Posts Tagged ‘חידון התנ"ך’

תם הטקס. יחי הטקס

22 באפריל 2010

שאול סתר

בהתאם לתוכנית השלבים של "ארץ האמורי" אנו פותחים את מגזין הרשת לכותבים אורחים. והפעם, שאול סתר כותב על חגיגות ההווה של יום השואה ויום העצמאות, על אבשלום קור ועל הזמן המחולן באופן כללי

עצמאות נקנית במאבק מר ומחירה כבד; לא כל שכן תקומת עם ישראל בארצו. אין פלא, אם כן, שיום העצמאות הוא בעיקרו יום קשה, מעיק ועצוב. מבין שלושת הרגלים הלאומיים שניחתים על תושבי ישראל מיד לאחר הפסח דווקא יום הזיכרון לחללי הצבא נראה לי, בסיכומו של דבר, השפוי ביותר. טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים: יש בהם מן הכאב והענווה, בקשת הסעד והרחמים, ותמיד מסתתר בהם פוטנציאל ביקורתי של ממש. מתוך כל "נפל למען המולדת" עולה מושג ה"נפילה". וגם אם הממלכתיות הישראלית ידעה להפוך את הנפילה עצמה לדמותה הראשית של הגבורה, קשה שלא לקרוא בה דווקא את השבר, הקיטוע, החידלון והאובדן. נפילה היא ההיפך מנסיקה (אל על), מצמיחה (כלכלית), מאחיזה (במאחזים, חוקים ולא חוקיים), מעמידה (חזקה מול אויבינו). נפילה היא תמיד גם נפילה אל התהום, ובתהום אין גבורה ואין מולדת, אפילו לא שירי זיכרון נוגים. מהנפילה ניבט האין, ואין מחשבה ביקורתית שאיננה נשענת על האין. את הממד הביקורתי ב"אליפלט" של אלתרמן/ארגוב הייתי קורא גם בהקשר הזה. לכן, הקינה על החיילים שמתו, על הכוח החסר, על ההיעדר – גם בהקשרה הממלכתי-לאומי, ואפילו ביחס לצבא הישראלי – שונה מהילולת היש הוודאי והקיים. על הצבא ככזה, יש לזכור, הרי לא מקוננים לעולם; אותו רק חוגגים.

רודולף טגנר, "ניצחון". טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים

והחגיגות הן כפולות. יום השואה הפך כבר מזמן ליום חג לאומי, מישנה יום עצמאות. עפרי כתב על כך בחדות. גם בו, כמו ביום העצמאות, מתגאים בצבא ובמדינה ואם מקוננים על משהו הרי זה על היעדרם של מוסדות אלה – צבא ומדינה – בתקופת מלחמת העולם השניה (כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות גדולות וחזקות יותר מישראל, וכאילו היה הצבא הישראלי עומד מול רומל באל עלמיין ומציל את יהודי המזרח התיכון מהשמדה). אבל היעדרם של מוסדות כוח מדיניים שונה מאוד מההיעדר שנותר במותם של אנשים; ומילויו של אותו היעדר – הרי עכשיו יש לנו צבא ומדינה – הופך ביום השואה לכה ודאי ומוחלט, עד שהיום הזה הוא גולת הכותרת בהילולת היש השריר והקיים של זמננו שלנו. העבר היה נורא, העתיד מאיים, אבל ההווה נהדר. כל מי שרוצה לשנות את ההווה הזה – החל בשלום עכשיו, עבור דרך ענת קם וכלה באחמדיניג'ד – מתנקש בהווה מטעם העתיד, ולמעשה מתוך העבר.

כל זה נכתב כדי לומר משהו על חגיגות ההווה של יום העצמאות, המתקיימות בצורת טקס הולך ומתמשך: הטקס בהר הרצל, מסיבות יום העצמאות, השידורים הממלכתיים בטלוויזיה, המנגל של צהרי היום, טקס הענקת פרסי ישראל – הישראליות מעמידה את טקסיה הרבים, ואל מול טקסים אלה היא קוראת לנו לגבש עמדה: להיעתר להם ולחבור אליהם, או שמא להתגייס אל הטקסים שכנגד (טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי של יש גבול, למשל); או אולי להתנגד לעצם היום, להתחרש לטקס ולסכל את עצם הקריאה לטקסיות; או אפילו לא לגבש עמדה מראש, אלא להתגלגל ולפעול לפי מצב הרוח, או לפי החלטת החברים. כל אלה הן עמדות. אולי זהו טיבה של הממלכתיות הלאומית, שבכוחה הרב היא קוראת לנו לגבש עמדה – באשר זו תהא – כנגדה; זו ההסבה אל הלאומיות, האינטרפלציה של הסובייקט הלאומי.

דבר, 9.6.1940. כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות חזקות יותר מישראל

העמדה שכנגד היא הרבה פעמים עמדה נגד. קל היה לי לגבש עמדה זו בעודי עובר הלוך ושוב בסלון של הוריי בבוקר יום העצמאות, שומע חלקיקי משפטים ורואה שברי דימויים מחידון התנ"ך העולמי. המפגע התרבותי הזה הוא עדות לברבריות של הלאומיות המופיעה ונצרכת, פעמים רבות, כתרבות גבוהה. ותרבות גבוהה בישראל משמעה תרבות עם טעם של פעם, תרבות מפא"י-מפד"ל, ציונית-יהודית, אשכנזית/צברית, המשודרת בערוץ הראשון, בעברית צחה והרבה אהבת מולדת; או בקיצור, אבשלום קור. ואכן, כך הודיע אבשלום קור בריאיון ל"הארץ" לקראת חידון התנ"ך שבהנחיייתו: "נטישת העברית היא הבעיה העיקרית שלנו. אני שומע רבנים אומרים 'אוקיי'. מאין הדבר הזה? הם הרי לא שמעו אף אחד מאבותיהם אומר 'אוקיי'. העברית היא טעם החיים של העם. אם עם דבק בשפתו הוא חי.”

אוקיי, כל זה נשמע טוב ויפה ונכון. ובאמת, איפה במקורות יש אוקיי? ומה מרשים יותר בהפניית האצבע המאשימה לרבנים (ולא לנוער), ובהתרכזות בעברית האהובה כסלע קיומנו (ולא במערת הכותל)? אלא שקור טועה ומטעה: הנחת היסוד של דבריו, כה בסיסית עד כי אינו טורח אפילו לומר אותה ממש, לפיה אבותיהם של הרבנים דיברו עברית חסרת בסיס. שפת הדיבור של “אבותיהם" של הרבנים – אם אלה נולדו לפני שנות העשרים של המאה העשרים (ובמקרים רבים, גם לאחריהן) – לא היתה עברית: היא היתה יידיש, מרוקאית, גרמנית, עיראקית, או – שומו שמיים – אנגלית; מכאן שחלקם אכן שמעו, ומוסיפים לשמוע,"אוקיי" מפי אבותיהם. עברית כלשון דיבור וכשפה לאומית הינה תופעה חדשה למדי, העומדת אמנם בבסיס הציונות אך לא בבסיס התנ”ך. או מוטב, עומדת בבסיס הניכוס הלאומי של התנ”ך.

לכן, כשקור מתבל את לשונו העברית הצחה בביטויים כמו "אבנר בן נר עשה מילואים אצל שאול המלך", "הוא חתם קבע בצבא", “הוא יכול להיות שר ביטחון מצוין בממשלת דוד" וכיוצ"ב, הוא איננו דובר את לשון המקרא יותר מאשר הרב שאומר "אוקיי". נהפוך הוא, קור משתתף בהרקה של לשון המקרא (צבא, ממשלה, ביטחון) אל השפה העברית-ישראלית של ימינו (או נכון יותר, של ימי הערוץ הראשון), כאילו מאז ומעולם הורו מילים אלה על לשכתו של אהוד ברק, על הסלון האווירי בפאריז ועל מלחמת החורמה בפלסטינים. כדאי, בהקשר זה, לקרוא את גלעד צוקרמן , וכן את המכתב שהיה כבר למפורסם של גרשום שלום לרוזנצווייג המזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של ה"חילון" א-לה אבשלום קור של השפה העברית (דווקא עם שאילת מילים משפות לועזיות לא היתה לשלום בעיה, ד"ר קור, אוקיי?).

שלום. הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה

כך גם כשקור מצטט כל שטות פזמונאית שנכתבה בשישים שנות קוממיות; מה בין התקניות המאוסה הזו לבין התנ"ך ולשונו? או אז הופך חידון התנ"ך לחגיגה לאומית של ממש, וכל זאת עוד לפני שאלת ראש הממשלה. חגיגה זו מתעלמת מהקיום היהודי מחוץ לגבולותיה של ישראל, בעבר ובהווה, ממש כשם שהיא מתעלמת מכך שחלק מהמתמודדים בתחרות אינם ישראלים, אינם דוברי עברית מודרנית, אינם בקיאים בתולדות הזמר העברי, ועם זאת קוראים מיומנים בתנ"ך העברי ומשננים על פה את פסוקיו הרבים. הצהרות ההבל של מארגני החידון ופרנסיו, לפיהם המתמודדים מהמדינות השונות "יעלו" בסופו של דבר לישראל על מנת שיוכלו להמשיך וללמוד את ספר הספרים, מחמיצות לגמרי את לימוד התורה כפרקטיקה גלותית, טקסטואלית ולא טריטוריאלית (פעמים רבות, גם אם היא נערכת בתחומי ישראל).

טקסי יום העצמאות פונים, רובם ככולם, לרקיחת הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה, המצליח לאגור לתוכו כל פיסה מן העבר. לכן קשה לי, בשונה מגל, להיות שמח ביום העצמאות. אבל באותה מידה, קשה לי להתעלם מכל טקס באשר הוא, כלומר לכפור בעצם הטקסיות, ולחיות את מהלך הזמן החילוני לגמרי של מה שהיום מקודד (בשמצה) בשם "מדינת תל אביב". הזמן המחולן, צריך לזכור, הוא זמנו של ההווה הנצחי, הווה הטוען למלאותו ולתוקפו; פעמים רבות הוא חובר לאינדיבידואליזם ניאו-ליברלי מייאש (ומיואש), מדכא (ודכאני). מה נותר, אם כן, בין הטקסיות הלאומית המחשלת עבר והווה לבין האין-טקסיות החילונית שמפנה עורף לכל תו מן העבר? זו השאלה שהייתי מעוניין לגולל לפתחם של קוראי וקוראות "ארץ האמורי". מקס ובר אמר פעם שהאדם המודרני החליף את תפילת השחרית בטקס קריאתו של העיתון היומי. כוונתו היתה גם שביכולתו של העיתון, כמו התפילה, ליצור את הקהילה (גם אם המודמיינת) שאליה הוא פונה. האם, ואם כן באילו מובנים, נכון הדבר גם לגבי הבלוג הזה?