Posts Tagged ‘חיפה כימיקלים’

מהמוצדקות שבשביתות, וגם: בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש

30 ביוני 2011

1.

המהירות בה ירושלים נשפכת למדבר, במורדות המזרחיים שלה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. הרחקתי לשם השבוע כדי לבקר את פועלי מחצבת סלעית, ליד מעלה אדומים, השובתים זה שבועיים בדרישה לחתום עמם על הסכם קיבוצי. אם היה נחתם הסכם קיבוצי, היה זה ההסכם הראשון אי פעם שנחתם עם פועלים פלסטינים המאוגדים בארגון עובדים ישראלי. היות שההנהלה טרפדה את ההסכם – אחרי מסכת של דחיות וניסיונות לשבור את ההתארגנות פרצה השביתה הראשונה אי פעם.

מעבר לעובדה שיש פה תקדים, המפגש עם הפועלים, בשמש הקופחת, מזמן תענוג נדיר (ומותר, לשם שינוי) של היתקלות בממשי. האנשים האלה צודקים, כל כך צודקים: הם נאבקים על הלחם והמים שלהם, ועל הזכות להיאבק על הלחם והמים שלהם. באופן נדיר כל כך, אני יודע את זה בוודאות. אין פה שמץ יחצ"נות, גם לא במובן המטאפיזי שעפרי הרחיב עליו בפוסט הקודם. זה הדבר לכשעצמו. רק שלושים פועלים ושני פעילים עייפים של "מען", הארגון הקטן שאיגד את הפועלים, ובו כל העובדים, כולל המנכ"ל אסף אדיב, מרוויחים שכר מינימום.

תצלומים: אביגיל פיפרנו באר

כמו הכבישים הטובים, המנוקדים מנהרות וגשרים, והרעפים האדומים על קו הרכס, גם המחצבה הזו היא חלק מהפרויקט הקולוניאלי הישראלי, אחת מ-11 מחצבות בגדה המערבית. הסלעים הגדולים נטחנים לחצץ שבו נעשה שימוש, בסופו של דבר, באתרי בנייה בראשון לציון ותל אביב. הפועלים, כמו הסלעים, היו במשך שנים חומר מחומרי המקום. את משכורתם הם קיבלו במזומן, ללא תלושים, ללא זכויות פנסיה והבראה, נתונים לשרירות הלב של המעסיק היהודי שקיבל בשנות השמונים רישיון חציבה מהמנהל האזרחי. אבל כעת הם מתקוממים – דורשים את המגיע להם לפי החוק הישראלי, ואני תוהה עד כמה זה משבש את הפרויקט הקולוניאלי, או שמא, כפי שנהוג לומר, “מנרמל" אותו. התאוריה מאיימת להפר, אם כן, את הוודאות שאחזה בי.

האוויר חם מאוד ומאובק, והפועלים יושבים תחת יריעה שחורה, מין סוכה שנמתחה מחוץ למחצבה. כבר שבועיים הם פה, לא מרווחים פרוטה, וחלקם באים כל בוקר מיטא שבהר חברון – משלמים עשרות שקלים ביום על תחבורה. מדי פעם נכנסות ויוצאות משאיות, וכמה פועלים שוברי שביתה מפעילים את המחצבה במתכונת מצומצמת. מעלינו מרחפת השאלה המאיימת: מי יישבר ראשון? ההנהלה מסרבת לנהל מו"מ, אפילו לענות לטלפונים, אבל הפועלים נחושים.

מוסבח אל-בייד, תצלום: נועם פרנקפורטר

אחד מהם, מוסבח אלבייד, מדבר בערבית למצלמה של ידידי, העיתונאי אלי אושרוב (שכתב בהרחבה על השביתה הזו). "שביתה היא האמצעי האחרון לאדם שנמצא תחת לחץ וסבל. זו הנקודה האחרונה וההזדמנות לאדם לקבל מרחב פעולה לעצמו ולחבריו. אנחנו לא רוצים שביתה. אבל אני בן אדם, אני רוצה לשפר את המצב שלי ואת חיי ואת ביתי. אני רוצה דברים שכל אדם רגיל רוצה בשביל לחיות”.

אלי שואל את מוסבח אם זה לא בעיה, מבחינתו, שארגון ישראלי מאגד אותם. "לא אכפת לנו אם הם ישראלים, או פלסטינים. הזכויות שלך לא קשורות לצבע שלך ולמין שלך. אתה בן אדם. כשריבון העולמים ברא את האדם הוא לא ברא אותו ישראלי או פלסטיני, ברא אותו כאדם בצלמו”.

בדרכי הביתה חשבתי: איך כותבים בארץ האמורי את הדבר הפשוט הזה? כיצד אמנע מהתאוריה והביקורת לשבש את ההכרה המיידית, הבלתי מתווכת, בעוול, ובצדק המוחלט של המאבק בו?

2.

הפועלים הללו עובדים בהתנחלות, ואם ייחתם איתם הסכם קיבוצי ההתנחלות הזו תהיה יותר נורמאלית, הכיבוש יהיה יותר נורמאלי, בבחינת "נורמאליזציה של הכיבוש". העוול יישאר, שהרי הוא נובע גם (ובעיקר) מההקשר הקולוניאלי, אבל כעת הוא יתנהל במסגרת החוק. מי שיחרים את החצץ ממחצבת סלעית מפני שהוא נחצב בשטחים, יחרים גם את הפועלים הללו. אם תיסגר מחצבת סלעית, הם ייאבדו את מקום העבודה. נראה, אם כן, שגם אם המאבק שלהם מזמן אמת פוליטית ברורה ופשוטה כל כך, הצלחתו תהפוך את הבחירות הפוליטיות שלנו למורכבות יותר.

אבל אולי במקום להתלבט, אתנסה באמירה פרובוקטיבית משהו: אני בעד נורמאליזציה של הכיבוש. האינורמאליות של הכיבוש היא הנכס הגדול של הממסד הישראלי. כך אפשר להמשיך ולחשוב על הכיבוש כ"זמני", כפרויקט צדדי של הציונות, מין "גידול פרא" – כזה הנמשך בשל קונסטלציה פוליטית קונטינגנטית – ולא כמוכל במשטר הישראלי ומהותי לתרבות הפוליטית שלנו.

אני נוטה לחשוב ש"הכיבוש" – ממש המילה הזו, לא רק המציאות בשטח – היא בעייתית. היא מאפשרת החצנה והרחקה מתמדת של בעיות חברתיות. היא הפכה לקלישאה, מרכיב עיקרי בניתוח פוליטי מהסוג השטחי ביותר. המון בעיות, מאלימות בכבישים עד לאי שוויון כלכלי, מיוחסות מיידית ל"כיבוש”, בבחינת קודם נסיים את הכיבוש ואז נוכל לטפל בבעיות. אני חושד ששיח הכיבוש מסווה לא אחת שמרנות עם פוזה שמאלנית. נחירות הבוז לכל דבר שאינו בבחינת מאבק בכיבוש, כי הוא לא דחוף או חשוב מספיק – מאבקים פמיניסטיים, מאבקי עובדים, מחאת הקוטג', גלעד שליט – עוטפות את השמרנות בצדקנות.

אל דאגה: זה לא שהנורמאליזציה של הכיבוש תוביל לנורמאליות. הרי המציאות שתיחשף אחרי שהכיבוש ינורמל היא הרבה פחות נורמאלית. במקום מדינה דמוקרטית שמחזיקה תחת כיבוש זמני כמה מיליוני בני אדם, נראה את המציאות נכוחה: מדינת אפרטהייד ש-40% מנתיניה חסרי זכויות אזרח, ושביניהם לבין שאר הנתינים יש פערים כלכליים אדירים. אולי נגלה, בין השאר, של-40% האלה יש יותר במשותף עם חלק מהמתנחלים – מזרחים ורוסים שהתיישבו בפרברים המזרחיים של ירושלים וגוש דן כחלק מההיגיון הנאוליברלי – מאשר עם כמה מגדולי הפטרונים שלהם בתל אביב.


3.

נורמאליזציה של הכיבוש מאפשרת לחשוב הבחנה חשובה: בין פעולה פוליטית לפעולה הומאניטרית. הרבה ארגונים יהודים עסוקים בסיוע לפלסטינים ובהגנה על זכויות האדם שלהם. כפי שטען פה יותם פלדמן, המערכת הישראלית הצליחה לשלב יפה את הארגונים בהיגיון שלה. לא אחת זה קו הההגנה של הארגונים עצמם, לפחות במרומז, נגד ביקורת מימין. עם זאת, אני לא רוצה לתקוף את הארגונים הללו. אני מבין היטב למה קשה לעמוד מנגד, ומדוע גם הסיוע הבסיסי ביותר הוא לעתים חבל הצלה.

ובכל זאת, מוטב לצמצם פעולה הומאניטרית כזו. היא לא רק עוזרת לשמר את המצב הקיים, אלא מבנה את הפלסטינים כקרבנות תמידיים. הם עוברים רדוקציה לגופים חיים, הזכאים למינימום אובייקטיבי של מזון ותרופות, או למנה המופשטת, מופשטת מדי, של "זכויות אדם" (היגיון דומה מושל במדיניות הצבא, כפי שהראה יותם בתחקיר שכתב עבור "הארץ", יחד עם אורי בלאו).

הפעולה הפוליטית, לעומת זאת, מבקשת לשבש מן היסוד את המצב הקיים, והסובייקט העיקרי שלה חייב להיות מי שסובל מהמצב, הפלסטינים במקרה דנן, שהרי המדכאים תמיד ישאפו להנציח את המצב, גם אם מתוך כוונות טובות (ולכן מוטב, לפעמים, שיבחרו בפאסיביות). השביתה במחצבת סלעית היא במובן זה פעולה פוליטית, ואני מאמין שאפילו אם בשביל הפועלים היא כעת רק על לחם ומים, היא פתח למאבק רחב יותר. שהרי כפי שאמר מוסבח אלבייד, השביתה נועדה ליצור מרחב פעולה, ורק משעה שיש מרחב פעולה, משעה שיש לחם וכבוד עצמי, הפלסטינים עצמם יכולים לקבוע מה הם רוצים, ולא היהודים בשבילם.

נזכרתי, בהקשר זה, במאמר שמירון בנבנישתי פרסם לפני שנתיים, אבל נותר אקטואלי (כמו רבים מהמאמרים שלו, גם כאלה שפורסמו לפני עשרים שנה). "בגדה המערבית שקט", הוא הכריז, ותיאר את השגשוג הכלכלי בגדה, תחת ממשלת פיאד. לשמאל, הוא כותב, אין אינטרס לעסוק בזה, שהרי כדי לסיים את הכיבוש יש להמשיך ולראות בפלסטינים קרבנות מוחלטים. אבל לא השמאל יסיים את הדיכוי, אלא הפלסטינים עצמם, וההתעצמות הכלכלית שלהם משרתת את זה, למרות שהיא משתלבת בחיזוק השליטה הישראלית בשטח. בנבנישתי הציע לראות במגמה זו אימוץ של האסטרטגיה ששירתה את האזרחים הערבים בישראל – ויתור על המאבק האלים לטובת התעצמות כלכלית קהילתית.

אפשר לקוות שהשביתה בסלעית מבשרת על מרכיב נוסף באסטרטגיה הזו – לא רק התעצמות כלכלית, אלא שימוש גובר באפשרויות החוקיות שהמערכת הישראלית מעמידה. זה לא אומר שאנחנו בדרך למדינה דו לאומית, אלא רק שאנחנו ניצבים נכוחה מול המציאות הדולאומית שלנו, ומנסים לנצל את הסתירות והבקיעים בה כדי לעקור הסדרים פוליטיים מפלים. עדיין מוקדם להגיד איזה הסדר פוליטי צודק יהלום את המצב הזה, אבל ברור שאין טעם להיצמד לפתרון שתי המדינות: כמו המילה "כיבוש", גם הוא הפך קלישאה שמונעת מאיתנו לזהות רגעים של שינוי, לא משנה אם אלה פועלים פלסטינים במחצבה, או מתנחלים שאינם ייראים עוד את הדר הממלכה.


4.

את מאבק הפועלים במחצבת סלעית אני רואה כחלק מפוליטיקה חדשה, נקרא לה הפוליטיקה הדיסוננסית. החיבור בין ארגון עובדים ישראלי לפועלי דחק פלסטינים מייצר דיסוננס, ממש כמו מתנחלים התומכים באיזרוח שכניהם הפלסטינים. גם ההפרעות המתרבות לנאומים של נתניהו וחבריו מזמנים איזו צרימה (ועפרי כתב על זה כאן), שיש לברך עליה, למרות שעדיין אין בידינו כלים לחבר אותה להרמוניה חדשה. עדיין איננו יודעים כיצד היא תישמע.

שהרי הממלכתיות הישראלית גוועת, ויש משהו מעוות – וחסר תקווה – בעובדה שהשמאל בישראל מזוהה איתה, ואישים בו קוראים להציל אותה (כמובן, בלי לוותר על קלישאת אלטלנה). ואני אומר את זה למרות שגם אותי זה מפחיד. השבוע חלף האוטובוס שלי ליד בית המשפט העליון, כאשר עשרות דוסים צעירים, בשמלות וציציות, רצו מכל עבר – מהתחנה המרכזית, ממרכז העיר, מכיוון עמק המצלבה – אל הבניין. היה זה אחרי מעצרו החפוז, הפאתטי משהו, של הרב הגזען דב ליאור. כמו לנוכח המהפכה המצרית, אולם ללא עדנה, אחזו בי חיל ורעדה.

ובכל זאת, היות שברור לי שאת הנעשה אין להשיב, הנוסטלגיה מיותרת. במחצבת סלעית, בין פחוני שבט הג'אהלין לווילות של מעלה אדומים, הפציעה לרגע אפשרות של עתיד.


לסיום, הנה כמה דרכים לעזור לפועלי מחצבת סלעית:

תרומות יתקבלו בברכה, בעיקר מזון. לפרטים אפשר לפנות לניר נאדר, רכז מען בתל אביב (050-6839443), או לארז וגנר, הרכז בירושלים (050-7596492). אפשר גם לבוא לביקורי הזדהות בימי חול בין השעות 7:00-16:00 (השעות בהן הפועלים יושבים באוהל המחאה).

מלבד זאת, שלחו דוא"ל או התקשרו להנהלת המחצבה – בתמיכה בעובדים ובדרישה לחתימה מיידית על הסכם קיבוצי:

יחזקאל סורוקה – מנכ"ל מחצבת סלעית, טל' 02-5351726 \ 057-7620201, hezi.salit@gmail.com

הרב נתן נתנזון – יו"ר מועצת המנהלים של מחצבת סלעית, טל' 050-5536270, natannat@gmail.com

בהזדמנות זו, מומלץ לתרום גם לקרן השביתה של עובדי חיפה כימיקלים, המקיימים גם הם, זה חודשיים (!), שביתה חשובה ומוצדקת.

היחצ"נים

29 ביוני 2011

עד לפני שנתיים, יחצ"ניות היו המרכיב הדומיננטי ביותר בעולמי. אם רציתי או לא, הן היו בראש מעייניי, והעסיקו אותי יותר מכל תופעה אחרת. זמיר, היחצ"ן של שגרירות מקסיקו. יובל, דובר המועצה להשכלה גבוהה, שהפך בינתיים לדוברו של יובל שטייניץ. רינת, היחצ"נית של מכללת אריאל, שאמרה לי שאני מתייחס אליה בקרירות. וליעד, היחצ"נית של אגף התקציבים באוצר. פעם רבנו, והיא אמרה לי שאני שטוף מוח. לא ייאמן: במשך שנים היא היתה אחד האנשים המשמעותיים בחיי.

כשעזבתי את העיתון, השינוי המשמעותי והמבהיל ביותר היה שהיחצ"ניות הפסיקו להתקשר בבוקר. בבת אחת הן נמוגו מעולמי, בדיוק כמו שנכנסו אליו בבת אחת ביום שבו התמניתי לכתב.

אנשים שלא עבדו במקצוע לא מבינים עם כמה יחצ"ניות מדבר כתב רגיל ביום אחד. היחצ"ניות  הן הצד הנסתר של העבודה העיתונאית: הן לא מקבלות קרדיט, והקורא לא יודע על קיומן. טיפוסים אקצנטריים כמו רני רהב, שמופיעים כל כמה ימים בטלוויזיה, מעוררים כמובן הרבה תשומת לב וכעס צדקני, אבל למעשה הם יוצרים את האשלייה שכל שאר החדשות זה משהו אחר. מבחינה זו, העוינות שהם מושכים רק משרתת את השיטה.

אמנם, בזמן האחרון, מדברים על יחצ"נים קצת יותר מבעבר. כל מיני עיתונאים צדיקים מפריחים קלישאות, ואומרים שליחצ"נים יש השפעה מוגזמת על התקשורת. למשל בסדרה המוצלחת "העיתונאים" של עידית אברהמי, שבה מתריע רינו צרור ש"כל מחנה יחסי הציבור הוא מחנה שכל מטרתו להכניס אינפורמציה בדרכים ערמומיות לתוך טקסט שאמור להציג חדשות באופן הנקי ביותר".

זה נשמע ממש טוב, אבל למעשה אין כאן הרבה אמת. מהתיאור של רינו צרור אפשר להתרשם, שהיחצ"ן מבליח מדי פעם בעולמו של הכתב, מנסה להכניס "בערמומיות" איזו פיסת אינפורמציה מניפולטיבית, ומיד נעלם, כמו אותן תמונות נסתרות של מיקי מאוס מאונן בפרסומת לקוקה קולה. למעשה, היחצ"ן הוא לרוב זה שיוצר את הידיעה. הוא הסוכן, הוא הכוח הפועל בתעשיית החדשות. הוא הלחם, הוא המים, הוא השמן והוא היין. בלי יחצ"נים אין כיום חדשות.

כיוון שהיחצ"נים מייצרים את הטקסט, הם החלק היחיד במערכת שאינו מופיע בטקסט. מצד שני, בשונה מעיתונאים, גם לא עושים עליהם סדרות, אתרים ותוכניות טלוויזיה. בעצם, אולי היה מעניין יותר לעשות סדרה ושמה "היחצ"נים". אבל מסופקני אם זה יקרה.

וחוץ מזה, מאיר שלו לא יכתוב עליהם רומאן. גם לא צרויה שלו. אין יחצ"נים בספרות העברית.

2.

אני רוצה לתאר את האופן שבו נולדות בפועל ידיעות בעיתון. לחלק מהקוראים זה יישמע אולי טריוויאלי, אבל נדמה לי שגם קוראים ביקורתיים לא מודעים תמיד, מעבר לכל שיפוט, לאופן שבו נוצר הדבר שנקרא ידיעה עיתונאית.

כשמתקבלת ידיעה רגילה בשעות הערב, כלומר סמוך לסגירת העיתון, שעה שבה עורכי הלילה כבר שרטטו את העמוד שלהם והחליטו איפה תהיה תמונה ואיפה תהיה כותרת, אין בדרך כלל זמן לתחקירי עומק, וגם אין צורך בהם: ממילא, יש מקום רק ל-250 מלה. במצב כזה, רוב המידע של הכתב מבוסס על מי שמסר לו את הידיעה, ועל התגובה של הצד השני, אם יש כזה.

כתבים אוהבים את המושג "מקור". "המקור שלי אמר לי", הם מסבירים בחשיבות, משווים למלה איזה טון בלשי-מטאפיסי: "המקור", בגרמנית: Ursprung. למעשה, בחלק גדול מהמקרים המקור הוא סתם יחצ"ן.

זה קורה לרוב ככה: בשעה 21:23, לצורך העניין, מתקבל טלפון מהדוברת של ההנהלה. בעודה מוסרת לך בטון אחראי וצדקני את "החלטתה של הנהלת חברת x", נשמע הצפצוף של השיחה הממתינה. על הקו נמצא הדובר של ועד העובדים, זועם בדרך כלל. שני הדוברים כבר נמצאים לרוב בבית, וברקע נשמעת הילדה הפעוטה שלהם, שבדיוק נגמלת ממטרנה. הם ממהרים, כי על הקו ממתין להם הכתב של העיתון האחר, וגם אתה ממהר, כי בעודך עובר מהשיחה האחת לשנייה, מתקשרת גם עורכת הלילה, שחזרה מהפסקת הסיגריה ושואלת מתי אתה מעביר את הידיעה. כך זה קורה בדרך כלל, ערב ערב לכל אורך השבוע – לפחות בזמנים שבהם מתרחש מאבק כלשהו.

כך שצריך לזכור, שחלק ניכר מהידיעות העיתונאיות הן בפועל זה – טקסט שנוצר משיחה עם שני יחצ"נים, במקרה הטוב.

3.

ברור שמה שנקרא היום "פוליטיקה" נעשה בעיקר על ידי יחצ"נים. אבל לא רק. כשמדובר במאבקי עובדים ובשביתות, היחצ"נים ויועצי התקשורת הם האחראים לשבירת המאבק על ידי ספינים וחצאי אמיתות, אם לא שקרים ממש. וכמובן, באמצעות מתקפה אגרסיווית על הכתב המסקר. הם יודעים שהמאבק ברובו מתנהל היום בתקשורת. רק אחריהם, מגיעים אנשי האבטחה עם האלות.

אני זוכר, למשל, את מאבק המרצים הזוטרים באוניברסיטה הפתוחה, שהתרחש לפני כשנתיים. את סגל ההוראה ייצג משרד "יוניק" (Unik). את ההנהלה ייצג משרד "לגאיה" (Lagaya). "לגאיה" מרוחק מ"יוניק" כמה בלוקים במעלה רחוב החשמונאים.

מה שכונה "המאבק" היה במידה רבה מאבק בין שני המשרדים האלה – ששמותיהם לא הופיעו כמובן באף אחת מהידיעות בנושא. אפשר לומר שבשטח התרחש מאבק ממשי – שביתה ופה ושם משמרות מחאה. אבל מבחינת העיתונאי – מה כבר אפשר לכתוב על שביתה – אירוע שהוא ביסודו אי-התרחשות? מה אפשר לכתוב על משמרות מחאה, חוץ מתמונה אחת או שתיים עם כיתוב, לכל היותר? כך שאותן ידיעות קצרות שאליהן קורא העיתונים היה חשוף מדי כמה ימים היו בפועל תוצר של פינג פונג בין ההודעות לעיתונות של "יוניק" ו"לגאיה", שניסו שניהם לייצר התרחשויות.

"יוניק" הוא משרד המתמחה בייצוג ארגוני שינוי חברתי וגופי שמאל-מרכז – מעדאלה ועד רון חולדאי. "לגאיה" הוא משרד המתמחה ב"יחסי עבודה" וב"טיפול במשברים". כפי שמסביר אתר האינטרנט של המשרד –

"חברת לגאיה מומחית בהדרכה ובהכוונה בעת ניהול ובטיפול במשברים. בעת משבר יש לחברת לגאיה את היכולת לפעול בגמישות, במהירות וביעילות ולנתב את המנגנון המקצועי לטיפול במצב: הכנת אסטרטגיה לצורך ניהול משברים, ניהול תקשורתי של המשבר, הפעלת לובינג נקודתי, ביצוע מעקב שוטף אחר פרסומים ובחינת תוצאות ניהול מצבי משבר".

ואכן, העובדות של "לגאיה" פועלות במהירות ומבצעות מעקב שוטף. בערבים מסוימים, בקושי התאוששתי מ"הלובינג הנקודתי" שלהן. הן מתמחות בהודעות אפקטיוויות בסגנון:

"אנחנו קוראים לסגל ההוראה להפסיק את הפגיעה בסטודנטים".

או: "בימים האחרונים נודע להנהלת האוניברסיטה הפתוחה כי מספרם של המנחים ומרכזי ההוראה שאינם שובתים עלה… המנחים שאינם שובתים מעוניינים לקיים פעילות הנחיה כרגיל".

או: "נראה כי חברי הנציגות התאהבו במאבק והפכו את השביתה מאמצעי למטרה".

או: "הפגנה, משמרות מחאה או הקראת שירה הם לגיטימיים בעיננו ובלבד שהאדם כלפיו מכוונת המחאה ובני ביתו לא יוטרדו בחייהם הפרטיים".

אני לא מוסר כאן שום מידע סודי. אלה רק ההודעות הגלויות – לא כולל שיחות רקע וכו'. באמצעות ההודעות האלה מתנהל למעשה המאבק נגד העובדים השובתים. מה שמעניין לציין הוא שגלי גבאי, הבעלים של "לגאיה", עבדה לפני כן באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ואפילו הקימה את מרכז המידע לזכויות עובדים. יותר מכך: גבאי גם מרכזת קורסים של ייעוץ תקשורתי לוועדי עובדים.

כי ליחצ"נות אין אידיאולוגיה. או ליתר דיוק: האידיאולוגיה שלה היא היחצ"נות עצמה.

אני נזכר ביחצ"נית אחת, שניסתה לשכנע אותי לכתוב אייטם על תערוכה בגלריה כלשהי. אמרתי לה שהאמן והגלריה זכו  לדעתי למספיק יחסי ציבור בזמן האחרון. כשזיהתה את נימת הקול שלי, היא הציעה לי מיד לעשות כתבה נגדם. התברר שהיא עובדת גם בשביל אמן אחר, שהוא אויבו המר ביותר של האמן הראשון.

4.

כתבתי פעם כתבה קצרה על האשה הראשונה בארץ שעשתה דוקטורט ביחצ"נות. היא היתה בעצמה יחצ"נית. ניסיתי אז לקרוא קצת על הנושא, וגיליתי שיח"צנות נחקרת כמעט רק מבפנים, כלומר, במסגרת מחלקות לניהול או מחלקות ליחצ"נות ממש (בארה"ב זה עבר אקדמיזציה). אבל אף אחד כמעט לא חוקר את הנושא באופן ביקורתי, כלומר את תפקיד היחצ"ן ביחסי הייצור המודרניים. יחסית לתופעות אחרות שקשורות למבנים הכלכליים והחברתיים של תקופתנו, היח"צנות היא עדיין תעלומה.

מרקס אמנם לא הקדיש שום חיבור לנושא, אך גם בלעדיו אין קושי לקבוע שבעידן הפיאודלי לא היו יחצ"ניות. היח"צנית היא תופעה של הקפיטליזם המאוחר. הפצעתה של צורת הקיום הזו קשורה באופן הדוק לשינוי באופני הייצור.

זה נשמע נפוח, אבל זה בדיוק ככה. כי הדבר השני שהתברר לי, הוא שתעשיית היחצ"נות נוצרה מתוך מאבקי העבודה המאורגנת, או ליתר דיוק – מתוך הצורך של בעלי ההון לשבור את העבודה המאורגנת.

קרלה גוור, אחת ההיסטוריוניות הביקורתיות הבודדות של היח"צנות, מתארת כיצד נולדה היח"צנות כתגובה של תאגידים אמריקאים בסוף המאה ה-19 לדעת הקהל השלילית שנוצרה כלפיהם, ומתוך החשש להגברת הרגולציה הממשלתית על תנאי ההעסקה של עובדים. באותה תקופה, נשלחה בפעם הראשונה הודעה לעיתונות. אייוי לי, עיתונאי לשעבר שהפך ליחצ"ן הראשון בהיסטוריה, נקרא על ידי איל הפלדה ג'ון רוקפלר להציל את יחסי הציבור שלו אחרי הטבח בלאדלו שבקולורדו. בטבח הזה הרג המשמר הלאומי 45 בני אדם במאהל מחאה של כורי פחם, בניהם 11 ילדים. לי שלח למערכות העיתונים "רשימת עובדות" בנוגע לאירועים בלאדלו. כל השאר הוא היסטוריה.

אני מנסה לטעון שהיחצ"נים כלשעצמם הם לא רק בבחינת תופעה משנית, אלא יש להם תפקיד מהותי ואסטרטגי ביחסי הייצור, שצריך להקדיש לו תשומת לב. מובן שהם גם גורם עם אינטרס, ששואף להנציח את המצב שבו יש בהם צורך – כלומר את המצב בו תאגידים מנצלים, עושקים ופוגעים ורוצים לצאת מזה בשלום.

מה שמעניין הוא שרוב העובדים בתעשיית היחצ"נות הם בעצמם מנוצלים להפליא. ברור שיחצ"ניות זוטרות שעושות טלפונים לכתבים מרוויחות לרוב פחות מהכתב עצמו. בנוסף לכך, הן קורבן לאגרסיות בלתי מוגבלות מצד הלקוחות ומצד הכתבים. כעיתונאי חלש, אתה לא באמת יכול לשאוג על הבוס שמדכא אותך. לעומת זאת, היחצ"נית המתדפקת על פתחך היא קורבן זמין – בעיקר כשמדובר בטלפון השביעי או השמיני באותו בוקר. זהו מקצוע ממוגדר מאוד, שכמובן לוכד הרבה מאוד הומואים.

אבל יותר מכך: היחצ"נות היא הגילוי הבוטה ביותר של מבנה העבודה החדש, שבו העבודה מתרחשת לאורך כל שעות היממה. לא רק שהיחצ"ן צריך להיות זמין כל הזמן; עבודתו מבוססת על הקשרים החברתיים שלו.

דבר אחרון: כיוון שהמשרות בעיתונות הולכות ומצטמצות, ולעומת זאת היחצ"נות הולכת ומתרחבת, הרבה מאוד עיתונאים, בעיקר צערים, נאלצים לפנות ליחצ"נות. אני מכיר כמה יחצ"נים שללא ספק היו עיתונאים טובים לפני עשר שנים.

כיוון שהיחצ"נים הם היום הרבה יותר חשובים מהעיתונאים, צריך אולי לחשוב איך לשחרר אותם. אם העיתונאים יתאגדו זה יהיה טוב; אבל ביום שבו היחצ"נים יתאגדו הכול באמת באמת ישתנה.

אתם מוזמנים לתרום לקרן השביתה של עובדי "חיפה כימיקלים". אני כבר תרמתי – אומרים שזה מה שהם הכי צריכים עכשיו!