לכם את זה כי נראה לי שאירועי השנה האחרונה בסרי לנקה מזכירים שכל ניצחון שכזה, הכרוך באלימות כה מזעזעת ורחבת היקף, הוא ניצחון פירוס ובלי קשר ישיר למחיר המוסרי דווקא. כמו בהרבה מהפכות אלימות, הטבח אוכל את בניו. העוצמה האדירה הנדרשת כדי להוציא אל הפועל אלימות שכזו אינה הולכת לשום מקום היא נשארת בידי האנשים או הממסד שביצעו אותה. הם בתורם יעשו הכל כדי לשמור על כוחם וכדי לדחוק יריבים פוטנציאליים. במקביל, כדי לשמר את ההישג יש להסתיר מהעולם מידע על הפשעים שנעשו – והסתרת מידע הופכת במהרה גם להסתרת מידע כלפי פנים, מהאזרחים עצמם. כאשר שר ההגנה של סרי לנקה משקר לצופי הביביסי, הוא משקר כמובן גם לבני עמו. לכן כדאי לו לשלטון לטפח את החרדות והשנאות בקרב הציבור, כדי שזה יאטום את אוזניו מרצון ובלבד שהממשלה תמשיך להגן עליו מפני חורשי רעתו בעולם.

קריאה באחת ההודעות שהוציא לאחרונה משרד ההגנה הסרי לנקי מותירה טעם רע, אולי כמו דז'ה וו, אולי כמו פגישה עתידית:

Certain countries and some international organisations shamefully used human rights as an effective tool to exert pressure on the Government, in an insidious attempt to bring about a premature end to the operations of the Security Forces.

Fortunately for us, we had the invincible political leadership of President Mahinda Rajapaksa, who did not yield to mounting pressure from all quarters, including a handful of local opportunistic Opposition politicians who attempted to gain petty political mileage.

Why are these organisations conspiring only against Sri Lanka? Having woefully failed in their attempt for a regime change by using a traitor such as Sarath Fonseka who was only too willing to favour war crimes' allegations, they are now resorting to everything under the Sun in an attempt to tame the leadership which had never been a Western puppet.

אני יודע: קשה לדמיין את ביבי נתניהו כולא את גבי אשכנזי ומאיים להוציא אותו להורג, ועוד יותר קשה לדמיין את גבי אשכנזי מאשים את ישראל בפשעי מלחמה. עם זאת, מוטב להזכיר שוב את הנבואה של חנה ארנדט שכבר צוטטה בארץ האמורי: מדינה שעסוקה כולה במלחמה תהיה מדינה שכל מהותה ותרבותה מלחמה, ויש להוסיף – מדינה שבתוכה מלחמה. זה לא רק בלתי מוסרי כלפי אחרים, זה פשוט בלתי נסבל לחיות כך. חלק מהנבואה הזו כבר הוגשם, ואני מקווה שהחלק הנותר יישאר על הנייר.

סרי לנקה, בכל מקרה, מדגימה את המחיר שנשלם על כך. אלא שבניגוד אליהם, אפילו ניצחון סופי ומוחלט על הטרור לא ייצא מזה. רק יותר שנאה, יותר פראנויות, יותר "בוגדים" אמיתיים ומדומים – ופחות ופחות דמוקרטיה.

***

עדכון (17:45) – באדיבות יוסף כהן, אחד מקוראיו הקבועים של הבלוג ועורך הוצאת "עברית", הגיע אליי שיר שפורסם בשנות התשעים בשער האחורי של "העיר". הנה הוא לפניכם:



נתזים (10): החיים האמיתיים אינם כאן

11 במאי 2010

אחרי שבוע מייאש, סימנים של תקווה: גורדון בראון התפטר ועשוי לסלול את הדרך לקואליציה פרוגרסיבית, ואילו כוכבו של השמאל זורח בנורדרייןוסטפליה, ומפורר את הקואליציה הגרמנית הדוחה של מרקלוסטרוולה. לעומת זאת, מפלגת הפיראטים במשבר.

ועוד חדשות טובות מבריטניה: ארבעה פילוסופים שרצו בבחירות הצליחו להיכנס לפרלמנט או לשמור על מושבם. יש לקוות שהם נחמדים יותר מיובל שטייניץ.

לפי נתונים דמוגרפיים מהעשור האחרון, הלבנים באמריקה נוטשים את הפרברים וחוזרים למרכזי הערים. תם עידן "אמריקן ביוטי"?

בניו יורקר מראיינים את אנדריי טרנובסקי, הנער הרוסי המחוצ'קן – בן 18 בסך הכל – שהגה את האטרקציה האינטרנטית של השנה. למי שעדיין לא מכיר: באתר שהקים טרנובסקי, chatroulette.com, תוכלו לשוחח, מצלמה למצלמה, עם גולשים אנונימיים מכל רחבי העולם (או לפחות להיתקל בהם מאוננים, כפי שקרה לאמורי בעת התחקיר המקדים).

בארצה של שרה פיילין דחו שוב את ההצעה להאריך את ההמנון של אלסקה ולהוסיף לו שורות המתייחסות לתושבים האינדיאנים.

ההיסטוריונים החדשים הגיעו לווייטנאם. חמישים שנה אחרי מלחמת השחרור נגד הצרפתים, כמה עיתונאים צעירים מערערים על התעמולה הרשמית.

בלה מונד נרגשים מגילוי תצלום לא ידוע של ארתור רמבו, בעת ביקור בעדן שבדרום ערביה. בהזדמנות זו, נברך על יציאת התרגום העברי לספרו הגדול של עמנואל לוינס, "כוליות ואינסוף", זה שהפך את המלים "אחר", “אחרות", “האחר" ועוד לאופנתיות כל כך. הספר נפתח בפראפרזה על רמבו: “החיים האמיתיים אינם כאן. אבל אנחנו בעולם". במקור של רמבו (ב"עונה בגיהינום"), אנחנו לא בעולם.

דני האדום" מאשים: צרפת התנתה את הסיוע ליוון בכך שהיא תרכוש ממנה נשק.

מישל אונפריי, הגירסה הצרפתית (והמתוחכמת יותר) לריצ'ארד דוקינס, הוציא ספר חדש, “דמדומי האליל". את הטיפול שהעניק לשלוש הדתות המונותאיסטיות (בספרו "המניפסט האתאיסטי"), הוא מפנה כעת נגד הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, וקובע שהיא כבר גמורה, ממש כמו המרקסיזם. הממסד הפסיכואנליטי בצרפת משיב מלחמה שערה, כולל לא מעט רמיזות מרושעות, אבל אונפריי הסרקסטי, שהוציא כבר יותר מ-30 ספרים, בשלו. אחרי הניפוץ של פרויד, יש רק אליל אחד שנותר שלם בפנתיאון שלו – ניטשה, שהוא הוא, לפי אונפריי, אבי ה"לא מודע". 

מישל אונפריי. אתאיסט, אנרכיסט, הדוניסט

חוק צרפתי מה-17 בנובמבר 1799 – שעודו בתוקף – קובע שנשים יוכלו ללבוש מכנסיים רק בהינתן סיבות רפואיות משכנעות. האסיפה הלאומית דנה כעת בביטולו. ועוד מהמאה ה-18: אסטרונאוט בריטי לוקח עמו לחלל חתיכה מהעץ ממנו נפל התפוח על הראש של אייזק ניוטון. הפעם, אם התיאוריה הניוטונית נכונה, אסור שהוא ייפול.

טד יוז – יוקו אונו של השירה האנגלואמריקאית – חוזר להיות פופולרי לאחר שתדמיתו נפגעה באורח כמעט בלתי הפיך כתוצאה מפועלם של אוהדי סילביה פלאת.

שני ספרים שיצאו לאחרונה באנגלית מצטרפים לעיסוק האינסופי בשאלה "היידגר: נאצי מניאק או סתם נאצי?" הספר האחד הוא רכילותי יותר ועוסק ברומן המדובר ביותר בתולדות הפילוסופיה (לפחות מאז סוקרטס ואלקיביאדס) בין היידגר לחנה ארנדט. הספר המעניין יותר, של עמנואל פיי הצרפתי, עוסק בסמינרים של היידגר בשנים 1933-1935, שכוללים מושגים כמו "נווד שמי" ו"רצון הפיהרר". פיי טוען לפיכך שכתבי היידגר הם "מסוכנים והרסנים למחשבה העכשווית כמו שהתנועה הנאצית היתה מסוכנת לקיום הפיסי של העמים המושמדים". חכו חכו – בקרוב הספר "היידיגר והמחשבה הפוסט ציונית".

במבי מאנטל לא לבד: לעיתונות הגרמנית יש חיבה לכתבות מופרכות על ישראל. והפעם, הטאץ מדווח שנקניק החזיר הכי טוב בישראל הוא ביפו.

אירופה צריכה להתקדם הלאה אל העתיד ולהשתחרר מרגשי האשמה הנוצריים ומהעיסוק האינסופי בשואה, הקולוניאליזם והעבדות, טוען ספר חדש.

ראיון עם טאריק עלי, הפקיסטני הכי מפורסם בשמאל ובכלל, ומהכוכבים הבולטים של השמאל החדש (הלא כל כך חדש) הבריטי.

פרופ' ג'ורג' ריקרס, פסיכולוג אמריקאי ידוע שהקדיש את הקריירה שלו לטיפולי "המרה" להומואים, נתפס עם נער ליווי בשובו מטיול תענוגות באירופה. הקהילה הלהט"בית נקרעת בין הרבה שמחה לאיד לקצת חמלה (והנה ראיון עם הנער, ג'ובאני רומאן).

השמאל הדו לאומי

18 באפריל 2010

1.

"השמאל הלאומי", המניפסט האנטי ליברלי של שמוליק הספרי ואלדד יניב, מביא לשיא תופעה שנולדה אי שם בשלהי האינתיפאדה השנייה. זהו גלגול עכשווי להתבכיינות קדומה יותר, שהיתה ידועה בשמות כמו "שמאלנים לשעבר", “שמאלנים שהתפכחו", “השמאל המאוכזב". ממה הם התאכזבו? מהפלסטינים כמובן, שאחרי עשור בו הוכפל מספר המתנחלים והקולוניזאציה של השטחים העמיקה, תקעו סיכה בבלון הנפוח שכונה "אוסלו". במקום להסיק מסקנות, להביט פנימה לשם שינוי, יניב והספרי יחד עם גדי טאוב, דן מרגלית, בן כספית (והרשימה ארוכה) — גילו את הנוסחה להצלת השמאל: עוד מאותו דבר. עוד מפא"י, עוד חולצות כחולות, עוד פוזהסוציאליסטיתלהמוניםומגדליאקירובלמנהיגים, עוד גזענות נגד ערבים ומזרחים, עוד הטוביםלטייסוהטובותלחייםרמון.

משה אורנג'דה. מי שצוחק אחרון

השמאל הלאומי הוא איתות מצוקהכותביו (ובני מינם) עדיין נהנים מהשפעה רבה, מציפי לבני ועד האחים עופר, אבל אין להם מה להגיד לציבור הישראלי. לכן הם חוזרים על הסיסמאות הישנות והשחוקות, אלה שאפילו לרבין הביאו ניצחון על חוט השערה, וזה היה לפני רוב העלייה מרוסיה ושינויים דמוגרפיים אחרים. הקבוצה החברתית שיניב ואלדד מייצגים, זו שברוך קימרלינג כינה פעם "האחוס"לים", איבדה את זה לבלי שוב: היא אמנם נהנית מהכיבוש ברמת החי"ל ובהרצליה פיתוח, אבל היא הולכת ומתכווצת מבחינה דמוגרפית ונפרדת משארית היוקרה הסימבולית שהיתה לה. אם ימצאו פעם את מכתב ההתאבדות של דודו טופז, זה מה שיהיה כתוב שם: הצ'חצ'חים ניצחו. מזמן.

עם זאת, אני שמח על תופעת השמאל הלאומי – ולא רק מפני שהפוטנציאל האלקטורלי שלה קלוש כל כך. המסכות נקרעות. במשך עשרות שנים היה "השמאל הלאומי" המובן מאליו הפוליטי. איש לא טרח לנסח אותו. היו המרוקאים שהקימו את ש"ס והרוסים שהקימו את "ישראל בעלייה". האחוס"לים, לעומת זאת, היו התקן של החברה הישראלית, אלה שאינם זקוקים להגדרה. גם האידיאולוגיה שלהם נותרה מטושטשת. כפי שכותבים הספרי ויניב, "ימני הוא שמרן, מאוהב במלים, פולמוסן", ואילו השמאל "עושה”, לא מדבר יותר מדי (סעיף 2 במניפסט האימים).

כעת הם נאלצים לדבר סוף סוף וחושפים את פרצופם האמיתי: צריך לתמוך במלחמה הרצחנית בעזה (המכונה במניפסט "מלחמונת, עזה סימן 2”), להציע לממשלה “להכות על המקום, בכוח והרבה”, להתנות זכויות אזרח בסיסיות בשירות במה שהם מכנים צה"ל 2 ("צבא החובה לישראל"), כלומר בשת"פ עם הרפובליקה הגזענית והמיליטריסטית שלהם. בקיצור: דמוקרטיה ליברלית ליהודים טובים מהמיינסטרים, דמוקרטיה מוגבלת ומפוקחת לערבים בשטחי 48 (כלומר לאלה מהם שלא גורשו), דיכוי ואלימות כלפי הערבים בשטחי 67, “קיר ברזל" מול העולם הערבי. כך מתגלה האג'נדה הגזענית שלהם קבל עם ועולם, ופותחת את הדרך ליותר לחץ וחרם.

הקבוצה שהכי מעצבנת את האלדד יניבים, הבן כספיתים והגדי טאובים היא היהודים הרעים, השמאל היהודי. עם הערבים אפשר לחיות. הם ערבים. כך גם עם "הזירה הבינלאומית". מה כבר אפשר לצפות מכמה פקידי או"ם חיוורים? כל אחד ממלא את תפקידו במשחק. אבל השמאל עושים בעיות. הם זזים, חוצים את החומות במקום לפטרל לאורכן, הם מעבירים לגולדסטון מידע על פשעי מלחמה, הם מזדיינות עם ערבים. אנשים כמו כספית, בן דרור ימיני וגדי טאוב עוסקים באופן אובססיבי בסימון גבולות, לא רק בינם לערבים אלא בעיקר בינם לבין השמאל הרדיקאלי, הבוגדני והחתרני.

2.

עמיר בניון. גם הוא נגדנו

אחת הטענות השגורות נגד השמאל הרדיקאלי – או יותר נכון, נגד השמאל היהודי הרדיקאלי – היא שהשמאל הזה מנוכר למציאות הישראלית ולקבוצת ההתייחסות שלו, ציבור דוברי העברית בארץ. במניפסט של יניב והספרי נאמר שהשמאל אכן "שכח מה זה להיות יהודי". כך טוען גם אסף שגיב, עורך כתב העת "תכלת", בסוף לא אינטיליגנטי לסקירה אינטיליגנטית שפרסם לאחרונה על השמאל הרדיקאלי בישראל. שגיב חוזר על הקלישאה לפיה צריך לעמוד במחסום ו"לתקן מבפנים".

כעת, אם ישראל היא אכן המדינה שהספרי ויניב אוהבים (והיא כזו, לצערנו), קשה להאשים אותנו בניכור. יתרה מכך, לא סביר שימדדו את המעורבות של השמאל בחברה הישראלית לפי השירות הצבאי, שהרי הטענה השמאלית אינה רק מוסרית –כלומר גורסת שהשירות הצבאי מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ורצח פלסטינים. זו טענה הפונה פנימה, קוראת תיגר על התוכן המקובל של המושג "ישראליות", ומציעה תוכן חלופי שאינו כולל את המיליטריזם האלדד יניבי.

ובכל זאת, אני רוצה להרים את הכפפה של תוקפי השמאל. אני מסכים שבשמאל הרדיקאלי היהודי לא מדברים מספיק עלינו, היהודים, וכבר כתבתי על זה בפוסט הראשון שלי בארץ האמורי, כביקורת על יצחק לאור. לכן, בהשראת ספרו מעורר המחשבה של יהודה שנהב,"במלכודת הקו הירוק", אני מציע אלטרנטיבה שמאלית, שוויונית ולאומית למופע האימים של הספרי ובני מינו: השמאל הדו לאומי.

במקום להתווכח שוב סביב ההבחנה מדינה אחת/שתיים, אני מציע הבחנה אחרת, מעוגנת יותר בקרקע המציאות: חשיבה דו לאומית מול חשיבה הגמונית.

חשיבה דו לאומית רואה את השטח שבין הים לירדן כיחידה פוליטית אחת, שניהולה מחייב שיתוף פעולה הדוק ושוויוני בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בה. קשה, עד בלתי אפשרי, להציב גבולות בין האוכלוסיות המעורבבות, ולבטח אי אפשר לחצות את מאגרי מי התהום. לכן, גם אם פורמאלית הפתרון יבוא בדמותן של שתי מדינות, המדינות הללו ייאלצו לקיים מערך צפוף של קשרים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. יתרה מכך, בישראל גופא (של אחרי החלוקה) תימשך התביעה העיקשת והצודקת של האזרחים הערבים לזכויות קולקטיביות, וקבלתה תגרור הסדרים דולאומיים בשטחי 48 (כפי שכבר מוצע במסמך "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל”). מגמה זו תתחזק אם יינתן מענה הולם לבעיית הפליטים הפלסטינים, באופן שיגדיל מן הסתם את מספר האזרחים הערבים בצד המערבי של הקו הירוק.

כמובן, אפשרי גם פתרון של שתי מדינות לפי הפנטזיה של "השמאל הלאומי", כלומר במסגרת החשיבה ההגמונית. במציאות כזו, של מדינה ענייה וצפופה (במיוחד אחרי קליטת מיליוני פליטים) לצד מדינה עשירה ומפונקת, הדרך היחידה להשאיר את הגבול סגור ואטום תהיה באמצעות שימור וביצור ההגמוניה היהודית במרחב – ורצועת עזה היא דוגמא מצויינת לכך. במציאות כזו, הכיבוש בעצם אינו פוסק ואילו הדיכוי וממדי ההרג רק מתרחבים. לפיכך, פתרון של שתי מדינות במסגרת החשיבה ההגמונית, משמעו בעצם מדינה אחת עם הגמוניה יהודית, בדומה למצב הנוכחי, כלומר דמוקרטיה לאדונים ומובלעות בנטוסטניות לילידים (נכון, כמו בדרום אפריקה). השטח שבין הים לנהר היה מחולק במאה הקודמת ל-19 שנים בלבד, וגם אז נחדר תדיר על ידי פליטים שביקשו לשוב לכפרים מהם גורשו. גם אז נשמרה החלוקה באמצעות מלחמות גבול תכופות והפלנגות של מאיר הר ציון ואריק שרון.

לפיכך, כל מי שתומך בשוויון, כלומר כל מי שהוא שמאלני, צריך לחשוב דו לאומית. אבל גם כל מי שהוא לאומי, כלומר כל מי שמזדהה עם הקהילה היהודית בארץ וחרד לשלומה, צריך לחשוב ככה. אחרי הכל, ההגמוניה הצבאית של היהודים היא הגמוניה אמריקאית במסכה, אולם אמריקה לא תהיה שם לעד. היא נחלשת כבר עכשיו. הריאלפוליטיק של אובמה מתחיל לבטא את התובנה הזו, אולם הפרשנים המלומדים שלנו עדיין מתקשים להבין את הכתובת המרוחה על הקיר. יתרה מכך, המשך ההתבצרות ההגמונית משמעו שיתוק תרבותי והמשך טיפוחה של הוויה מיליטריסטית וגזענית. מעבר לעובדה שלא כיף לחיות במדינה כזו, זה גם סותר כל רציונאל ציוני הומאניסטי.

לכן, כדי להגן על היהודים בישראל ולאפשר התפתחות ויצירתיות תרבותית יש להשתלב במרחב ולעמוד בנורמות הבינלאומיות – והדרך לשם עוברת בחשיבה דו לאומית. אתם יכולים (אבל לא חייבים) לקרוא לזה ציונות. ככה מרטין בובר והוגו ברגמן קראו לזה.

זאת ועוד, חשיבה דו לאומית גם פותחת אופציות לשוויון בתוך הקהילה היהודית. כשכתבתי קודם "הגמוניה יהודית", התכוונתי הרי להגמוניה של נוחי דנקנר, שרי אריסון, שלדון אדלסון ולהבדיל, אצולת הקרקע הוותיקה. חשיבה דו לאומית מערערת על משטר הקרקעות שהתעצב עם ההפקעה המאסיבית של 48 ועל המגמות הנאוליברליות של העשורים האחרונים (אלה ששימרו את הכיבוש באמצעים אחרים, כפי שהיטיב לתאר דני גוטוויין, למרות מסקנותיו השגויות). במסגרת שידוד המערכות הנדרש כדי לתקן את העוולות כלפי הפלסטינים, צריכה להתאפשר גם חלוקהמחדש של המשאבים, החומריים והסימבוליים, בתוך הציבור היהודי. הקבוצות שהורחקו היסטורית מהעוגה בשל הערביות שלהם יוכלו לקבל את מרכז הבמה. ערביותם של היהודים הערבים תהפוך בתוך כך לנכס תרבותי ופוליטי. חשיבה דו לאומית, איפוא, אינה רק שוויונית אלא גם יהודית. היא מונעת מתוך דאגה לאינטרסים התרבותיים, הפוליטיים והביטחוניים של הקהילה היהודית ומתוך סולידריות עם קבוצות מקופחות בתוכה.

חשיבה דו לאומית היא בראש ובראשונה פוליטית, במובן זה שהיא אינה חרדה מהמציאות אלא רואה בה כר לשינוי והתפתחות. בניגוד לחשיבה הגמונית, הנצמדת להווה מתוך אשליה שהוא לא ייגמר לעולם, חשיבה דו לאומית מביטה לעתיד אבל גם לא חוששת להביט לעבר. לעומת החשיבה ההגמונית, המשותקת על ידי רגשי אשם ו”חוק הנכבה”, חשיבה דו לאומית חוזרת לעבר כדי לחפש בו מפתח לעתיד אחר. היא לא נעולה על הפנטזיה לפיה כל הרעות החלו ב-67 ו"היה פה שמח לפני שנולדתי" (פוליטיקה היא לא נוסטלגיה, למרות שגם אני מחבב את אריק איינשטיין), אלא חוזרת ל-48 ולשנים שקדמו לה – גם כדי להביט נכוחה בעוולות שנעשו וגם כדי לאתר אופציות לקיום יהודי וציוני אחר בארץ שלנו. בקיצור: חשיבה הגמונית היא מפוחדת ומשותקת, חשיבה דו לאומית — מקווה ויצירתית.

ב-1948 כתבה חנה ארנדט, שבצעירותה היתה חברה בתנועה הציונית "ברית שלום", את הדברים הבאים:

גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנההיהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימיםתמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם כולו; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאיתוכל זה יהיה גורלה של אומה אשר – יהיה אשר יהיה מספר המהגרים שתוכל לקלוט וככל שתרחיק ותרחיב את גבולותיה – תמיד תישאר אומה קטנה מאוד מוקפת מספר גדול לאין ערוך של שכנים עוינים" (מתוך מאמרה To Save the Jewish Homeland: There is still Time).

ארנדט. עוד אפשר להציל?

בנבואת הזעם הזו נתקלתי בזמן שירותי הצבאי, כשקראתי את ספרה של עדית זרטל "האומה והמוות". לספר הזה היתה השפעה עמוקה ומעצבת עליי. הבנתי שהנבואה של ארנדט במידה רבה התגשמה. אני לא רוצה לחיות במדינה של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון, במוצב קדמי ופרנואידי של “המערב”, או יותר נכון, של האוונגליסטים המטורפים שמממנים את “אם תרצו”.

האם יכולה להיות לנו מדינה אחרת? אני מקווה. מדינה כזו צריכה להשתנות מהיסוד, מבחינת המבנה החוקי וסדר היום התרבותי שלה. פחות רלוונטי כרגע אם היא תהיה בסוף מדינה אחת מתוך שתיים, או מדינה אחת שהיא שתיים. אני נוטה לחשוב שהמבנה ההולם יותר את החשיבה הדו לאומית הוא אכן מדינה דו לאומית, דמוקרטיה הסדרית שתיתן ביטוי פוליטי ועצמאות תרבותית לשני הקיבוצים הלאומיים. אבל על זה עוד ידובר. לא חייבים להסכים. מה שכן, כדאי שיהיה לנו בסיס משותף לשיחה. לשם כך מוטב ללכת מעבר לקלישאות של יניב והספרי, ולהיות שמאל אחר – שמאל דו לאומי שחושב דו לאומית.