משפטים שהיפסטרים תל אביביים אומרים זה לזה בנוגע לבחירות בעודם לוגמים קפוצ'ינו עם חלב סויה דל

סקוט

חד"ש? התברגנו. אני מצביע דעם.

חד"ש? הסטליניסטים האלה?

חד"ש? אתה יודע שהם תומכים בטבח בסוריה?

חד"ש? אין להם אישה או מזרחי במקום ריאלי.

חד"שׁ? נראה עם מי הם יחתמו הסכם עודפים.

חד"ש? יש להם הסכם עודפים עם רע"ם-תע"ל. רוצה להכניס לכנסת את הנציג הבא של האחים המוסלמים?

אני מצביע חד"ש ומשכנע לפחות שני אנשים שאני מכיר להצביע לעבודה. חשוב ששלי תרסן את ביבי.

אם פוסלים את חנין זועבי אני לא מצביע בבחירות.

אני לא מצביע בבחירות.

אני מצביע לבן ארי. השיח הגזעני שלו מנכיח את האתגר הפלסטיני ואת אתגר הפליטים.

אני מצביע לבן ארי. לפני שיהיה כאן טוב צריך להיות ממש רע.

מרצ? יש לי חשבון איתם עוד מהגירוש של 92 (אז מה אם הייתי בכיתה ו').

מרצ? אין להם אף מזרחי ברשימה.

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני ושאלעזר שטרן הומופוב?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני, שאלעזר שטרן הומופוב ושמאיר שטרית יזם את המאגר הביומטרי?

לפיד? הוא בכלל לא חתיך.

ש"ס? אין מצב. אבל אולי אמסלם, הוא פאנקיסט.

ארץ חדשה? יהיה משעמם בלי רני בלייר בנחמה. אני גם חושב שבתור קולנוען הוא נכשל בגדול עם הסרטונים שלהם. בוא נגיד את זה ככה: אייזנשטיין זה לא.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, והתקווה לא תגיע מהפוליטיקה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, התקווה לא תגיע מהפוליטיקה ומוקד הכוח הגלובלי האמיתי כיום הוא צוויצר.

גרפיטי שמאלני נגד ג'נטריפיקציה בנויקלן, ברלין (מקור: היפסטר אנטיפה).

לא זמן טוב לתקוות

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face

.

(כולל נספח)

.

 כבר מהערב הראשון של מחאת האוהלים, ניסו כל מיני כותבים ומשקיפים, אוהדים יותר ופחות, לאפיין את הפרופיל הסוציולוגי של משתתפיה. כמו שכבר נכתב כאן בקיץ, בכל העולם הפנתה התקשורת שוב ושוב את אותה שאלה אל הצעירים ברחובות: "מי אתם?". באותו אופן, ניסה עודד היילברונר לאפיין כאן את המחאה מבחינה מעמדית. מסקנתו היא שהמחאות של השנה האחרונה בישראל ובשאר העולם אינן אלא "מחאת הצעירים הבורגנים", ולכן אינה בבחינת מרד אמיתי.

אני רוצה לטעון שהיילברונר צדק בדיאגנוזה, אבל טעה בפרוגנוזה. מחאת האוהלים היא אכן מחאה בורגנית בעיקרה; ועם זאת, הדבר לא גורע בכלום מהפוטנציאל הרדיקלי שלה.

אבל צריך להעיר הערה מקדימה כלשהי. ראשית, שמחאת האוהלים אינה רעיון תיאורטי אלא דבר שקרה באמת – אף על פי שיש המנסים כבר להכחיש את עצם התרחשותה, והיו אף שניסו להכחיש זאת עוד בזמן שמאות האלפים צעדו ברחובות. שנית, לא ברור מה יעלה בגורלה של תנועת המחאה, והתשובה תלויה בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו. אבל להגיד עכשיו שהמחאה היתה חייבת להיכשל זה קצת קל מדי. ביולי, כשנתניהו כינס את מסיבת העיתונאים השנייה שלו וכשמתן וילנאי הזהיר מפני אנרכיה, זה היה הרבה פחות ברור. כמו ביוון, שבה מחאות פוליטיות נרחבות מתרחשות ברמות שונות כבר כחמש שנים, כך גם כאן אש המחאה צפויה בהחלט להתלקח מחדש בתנאים מתאימים – בעיקר קריסה כלכלית שעוד תבוא.

על כל פנים, בנקודה הנוכחית, נדמה לי שניתן לומר שבני המעמד הבינוני עד בינוני-גבוה – ובניסוח אחר: אשכנזים, תושבי גוש דן, מצביעי חד"ש-מרצ-קדימה – אכן היו הכוח הדומיננטי במחאה, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת הדומיננטיות שלהם בהנהגה. אני לא מפחית מערכן של התארגנויות אחרות של קבוצות שאינן שייכות למעמד הבינוני. להיפך – הלוואי שהן היו נרחבות יותר. אבל בפועל, אפשר לדעתי לומר שלהתארגנויות האלה לא צברו מאסה קריטית, ובנוסף כלל לא בטוח שהן רצו לזהות את עצמן עם הזרם המרכזי של המחאה. במידה רבה, אפשר לראות בכמה ממאהלי הפריפריה דווקא תגובת נגד שיצאה נגד "דפני ליף" ומה שזו ייצגה.

.

.

נשאלת השאלה: מדוע רבים בשמאל מזלזלים כל כך במחאה של המעמד הבינוני, ונבהלים כל כך מהאיפיון הזה? התשובה היא, שהאיפיון הזה מזכיר לאנשי השמאל עובדה מביכה: שהם בעצמם שייכים למעמד הבינוני (ומעלה), גם אם חלקם (בהחלט לא כולם) מתרוששים בקצב מואץ. השמאל הרדיקלי בארץ סובל מאיזו תודעה כפולה: כיוון שהמפלגה העיקרית שמייצגת אותו היא חד"ש, יש לו לכאורה אופי קומוניסטי-אנרכיסטי, למרות שלא ברור אם רוב התומכים של השמאל באמת יכולים להגדיר את עצמם קומוניסטים או אפילו מרכסיסטים – שלא לדבר על מרכסיסטים-לניניסטים.

בקיצור, לכאורה השמאל אינו פועל למען המעמד שלו, אלא למען המעמדות העשוקים. זאת אף על פי שהמעמדות העשוקים, ברובם המוחלט, לא רוצים בשמאלנים בתור מגיניהם. השמאל מאמין שהוא צ'ה גווארה, אבל בסתר מעריץ את סטיב ג'ובס. אני בסך הכול ממליץ לו להעריץ את רובספייר.

אלא שכעת עולה שאלה מתבקשת: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, אז מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בניסוח מסורתי יותר: האם הפרולטריון אינו היחיד שמסוגל לחולל מהפכה?

כל זה היה נכון אולי לזמנים אחרים. מה שהיילברונר ואחרים לא מבחינים בו זה שהזמן העכשווי עומד בסימן התובנה שהקפיטליזם, המשטר הכלכלי של הבורגנות, הוא פשוט לא אופציה. האופציה היא פאודליזם אותוריטרי או משהו אחר.

.

.

קחו למשל את יוון. הרי אי אפשר להגיד לאנשים שנמצאים שם ברחובות: "יאללה, עצלנים, פנטזיונרים, תחזרו לעבוד". כי אין במה לעבוד. אין כלכלה לחזור אליה, ואין מה להפסיד. הכלכלה האולטרה-קפיטליסטית (ואם ביוון עוד אפשר להסתייג שהיו בה מרכיבים של סוציאל-דמוקרטיה, אז בוודאי באיטליה של ברלוסקוני או באירלנד) קורסת, וזה לא באשמת שום אויב חיצוני אלא באשמת הכשלים הפנימיים שלה. בישראל לכאורה יש עדיין "כלכלה", אבל נראה שחלק ניכר מהאוכלוסייה מרגיש שמה שנקרא כלכלה פועל נגדו, ולא למענו. מבחינה זו, אפשר רק לשבח שוב את התודעה המהפכנית שהייתה חבויה תחת שכבות עמוקות של ציניות בקרב צעירי הבורגנות הישראלית: בשונה ממדינות אחרות, לא היינו צריכים לחכות שהבורסות יקרסו כדי לצאת לרחובות. גרמנו לבורסות לקרוס בעצמנו.

היילברונר מפספס את הפיכתה של הבורגנות למעמד מהפכני – התהליך הכי משמעותי שקורה עכשיו במערב. רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר של עצמם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית על פיה אנחנו ב"עסקים כרגיל". אלא שהיילברונר הציג בפוסט שלו כל מיני התרחשויות מהפכניות במאה ה-20, אבל לא הזכיר את המהפכה הבורגנית הכי חשובה בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית הגדולה.

הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד בקיץ מבטאת תשוקות לא מנוסחות של האוונגארד המהפכני, שבעצם באו לידי ביטוי רק באופן דימויי. אם נשאב השראה מהיצירה הזאת, אפשר להסתכל על המהפכה הצרפתית, ובמיוחד בפאזה היעקובינית שלה, בתור מודל לא רע בכלל למהפכה בורגנית, מהפכת ונילה רדיקלית.

.

.

המהפכה הזאת יכולה גם ללמד אותנו איך נראית "בורגנות מהפכנית", ומהי הדינמיקה של התרחשות מהפכנית מרעידת עולמות שמתרחשת דווקא בשל מאבק כוחות בין אליטות. שהרי, כפי שהראו ההיסטוריון אלפרד קובן והיסטוריונים אחרים, הכוח שהניע את המהפכה הצרפתית היו כמה מאות עורכי דין בעלי משרות מנהליות, שמנו רוב מוחלט מחברי המהפכה המכוננת. אלה היו מתוסכלים בשל קריסת שטרות החוב שלהם ערב המשבר הכלכלי החמור, ובשל מחסור במינויים ובתקנים בשירות המדינה – ולכן הפילו את המשטר. קובן מצטט את אדולף תייר (Thiers), שטען כי "אילו כונן הכתר שוויון מסוים במינויים למשרות והיה מעניק ערבויות מסוימות, היה נעלם מקור ההתמרמרות העיקרי". זה נכון למדי לתקופתנו.

מבחינה זו, קובן מוכיח שאפילו את המהפכה הצרפתית הגדולה אפשר לפרק עד כדי כך בדיעבד, שניתן יהיה לתאר אותה כ"אירוע שלא קרה" (הוא מכנה אותה "מיתוס"). ובכל זאת, אפשר גם להסיק מסקנות אחרות –שמתוך נסיבות "מקריות", אינטרסנטיות, ולכאורה מגוחכות כאלה, נולדה המהפכה שיצרה את העולם המודרני.

באותה מידה, אפשר בהחלט לטעון שהמחאה החברתית בישראל נוצרה מתוך מאבק בין שתי אליטות: צאצאי האליטה האחו(ס)"לית (שלמדה במהלכה לתבוע מחדש את ה-ס' שלה) נגד האליטה הפלוטוקרטית-פאשיסטית שמטפח נתניהו. בפוליטיקה ממשית ולא מדומיינת, כל זה לגיטימי לחלוטין. כן, אנחנו חושבים שההמונים של תל אביב ראויים יותר לייצג את רצונותיה של הרפובליקה מההמונים של עופרה וגילה – אז מה? בעניין זה אפשר לצטט את מה שכותב קובן בדבר מאבקו של רובספייר בז'ירונדיסטים –

.

פריז, "מבצר החופש", היה בה כדי לגלם את המוקד החיוני לדעת הקהל. רובספייר ראה, כמדומה, את הבירה כמגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו […]. הרעיון היסודי היה המודל הדמוקרטי כמובחן מהרעיון האריסטוקרטי של הייצוג. הוא לא תפס, שלאמיתו של דבר לא יכלה פריז, ועוד פחות מכך ההמון הפריזאי, להיחשב מופת לצרפת כולה.

.

אפשר לראות במאבק בין דפני ליף לאיציק שמולי מעין מאבק בין היעקובינים הדמוקרטים-רדיקלים, שרואים בתל אביב את מגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו, לבין הז'ירונדיסטים, הבורגנים האמידים חסידי המלוכה הקונסטיטוציונית. כיוון שהמהפכה לא היתה אלימה, שמולי לא צעד אל הגיליוטינה, וגם מליף נחסך התרמידור שלה. אך בנוגע להערתו האחרונה של קובן, בדבר חוסר יכולתה של פאריז לייצג את צרפת כולה – אפשר רק לומר שזוהי שאלה של פרשנות. בסופו של דבר, כמו שכתב ולטר גראב –

.

הבסיס הסוציאלי של היעקובינים היה צר והם היוו בעצם רק שכבה קטנה באוכלוסיית צרפת, היא הבורגנות העירונית הזעירה וחלק מבעלי המקצועות החופשיים.

.

ועם זאת, לפי גראב, היעקובינים של פאריס הם שהצילו מאבדון את המהפכה, "את רעיונות השוויון והחירות, ואת תקוות העם הצרפתי, כמו גם תקוותם של העמים האחרים, לעתיד טוב יותר".

המהפכה הבורגנית היא חתרנית דווקא מכיוון שהיא חמקמקה. מי שידבר כיום על קומוניזם יושתק מיד. לעומת זאת, רפובליקניזם בורגני הוא לכאורה המשטר שבו כולנו חיים. השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם.

אם הבורגנות המהפכנית היא שתבלום את משטר הפיקוח הפיאודלי – תחי הבורגנות המהפכנית!

.

.

נספח: רובספייריזם עכשיו

.

בחוגי השמאל יש הרבה מעריצים ללנין ולצ'ה גווארה, ומעט מעריצים לרובספייר. מי שמצטט את לנין נחשב אולי משעמם, אבל מי שמצטט את רובספייר נחשב ליצן. רובספייר, שתחת הנהגתו הקצרה נשלחו אלפים לגיליוטינה, הוא אלים ופנאט מדי בשביל הליברלים, אבל לא רדיקלי מספיק בשביל הקומוניסטים. אידיאל הדמוקרטיה הרדיקלית-בורגנית שהוא הציב התמסמס במאה ה-20 – מצד אחד מתוך תקווה להתקדם אל מעבר אליו, ומצד שני מתוך אימת מהטרור, שהוגברה כמובן על ידי הטרור של סטאלין ושל משטרים שמאליים אחרים במאה ה-20.

אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל. אך לשם כך, צריך קודם להתייחס לשאלת הטרור. ובכן, הטרור כמובן אינו מיוחד למהפכה הבורגנית. אדרבא, במהפכות הנחשבות פרולטריות נטבחו פי אלף אנשים חפים מפשע מ-2,500 האנשים שנערפו בפאריס בזמן "הטרור הגדול" של 1794. בנוסף,  אצטט שוב את ואלטר גראב, בהערה שראויה לתשומת לב –

.

אין לדבר כאן על מוסר או על רחמים, כיוון שאין נוהגים לדבר כך גם כאשר דנים במעשיהם של גנרלים או מלכים בהיסטוריה. אם נשאלה השאלה למען מה הופעל הטרור הזה, התשובה חייבת להיות שאמצעי הטרור היו נחוצים כדי להציל את המהפכה… דווקא הסנקולטים לחמו בימי הטרור הגדול ביותר בחירוף נפש נגד האויבים החיצוניים. הם הצילו את המהפכה. הרי כולנו ילדי המהפכה הצרפתית, שללא רעיונות השוויון והחירות הנשגבים שלה לא היינו יכולים לחיות כיום במשטר דמוקרטי, פרלמנטרי וחופשי.

.

אני מאמין שבאמצעות טכנולוגיות שקיימות היום, מהפכה בימינו עשויה להימנע מהצורך בטרור. ברור גם שבחודשים האחרונים של שלטונו, רובספייר היה רדוף בדמיונות בדבר אויבים פנימיים האורבים בכל מקום – מה שהביא למשל לעריפת ראשם של דנטון ושל מקורביו. על כל פנים, אי אפשר גם להשתיק כל אזכור של מהפכה על ידי נפנוף במלה טרור. ולטר גראב מציין בצדק, שדווקא ברגע בו הובסו היעקובינים, החלה צרפת לייצא את האלימות מעבר לגבולותיה ולכבוש ולדכא אומות אחרות בטענה שהיא משחררת אותן. "הטרור הופנם תחילה, נגד העם הצרפתי עצמו, ואחר כך הוחצן על ידי המלחמה, כי מלחמה אינה אלא טרור חיצוני".

כעת לכל אותם לניניסטים שמזלזלים ב"המהפכה הבורגנית". אלה אותם אנשים שהכריזו אחרי הבחירות הקודמות, כשחד"ש זכתה בעוד מנדט, שאת המנדטים הבאים שלה חדש תגנוב מליברמן, ולא ממרצ.

אבל למי שמזלזל במהפכה בורגנית, אני מציע לו לקרוא את החוקה היעקובינית של 1793, את "חוק המקסימום הגדול" או את הנאומים של רובספייר, ולראות האם הדרישות האלה הן כל כך טריוויאליות בימינו.

.

.

אני רואה חמישה יסודות ברובספייריזם שאפשר לאמץ בימינו עם התאמות מסוימות. אך במקום לפרט עוד, אדגים אותם כאן באמצעות ציטוטים יפים מנאומיו וכתביו של רובספייר עצמו:

.

דמוקרטיה רדיקלית

.

25. הזכות להתנגד לדיכוי היא מסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח.

26. שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו.

27. כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו… כל פרט הכובש את הריבונות לידו, רשאים בני אדם חופשיים להוציאו להורג תיכף ומיד.

35. אם ממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו למרוד, זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, וזו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה.
(מתוך הצעתו של רובספייר לחוקה של 1793)

.

וולונטאריזם והדרכת העם

.

מהי מטרתנו?

השימוש בקונסטיטוציה לטובת העם.

מי עלול להתנגד לנו?

העשירים והמושחתים.

מה האמצעים שישתמשו בהם?

השמצה וצביעות.

אילו גורמים יסייעו בשימוש באמצעים אלה?

בורותם של הסנקילוטים. על כן יש להדריך את העם.

מה הם הכוחות המונעים את השכלתו?

העיתונאים, שכירי העט, המוליכים את העם שולל יום-יום בשקריהם חסרי הבושה.

מה המסקנות מזה?

שעלינו להוקיע כתבנים אלה כאויביה המסוכנים של הארץ ולהפיץ שפע של ספרות טובה.

מה הם המכשולים הנוספים להשכלת העם?

עוניו.

מתי אם כן יחונך העם?

כאשר לא יחסר עוד לחם וכאשר העשירים והממשלה יפסיקו לשחד עטים ובעלי לשון להונאת העם. כאשר האינטרסים שלהם יהיו זהים עם האינטרסים של העם.

ומתי יהיה הדבר הזה?

לעולם לא.
(מתוך: הקטכיזם של רובספייר, פורסם אחרי מותו)

.

שלטון המידה הטובה

.

 "לא די בביטול משטר המלוכה: יעודנו הוא להקים על חורבותיו את משטר השוויון הקדוש ולהבטיח את זכויות האדם, שאינן ניתנות להעברה. לא השם הריק הוא הקובע ומקיים רפובליקה, כי אם סגולתם של אזרחיה. נפשה של רפובליקה היא Vertu, כלומר אהבת אדם את מולדתו ורגש הקרבה נעלה המעמיד את כל האינטרסים הפרטיים בצל האינטרסים של הכלל".
(מתוך: אגרת מכסימיליאן רובספייר אל בוחריו, קיץ 1792)

.

"אנו רוצים להמיר בארצנו את האנוכיות במוסר, את הכבוד ביושר, את הנהוג בעקרונות, את העריצות בממשלת ההיגיון, את הבוז לאסון בבוז למידות המגונות, את אהבת הממון באהבת התהילה, את קטנות הרמים ברוממות האדם; עם חביב, קל דעת ואומלל בעם נדיב, עז ומאושר. אנו רוצים, במלה אחת, לקיים את משאלות הטבע, למלא את יעוד האנושות, להגשים את הבטחות הפילוסופיה, לשחרר את ההשגחה משלטונם הארוך של הפשע והעריצות. הנה זו משאת-נפשנו, הנה זו מטרתנו".

(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)

.

שוויון סוציאלי ופיקוח על מחירים

.

מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? […] חפצנו בסדר חיים, בו יהיו כל היצרים השפלים והאכזריים נתונים בנחושתיים; בו החוק יעודד את השאיפות לגמילות-חסד ונדיבות לב; בו משאת הנפש תהא המשאלה לזכות בתהילה ולשרת את המולדת […] בו האמנויות תהיינה עיטוריו של החופש, המרעיף עליהן אצילות המסחר – מקור לעושר ציבורי ולא רק לשפע אין-גבול של משפחות אחדות.

(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)

.

האסיפה הלאומית, לאחר שהאזינה לדו"ח ועדתה לניסוח חוק בעניין קביעת  מחיר המקסימום של מצרכי היסוד והסחורות החיוניות, מצווה כדלקמן:

סעיף 1: המצרכים שהאסיפה הלאומית מעריכה כבעלי נחיצות עליונה, ואשר היא מאמינה שמחובתה לקבוע את מירב מחירם, הנם:

בשר טרי, בשר ממולח ושומן, חמאה, שמן מתוק, בקר, דג מלוח, יין שרוף, חומץ, סיידר, בירה, עץ להסקה, פחם עץ, נר שעווה […]

סעיף 4: רשימת המחירים המרביים של כל אחד מן המצרכים שהוזכרו בסעיף 1 תיערך על ידי המנהל של כל נפה ותפורסם תוך שבוע מיום קבלת חוק זה, ותישלח למחוזות.

(מתוך: חוק המקסימום הגדול, ספטמבר 1793)

.

התנגדות לכיבוש

.

"הרעיון המוזר ביותר, שיוכל להיוולד בראשו של מדינאי, הוא האמון שדי בכניסת צבאו של עם לתחומו של עם זר, כדי להכריח את הלז לקבל עליו את חוקיו ואת חוקתו. איש אינו אוהב את השליחים המזוינים, והעצה הראשונה, אשר מייעצים הטבע והבינה, היא להודפם אחור כאויבים. בטרם תורגשנה תוצאות מהפכתינו אצל האומות הזרות, הכרחי שהיא בעצמה תתבסס… בטרם תלכו בדרכי-תועים במדיניות ובמדינותיהם של נסיכי אירופה, התחילו בכך, שתחזירו את מבטיכם אל מצבכם הפנימי […].

בימי מלחמת חוץ יקדיש העם – שדעתו תוסח על ידי המאורעות הצבאיים מן ההתייעצויות הפוליטיות הנוגעות ליסודות החיוניים של חרותו – פחות תשומת לב ורצינות לתמרונים הנסתרים של הסכסכנים החותרים תחתיו ולחולשתם או שחיתותם של באי כוחו, שאינם מגינים עליו."

(מתוך נאום רובספייר על המלחמה, ינואר 1792)

.

פולחן היישות העליונה והטבע

.

"מה חסד ומה פדות בתורת העקר של האתאיזם? אם אתה משכנע אדם, שגורל עיוור שולט במהלך חייו והוא מדכא בלי הבחן צדיק ורשע; אם אתה מספר לו, שהנשמה אינה אלא נשימה הנמוגה בשערי המוות – מה ייתן לו ומה יוסיף לו כל זה? […] אם קיומו של אלוהים והשארות הנפש אינם אלא חלומות, עדיין הם מיטב יצירתו של רוח האדם.

כהן האמת של הישות העליונה הוא הטבע; מקדשו – תבל ומלואה; עבודתו – היושר; חגיו – חדוות עם רב, המתכנס לנגד עיניו לחדש ברית אחווה אוניברסאלית ולתת לו כבוד מלב מסור וטהור.

(מתוך נאומו של רובספייר בדבר הישות העליונה)

.

סעיף 1. העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש.סעיף 2. הוא מאמין שעבודת 'הישות העליונה' ההולמת ביותר הם המעשים שהם חובות האדם.

סעיף 3. החשובות ביותר שבחובות האדם אלה הן שנאת הבגידה והעריצות, הענשת עריצים ובוגדים, עזרה לאומללים, כבוד לחלשים והגנת המדוכאים, עשיית כל מה שבגדר הטוב שיעשה אדם לשכנו, המנעות מכל מעשה עוול.

.

בין החגים הלאומיים שיצויינו כל עשרה ימים: חג הישות העליונה והטבע; חג הגזע האנושי; חג העם הצרפתי; חג קדושי החירות; חג הרפובליקה; חג הפטריוטיות; חג האמת; חג הצדק; חג הסטואיות; חג הילדות; חג הזקנה; חג האסון; חג החקלאות; חג אבותינו.

(מתוך החוק של 7 במאי 1794)

ניפגש בשש אחרי המהפכה

את הסתירות הפנימיות של גל המחאה הנוכחי לא יצר אהוד ברק. הוא גם לא שלח את המחבלים לפיגוע בדרום. זה גם נכון שנפילת מבארכ במצרים – ובמהרה בימינו אסד בסוריה – מטילה איומים ביטחוניים כבדים על ישראל. כל עוד האוכלוסייה היהודית בישראל תופסת עצמה כנטע זר באזור – ונתפסת כך בעיני אחרים – היא תלויה בפצצות האטום שלה ובמספר הטנקים בחזית הדרום. כל עוד היא כך, הסכנה הנשקפת לה היא אמיתית, לא תודעה כוזבת המופצת מלשכת נתניהו. ההיגיון הציוני המתבצר הוא זה שמכתיב את הפסקת, או לפחות את השהיית, המחאה החברתית בעתות משבר ביטחוני. והיות שהשבועות הקרובים יעמדו בסימן משבר כזה, אני לא אופטימי באשר לסיכויי הישרדותה.

אני לא מתכוון לטעון שההיגיון הזה הוא מחויב המציאות, מין טבע שני שאין סיכוי לערער. אבל נדמה לי שהרטוריקה שמלווה לרוב את המאבק – "העם" נגד הממשלה – נוטה לקחת אותו בקלות רבה מדי. ההיגיון הביטחוניסטי עובר פרסונאליזציה ומיוחס לקנוניה של כמה מניפולטורים בצמרת, וזה לעומת "העם" העומד לנער מעצמו, סוף סוף, את כורי התודעה הכוזבת. אם רק ניפטר מה"ספינים" של נתניהו, והמלחמה המתוזמרת שהוא מבשל לנו, נראה בהתגשמותה של מהפכה שוויונית.

אבל בואו נדבר, למשל, על "ספטמבר". המהומה המדינית והביטחונית הצפויה בספטמבר היא לא ספין של נתניהו אלא מופע של איבה ממשית לגמרי בין יהודים לפלסטינים. הפלסטינים אינם דורשים רק את סוף "הכיבוש" (במובן המצומצם שניתן לו במיינסטרים הציוני) אלא שינוי מן היסוד של יחסי הכוח בין הים לנהר – שהתביעה לשיבת הפליטים היא ביטוי שלו – חזרה ל”שעת האפס” של 48'. היהודים, מנגד, מסרבים לשינוי כזה היות שהוא יטיל איום כבד על הישרדותם האישית והקולקטיבית במרחב, ומנוגד להנחות היסוד האידיאולוגיות והתרבותיות עליהן גדלנו כולנו (היהודים) בארץ הזאת.

יתרה מכך, להיגיון המתבצר יש תפקיד חשוב בגל המחאה עצמו. “העם" בשימושים הנוכחיים שלו הוא בדרך כלל העם הציוני הנוסטלגי, זה שמתגעגע, כפי שכתבו יסמין דאהר ואילת מעוז, לשנות השיא של מדינת הרווחה הישראלית. זו הרווחה שנבנתה על הפקעות הקרקע והגירוש של 48' ועל הדרה מתמשכת של פלסטינים ומזרחים. אני לא מדבר על "הכיבוש". למעשה, לרבים היה נוח לדבר על הכיבוש, בגל המחאה הנוכחי, כדי להדחיק את מבני הדיכוי היסודיים יותר. אלה המבנים, כאמור, שמכוננים את הציבור הציוני כנטע זר באזור, ובכך הופכים את הסכנה הנשקפת לו לממשית, תוך דחיקת הסוגיות החברתיות במורד סדר העדיפויות.

הדימויים: ארבעה ציורים של גרהארד ריכטר

כל האמור לעיל אינו מבקש לבטל את חשיבותו של גל המחאה, בבחינת לעשות לו רדוקציה לתביעה ציונית אגואיסטית לשימור המצב הקיים. אמנם יש לי חבר ציניקן שמכנה את האירועים האחרונים "מסיבת הסיום של האשכנזים". אבל הציניות קשורה ודאי לעובדה שהוא מתגורר לאחרונה בשיקגו, ולכן אינו חווה את האנרגיות העצומות, המרגשות, של המאבק הזה. אני עצמי חזרתי מברלין לפני כשבועיים, שם ביליתי את רוב הקיץ, והמחשבה הראשונה שלי היתה שזו דווקא התחלה חדשה – כן, גם בשביל "האשכנזים". אני מהלך בערבים בשדרות רוטשילד, הלוך ושוב, ומנסה לאגור זיכרונות לקראת ימי הקור בניו יורק. אני מרגיש, חזק מאי פעם, שלכאן אני רוצה לחזור.

שהרי הסתירה – לא רק האגואיזם הציוני אלא גם התביעה לשינוי – נוכחת בקרב "העם" עצמו, אצל מובילי המחאה ומי שנהרו אחריהם להפגנות. המרחב הציבורי הפתוח שיצר המאבק הציף סירוב ממשי למצב הקיים — תביעה לשינוי שלו גם אם היעד מתקשה להתנסח. והוא מתקשה להתנסח מפני שכל אופציה אוטופית – מדינת הרווחה נוסח שלי יחימוביץ' מצד אחד או חזון שוויוני אוניברסלי (נוסח חד"ש, נגיד) – מבטלת את אחת או אחרת מקרנות הסתירה. יחימוביץ' מתעלמת ממבני הדיכוי היסודיים, אלה המכתיבים את המשך ההשקעה המאסיבית בביטחון ואת הדרת האזרחים הערבים (שלא לדבר על הלא–אזרחים הערבים); ואילו האוטופיה האוניברסליסטית מתעלמת מהאיבה הממשית בין יהודים לערבים, כאילו ניתן לקפוץ מעליה באחת במעשה של אלכימיה רטורית, כאילו מלים עבריות, בעקבות גרשום שולם – אפילו מלים אוניברסליסטיות לכאורה, כמו "צדק", “עם" או "רווחה" – אינן מלאות עד גדותיהן חומר נפץ.

אבל העובדה שיש כאן סתירה אין משמעה שהמחאה הזו אינה מוצדקת, או שאין זה טוב שהיא היתה (ונמשכת). כדי ללכת מעבר לסתירה צריך להראות אותה, לחיות אותה — במלוא הדרמה האפשרית. אין זו, כמובן, דרמה לשם דרמה, שעשוע אסתטי לשלהי הקיץ. אלה החומרים של חיינו. האם אנחנו יכולים אחרת? אנחנו (אני) רוצים שוויון, כלכלי ואזרחי, אבל אחוזים בחטאים, בפחדים ובתקוות של האבות והאימהות (או יותר נכון, הסבים והסבתות) הציונים שלנו.

אני מאמין באמונה שלמה שניתן ללכת מעבר לסתירה הזו, אבל לשם כך יש לחיות אותה במלוא העוצמה — לגנות את הטיח ולא לפחוד ממבוכה. אחד הדברים היפים במחאה הזו, ללא ספק, הוא הסרת המבוכה. זה לא רק היעדר המבוכה לחיות באוהל מול היכלות הבאוהאוס של רוטשילד, אלא היעדר המבוכה להודות, כמו דפני ליף, ש"עשינו המון טעויות", או שאיננו כלכלנים או מומחים אלא, כמו סתיו שפיר, סטודנטים להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות.

אבל זה לוקח זמן. אנחנו עודנו שבויים עד צוואר בהיגיון הישן, לכודים בממשות (ולא רק המניפולציה) של האיום הביטחוני המוכר — זה שהפיגועים בדרום שבו והנכיחו. מצד שני, אני חושב שזו ריצה למרחקים ארוכים, ואם נראה את השמאל הישראלי כמין מירוץ שליחים כזה, אז יש סיבות להיות אופטימיים. אירועי הקיץ הזה הוכיחו שבשעת כושר, קבוצה קטנה יחסית של אנשים, המטפחים שיח אלטרנטיבי, יכולה לשנות את סדר היום הציבורי, ולתת קול וביטוי פוליטי לאי–נחת עממית רחבה. גם אם "ספטמבר" ונגזרותיו יסירו את האוהלים מהרחובות, ברור שהסתירות הפנימיות של המיינסטרים הציוני מעולם לא היו גלויות וחסרות מנוחה יותר, ונוצר תקדים שיאפשר מהלכים דומים בעתיד, אפילו הקרוב.

אני כותב את המאמר הזה כי אחרי הפיגועים הרצחניים השבוע – והתגובה הרצחנית של ישראל – חששתי שאנשים קרובים לי שבים באחת לעמדה המתבדלת והמתנכרת, זו הרואה ברוב רובו של "העם" עדר פשיסטי ושטוף במניפולציות של פוליטיקאים קטנים. דמיינתי את האנרכיסט הנחמד שפגשתי בטיסה מברלין – שהחליט באופן ספונטאני לקנות כרטיס הישר למאהל בגן לוינסקי — שב ומתנכר לקיום הישראלי, וזה אחרי שהוא הסכים אתי, בעודנו מחפשים את המושב שלנו, ש"עכשיו מותר להיות קצת פחות אנטי פטריוטים".

מישהו כתב אתמול בפייסבוק:

"הפחד הבאמת גדול הוא מלגלות שהכל היה פירכה אחת גדולה. שה"עם" שדרש צדק חברתי אבל סירב להיות פוליטי, לא יהיה מסוגל להתמודד עם מציאות "פוליטית" של מוות מ/לערבים".

פירכה? איך אפשר לכנות את מה שקרה (ועדיין קורה) כאן פירכה? מדוע, רק מפני שזה לא מתמסר לתסריט הכתוב מראש של המהפכה? נכון, העם שדרש צדק חברתי אך מקפל את האוהלים ביום פקודה אחוז בסתירה, סתירה טראגית. אבל סתירות הן פירכה רק בשביל דמיון פוליטי מוגבל וקצר טווח, כזה המחפש בעולם תמונת ראי של עצמו.

או ראו את השיר המוצלח הזה, שאהבתי, מתוך שירון המהפכה: שירת האוהלים. כותב אמיר נעמן, בקיצורים הכרחיים:

"כמה שנאתי את ההתקרחות המוקדמת של גברי ישראל
את השערות על הכתפיים רחמנא ליצלן
כמה שנאתי נשים

(…)

עכשיו אני אוהב אותם פתאום לרגע
אחלוץ שד בבית קברות כנרת,
אקריב חתול לשטן בהרצליה,
אחתוך את ורידיי ברעננה צפון

תאכלי זין אירופה
אני צועק במגאפון"

אני מציע, כאמור, לחיות את הסתירה, לממש אותה עד הסוף, ולהשתמש במבוכה כדי להרחיב את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו. בהזדמנויות קודמות אני ואחרים כתבנו פה על כיוון אפשרי, הלא הוא דו לאומיות, כזה שיאפשר ללכת מעבר להיגיון הציוני אבל מבלי לבטל אותו כתודעה כוזבת שאבד עליה הכלח. לדעתי זו התרה אפשרית של הסתירה, אבל אולי יש אחרות. בשדרות רוטשילד (בעיקר ב”אוהל 1948”), וגם במאהלים אחרים, אלה מלים שנשמעו לראשונה, ורק הודות למבוכה ניתן להשמיע אותן.

לנוכח המאניה–דפרסיה הצפויה של השמאל – האופוריה ממחאת יולי–אוגוסט לעומת הדיכאון שוודאי יבוא בספטמבר — שמא אפשר לוותר על תנועת המטוטלת? הסתירה המונחת בבסיס הקיום שלנו פה היא ממשית, לא ספין של נתניהו, וזו מערכה ארוכת טווח ללכת מעבר לה. מחאת רוטשילד, גם אם תידלדל בשבועות הקרובים, תרשום פרק מפואר במערכה הזו, ומסמנת דרך להמשך. אני חושב שאנחנו עומדים בפתחו של עידן מבוכה חדש, לא רק בישראל אלא הרבה מעבר לה. וזו סיבה לאופטימיות. אלה זמנים סוערים בהם יש עדנה לדמיון פוליטי קודח, כזה היכול לתת מלים כדי למשמע מחדש מציאות מתערערת.

מי שמתעקש על תסריטים כתובים מראש יישאר בעמדת הצופה מן הצד, פולט קלישאות חילוניות ואוניברסליסטיות אל מול נחשולים של שינוי (ועפרי כתב יפה, בהקשר זה, על התגובה של בלוגים מסוימים למהפכה במצרים). מבחינה זו מחאת רוטשילד, אם תיעלם (זמנית) תחת גלי לאומנות, אינה שונה ממהפכת תחריר, אם האחרונה תוביל לרוב פרלמנטרי של האחים המוסלמים. מהפכות בשנת 2011 אינן מתנהלות לפי תסריטים שנכתבו באמצע המאה ה-19. במקום להתאבל עליהן מוטב לחפש מלים חדשות לתאר אותן, לראות כיצד הן בכל זאת מקדמות אותנו למקום טוב יותר.

אחזור, לסיכום, להתחלה. חזרתי מברלין, כאמור, בתחושה חזקה שזה המקום אליו אני רוצה לחזור בסופו של דבר, בתום לימודיי בניו יורק. ההוויה החד פעמית של רוטשילד, כך הרגשתי, גורמת לי להתחייב מחדש למקום הזה – לא לאוטופיה שתבוא או לא תבוא (היות שעדיין איני יודע איך היא תיראה), אלא לסערה הדיאלקטית המתמידה המתחוללת פה, שלעתים יש לה ביטויים נפלאים כל כך כמו המחאה הנוכחית. אני מעדיף את המבוכה הזו על פני המבוכה המודחקת ברבעים מסוימים של ניו יורק, הגם שגם שם, אני מעז להתנבא, היא תתפרץ במוקדם או במאוחר, לנוכח המשבר שבפתח.

אז עד כמה שאני מתעב את אהוד ברק ואת הרצחנות שלו – ועד כמה שהחמצן אוזל לעתים אל מול גילויי התמיכה בצה"ל – אני מרגיש, נכון לעכשיו, אחוז במקום הזה. גלי המחאה מוכיחים שאכן יש כאן סתירה בין שני קטבים – כלומר שאין כאן רק רק תמיכה עיוורת בממסד הביטחוני אלא גם תביעה עמוקה, ממשית, לשינוי. הסתירה אולי לא תפרק את הכל ברעש גדול, אבל היא כבר משבשת, מערערת, אוכלת בכל פה – גם אם לאט – בחזות הבטוחה בעצמה של המיינסטרים. אני רוצה להיות פה כשזה קורה. זה קורה (כבר) עכשיו.

למה לא אלך להפגנה

1.

אני לא נגד הכרזה פלסטינית חד צדדית, אפילו בעד. ובכל זאת, לא אלך להפגנת השמאל היום בערב. למרות הכוונות הטובות, זה יהיה עוד מופע של אשליה עצמית. אולי עדיפה הכנות האלימה, הבלתי מבויישת, של ממשלת נתניהו-ליברמן.

נתניהו הוא ללא ספק זחוח, אידיוט, אולטרה קפיטליסט, מה שלא יהיה. אבל נדמה לי שבתחום אמירת האמת הוא דווקא מצטיין יותר מכמה מדוברי השמאל. זה לא שהם בהכרח שקרנים. לרוב הם מספרים את השקרים גם לעצמם. כך או כך, בשמאל לא אומרים אמת לציבור, ולכן אולי זה לא מפתיע שהציבור לא אוהב את השמאל.

בשבועיים האחרונים, מאז נחתתי בארץ, אני מבחין בתעשייה שלמה (מתודלקת בהרבה כסף) שנועדה לייצר את מצג השווא לפיו הסכמה ישראלית לקווי 67' תוביל להסדר שלום עם הפלסטינים. שלטי החוצות כבר נתלו בנתיבי אילון, והמיליונרים–אקס שב"כניקים של הרצליה פיתוח וארסוף (שלאחרונה מצאו לעצמם הרפתקה חדשה – “ישראל יוזמת") נחושים להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. אכן, כדי להציל את מעמדה הבינלאומי – ולמנוע מפולת של שווקי הייצוא – ישראל חייבת להתיישר לפי התכתיב של אובמה. והרי הרעש הפרסומי יילך ויחמיר בחודשי הקיץ, ככל שנתקרב ל"צונאמי המדיני".

אבל התכתיב של אובמה לא יוביל להסדר שלום. הרי ביבי צריך להגיד כן לגבולות 67' לא כדי להגיע להסדר אלא כדי למנוע הכרה אירופית בהכרזה חד צדדית בספטמבר. זה מה שדנקנר, עופר, אובמה, קדימה, שביט וכספית הכי פוחדים ממנו. לכן זה אולי נכון שביבי הוא אידיוט, שהרי הוא לא מבין מה האינטרס של ישראל. אבל זה נכון, כמובן, רק אם האינטרס הישראלי הוא האינטרס של האליטה הליברלית שלה. אני חושש שרוב הציבור לא יסכים עם הזיהוי הזה.

ביבי, אידיוט או לא אידיוט, אומר את האמת. הוא אמר אותה בכנסת, ממש לאחרונה: הסכסוך הוא לא על 67', אלא על 48'. הם רוצים את הבתים שלנו ביפו ובחיפה. הפלסטינים לא יסתפקו במדינה בגבולות 67'. זכות השיבה עומדת בבסיס הזהות הלאומית הפלסטינית, ולא בכדי אבו מאזן בחר לפתוח את מאמרו בניו יורק טיימס דווקא עם זיכרונות ילדותו מצפת. לכן, עד כמה שהאינטרס של ביבי ברור – למנוע ויתורים בשטחים – הנאום שלו בכנסת יותר אמיתי מכמה נאומים של דב חנין. הוא אומר לציבור את האמת, זו שהתמונות מרמת הגולן וממארון א–ראס שבו והוכיחו.

לארי אברמסון, בית I

בעוד ביבי מצהיר על מרכזיות 48', חנין מנצל את הערפול: הוא קורא להכיר במדינה הפלסטינית שתוכרז בספטמבר, תוך שיתוף פעולה עם המרכז הליברלי, מה שמכונה לעתים "השמאל הציוני" (למשל בהפגנה היום בערב). המסר שייצא (וכבר יוצא) לציבור יהיה, כאמור, מעוות: כאילו נסיגה מוחלטת מהשטחים תספק את הדרישות הפוליטיות הפלסטיניות ותוביל למה שמכונה "סוף הסכסוך".

פעיל מרכזי בחד"ש, כך שמעתי השבוע, סבור שהדרישה לגבולות 67' היא "טקטית". זה הדיבור בפורומים פנימיים. הציבור היהודי כנראה לא זכאי לשמוע על כך. אולי לזה התכוון חנין כשאמר לארי שביט, לפני שנתיים: "הפרויקט של פוליטיקה יהודית–ערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה”. פירוש שלי: חד"ש מקדמת מדינה פלסטינית ביהודה, השומרון ועזה, ומדינה דו לאומית בשאר שטחי הארץ – ומטשטשת את החלק השני של החזון כשהיא פונה ליהודים.

חשוב להבהיר: אני לא מתנגד להכרזה פלסטינית בספטמבר. זו זכותו היסודית של הקרבן – אחרי 44 שנות כיבוש. לאור התמיכה הבינלאומית (גם אם החלקית) שההכרזה תקבל, היא בהחלט עשויה לקדם שינוי פוליטי חיובי, כולל בתנאי החיים של הפלסטינים, הגם שהם ימשיכו לחיות תחת כיבוש. במסגרת זו, אני גם בעד תמיכה פומבית של יהודים–ישראלים בהכרזה (כמו הקמפיין של סולידריות שייח ג'ראח), שהרי יכול להיות לזה תפקיד חשוב בחיזוק ההכרה בחו"ל.

עם זאת, אני משתדל להימנע מאשליות. הסיבה שפתרון של שתי מדינות אינו יכול להביא לסוף הסכסוך נעוצה במציאות הדו–לאומית העמוקה שבה אנו חיים. מהצד היהודי, העובדה שיש מאות אלפי מתנחלים בשטחים אינה איזו "תקלה" היסטורית, סטייה זמנית של הציונות, אלא מעוגנת בדי–אנ–איי האידיאולוגי שלה. כפי שמירון רפופורט כתב השבוע, אפילו פינוי של 50 אלף מתנחלים – לא 300 אלף – יקרע את החברה הישראלית לגזרים.

מנגד, הדרישה הפלסטינית לשיבת הפליטים אינה טקטיקה של מו"מ, אלא עקרון יסוד. גם אם יירקח הסדר זמני של שתי מדינות עם מנהיגות פלסטינית חצי לגיטימית – הכולל, למשל, שיבת פליטים למדינה הפלסטינית בלבד – הוא לא יהיה יציב. אם לישראל מסתננים עשרות אלפי מהגרים עניים ממרכז אפריקה – תוך שהם חוצים מדבריות וגבולות מסוכנים – היא לא תצליח לגרום למאות אלפי פליטים עניים להישאר מעבר לקו מלאכותי הנמתח ממזרח לכפר סבא. הפערים הכלכליים העצומים בין שתי המדינות, העוצמה העודפת של ישראל, קיומם של די והותר גורמים (יהודים ופלסטינים) הנחושים לחבל באלימות בסיטואציה החדשה – כל אלה יספקו שפע הזדמנויות לקריסה והידרדרות מחודשת לאלימות.

2.

אותו סוג של שקר נואש – טקטי או עצמי – בלט בשיח סביב יום הנכבה האחרון. כל מיני גדעון לוים קראו להכיר "בכאבם של הפלסטינים", וביכו את הכחשתו, זו שבאה לביטוי בחוק הנכבה. לא טרחו לציין שההכחשה האמיתית של הכאב הפלסטיני היא מורשתן של עשרות שנות הגמוניה ציונית–ליברלית. דווקא בזכות הכנות האלימה, החשופה, של שלטון נתניהו–ליברמן, הנכבה נוכחת, בפעם הראשונה, במרחב הציבורי הישראלי – בכותרות העיתונים ממש — והפלסטינים יכולים לתבוע את עלבונם.

אבל למרות שלפלסטינים כואב, זו ממש לא הנקודה. עד כמה שאני יודע, הפלסטינים לא מחפשים רק "הכרה" בכאבם, ואפילו לא "יום זיכרון לנכבה" – גם לא מגדעון לוי, למרות שהוא נחמד ורגיש — אלא מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. הדיבור המתייפייף הזה על "הכרה בכאב" מבטא לרוב איזו תשוקה כמוסה (ולעתים מפורשת) להחליף מענה קונקרטי באיזו מחווה סמלית ריקה. אלא מה, שהנכבה לא היתה כל כך מזמן (ואפילו נמשכת), ולכן מחוות סמליות לא יעזרו כאן. ארה"ב יכלה להכיר בכאבם של האינדיאנים, אפילו לזכור אותו, רק אחרי שהיא השמידה אותם, וכך גם האוסטרים (או הפולנים, או מי לא) ביחס ליהודים. במקרה שלנו זה לא יעבוד.

ֿ

3.

אז מה אני בעצם רוצה? ראשית כל, כשמאלני אני רוצה שהשמאל יגיד את האמת לעצמו ולציבור. שורש הסכסוך הוא ב-48', ואני חושב שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, יש רוב גדול שמבין את זה.

המשמעות היא שחזון פוליטי ריאלי בטווח הארוך הוא חזון דו לאומי. חזון שכזה יבטא את ההכרה במציאות שנוצרה בשטח – יותר מחצי מיליון יהודים מעבר לקו הירוק – ויאפשר מענה סביר יותר לסוגיית זכות השיבה. לציבור היהודי אין שום אינטרס לקבל מדינה פלסטינית ריקה מיהודים – כולל הטראומה האידיאולוגית והאנושית שתהיה כרוכה בפינוי מאסיבי שכזה — ולצדה מדינה דו לאומית שבה אין ערובות פוליטיות לביטחונה של הקהילה היהודית, ואין הכרה בחוויה התרבותית ההיסטורית שלה, כלומר הציונות.

אני לא אומר שלציבור היהודי יש מוכנות, מנגד, לקבל הסדר דו–לאומי. הרי זה בכלל לא עומד כרגע על הפרק. אף אחד לא רוצה "ערובות פוליטיות לביטחון" כאשר יש לך מדינה עצמאית וצבא רב–עוצמה. לכן, כרגע, מוטב לברך על ההכרזה הפלסטינית החד צדדית. יש לראות אותה כשלב נוסף במערכה פלסטינית מתמשכת, שרק למולה, לאורך שנים, עשוי הציבור היהודי לצמצם את עצמו ולהכיר בנוכחות הפוליטית של האחר. עם זאת, יש הבדל בין דרישה מהיהודים להצטמצם, לבין דרישה לביטול עצמי והעמדתם בסכנה קיומית. אני מאמין שחזון פוליטי שנותן מענה לזהות היהודית–ישראלית וביטחונות לקיומה של הקהילה הזו, יוכל לזכות בעתיד בתמיכה (פעם קראתי לזה שמאל רדיקאלי ציוני).

כל עוד אנחנו לא שם – ויעבור הרבה זמן עד שנהיה שם – אני מעדיף את הבוטות הלאומנית של נתניהו על פני הפרגמטיזם של לבני או של הכוכב החדש, הבוהמיין מאיר דגן. הודות לנתניהו, ישראל יותר ויותר מבודדת וכושר התמרון שלה לצאת למלחמות חסרות אחריות צומצם מאוד (לפחות כל עוד נשיא מזיק פחות מושל בארה"ב). כך גם נוצרים התנאים לשינוי תודעתי בישראל. לעומת זאת, ממשלה של המרכז הקיצוני תוכל לחזור לנוסחה המועדפת על הציונות הליברלית, ממש כמו בעידן רבין, פרס, ברק ואולמרט: פוזות יוניות למצלמה, טנקים בלבנון ובעזה, והרבה אנשים מתים.