Posts Tagged ‘חברה’

לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל

11 ביולי 2011

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת –  אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.

חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי, וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה. אפילו אם תוקם מדינה פלסטינית, ואפילו בגבולות 67', כנראה שהמשטר בפנים ישראל רק ידרדר. ואם להיות כנים, לאף אחד בעולם גם לא יהיה ממש איכפת. בסין וברוסיה יש כיום משטרים סמכותניים קפיטליסטיים שזוכים לתמיכה של קבוצת הרוב בשתי המדינות. ובשונה מהמצב בתקופת המלחמה הקרה, אז התיימר המערב להילחם "בשם החירות", כיום המשטרים הדכאניים האלה נמצאים למעשה באותו מחנה "שלנו", סוחרים "איתנו" בנפט ובסמרטפונים, ופתאום שאלת החירות של נתיניהם הרבה פחות מטרידה את מנהיגי המערב. אפשר לראות גם באופן הזה את המשמעות של העידן שאחרי המלחמה הקרה: אין שום כוח משמעותי שיש לו אינטרס להתנגד לעריצות.

בכל מקרה, אם נחזור לפרשת "המטס", נדמה לי שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הפאזה הנוכחית של המנטליות הפאשיסטית בישראל. רבים ציינו את האימה הפרנואידית שעוררו כמה עשרות אידיאליסטים מאירופה ואמריקה. היו שהשוו את חרדת החדירה לניסיון לכווץ את פי הטבעת, שרק הופך את החדירה לכואבת יותר. אבל אני מעדיף להתמקד בצורה שבה דיווחו אמצעי התקשורת על האירוע, למשל יניב קובוביץ, כתב עיתון הארץ –

במשטרה, הנערכת למטס, לא צופים לפעילים בדמותם של אלה שהגיעו על המרמרה, אלא לאנרכיסטים שככל הנראה לא צפויים להגיע עם אמל"ח או חפצים חדים מאחר שעברו בידוק במדינות שמהם הגיעו.

במשטרה הבינו שהנשק העיקרי של הפעילים הם מצלמות ומכשירים ניידים שבאמצעותם ינסו להפיק סרטים המראים אלימות משטרתית. ההערכה היא שכל פרובוקציה תגרור אחריה אירוע משמעותי גדול יותר, ומזה ינסו להימנע… השוטרים קיבלו הנחייה לפיה מרגע הגיעם לשדה התעופה עליהם להבין כי הם נמצאים ב"תכנית האח הגדול", כלומר סביר כי יהיו מצלומים וכל פעולותיהם יתועדו על ידי הפעילים.

הדבר הבולט בדיווח הזה הוא האינסטרומנטליות והטריוויאליות שבהן מתוארת פעולת דיכוי מכוערת ומרושעת. אין בידיעה – שבנויה כך נראה בעיקר מהודעות יחצ"ניות של המשטרה – שום הטלת ספק בצורך שבהפעלת אלימות ומעצרים נגד פעילי שלום – אנשים שהיו זוכים בעבר לכינוי הפטרוני-אמפתי "ביטניקים". אותם פעילים מתוארים כ"הפרעה", טיפוסים "בעייתיים" שמעוררים רק שאלה אחת: איך "לבלום" אותם, כלומר לזרוק אותם למעצר בלי שתמונות מביכות ידלפו החוצה.

בתיאור הזה ובמנטליות שעומדת מאחוריו אין שום קנאות דתית ושום לאומנות קיצונית. האידיאולוגיה הזאת גם לא בדיוק קשורה לכיבוש או לדיכוי הפלסטינים, ובטח לא לציונות. כלומר, היא לא קשורה למשהו שברל כצנלסון אמר או לא אמר לפני 70 שנה. היא קשורה למבנים מנטליים די אוניוורסליים בתקופה הנוכחית, שנוכחים באופן מועצם בישראל של היום (ובפרט, אגב, ב"ישראל היום", שופרה של השמרנות הפונקציונליסטית של עידן ביבי). לכן צריך גם נשימה ארוכה כדי להתמודד איתה.

האידיאולוגיה התועלתנית שולטת היום ללא מצרים באופן הסיקור של התקשורת – ולא רק בישראל. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא "מה עובד", מה צריך לעשות כדי להמשיך להיות מה שאנחנו עם מינימום שינויים. עשרות שנים של שטיפת מוח על כך שהקפיטליזם הוא המבנה החברתי האפשרי היחיד שכנעו אותנו שהחברה שלנו היא בעצם מושלמת, גם אם היא מצריכה שיפוצים פה ושם. בהתאם לכך, אף פעם לא מחפשים את הבעיה במבנים החברתיים עצמם, אלא תמיד יזהו אותה עם הקצוות או עם איומים חיצוניים – בין אם זה "הפוליטיקאי המושחת" או "האב הרוצח". החברה מתוארת כמעין משפחה מלוכדת ושמרנית, גם אם "שובבה" – בת דמותה של המשפחה המבעיתה שמככבת בסדרה הדוחה "כאן גרים בכיף".

וככה, קל להתייחס לאקטיוויסטים שנוחתים בנתב"ג כאל סוג של הפרעה, אולי כמו מדוזות. זאת גם הצורה שבה התייחסו לפרשה הזאת אנשים לגמרי לא קיצוניים כמו אושרת קוטלר, צ'יקו מנשה ואלון בן דוד. מבחינה זו, אותם פעילי שלום מאיימים לא רק על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, אלא גם על המבנה החברתי, על "אורח החיים הישראלי". בסופו של דבר, אנחנו הולכים לעבודה ומגדלים את הילדים ואילו הם מסתובבים בעולם ועושים רעש. אנחנו מתפרנסים והם מגלגלים בראש כל מיני רעיונות הזויים. למעשה, אם הסדר קדוש בעיניך, כמעט בלתי אפשרי שלא לרצות למגר הפרעה כזאת, ולצפות שהשוטרים יעשו את זה בשבילך.

2.

אבל איך כל זה מתיישב עם האנרכיה הכללית בישראל, עם חוסר הכבוד למוסדות שכבר תואר כאן?

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם".

אני זוכר שכשהיא אמרה את זה הנהנתי בהסכמה. אף על פי שדי סבלתי בצבא, היה לי נוח לחשוב עליו בתור מוסד שמיישר אנשים ומבטיח סדר חברתי. למעשה נהניתי לדמיין את הילדים האלה צועדים בשורה עם תגיות אדומות בדרך למעצר. כשאני חושב על זה, אני מבין שלמעשה התשובה הזאת כבר היתה כבר היתה גלומה בשאלה, שהתייחסה לילדים כאל בעיה, כאל פראים שיש לרסן. מצד שני, חלקם באמת היו אלימים – כלפיי וכלפי אחרים.

הניגוד הזה בין מין "מצב טבעי" אלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפאשיסטית בישראל. דווקא מכיוון שלפרט יש חופש די גדול, לא רק במובן של זכויות ליברליות קלאסיות אלא גם במובן של היעדר נורמות, סמכות וגבולות חברתיים נוקשים, גוברת ההזדהות עם מנגנון המדינה שמאפשרת לו את החופש הזה. הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שהתפרסם לפני כשלוש שנים על ידי האנתרופולוגית דבורה גולדן, שעוסק בסדר החברתי (social order) בגני ילדים ישראליים. גולדן מגדירה את סוג הסדר הזה  כ-Structured Looseness – אולי "הפקרות מוסדית". באותה מידה שבצה"ל, עוד מאז הפלמ"ח, אין משמעת פרוסית, כך גם גן הילדים הישראלי לא נראה כמו גן ברייך השלישי, ואפילו לא הרייך השני. הסמכותנות הישראלית לא פועלת ככה.

לכאורה, בגן אין שום סמכות: אין סדר יום מחייב ואין כללים כתובים המחייבים את הגננות ואת הילדים; "הריכוז" והפעילויות לא נגמרים בנקודת זמן קבועה, אלא מתפוגגים ומתפזרים לאטם; הילדים מדברים בלי להצביע, נדחפים קדימה וכמובן קוראים לגננת בשמה; וגם הארוחות אינן מסודרות. הגננת אינה עקבית במדיניות הענישה והתיגמול, ואינה מקפידה שהוראותיה יתבצעו

גולדן כותבת למשל –

This looseness in regard to tidying and cleaning duties stands in contrast to the “ideological preoccupation with order and cleanliness” (Norman 1991:132) in a kindergarten in a small Bavarian village, in which all the children were made to participate in the ongoing upkeep of the kindergarten, including an hour devoted to tidying up at the end of the day.

כאמור, אנחנו לא בבוואריה. אך האם הבלגאן הזה מגלם פדגוגיה דמוקרטית ברוח 68', או תפישה חינוכית פוסט מודרנית? זהו, שלא. הסמכות מבוססת על הזדהות עם הגננת, שמושגת באמצעות היגדים כמו "אם לא תהיו בשקט אני אצעק ויכאב לי הגרון". הגננת ממלאת תפקיד פחות פורמלי ויותר אמהי, ובזכות כך היא משוחררת ממגבלות בירוקרטיות ומהווה דמות כריזמתית ודומיננטית. התנהגות פרועה מדי מובנית כפגיעה אישית בגננת, ובקנה מידה גדול יותר – במדינת הלאום. וכך, אותם ילדים אמנם יעשו קצת בלגאן לגננת, (ואחר כך למורה ולמעשה אפילו למפקד הישיר) אבל יהיו צייתנים מאוד כלפי המדינה, ויגלו הזדהות אישית עם האידיאולוגיה שלה. כיוון שהמדינה היא משפחה, הציות וההזדהות אינן נתפשות ככפיפות אלא כיחס חם, רגשי, אינטימי ואפילו כיפי. הסדר החברתי נתפש טבעי כמו המשפחה, באופן שלא מצריך אפילו הסבר או הנמקה לציות.

כל זה לא יכול שלא להזכיר את אבחנותיו של מקס הורקהיימר במאמר "סמכותיות ומשפחה בימינו" מ-1949 (תרגום: דוד ארן). הורהיימר מתאר שם את ההבדל בין המשפחה הסמכותית ההבורגנית-מסורתית (כמו זו שמופיעה למשל ב"סרט לבן" של הנקה) לבין המשפחה החלשה שבחברה המודרנית –

חיש מהר הוא [הילד] מגלה שהאב בשום פנים אינו אותה דמות רבת-עצמה, השופט ללא משוא פנים והמגן הנדיב כפי שהוא מתואר… חולשת האב המותנית חברתית – שגם התפרצויות של גבריות לפרקים אין בהן כדי להזימה – מונעת את הזדהותו האמיתית של הילד איתו. בעבר חיקוי אוהב של הגבר הבוטח בעצמו והנבון, המסור לחובותיו, שימש לפרט כמקור לאוטונומיה מוסרית. כיום מחפש הילד הגדל – שבמקום דמות אב, קיבל רק את הרעיון המופשט של עצמה שרירותית – אב חזק יותר, אב-על, כפי שמספקו עולם הדימויים הפאשיסטי… כיום יקרה תכופות שהאב מוחלף על ידי קולקטיב, על ידי כיתת בית-הספר, נבחרת כדור הרגל, אגודה כלשהי או המדינה. ככל שמצטמצמת בנפשו של הפעוט התלות במשפחה לפונקציה פסיכולוגית גרידא, כך נעשית היא מופשטת ומעורפלת יותר בתודעתו של המתבגר.

מיותר לציין מה ממלא אצלנו את התפקיד של אותו קולקטיב מחליף-אב: קורסי הכנה לצה"ל. אני זוכר את המורה לספורט בחטיבת הביניים שבה למדתי, בוגר סיירת נאה, שהצליח לראשונה לאכוף משמעת מרצון בכיתה שלי ויצר סביבו הערצה פאשיסטית למדי. לחילופין, אפשר לחשוב למשל על אברי גלעד –נביא הניאו-שמרנות האלימה בישראל. גם כשגלעד יוצא באמירות הריאקציונריות והפאשיסטיות ביותר, הוא מכיל בתוכו את אותו נער מופרע מ"העולם הערב". בדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן.

3.

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להתנגד לפאשיזם הקז'ואלי הזה, פאשיזם בסנדלי שורש, פאשיזם אנטי-סמכותני, א-פורמאלי, קומון-סנסי, אפילו דמוקרטי, המובנה בתוך המושגים הבסיסיים ביותר של "טבע" ו"משפחה"?

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה בברה"מ של ברז'נייב, למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.

בולו'בולו – קווי מיתאר לפרויקט

5 ביולי 2011

P.M.

מתוך בולו'בולו. תרגום מגרמנית: יאיר אור. מהדורה חדשה של הספר, עם הקדמה מעודכנת של המחבר, יוצאת לאור בימים אלה.

המפלצת שגידלנו, ואשר שולטת בפלנטה הזאת, נקראת: מכונת עבודה פלנטארית (מע"פ). אם נרצה להפוך את ספינת החלל/המלון שלנו שוב למקום נעים לשהייה, נצטרך לעסוק קודם-כל במע"פ. כיצד מצליחה המכונה להחזיק אותנו תחת שליטתה? כיצד ניתן לחסום ולפרק אותה? כיצד נוכל להיפטר ממנה, בלי שהיא תשמיד אותנו?

כיצד יכולה מציאוּת הצללים לגבור על מכונת העבודה הפלנטרית? כיצד אנחנו יכולים לשתק ולפרק את המכונה, ובו בזמן ליצור מציאות חדשה? כיצד חייבים להתנהל המאבקים, כך שלא יהפכו שוב פשוט לחומרי דלק של המכונה עצמה? את ההיבט השלילי של המאבקים האלה ניתן לכנות בשם סוּבּוורסיה (Subversion): "חתירה תחת" או "חתרנות". פירוש הדבר הוא שאנחנו הורסים את המכונה מבפנים כלפי חוץ. עם זאת, חתירה מתחת למכונה תיכשל ותתמוטט בכל פעם מחדש, אם לא נְפַתח במקביל באופן מעשי את צורות החיים החדשות. החלל שהחתירה יוצרת חייב להיתפס מיד על ידי המבנים שלנו. הרס ויצירתיות חייבים לחבור זה לזה באותו תהליך, שאנחנו יכולים לכנותו בשם סוּבְּסְטְרוּקְציה (Substruktion): "בנייה תחת המכונה". אל כל מקום שבו הממשות של המכונה מתרסקת, חייבת מציאוּת הצללים להחליק פנימה.

הסובסטרוקציה היא בעת ובעונה אחת גם תהליך וגם פרויקט. מה שנוצר כדי "להחליף" את המכונה הוא בו בזמן גם מה שימוסס אותה. המהלך של היסטוריית הנגד הזאת תלוי איפוא בשאלה, איזו "אוטופיה" אנחנו מבקשים להגשים בתוכה. המשאלות שאנחנו מגייסים כעת נגד המכונה צפויות להשתנות בתוך כך. הפרויקט שלנו, אם כן, אינו בגדר תוכנית שאותה ורק אותה עלינו לבצע – זוהי רק הצעה זמנית, נקודת מוצא. אף על פי שהסוף "פתוח", מן ההכרח שנבוא כבר עכשיו לידי הסכמה בשאלות כמו לאן מכוונות משאלותינו, ואילו גבולות אנחנו תופסים כמתקבלים על הדעת. לצורך הסכמה זו אנו זקוקים לשפה משותפת, למעין דקדוק משאלות.

ניתן כבר לשרטט כמה מקווי המיתאר של פרויקט כזה, על סמך מצב הדיונים והמחקרים בנושא כיום. ברור כי כדי שמנגנוני הכסף, התעשייה ההמונית והמדינה ייעשו מיותרים, אנחנו חייבים לבנות קהילות קטנות יותר, אוטונומיות – בהחלט גם אוטרקיות, עצמאיות מבחינה כלכלית. מצד שני, כבר אין זה אפשרי לחזור אל חיי החופש של הציידים והמלקטות, משום שמספרנו רב מדי, והיסודות הטבעיים הרוסים. גודלן של הקהילות (הבּוֹלוֹאים) האלה, היחסים ביניהם, הצורך בגופים נוספים, אופן השימוש בטכנולוגיות וכו' – כל זה פתוח לדיון עדיין, ועלינו להיות מסוגלים לשוחח ביחד על עניינים אלה. זוהי מטרתו של בולו'בולו.

לא חסרים דימויים ורעיונות העוסקים בחברה פוסט-תעשייתית. פריצתו של עידן הדלי, חילופי פרדיגמות, חברת הרביעון, כלכלה דואלית, אֶקוֹטוֹפיה, חברה מבוזרת, חשיבה ריזוֹמאטית, תרבות מרושתת, מחזורים קטנים, טכנולוגיה רכה – אלה הן אחדות ממילות המפתח של הספרות האלטרנטיבית והאקולוגית ההולכת וגדלה. מדברים על משבר שלא היה כדוגמתו, על שינוי אדיר, על קץ הימים, על עידן חדש. האקולוגיה חשובה משום שהתכנים רבי-הערך שלה חוצים גבולות. חשוב להכיר אותה. אבל מה שחסר הוא רעיונות בדבר אפשרויות חדשות, בדבר העושר החדש הנפרשׂ בפנינו, אם נשאיר את המכונה מאחורינו. יתר על כן, לעתים קרובות התיאוריות האלטרנטיביות האלה נאיביות או אינן מלאות, כאשר עומדת על הפרק השאלה האסטרטגית, שאלת הריסתה של המכונה. חסר גם המבט העולמי, הפלנטארי. ברוב המקרים ההצעות רק חלקיות (אנרגיה, תחבורה, רפואה), או נוגעות לחברות המתועשות בלבד.

בולו'בולו הוא הניסיון לנסח בקווים כלליים פרויקט פלנטארי. הצדדים הבונים של התנועות הסובסטרוקטיביות באים לכדי תמונה מלוכדת. זהו תצלום רגעי של משאלותינו (משאלותיי?) כרגע ושל הערכתם העכשווית של הגבולות הטכנולוגיים/­ביולוגיים. בנקודות רבות יוצבו הגבולות באופן צר ומגביל מדי; באחרות יהיו דווקא המשאלות מוגזמות ומרחיקות לכת. לא זה העניין. מה שחשוב הוא לקדם הסכמה על פרויקט פלנטארי משותף. חלפו הזמנים שבהם בזבזנו את מרצנו בוויכוחים חלקיים וביוזמות מקומיות. אנחנו חיים רק 70 שנה, והמשאלות שלנו קיימות כדי שנגשים אותן כבר בעתיד הקרוב, נאמר עד שנת 1987.

לוח זמנים

אם הכול ילך כשורה, ניתן להגשים את בולו'בולו עד סוף שנת 1987. אולי הדבר יתעכב בעוד כמה שנים, אך יהיה זה חבל מאוד. רק אנחנו בעצמנו אחראים לעיכובים. לוח הזמנים הבא יוכל לשמש אותנו להערכת התקדמותנו:

1984 – עלונים, כרזות וסמלים של בולו'בולו מופצים ברחבי העולם בשפות החשובות. קשרי א-ב-ג מתפתחים בשכונות ובערים, קשרים של סיוע הדדי נוצרים ומתהדקים. מתהווים הטריקואים הראשונים. אחדים מהם הופכים לבולואים חלוציים וניסיוניים. במספר שכונות בוחנים התושבים את כשירותם של מבנים לשמש כבולואים, סאדים וכו'. מכינים תוכניות צללים. תנועת המכוניות מצטמצמת, כבישים נחסמים. המכונה הפוליטית סובלת ממשברי לגיטימציה במקומות רבים, ומצליחה לשמור על שליטתה רק במאמץ רב. המשטרה והצבא מגיבים בצורה מגושמת ומסורבלת.

1985- נוצרות רשתות של טריקואים ודיסקואים, הממלאות יותר ויותר את משימות היום-יום: עזרה הדדית באספקת מצרכי מזון, חסויות פלנטאריות, יחסי חליפין עם חקלאים או עם דיסקואים חקלאיים. מתקיימים ויכוחים סוערים על תוכניות הצללים. בכל המקומות נוצרים בולואים ניסיוניים, היוצרים קשרים ביניהם. המדינה מנסה להרוס את הבולואים, אך סובלת מהתקפות סובסטרוקטיביות. פוליטיקאים פרגמטיים מתייצבים לצד בולו'בולו ומבקשים לייצג את הרעיון, אך נכשלים.

1986 – מספר אזורים מבודדים מצליחים להשתחרר מאחיזתה של המכונה, ביניהם ווילס, שבדיה, קולומביה, אסטוניה, ויסקונסין, שווייץ, ניגריה, סקסוניה, מינדאנאו ודרום אפריקה. החקלאות באותם אזורים מוסבת לצריכה עצמית, נחתמים הסכמים להחלפת תוצרת, ונבנות רשתות פלנטאריות. לקראת סוף השנה נוצר פסיפס עולמי של אזורים אוטונומיים, צרורות של בולואים, בולואים מבודדים, שרידי מדינות, חלקי מכונה ו"ערי ביטחון" צבאיות. פורצות מהומות בכול. המכונה מנסה לרסק את הבולואים באמצעים צבאיים וכלכליים, ולנקות את שרידי המדינות מדיסקואים. ברוב המקרים הגייסות מתמרדים, או נשמעים לפקודות רק למראית עין. שתי מעצמות-העל מוותרות על משחק היריבות הבין-גושית הישן שלהן, וחוברות זו לזו תחת השם USSAR (United Stable States and Republics). הפרויקט הראשון של USSAR הוא בניית אזור תעשייה חדש ומטוהר באסיה התיכונה – מוֹנוֹמָאט.

1987 – מערכות התובלה והתקשורת הבינלאומיות מתמוטטות, המסחר העולמי נפסק. 200 אזורים אוטונומיים מקיימים את ההתכנסות הפלנטארית הראשונה שלהם בביירות, שכבר אינה במלחמה, במטרה ליזום צעדים ראשונים להקמתה של רשת עולמית. תוכניות תמיכה פלנטאריות לאזורים ולבולואים עם קשיי מעבר יוצאות לדרך. רק מונומאט ועוד עשרות אחדות של מאחזים חיצוניים נשארים עדיין בשליטת USSAR. מסעי הטיהור שלה נערכים שוב ושוב ללא תוצאות. בסתיו מוקמת בכל העולם תשתית של סיוע עצמי, הרעב ומדינות הלאום נעלמות. בדצמבר בורחים עובדי מונומאט לאזורי בולו. מספר מפקדי צבא של USSAR נוטלים על עצמם מרצונם את פירוק מאגרי הנשק הגרעיני, ומארגנים את מבצע הפיקוח על המצבורים הרדיואקטיביים. USSAR נעלמת ללא כל טקס רשמי וללא צורך לשרוף את דגלה האדום-לבן המעוטר בכוכב כחול.

1988 – עד 2346: בולו'בולו

2347 – בולו'בולו מאבד מכוחו, כאשר "הלבנים" (מגיפה תרבותית) מתפשטים, וכל סוגי הבולואים האחרים מחליפים זהויות. מתחיל עידן של הרהורים שלווים ושל כאוס. אוכלוסיית העולם צונחת למיליונים אחדים.

2764 – תחילתו של יוֹבוּאוֹ (YOVUO). כל הדיווחים על הפרה-היסטוריה (עד 2763) אבדו. טוֹהוּאַק (Tawhuac) מחליף דיסקט

מדיניות ההפרדה: הצד השני של רמת החי"ל

1 במאי 2011

 דנה רוטשילד

בואך חג הפסח השגתי שידה חדשה. בעבודה העתיקו את המשרדים מרמת החי"ל קרוב יותר למרכז, ואת הפסיליטיז שלא עברו איתנו, או נתרמו לעמותת ילדים בסיכון, העמידה החברה לרשותנו. הימים שלפני המעבר התאפיינו בניסיונות עיקשים להיפטר משמטעס – לא ייאמן כמה מתנות קטנות ו/או בינוניות צוברים עובדי חברה שמתייחסת יפה לעובדיה בזמן קצר, וכולן די מוצלחות – ספלים, שאריות ממשלוחי מנות עצומים של פורים, נעלי בית שהבוס שלי קיבל באיזו נסיעה והיו בול במידה שלי. כאלה דברים. במקביל ובאופן בלתי תלוי, קיבלתי מהורי סמארטפון ליומולדת. כך שביום הלפני אחרון במשרדים הישנים השתרכתי למכונית עם שתי שקיות נייר (זה אקולוגי!) ענקיות.

בגדול, זה עניין של חינוך. מכיוון שהמכונית אינה שלי (אלא של אחותי שבגולה), לא חניתי בחניון כמו כולם אלא בשכונה שמעבר לכביש. נווה שרת. זה האריך לי את הדרך בשתי דקות, אבל חסך ממני התעסקות בניירת, או התמודדות עם היותי הבעלים של משהו.

כך או כך, כשהגעתי למכונית ראיתי שבסמוך לה התגודדו כמה אנשים, בעיקר נשים, גהרו על מה שהיה מונח מסביב לכלוב המחזור הצהוב (לבקבוקי פלסטיק וקופסאות) ועשו מה שעשו. השעה היתה שמונה וחצי והייתי הרוגה. בכל זאת הסתקרנתי. כששאלתי מה הולך שם השיב לי הגבר היחיד, חרדי, מן הסתם, שלקראת חג הפסח ערך בית הכנסת הסמוך גמ"ח. ואלו השאריות. אכן, היו אלו ארגזי ירקות ועוד כל מיני. את מה שקרה בשתי הדקות הבאות אפשר לתאר כנפילה איטית של אסימון, או הכרה בנעיצה של מרפק בבטן. התנעתי את המכונית, נזהרתי על הילדות שמפשפשות בשאריות, יצאתי מהחנייה, הגעתי לכיכר העגולה שממנה פונים לכביש הראשי, ורק אז תפסתי לעצמי את הראש, קיללתי את עצמי, והמשכתי את הסיבוב בכיכר, בחזרה לחנייה.

נדמה שמעולם לא הרחתי את סופה של מדינת ישראל כה קרוב אלי. לא ככה.

מן הסתם, השארתי שם את כל השלל (להוציא הגריל האקולוגי). אתם מבינים? רק כביש אחד הפריד בין "קטר ההייטק של המשק הישראלי" לאנשים שמחפשים אוכל בזבל. פחות מחמישים מטר בין הוויכוח על אנדרואיד מול אייפון לרעב. רעב של ממש. תזכורת: מדובר בנווה שרת, שכונה בצפון תל אביב. אין כאן בדווים, זה לא סלאמס קלאסי. היו שם רוסיות וחרדיות. נכון, אלו אולי לא האוכלוסיות הכי חזקות, ובכל זאת – הייתם מצפים שיהודים אשכנזים בצפון תל אביב לא יזדקקו לשאריות כדי להעביר את הפסח בסבבה.

כאמור, זה עניין של חינוך. הצעד הראשון בדרך לסוציאליזם עובר דרך ההבנה שהמיקום שלך בשרשרת המזון הוא שרירותי. גם הסבים שלי היו מהגרים. גם הסבים שלי היו דוסים. גם אני יכולתי להיות כאן, בצד השני של הכביש, עם התפאורה הדיקנסיאנית הזו, בוהה בפועלי ההייטק ותוהה מאיפה הם משיגים ירקות לחג. השלב הבא יהיה אינתיפאדה חברתית. הגורם הריבוני שאמור למנוע התרחשות כזו – קרי, מדינת ישראל – נעדרה לגמרי מהסצינה כולה. רוב העובדים בקריית עתידים אף פעם לא חצו את הכביש לתוך השכונה. האבסורד הוא שעובדים איתי אנשים מקסימים וטובי לב (בחיי!), שלפחות לחלקם יש בתזונה של תודעה חברתית. אלא שחלק מהארכיטקטורה של של החברה הישראלית דהיום עובדת כך שהם לעולם לא ייתקלו בכאלה מופעים של עוני. אם פעם היה צריך להרחיק לעיירות פיתוח או לשיכונים כדי להיחשף למשהו כזה, היום המרחק הצטמצם לאפס – מעבר לכביש, כאמור – ובו בעת הפך בהדרגה לבלתי נראה, עד שהוא מוטח לך בפרצוף.

מה כן היה שם, במגרש החנייה? אם לשפוט לפי הטוקבקים בדהמארקר, די ברור לגולשים שהחרדים אשמים בכל תחלואי הכלכלה הישראלית. הם אלו שאוכלים את כל תקציב המדינה, ובגללם אין חינוך/בריאות/פנסיה.תשתיות/דירות במחיר סביר/תחבורה/סוף לשחיתות. אלא שתקציב הישיבות הוא משהו כמו מיליארד שקל – כסף קטן במונחי תקציב המדינה, ויתור על שניים-שלושה מטוסי הקרב חדשים סוגר את החור הזה בקלות. לאן הולך שאר הכסף? את המסים שלנו אנחנו לא משלמים לחרדים, אלא למדינה. ובכל זאת, המדינה לא היתה שם, ואת החלל שנפער במגרש החנייה מילאו, בהתנדבות ובחינם, החרדים. הגמ"ח הזה לא היה מבצע סגור בבני ברק, ההיפך – היו שם רוסיות ובחורות בלבוש חושפני (!), אבל החרדים היו שם גם בשבילם.

הבועה של שינקין, זו שנוהגים לקלס כל אימת שמדובר על ניתוק, לא מאפשרת כזו אפתיה. בגדול, אפשר לומר שזה עניין ארכיטקטוני. כל עוד מגדלי היוקרה לא ישבשו לגמרי את המרקם הסביבתי, אפשר יהיה לראות את הרחוב כמעט מכל חלון, וברגע שרואים משהו בזירה הציבורית, כבר אי אפשר עוד להדחיק אותו.

ברמת החי”ל, להבדיל, אותה "בועה תל אביבית” קיימת ממש. למעשה, היא בנויה כבועה – אין שום יכולת לראות החוצה, ואין שום יכולת לראות פנימה. מה שמתנהל בחברה הישראלית נמצא לאורך כל שעות היום סמוי מעין. איך ידעו אלה שבפנים על חייהם של אלה שבחוץ אם אי אפשר לראות אותם.

מיותר לציין שככל שאלו הופכים רחוקים מעיניהם של אלו, מבחינה כלכלית הם הולכים ומתקרבים – המדיניות הכלכלית של ישראל דוחקת את רוב מעמד הביניים לקטגוריות המקובלות של עוני, אבל מדיניות ההפרדה שומרת את כולם תחומים היטב בגבולות הגזרה שלהם. סולידריות זו לא מילה שמופיעה הרבה בטוקבקים בדהמארקר. אפילו לא חמלה (כל שכן בגרסה החרדית שלה).

מקור: הוועד נגד הריסת בתים