Posts Tagged ‘חיל האוויר’

אפרסקים

17 באוקטובר 2011

רתם אילני

אנחנו הטבחיות, טיפחנו קשרים עם המרכזנים כדי לקבל קווי חוץ.

כמובן שזה היה לפני הניידים. מי שהגיעה לשרת בבסיס הדרומי הענק, הוצפה מיד בבוהק שמש מסנוור וחיפשה צל קורה ואיזה יחסים עם מישהו כדי לשרוד שם. אז כשהגעתי למטבח, הוותיקות אמרו "אנחנו מביאות להם פירות, עוגות ובורקסים, שמגישים רק בחדר אוכל טייסים והם נותנים לנו קווי חוץ, לטלפן לחבר, את יודעת… תדעי לך, אם אין לך קשרים שם, את לא יכולה לטלפן החוצה. רק קצינים מקבלים קווים חופשי".  כמובן שגם אני רציתי לטלפן לחבר וגם רציתי לעשות מה שהאחרות אומרות כי כל המקום הזה הפחיד אותי. בחוש כלשהו הבנתי שעשיתי משהו בטעות, הרי אני כאן, אבל הן יהיו חברות ויעזרו לי. אנחנו עבדנו במטבח במשמרות והיינו צריכות להגיש בחדר אוכל קצינים ובחדר אוכל טייסים. לרסר"ים הגישו טבחים בנים, ולשאר, הכלליים, הם הגישו לעצמם בכלל.

ביום ראשון היה לנו זמן אחרי ארוחת בוקר וקבלת ספקים והיינו שולחות מישהי למרכזיה להביא אוכל לחמודים. המרכזנים ישבו בתוך בניין שמור, כניסה בתפקיד בלבד, אבל אנחנו נכנסנו. גם הם עבדו במשמרות והיו צריכים לענות לשיחות נכנסות ולהעביר אותן ליעדן. אם חייל או חיילת פשוטים היו מטלפנים ומבקשים בקול מהסס קו חוץ, הם היו צריכים לשאול "בתפקיד?" אם היא אמרה כן, לוחצים על הקו ונותנים. אבל זה המשיך. הם היו צריכים לעלות על הקו אחרי שלוש דקות ולשמוע האם השיחה אכן בתפקיד במקרה שלא, לנתק אותם. בגלל שהם היו בנים, החיילות היו מבקשות מהם בקול עדין ומתחטא, מפלרטט אפילו. אבל החיילים ביקשו בזהירות ונימוס מופלג.

כשבאנו למרכזיה להביא להם מאכלים, הם היו משתובבים שם אחד עם השני ועושים שיגועים בטלפון לכל מיני חיילים ובסיסים. הם היו חביבים.

אנחנו הטבחיות, היינו חיילות מופרעות. לא היינו אינטלגנטיות כמו המפענחות או הבודקות. להן היה מקצוע. גם המרכזנים היו מופרעים, לא פחות מאיתנו. כך קרה, שביום ראשון אחד חם ומלא געגועים, הבנות אמרו, רוצה ללכת למרכזיה להביא להם אפרסקים?

כן, למה לא. הן נתנו לי כובע ב' ירוק מלא באפרסקים קרים וטריים. התחלתי לצעוד בשמש , ידי מלאות בכובע, לעבר המרכזיה. הגעתי, מכיוון שהיה אסור להכנס, רק נשענתי מעט על הדלת והם כבר רצו לעברי צוהלים ומריעים "אפרסקים!." בכובע היו ארבע עשרה אפרסקים ובמרכזיה היו חמישה בנים. הם צחקו וחייכו ואמרו תודה. שבי קצת, הרסר"ית לא תבוא עכשיו. בעלה שגם הוא רס"ר חולה והיא במרפאה איתו". ישבתי ואז הם סיפרו לי שהיום באה קצינה חשובה, פתחה את הדלת, הציצה על חמישתם ובחרה לה פקיד נאה ללישכתה. היא היתה מלווה בקצין המרכזיה, הנמיכה את קולה, הצביעה על דניאל ואמרה "אותו, אני רוצה אותו" והקצין הנהן בשקט. למדתי דבר חדש. המרכזנים לא סתם יושבים פה במשמרת של חמישה על עבודה אולי לאחד. כאן בוחרים פקיד לקשט את המשרד ומי שיש לו יותר קשרים בוחר ראשון מכל מחזור שהגיע מהטירונות. דניאל אמר שהיא נראתה לו בסדר, בטח תשחרר אותו מוקדם כל יום. לא נראית אחת שתחזיק אותו סתם במשרד עד תשע בערב, בשביל להסתכל. הבנים צחקו ואמרו יאללה, בקרוב אצלנו, שנצא מהחור הזה ונראה גם חיילות נשטוף ת'עיניים, יבש פה כמו הנגב.

אמרתי להם שאני חוזרת למטבח ושיתנו לנו בצהריים קווים, אנחנו מתות לדבר עם הבית. הגרון שלי היה קצת חם מכל הסיפור הזה, אבל מה שהיה איכפת לי זה לטלפן בצהריים לחבר שלי. כי בשבת הוא לא ענה לי בכלל והיו לי דאגות. וגם, רציתי לבכות לו. הבנות אמרו לי שבמקלחות יש זיהום על הרצפה, לא להתקלח אף פעם יחפה, ורציתי לברוח הביתה ולהגיד לו שיבוא גם הוא.

הלכתי לי בשמש עם כובע בד רחב וירוק, ריק עכשיו, וג'יפ של רסר משמעת נעצר על ידי. זה היה אמגרס. באופן כללי, הוא שנא אשכנזים ונטפל לחיילות שנראו לו מצפון תל אביב ואוכלות קוטג'. ככה הוא אמר. אבל הוא הכיר אותי מהמטבח והטיולים למרכזיה, אז במקום לתקוע לי תלונה על הליכה על הכביש ולא על מדרכה, הוא אמר "עלי" והביא אותי למטבח. קצת חששתי ממנו, אבל ידעתי שהוא לא שונא אותי. אתן מביאות אוכל של טייסים לבנים במרכזיה? וואללה… וחייך לעצמו חיוך עם שיניים חזקות. עושים חיים הבנים האלה…

אני כבר חשבתי שאם החבר שלי לא יענה גם היום , אני בטח אברח אחרי המשמרת. לא איכפת לי. אם יתפסו אותי, איזה עונש יתנו לי? יורידו אותי בדרגה?

כשנכנסתי למטבח כבר היה צריך להגיש צהריים ואני לקחתי את חדר אוכל קצינים יחד עם דרורה היפה ועם דלית העצובה. גם אנחנו היינו עצובות, אבל כל הזמן צחקנו. אני ודרורה המצאנו איך לזייף פסים של הרסר"ית שלנו, מראים את זה לחיילים ששומרים בשער והם מסתכלים בקינאה ואומרים כיף לך, והיינו אלופות הבריחות. אני לחבר שלי והיא לחבר שלה. דלית לא ברחה כי היא רצתה לצאת מהמטבח ולהיות פקידה של קצין שמצא חן בעיניה אבל לא שמע על קיומה. פולה אמרה כל הזמן לי ולדרורה שהטרמפים שלנו בלילה נורא מסוכנים אבל זה לא עצר אותנו בשום רגע שהיה אפשר לברוח בו. החבר שלי לא סבל את הבריחות שלי. הוא רצה למלא את תפקידו בבסיס שלו בשקט. בלי שאופיע פתאום בעשר בלילה  בשער והש.ג יטלפן לו היא באה היא באה. אבל אני הייתי אובססיבית. החבר של דרורה עבד בחוף באילת ואהב לשתות וגם לעשות סמים וגם היא היתה אובססיבית. אבל עזרנו זו לזו וכל הבנות האחרות כמעט חיפו עלינו ודאגו מאד.

בשלוש סיימנו לנקות. ניקיתי קצת את עצמי והתיישבתי לחייג למרכזיה, מוטי, אתה יכול לתת לי קו? מי זו? אני מהצהרים, כן, בטח מתוקה, שיחקתם אותה היום עם האפרסקים עשינו מסיבה קחי… הטלפון צלצל שלושה צלצולים ואוסנת הפקידה שלו ענתה צוחקת. כשהיא שמעה אותי היא הפסיקה לצחוק ואמרה הנה הוא כאן אתמול בלילה היינו בתרגול מיוחד, חיפשת אותו? היה לי חם נורא והזיעה נטפה לי לתוך העיניים. סגרתי לפני שהוא לקח את הטלפון. אמרתי לבנות שאני נוסעת. הן התקבצו סביבי ושאלו מה קרה אבל אני אמרתי להן תנו לי לזוז. אל תדאגו, אני בסדר. בפעמים קודמות הן אמרו לי שאם הוא ככה אתי עכשיו, ברווקות, מה יהיה בנישואים. סידרתי את הכפתורים בחולצה ואת התג, כדי לא לחטוף בדרך אל השער תלונה, חטפתי את התיק שלי מהארון והתחלתי לזוז מהר מהר לכיוון השער. היה לי ללכת שני קילומטר והאספלט הקרין חום של שמש צהריים לוהטת. לא יכולתי בכלל להרים מבט מעוצמת האור שהיתה בחוץ. אבל בכל זאת, הלכתי על הכביש ולא על המדרכה.

עוד זכרונות בלתי מהימנים מבסיסי צה"ל:

מסמך וינקלר-אושר

גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

החיילים של רמת החי"ל

מסמך וינקלר-אושר

22 באוגוסט 2010

1.

היינו נואשים. ממש נואשים. שנאנו אותה עד מוות, את סרן ד"ר תמי וינקלר-אושר. היא היתה הבנאדם הכי רע שפגשתי. למעשה, כמעט כל בנאדם רע אחר שהכרתי בחיים לא היה רע במובן העמוק. אבל היא היתה רעה, ממש רעה. אכזרית, אם אפשר לומר ככה. היה בה משהו מפחיד, כמו התגלות של הרוע הטהור. היא היתה נגנית צ'לו ושחיינית, רופאה וקצינה בצה"ל. היא היתה בלונדינית, והחתימה שלה היתה בצורת מפתח סול, שאם התאמצת יכולת לקרוא בו את השם "תמי". אני הייתי חובש והיא היתה מפקדת המרפאה.

היו אנשים שלא עמדו בזה. ברוך החובש שתה כמה אמפולות של לידוקאין, ויצא על 21. עוד חובש, תומר, פשוט השתגע, נכנס לחדר של תמי עם מין צחקוק מבהיל ואמר שזה היום האחרון בחיים שלו. אבל תמי ממש לא התרגשה מזה. התאבדויות של חיילים היו מבחינתה חלק מהסיכונים של הפעילות המבצעית-מרפאתית. היא טענה שככה זה, כי האנשים שמגיעים להיות חובשים במערך הנ"ב "הם לא כוח אדם איכותי". בכלל, היא סלדה ממערך הנ"ב, והתייחסה לכל החיילים בבסיס כבעיה תברואתית.

בסוף כל יום עבודה, לפני שהיא היתה יוצאת מהמרפאה ונוסעת באוטו הקטן שלה לבסיס חיל האוויר הסמוך שבו גרה עם בעלה מפקד הטייסת, תמי היתה עושה סיבוב פרידה. בחיוך של מנצחים, היא היתה עוברת בין החובשים ואומרת: "ביי עפרי!", "ביי מישאל!", "ביי הדר!". זה היה סאדיזם טהור; היא ידעה שאנחנו שונאים אותה עד מוות. היא ידעה כמה משפילות היו התקנות שלה, וכמה אכזריים היו העונשים שלה. דווקא בגלל זה היא נהנתה לחייך אלינו ולראות איך אין לנו ברירה אלא לחייך אליה בחזרה. ככה היא היתה שולטת גם בנשמות שלנו.

בשלב מוקדם גילינו שהיא סאדיסטית, אבל אין טעם להתלונן עליה. היא היתה חברה מאוד טובה של המט"מ. הזמן היחיד שבו יכולנו להביע סוג כלשהו של תסכול היה בערב, אחרי שהיא הייתה נוסעת הביתה. כשהיינו שוטפים את המרפאה (היא דרשה לקרצף את כל החדרים פעמיים ביום), היינו שמים אביב גפן בפול ווליום ושרים בטירוף, כשמדמעות בעינינו, "צבא הגנה למות" ו"גנרל, הצבא בהלם קרב". כולנו היינו תוצרים של שנות ה-90, של "דור הפודרה".

יום אחד, בהשפעת "אור הירח", כינסתי את החובשים במועדון והכרזתי על "מרד החולשה". זה היה מרד סודי, תבוסתני. אסור היה שתמי תדע עליו, כי היה ברור שהיא תדכא אותו באכזריות. אבל האמנתי שאם נהיה זהירים, נוכל לנצח.

2.

במשך יותר משנה, תמי פשוט לא ראתה אותנו. היא הרגישה שהיא מנצחת. המרפאה תיקתקה, ולא רק המט"מ היה מרוצה, אלא גם המב"ס. היא כתבה כל מיני דו"חות על בסיס הניסויים שהיא ביצעה בחיילי הבסיס, שהקנו לה תהילה בכל החייל. הצירוף "ד"ר תמי וינקלר-אושר, סרן" היה לשם דבר. על ידי שינוי ההגדרות, היא הצליחה לצמצם בחדות את מקרי הפציעה. כולם חשבו שבגף רפואה יש הרמוניה מאז שתמי וינקלר-אושר מפקדת עליו.

ובכל זאת, הצלחנו לשנות לה את החיים. כי למזלנו (או אולי לרוע מזלנו), היה לתמי אויב מר: רופא השיניים, רונן. הוא היה טיפוס טוב מזג, עצלן, אבל עם אגו מפותח. עם המפקד הקודם של המרפאה הוא הסתדר טוב, אבל על תמי הוא לא שם וזה הרתיח אותה. כל זה התברר לנו רק בדיעבד.

יום אחד, בזמן השטיפה, צלצל הטלפון בקבלה. הרמתי את השפופרת; זאת היתה תמי, שכבר הייתה בבית. היא ביקשה ממני לגשת מיידית לקלסר הדואר היוצא שלה, ולמצוא שם איזה מסמך ולהקריא לה אותו. מוקדם יותר באותו יום, היא הודיעה פתאום שהיא הולכת למטבח של הבסיס "לבצע מעצרים". כשהיא חזרה ראינו שני טבחים מסכנים, חדשים, עומדים ליד הכביש עם התגיות האדומות של המעצר. היא חזרה לחדר שלה, שטפה ידיים, וקיבלה את החולה הבא.

אבל חוץ מהמסמך שהיא ביקשה, היה בקלסר עוד מכתב יותר מעניין. הוא היה כתוב על נייר רשמי של המרפאה. למטה הופיע מפתח סול – החתימה המפורסמת של תמי.

אני זוכר שמישאל עמד לידי. נגעתי לו בכתף והצבעתי על המכתב. הוא קרא אותו. לא האמנו למראה עינינו.

3.

כאן המקום להתעכב על דמותו של מישאל. הוא היה חייל ביישן, חייכני, עם פנים עגלגלים שנותר בהם משהו מהשמנמנות של הינקות. הוא היה אולי האדם הכי בלתי מזיק שפגשתי.

אם אפשר היה להאשים אותו במשהו זה רק שהוא היה נחמד מדי, ולכן כשהוא היה עושה ביקורות תברואה במטבח הוא היה מעלים עין מכל הזוועות שהטבחים עשו שם. אבל תמי שנאה אותו, והחליטה לחסל אותו – חייל בדרגת רב"ט. היא מצאה אינספור דרכים להתנכל לו. פעם אחת מישאל פתח עגלת אשפה כדי לזרוק את הפח והבריח חתול, שקפץ החוצה ושרט אותו. בהתאם להוראות, הוא ניגש לתמי כדי למלא דו"ח פציעה. תמי כתבה בדו"ח ש"החייל זרק אבן על חתול, ובתגובה החתול שרט אותו". אחר כך היא נתנה לו ריתוק של שבועיים, על זה שהוא רשם אקמול בעט אדום ולא כחול.

בגלל הריתוק הזה, מישאל נשאר באותו שבוע שבת, יחד עם אפרת צ'ייקובסקי, פקידת המרפאה שטענה שהיא נינה של המלחין פיוטר צ'ייקובסקי (רק לאחרונה התברר לי שזה לא יכול להיות, כי  צ'ייקובסקי היה הומו ולא היו לו צאצאים).

באותה שבת מישאל עשה את הטעות של החיים שלו. הוא ניסה להרשים את אפרת וסיפר לה על מה שהראיתי לו, וכדי להמחיש לקח דף וכתב שם כל מה שהיה כתוב במכתב. הוא גם ידע לחקות ממש טוב את המפתח סול של תמי, כי פעם, לפני הביקורת של מקרפ"ר, היא פקדה עליו לחתום במקומה על אלף רשומות ביומן המרפאה.

קראתי פעם מאמר של איזה פנומנולוג, שהוכיח שהטעות לא קיימת, כי כל מעשה מתגלה כטעות רק בדיעבד. כך שבאותו זמן שהיא קורית, הטעות לא מופיעה כטעות, אחרת לא היינו עושים אותה. בכל מקרה, מיכאל עשה טעות: הוא שכח לזרוק לפח את הדף שעליו הוא כתב. הוא השאיר אותו על השולחן של רס"רית המרפאה, בטי.

למחרת תמי הזמינה אותו למשרד. היא החזיקה ביד את המסמך, שעליו היה כתוב בכתב ידו של מישאל:

אל: המט"מ

צריך להיפטר מרופא השיניים בכל מחיר. צריך להיפטר ממנו.

למטה הופיע מפתח סול.

היא חקרה את מישאל שוב ושוב. הוא אמר לה שזאת בדיחה, שהוא רק העתיק על דף בשביל עצמו מכתב שהוא ראה בקלסר של הדואר היוצא. היא שפטה אותו מייד על "זיוף" "רישום כוזב" ו"המרדה". היא אמרה שיש לו דמיון חולני, ושהיא מעולם לא העלתה על דעתה "אפילו לחשוב דברים כאלה על קצין בצה"ל". היא אמרה שהוא לא ראוי להיות חובש, ושהיא עומדת לפסול לו את המקצוע. זה מצחיק, כי היום מישאל הוא רופא בהיידלברג.

דקה אחרי זה היא זימנה אותי, ושאלה אותי למה הראיתי למישאל את המסמך. אמרתי לה את האמת: שפתחתי את הקלסר בקבלה ואז כשראיתי את המכתב שלה גם הוא ראה. היא הנהנה.

מישאל קיבל 28 ימי מחבוש. אם היא היתה יכולה, היא הייתה שופטת אותו ליותר מזה. אבל היא לא רצתה שהדרגים הגבוהים ישמעו על הסיפור. כי תמי ידעה שעכשיו כולנו יודעים, וגם רופא השיניים יודע. כולם ידעו שגם אם המסמך מזויף, התוכן שלו אמיתי.

4.

היה מפחיד להסתובב במרפאה, כי ידענו שתמי רוצה לחסל את כולנו, ושהיא מסוגלת לזה. אחרי מיכאל, אני הייתי הבא בתור. זה היה כמו סרט אימה. אסור היה לי לעשות טעויות.

נשארו לי עוד שבעה חודשים בצבא.