Posts Tagged ‘זמן’

אין שום שגרה לחזור אליה

15 באוגוסט 2011

1.
מתי ייגמר הקיץ הזה? זאת לא רק שאלה פוליטית, אלא קודם כל אקלימית. רבים אומרים ש"האוהלים יתקפלו כשיתחיל הגשם". בשנה שעברה, הקיץ נמשך כמעט עד דצמבר – אבל אולי השנה שעברה היתה יוצאת דופן? בעניין זה מעניינת ההערה של חוקר אקלים בריטי כלשהו, שציין לא מזמן כי בעידן שינוי האקלים, המושג של "מזג אוויר רגיל לעונה" איבד את משמעותו. מזג האוויר יכול להיות גשום, בהיר או חם, אבל הוא לא יכול להיות רגיל לעונה, כי אין דבר כזה. מערכת האקלים השתגעה, היא פועלת באופן שאינו מוכר לנו. השגרתי כבר לא קיים, ואין טעם לחפש אותו.

במצב הזה, לא רק הציפורים והצפרדעים מתבלבלות. כאורגניזמים החיים בתוך הביוספרה הזאת, גם ההתנהגות שלנו מושפעת מהיעלמותה של השגרה. אנחנו יצורים של העולם החדש. אנחנו לא מאמינים יותר בשגרה.

2.
ובכל זאת, יש מי שרוצה לשוב ליומיום. לתקשורת נמאס מהקיץ הזה. היא רוצה לחזור לשגרה. מי שצופה בטלוויזיה, רואה שהיומיום חוזר. אנחנו, לעומת זאת, כבר למדנו שהיומיום הוא מלאכותי. היומיום הוא תוצר של הקפיטליזם: הזמן שבו אנחנו עובדים ומכלים את חיינו, והכסף נצבר אצל הבוסים. שהרי, כמו שלמדנו ממרקס: זמן הוא כסף, אבל השאלה היא כסף של מי.

3.
למאבק האוהלים אצלנו ולמהומות בלונדון משותף הסנטימנט הזה: יותר מאשר מחאה פוליטית, זאת התקוממות נגד העולם, נגד צורת הקיום, שאומרת בעיקר: אנחנו לא רוצים לחיות את העולם שאתם מציעים לנו. אנחנו רוצים להמשיך להיות ילדים.

4.
כמו פנסיונרית נוירוטית שחשה לבדוק כל בוקר על העציץ שלו כדי לראות שהוא לא נבל, אני הולך כל יום לשדרה בדאגה: אולי זה נגמר? אולי האוהלים פוחתים?
אנשים מנסים להרגיע אותי. ואומרים שמי שהשתתף במחאה הזאת כבר לא יוותר על החירות שלו. אולי. אבל איכשהו אני לא ממש סומך על ההמונים. מי שהלך אתמול אחרי דגל אחד, יכול ללכת עוד חודשיים אחרי דגל אחר.

5.
כאן ושם, השאלה שמופנית שוב ושוב אל הצעירים שברחובות היא: מי אתם? מאיפה הגעתם? אם הם היו פשוט "שמאלנים", "מהגרים", "איסלאמיסטים", "קומוניסטים", אפשר היה לדעת מאיפה הם הגיחו ולייבש את הקנים שלהם. אך מכיוון שהם הופיעו משום מקום, הם עלולים תמיד לחזור. זה הכוח שלהם.

6.
אחרי ההפגנה הגדולה, ראיינו לרגע קט את דפני ליף. הפרשנים באולפן הסכימו: דפני ליף היא מנהיגה מקרית לגמרי. אם לא היא, מישהו אחר היה עומד בראש המחאה. אולי זה נכון; אבל האם בנימין נתניהו הוא לא מקרי? האם יש בעולם דבר שרירותי יותר משמעון פרס?

7.
ברגעים מסוימים בשבוע שעבר נראה היה שרפובליקת האוהלים הופכת לתמונת ראי של החברה הישראלית. לטוב ולרע, כל מה שיש בישראל יש גם בה, גם אם בתמהיל שונה – כולל כהניסטים. ההבדל העיקרי הוא שלמדינת האוהלים אין צבא. זה גם היתרון העיקרי שלה.
אבל המהפכה במצרים הצליחה כשהצבא הצטרף והפיל את מובארכ. כך גם במהפכות אחרות בעולם. מה יקרה אם הצבא יצטרף למחאת האוהלים? זאת אופציה מבהילה, אבל כדאי להתכונן אליה – היא עשויה להתגשם.

8.

"אדיס אבבה הפכה לסמינר בלתי פוסק. על כל דבר דנו, כל דבר נבחן לעומק, דבר לא חמק מהאש המתגלגלת של הביקורת. אבל הסרת הצנזורה על העיתונות, צעד  שנועד להיות רק מנגנון בלימה להוצאת קיטור, הפך לזרז. שיכורים מהחירות שהשיגו זה עתה, כל הכוחות החברתיים החלו להרים עוד ועוד את אופק הדרישות שלהם. אדיס אבבה יצאה שוב לרחובות"
(רנה לפורט, תיאור המהפכה באתיופיה, 1974)

9.
הפוסט שפורסם כאן לפני כמה ימים מבטא בעיה שאיתה עוד צריך יהיה להתמודד: צועקים "מדינת רווחה", אבל האמנם בטוח כל כך שכולנו רוצים אותה? זאת לא רק שאלה של אפשרות לגדל ילדים בבית, או בכלל לשמור על המבנה המשפחתי שלתוכו גדלנו, שמבוסס לגמרי על החברה המופרטת. זה קשור לוויתור מוחלט על סגנון החיים שמוכר לנו.
אין לי ספק, למשל, שבמדינת הרווחה העתידית יהיה מקום להרבה פחות הומואים. מה שנקרא היום "תרבות הגייז" כבול לחלוטין לצריכה, לקפיטליזם ולגלובליזציה. בלעדי שלושת אלה, אין לתרבות הזאת קיום. אנחנו ילדי הקפיטליזם. כשהוא ייעלם, גם אנחנו לא נזהה את עצמנו.

10.
מצד שני, אין מה לדאוג. ציינתי כבר שמי שמדמיין איזה מצב סטאטי שייוולד מתוך המחאה הזאת, כלומר מדינת רווחה עם פקידי הסתדרות שתשרור חמישים שנה, משלה את עצמו. אני מתעקש שבעולם שלנו אין ולא יהיה יותר מצב סטאטי, וזאת צריכה להיות הנחת היסוד.
יותר מכך: אני בעצמי לא בטוח שאני מעוניין בחמישים שנה של מדינת רווחה. אני מקווה ששלי יחימוביץ תנחל הצלחה במפלגת העבודה, אבל למעשה, אני די מבוהל מהמחשבה של חיים במדינה שהיא עומדת בראשה – מדינה צדקנית, מוסרנית ועמלנית, שנראית כמו וריאציה עכשווית על דירה של דוד מפא"יניק עם ספרים של ספריית דבר. אודה ואתוודה: אני בכלל לא בטוח שאני מעדיף את זה על המדינה המושחתת והקפיטליסטית שאנחנו חיים בה עכשיו.
אז מה אני רוצה? אני לא מצפה לשום שינוי חיובי, מתון או קיצוני, בישות שנקראת מדינת ישראל. המדינה שלי כבר קמה: קוראים לה רפובליקת האוהלים. רק בה אני רוצה לחיות. אני לא מתכוון להצביע בשום בחירות. הבחירה שלי היא איה שושן.

12.
אולי הכישלון הוא התקווה. יש המזהירים: אם המהפכה תיגמר בלי שהשיגה הישג כלשהו בשטח, לא יישאר ממנה כלום ואף אחד לא יזכור אותה. והנה, לפני מעט יותר מאלפיים שנה נולד בבית לחם איש אחד ושמו ישו. בגיל 33 הוא נצלב. אחר כך, ההיסטוריה נמשכה ולכאורה כלום לא השתנה. האימפריה לא קרסה; הקיסר ברומא בכלל לא שמע על ישו, ואפילו פונטיוס פילאטוס המשיך למשול עוד כמה שנים אחר כך. יותר מכך: שום דבר במדיניות הממשלה לא השתנה. לא הוענקו שום הקלות במס לתושבי הגליל. כלום.
במושגים של פרשנים פוליטיים, ישו נכשל. ובכל זאת, אי אפשר לומר שישו לא השיג משהו בחיים שלו. הוא הקים כנסייה.

 13.
אם כבר מציגים דרישות, הדרישה הראשונה צריכה להיות: יבוטל הרכב הפרטי. כן, זה כולל גם אופניים.

14.
אם המהפכה תיכשל, זה יהיה באשמתי. אני מרגיש שלא התאמצתי מספיק.

מכתב לגיא פינס

27 ביולי 2011

1. מכתב

לכבוד:  גיא פינס
חדשות הבידור
ערוץ 10
גבעתיים

היי גיא,

זה יותר מ-17 שנה, בערוצים שונים ותחת כותרות מתחלפות, אתה מאביס את הציבור במידע תפל ויחצ"ני על דמויות שונות המסתובבות בתחום הקרוי "עולם הזוהר". "חדשות הבידור" שבהנחייתך, עם החיוכים הסכריניים והמחוות הלכאורה-אירוניות, הפכו במשך הזמן למעין פראבדה של דיקטטורת ההון – עטיפה תעמולתית עבה ומטמטמת שבאה לחסום את הגישה אל הממשות.

לכאורה, התוכנית שלך היא רק ביטוי שולי, אחד מיני רבים של התרבות שבה אנו חיים. למעשה, יש לה תפקיד אסטרטגי. ראשית, כי היא מעזה לקרוא לעצמה "חדשות". ושנית, כי היא נושאת הדגל האידיאולוגית של פרויקט הסחת הדעת המניפולטיווי שזכה לכינוי "בידור".

לכן, צורם ומגוחך במיוחד לראות את התוכנית שלך בימים האלה. הארץ מתמלאת באוהלים. העם דורש צדק, ואתה מספר לנו על הבטן של קייטי הולמס.

עד לפני שבועיים, שלטה התעמולה שלך ללא מצרים על תודעתו של הציבור. מבחינת נתוני הרייטינג, אני מניח שהיא עדיין שולטת. ובכל זאת, אם לא תתעשת, דומני שזמנך עבר.

גיא פינס, עושה רושם שאתה אדם אינטליגנטי. יותר מכך: תחת הסגנון הציני, נראה שמסתתרת נפש עדינה.

 האם הצופים שלך עדיין נחשבים בעינייך לעדר פרות, שימשיכו לאכול מהחציר היחצ"ני שבו אתה מאכיל אותם, ולספר לעצמם שהם "מתבדרים"?

האם לא שמעת שהבידור מת?

לך לשדרות רוטשילד – אני מניח שזה לא רחוק מהבית שלך. עמוד ברחוב ותשמע על מה מדברים האנשים. האנשים מדברים על קורת גג! האנשים מדברים על צדק! האנשים מדברים על דמוקרטיה ישירה! האנשים מדברים על אמנה אזרחית! חלק מהאנשים מדברים אפילו על בניית בית לקדוש ברוך הוא! על הבטן של קייטי הולמס אף אחד לא מדבר.

לך לשדרות רוטשילד, ותסתכל כיצד אנשים מבדרים את עצמם. הם כותבים שלטים. מנגנים בגיטרה. מקריאים סיפורים. מקשיבים לנאומים. מציגים הצגות.

האם לא שמעת שהציניות מתה?

הרשת מתרחבת. הרשת מתעבה. היא מגיעה גם לטלוויזיה. תסתכל מסביבך: אפילו "לילה כלכלי" פתחו סוכה במאהל. וגם אם לא לכך הם התכוונו, הם משתלבים ברשת. למה שלא תפתח אוהל?

יש מי שחושב שמחאת האוהלים צריכה להתבסס בשוליים. אולי זה נכון, אבל לא פחות מכך היא צריכה לפלוש אל המרכז. אם גיא פינס לא יגיע למאהל, אולי הגיע הזמן להקים מאהל באולפן של גיא פינס. לחילופין, הגיע הזמן לשדר את הנעשה בערי האוהלים בשידור ישיר בכל הערוצים, כל היום. זה בטוח יותר מעניין מ"האח הגדול".

נ.ב. – אינני ז'דנוביסט. מבחינתי, החמש דקות האחרונות יכולות להיות מוקדשות לקייטי הולמס. אבל לא שעה שלמה!

 2. וידוי

אני רוצה, אבל לא יכול. אני לא יכול להישאר בשדרה יותר משעה-שעתיים רצוף. זה מציף אותי. זה יותר מדי מדהים בעיניי.

אני הולך בשדרות רוטשילד בפה פעור, הלוך וחזור. אני רוצה לקרוא שוב ושוב את השלטים, לשמוע שוב ושוב כל שיחה, כל נאום, לספור שוב את האוהלים.
ואז זה מציף אותי, ואני בורח. נותרתי בורגני. אני פוחד להשתגע. אני חייב ללכת לדירה שלי לקרוא משהו, לכתוב כמה שורות, לחיות כאילו כרגיל למרות שהעולם נולד מחדש.
לכן אני מעדיף ללכת למאהל דווקא בצהריים, כשחם והפעילות דלילה יחסית. בערב זה פשוט חזק מדי, טוב מדי.

מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חסר תקדים לא רק ברמה הלאומית, אלא אפילו ברמה הפלנטארית. חברה חדשה. שפה חדשה. פוליטיקה חדשה. ישות שמגיעה לתודעה עצמית. מדי פעם אני שומע וקורא אנשים מסוימים שעדיין מדברים בסיסמאות מסורתיות של שמאל. זה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. הם לא שמעו את הבשורה הטובה: הציוויליזציה התחילה מחדש. בולו'בולו קורה באמת.
אתמול בערב נאם שם מישהו שלא הכרתי. הוא אמר שקוראים לו מגן. שוב הוא אמר את מה שכל בנאדם חכם מבין: שלרשת אין הנהגה, ולרשת אין מטרות. כל מי שרוצה צריך פשוט להצטרף ולצמוח בתוך הרשת. דפני ליף כבר אמרה, וכדאי להקשיב לה: המטרה היא מדינה בתוך מדינה.

את כל זה כבר ידעתי, אבל זה היה כל כך מהפנט. הלב שלי פעם, שאגתי, רקעתי ברגליים. אני לא מכיר את האנשים האלה, וגם את אלה שאני מכיר אני כבר לא מכיר. אבל הם מהפנטים אותי.

אם לא נפריע לה, המדינה בתוך מדינה תגיע גם לפלסטינים. שהרי, היא נולדת בו זמנית גם במקומות אחרים, ואפילו ביתר עוצמה. מדינה בתוך מדינה, שכמו תולעת מרוקנת בהדרגה את המדינה. זה יותר טוב משתי מדינות. זה יותר טוב ממדינה אחת.

רק לפני שלושה חודשים, פירסמתי כאן מעין תסריט בדיוני הומוריסטי על רפובליקה אוטונומית שתקום בתל אביב. כתבתי את זה בהשפעת היומן של ארנסט טולר, המשורר שהנהיג במשך שבוע את הרפובליקה האוטונומית של בוואריה ב-1919. והנה, זה קורה. רפובליקת האוהלים החדשה היא יותר מוצלחת מהרפובליקה של בוואריה, ויותר מדהימה מהקומונה הפריזאית של 1871.

אבל יש דבר אחד משותף לשתי הרפובליקות: את שתיהן הריאקציונרים חיסלו בכוח הנשק.

וכאן אנחנו נכנסים לשאלת המלחמה.

  1. ספטמבר ואנחנו

הַבִּיטוּ, הוֹ נִרְפִּים, מִתַּחֲנוֹת-רַכֶּבֶת נִפְלָטִים!
הִנֵה הַשֶּמֶש תְלַהֵט כָּאן בְּרֵיאוֹת שָרָב!
תִשְטוֹף אֶת הַשְדֵרוֹת אֲשֶר מָלְאוּ בַּרְבָּרִים שועֲטִים.
הִנֵּה הָעִיר יָפָה, שוֹכֶנֶת מַעֲרָב!

לְכוּ! אוּלַי תִדְעַך הָאֵש, תִהְיֶה נִמְנַעַת,
ופְּנוּ אֶל הָרְצִיפִים, אֶל הַרְחוֹבוֹת הרְחָבִים!
מֵעַל גַגוֹת בָּתִים שְמֵי רוֹך תְכֶלְתָּם נוֹגַהַת,
מָקוֹם בּוֹ הֶאֱדִימוּ הַפְּצָצוֹת כַּכּוכָבִים!

(מתוך: האורגיה הפריזאית, ארתור רמבו, 1871. מצרפתית: משה בן שאול)

לא ברור האם זה צירוף מקרים, אבל הולדתה של רפובליקת האוהלים התרחשה כידוע במרחק שבועות בודדים מהאירועים המסווגים תחת השם הכללי "ספטמבר". אם מהפיכת האוהלים היא נקודת אומגה חברתית-טכנולוגית, את ספטמבר אפשר להגדיר כסינגולאריות פוליטית: אפשר לדעת איך נכנסים אליה, אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים.

 אפשר לקוות שהאומגה והסינגולאריות יעצימו זו את זה. אבל יש מקום גם לחשוש שהתסריט הבלתי-צפוי-בריבוע ייגמר בבכי, כלומר בפגזים מתפוצצים בשדרות רוטשילד, וגם בגינת לווינסקי. כמו שאמר לי אתמול א' טהרלב – יש הרגשה שאנחנו בסוג של מסיבת סיום.

כזכור, את הקומונה הפריזאית חיסלו במשותף השלטון הריאקציונרי של צרפת יחד עם הפולשים הפרוסים של ביסמרק. את הרפובליקה של מינכן חיסלו הפרייקורפס הפאשיסטים, מטעמו של השלטון המרכזי הסוציאל-דמוקרטי. לא אתפלא אם נתניהו יביא את האיראנים עצמם, יחד עם אסד, כדי לחסל את רפובליקת האוהלים.

לכל זה כדאי להיות מודעים כל הזמן. בספרי ההיסטוריה, מה שקורה עכשיו יתומצת כנראה לפיסקה או שתיים לפני הפרק החדש על ספטמבר. לכן צריך להתכונן כבר עכשיו.

מצד שני, למי איכפת מההיסטוריה? גם אם זה לא יימשך אלא רגע, הרגע הזה הוא נצחי. צריך לנשום אותו, ולהחזיק בו חזק כמו שמחזיקים באדם אהוב.

אסיים בקטע מפורסם למדי, ובכל זאת מתבקש:

התודעה, שהם מפוצצים את רצף ההיסטוריה, ייחודית למעמדות המהפכניים ברגע פעולתם. המהפכה הגדולה הנהיגה לוח שנה חדש […] עוד במהפכת יולי התרחשה תקרית, שבה קיבלה תודעה זו ביטוי. עם רדת הערב על יום הקרב הראשון התברר שבמקומות אחדים בפריס, בלי קשר זה עם זה ובאותה שעה ממש, נורו יריות אל שעוני המגדלים.
(ולטר בנימין, מתוך התזות על מושג ההיסטוריה)

גופות מגיני הקומונה לאחר חיסולה על ידי הממשלה, 1871