Posts Tagged ‘חיל הים’

"עדינות אינה יכולה למחות": הערה על אלימות ופעילי שלום

1 ביוני 2010

בין השנים 1945-1939 הרגו צבאות בעלות הברית מיליוני בני אדם. הם לחמו בפאשיזם ובגזענות ולמען השלום. בשנות החמישים והשישים טבחו לוחמי חופש באלפי אירופאים שבאו להתנחל על אדמותלאלהם באסיה ובאפריקה. הם לחמו בגזענות ובקולוניאליזם ולמען השלום. אבל אי שם בשנות השישים החלו לזהות את המילה "שלום" עם חבורות חבורות של צעירים יפים ובלונדינים. ירו עליהם ברובי צבע, תקפו אותם באלות, והם שרים, לא מפסיקים לשיר. כך נוצר הקישור הבא: אם אתה פעיל שלום אז אתה בלונדיני, ואם אתה פעיל שלום אתה כמובן נשמר מאלימות. כאשר את הספינה שלך שוטפים באשמורת ראשונה עשרות לוחמים חמושים, בגיבוי מסוקים, מצופה ממך לשבת על הרצפה ולשיר, רצוי באנגלית או בצרפתית.

כצפוי, מאז אתמול בבוקר מתמקדת ההסברה הישראלית באלימות שהיתה או לא היתה בספינה "מאווי מרמרה". השאלה "מי ירה ראשון?” או "מי שלף סכין ראשון?” הופכת למרכז הדיון. אבל האמת היא שזה לא משנה. ואולי כן. אדרבא: אני מקווה שהחיילים שתקפו את הספינה מהים ומהאוויר נתקלו באלימות. היא הותקפה במים בינלאומיים בדרכה להילחם באלימות גדולה בהרבה – המצור על רצועת עזה הנמשך כבר מספר שנים. כאשר על האלימות הזו נוספה האלימות מן האוויר, של טובי בנינו המסתערים בכלי המשחית שלהם – יושבי הספינה פעלו מן הדין ומן הצדק: הם הגנו על עצמם.

מוסלמי מפחיד. נכס הסברתי

אבל כאמור, "פעילי שלום" אמורים כנראה לשבת על הקרקע ולשיר; ולא פחות חשוב מכך – הם אמורים להיות בהירי עין ושיער ולדבר שפה אירופית כלשהי. ואכן, גם על הקלף הזה משחקת ההסברה הישראלית. מעבירים לתקשורת תמונות של מוסלמים זועמים ושחומים, ובערוץ 2 מוקרן סרטון ובו מוצגים "כלי הנשק" שהיו על הספינה, בליווי קריינות: מוטות ברזל, גולות וכמובן – כאפיות. כאפיות! אתם קולטים? כאפיות! זה המסר: ערבים אינם יכולים להיות "פעילי שלום", אלא רק טרוריסטים.

בתגובה, במקום להבהיר שיושבי הספינה אינם טרוריסטים, הגיע הזמן לעדכן את המשמעות של הביטוי "פעיל שלום": פעילי שלום פועלים למען החירות והשלום ונגד דיכוי ורצח – ומול רוצחים יש לפעול לעתים באלימות. אמנם נכון, כאשר אפשר רצוי לפעול ב"דרכי שלום": יש בתי משפט, חוק בינלאומי וכדומה. בשנות השישים, הדמוקרטיה האמריקאית הוכיחה שדרכי הפעולה הללו אפקטיביות לפעמים, לפחות במידת מה. אבל את התובנה שצמחה ברגע ההיסטורי ההוא – שהיתה נכונה לזמנה ולמקומה – הפכו לעיקרון מוסרי אלזמני ואוניברסאלי: לעולם לא נפעל באלימות. הרי אנו פעילי שלום.

העיקרון הזה מתוחזק על ידי גורמים שונים, בשמאל ומחוצה לו: הליברלים מתנגדים להרג באשר הוא הרג, וזרמים "רוחניים" שונים מרחיקים עד כדי התנגדות לאלימות באשר היא אלימות, כאשר “אלימות” כאן היא בהוראה הרחבה ביותר. סיפרו לי שבפסטיבל האקטיביזם האחרון, שהתקיים בסוף השבוע בהרי ירושלים, נשמעה ביקורת על אחד המיצגים. הוקרנו שם סרטים שצילמו משפחות פלסטיניות בחברון (במסגרת מיזם "חמושים במצלמות" של בצלם), ובתגובה תהה מישהו אם הצילום של החיילים, ללא רשותם, אינו בגדר אלימות.

אז כן, זו אכן אלימות. אבל זו אלימות מוצדקת. וגם אלימות חמורה יותר יכולה להיות מוצדקת – הגם שאני מסכים שחשוב לנקוט בה כמה שפחות. כאשר אפשר – ולפעמים עדיין אפשר – עדיף לנצל את ההסדרים הדמוקרטיים והבינלאומיים כדי להילחם בה. אבל לא בכדי כתבתי "לנצל" – ההסדרים הללו אינם חזות הכל, אלא אמצעי במסגרת מלחמה פוליטית. מה שאזרחים ישראלים יכולים לעשות פלסטינים אינם יכולים, במיוחד בעזה. לכן מוצדק שפלסטינים יפנו לעתים לאלימות. אבל גם אז תלוי איזו: זה לא צודק ופושע לרצוח יהודים רק בגלל שהם יהודים, אבל אולי זה כן צודק לפגוע בחיילים בשטח כבוש. זה תלוי אם יש דרכים אחרות לפעול בהן, ועד כמה הן מוצו, ועד כמה האלימות צפויה לקדם את התכלית הצודקת – חירות אישית ופוליטית, כלומר סביבה פחות אלימה בטווח הארוך יותר. גם פעילים בינלאומיים, כמו אזרחים ישראלים, יכולים עדיין לעשות הרבה מבלי לפנות לאלימות. אבל כאמור, גם לזה יש גבול: כאשר יורדים עליכם חיילים מן השמיים, זה מוצדק לחבוט בהם במוטות ברזל.

במלים אחרות, גם אם חשוב להימנע ממנה, אלימות איננה פסולה מכל וכל. יש לבחון אותה בהקשרים ספציפיים: השאלה היא לא אם אתה אלים או לא, אלא מי אתה, עד כמה אתה אלים, בשם איזו תכלית אתה אלים, ונגד מה אתה נלחם.

יש להצטער על כל אלימות, גם צודקת – ולהתאבל על קרבנותיה – וזה קורה, באופן טבעי, במיוחד אם הקרבנות קרובים אליי, פוליטית, תרבותית או משפחתית. אבל במקביל חשוב להיזכר בעובדה שיש כזה דבר, אלימות צודקת. אין עקרונות מוחלטים, נוסחאות ליברליות פשוטות כמו “אלימות היא תמיד פסולה”, שיגידו לנו מה צודק ומה לא. זה מאוד לא פוליטי (כלומר לא רלוונטי למציאות) להיתלות בעקרונות מופשטים שכאלה, גם אם זה מאפשר למאן דהו להרגיש מוסרי ויפה נפש. כדי להכריע באופן פוליטי יש ללמוד לעומק את הסיטואציה, להבין את הכוחות המתמודדים בה ולבחור צד.

חברת פייסבוק שלי, די שמאלנית, כתבה בסטטוס שלה ש"עכשיו, אחרי שפורסמו הסרטונים של דובר צה"ל, התמונה יותר מורכבת". חבל, ההסברה הישראלית משיגה את מטרתה. התמונה אכן "מורכבת", שני הצדדים היו אלימים מרגע שהחיילים נחתו על הספינה. אבל תמונת המיקרו הזו היא הכי פחות רלוונטית.

התמונה הגדולה והחשובה היא פשוטה בהרבה: מאז אוקטובר 2000 מנהלת ישראל מערכה שיטתית להרס מוסדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית עם הצלחה לא מבוטלת. במו ידיה הביאה לניצחון חמא"ס בעזה, רק כדי להתלונן מרה לאחר מכן. המצב בשטח אמנם שקט בדרך כלל (לפחות מאז הרג ברק 400 ילדים), אבל אלימות היא לאו דווקא הברזל הפוגש בעור החשוף. האלימות הגדולה באמת, הקולוסאלית, נעשית בחדרים האפלוליים של אהוד ברק ושמעון פרס, האיש שביקש למכור נשק גרעיני לאחת הדיקטטורות החשוכות והגזעניות ביותר של זמננו. אפילו ליברמן עדיף עליהם, עם הפה המלוכלך אך השקוף שלו.

מול האלימות הזו יצאה הספינה "מרמרה" להילחם, תחילה בדרכי שלום. אבל אז תקפו אותה לוחמי השייטת. איך אמר אחד מהלוחמים? “מצחיק לחשוב שככה התייחסנו לזה. אחרי שבאנו להידברות ולא להילחם, על כל אחד מאיתנו התנפלו שלושה ארבעה אנשים". זה באמת מצחיק. ככה כנראה באים להידבר: משתלשלים ממסוקים באישון לילה.

נזכרתי היום בהקדמה שכתב ז'אן פול סארטר לספרו של פרנץ פאנון, “המדוכאים עלי אדמות". אתן לו לסיים במקומי, למרות שקולו הבהיר קצת גדול על מוטות הברזל של אתמול בבוקר. הוא לקח על עצמו משימה גדולה בהרבה: להצדיק את הרג המתנחלים הצרפתים באלג'יריה. ובכל זאת, אפשר להגיד קל וחומר. אם שם האלימות היתה מוצדקת, היא ודאי מוצדקת נגד לוחמי השייטת, 75 מייל מחופי ישראל:

אני חושב שפעם הבנו את האמת הזו, אבל שכחנו אותה – שום עדינות אינה יכולה למחות את סימני האלימות; רק אלימות יכולה להרוס אותם. היליד מרפא את עצמו מהנוירוזה הקולוניאלית באמצעות גירוש המתנחל בכוח הנשק. כאשר זעמו פורץ, הוא מגלה מחדש את תמימותו שלו ולומד לדעת את עצמו בהיותו יוצר את עצמו. רחוקים מהמלחמה הזו, אנו רואים זאת כניצחון לברבריות; אבל מרצונה שלה משיגה האלימות, לאט אך בביטחון, את שחרורו של המורד, שכן אט אט היא הורסת בו ומסביבו את האפלה הקולוניאליתנשקו של המורד הוא ההוכחה לאנושיותו".