Posts Tagged ‘זכויות מקרקעין’

לקראת פוסט (ולא אנטי) קפיטליזם

22 בפברואר 2012

יואב ליפשיץ

1.

זכויות הקניין הן אמצעי הייצור של ההון.

2.

בעידן של זכויות כמו פטנטים ומכשירים פיננסיים שונים, הון הוא פחות שליטה פיסית באמצעי הייצור (מרקס) ויותר כוח טהור (ובלן). זכות הקניין היא היחידה הבסיסית ביותר של הכוח הזה, היא נמצאת בליבת השיטה הקפיטליסטית.

הקישור של זכות הקניין עם השיטה הקפיטליסטית הוא כל כך טבעי, שאלו שרוצים לקרוא תגר על השיטה נאלצים, בצר להם, לקרוא לביטולו של הקניין הפרטי, באמצעות הלאמתו או העברתו לבעלות ציבורית.

3.

אלא שהזכות לקניין פרטי היא לא זכות בינארית. זוהי הגדרה משפטית המורכבת מזכויות רבות. כפי שנהוג לתאר זאת, הזכות הקניינית היא למעשה אגד של זכויות. הבעלים של הקניין מקבל לידיו מן החברה זכויות רבות בנכס – הזכות להעבירו הלאה, הזכות לעשות בו שימוש כרצונו (שרירות הבעלים), הזכות להפיק ממנו רווחים ועוד. אגד הזכויות הזה משתנה מעט מסוג נכס אחד למשנהו, ויש סוגי נכסים שכפופים לרגולציה ספציפית (למשל מקרקעין או ניירות ערך), אך בגדול ההנחה היא תמיד שלבעל הזכות מותר או אסור לעשות שימוש כלשהו (בהתאם למגבלות של זכות הקניין הספציפית), ולכולי עלמא לעומת זאת אין שום זכויות בקניינו של אחר.

אין מדובר באסון טבע. ככל זכות גם זכות הקניין מוגדרת ע"י המשפט, שהוא תוצר של האדם, המשתמש בשפה ובמחשבה. האדם הגדיר אותה בדרך אחת והוא יכול גם להגדירה בדרך אחרת. טענתי היא שכדי לחשוב על שיטה כלכלית חדשה, חובה עלינו לחשוב מחדש על היחידה האטומית של הקפיטליזם ועל הכוח שהיא מעניקה לאוחז בנכס.

4.

רבים מהאנשים שקוראים ל"מדינת רווחה" ול"סוף הקפיטליזם" אומרים זאת כי אינם מכירים שפה אחרת. הם רוצים שינוי בתצורה הנוכחית של ההון, אך עדיין לא יודעים כיצד להגדירה. ובאין הגדרה חדשה בנמצא, הם משתמשים באנלוגיות או במטאפורות מתחום אחר, בשפה שכבר קיימת בארגז הכלים, במונחים קרובים-רחוקים כמו "מדינת רווחה".

מדינת רווחה אינה משנה את יסודות השיטה הקפיטליסטית. אחרי הכל, גם כלכלותיהן של מדינות הרווחה הסוציאל דמוקרטיות למיניהן, הן בסך הכל כלכלות שמושתתות על קפיטליזם, עם תיקון קטן של העיוות שנוצר בו ע"י המדינה. מדינת רווחה לא משנה את הקצאת ההון הבסיסית, הראשונית, העומדת ביסוד השיטה הקפיטליסטית, אלא אך ורק מעבירה אותו ידיים.

המטרה היא אם כן לחשוב על שפה חדשה, על ניסוח מחדש של יסודות השיטה הקפיטליסטית עצמה במקום לחזור לנסיון הסוציאליסטי שנכשל. להפסיק לתחום את המחשבה לדיכוטומיה של קומוניזם או קפיטליזם, שתי השיטות האלו הרי קרסו, ומה שלא קרס – קורס לנגד עינינו ברגעים אלו ממש. יש לנסח את החזון לעידן הפוסט-קפיטליסטי. הטקסט הזה מתיימר להציע את אחד מן העקרונות של השיטה הפוסט-קפיטליסטית.

5.

פוסט-קפיטליזם ולא אנטי-קפיטליזם, כי השיטה הקפיטליסטית היא כאן כדי להישאר. אינני קורא לבטל את הקפיטליזם או להחליפו. קפיטליזם, למשל, משמעותו חדשנות טכנולוגית וגלובליזציה. אני לא באמת חושב שאלו שקראו בקיץ האחרון להרס הקפיטליזם, להלאמה של כל השירותים שהופרטו, באמת חשבו על כך לעומק. אחרי הכל, גם הילדים ממאבק סוציאליסטי תקשרו ביניהם בטוויטר ובאייפון. זהו עידן הרשת, ובלי קפיטליזם אין רשת. מיותר לציין שהלאמת הרשת תהיה פגיעה אנושה בדמוקרטיה.

6.

הדרך היחידה להעביר חלק מן הכוח של ההון לציבור, שלא ע"י הלאמה – כי המדינה לא יודעת מה לעשות בהון וגם כך יש לה כוח רב מדי – היא לחלק להמונים זכויות בהון. רק שינוי בסיסי ביותר של זכויות הקניין בהון – פירוק והרכבה מחדש של זכות הקניין הפרטי שלא על ידי הלאמתו, כולל הכנסת זכויות חדשות אל תוך אגד הזכויות – לא יחזיר אותנו שנים אחורה למונחים הישנים. זהו האתגר.

רעיונות כמו הצעת החוק לזכויות חברתיות (דיור, חינוך, בריאות וכו', למעשה מדובר בז'רגון זכויות האדם) מבקשות להטיל על המדינה חובות מסויימים. ההצעות נוגעות ביחסים שבין האדם למדינה, לא בין אדם לחברו. במובן הזה, אין זכות חברתית יותר מזכות הקניין, המגדירה יחסים – יחסי כוחות – בין בני האדם.

לכן עלינו לעסוק לא רק בשאלה מי יהיו בעליו של הקניין, אלא לנסות לענות גם על שאלה בסיסית יותר: מהו הקנייןאו אם לשאול זאת באופן אחר – מהו ההוןויותר מכך, מה הון יכול לעשות?

7.

מדברים על בעיית הריכוזיות. בעית הריכוזיות, למשל, אינה בהכרח בעיה עם הריכוזיות עצמה, אלא בעיקר עם מה שהריכוזיות מאפשרת לבעלי ההון לעשות. כאמור, דרך אחת לנטרל את כוחם של בעלי ההון היא להגביל את זכיותיהם לעשות שימוש מסוים בהון. בכך מטפלים, למשל, דיני ההגבלים העסקיים. אך מה אם בנוסף לכך יחולקו לציבור הרחב – שאינו בעלי ההון – זכויות בהון עצמו?

8.

זכויות משתמשים בהון אינן רעיון חדש, אך עד עכשיו הן הוכרו וניתנו במשורה, במצבים מאוד ספציפיים, בשולי החקיקה. זכות כזו למשל היא זיקת ההנאה במקרקעין (ius in re aliena, זכות על דבר השייך לאחר), המקימה זיקה (ולא חזקה) במקרקעין למי מן הציבור שהשתמש בהן שנים רבות.

כזו גם היתה עד לפני מספר שנים הזכות לעשות שימוש הוגן בקניין רוחני השייך לאחר. עד לחוק זכות היוצרים החדש, משנת 2007, הזכות הוגדרה כסייג לזכותו של בעל הקניין הרוחני. בחוק החדש חל מהפך מסוים, שגם אם עוד לא ברור כיצד ישפיע על הפסיקה (שהרי הוא לא יצר זכות חדשה), הרי שהוא מבטא שינוי תפיסתי של המחוקק. בפרק ד' של החוק החדש, הנקרא "שימושים מותרים", הוגדרה הזכות לשימוש הוגן, ביחד עם שימושים נוספים, כזכות פוזיטיבית של הציבור. זהו לא רק שינוי סמנטי – מעתה אין מדובר בהגבלה על זכותו של בעל ההון למנוע מאחרים לעשות בו שימוש, אלא בזכות השייכת לציבור המשתמשים.

זכות כזו בהון, הניתנת לציבור, איננה צדקה התלויה במדיניות ממשלתית או בטוב ליבו של פילנטרופ, כי אם חלק מן השיטה הכלכלית החדשה. המטרה היא אם כן לחשוב על שימושים מותרים או זכויות נוספות שניתן להקנות לציבור (ולא למדינה) בקניינו של אחר, במטרה לקדם צדק חלוקתי ושוויון, זרימת מידע, יעילות ושיתופיות, לתקן כשלי שוק; כל זאת מבלי שהדבר יביא לקריסה טוטאלית של השיטה הקפיטליסטית, אלא אולי להיפך – ימנע ממנה לקרוס.

9.

היישום המיידי והריאלי יותר מבחינה פוליטית לכך הוא הקריאה הכללית לשקיפות, שעלתה לא מעט בזמן המחאה. זכותו של הציבור לקבל מידע על הנעשה בנכס השייך לאדם פרטי אינה עניין של מה בכך, שהרי המשפט מבחין די בקנאות בין חברה פרטית לחברה ציבורית. אבל אולי בשלה השעה, בעידן מות הפרטיות, לגעת גם בפרה הקדושה הזו.

עם זאת, אין טעם להיעצר רק בקריאה לשקיפות. זרימת מידע זה מאוד חשוב, אך יש גם להגדיר מחדש את היחסים הקנייניים בין בני האדם. רעיונות ליישומים נוספים ניתן לקחת למשל מחוק החברות הגרמני, המעניק לעובדים זכויות מסוימות בכל הקשור לקבלת החלטות בנוגע לעתיד החברה; וכן מן החוקים השונים ברחבי העולם הנוגעים לסקוואטינג או ל"שחרור" של בניינים ריקים לטובת הציבור.

10.

זכות הקניין היא זו שמאפשרת את הקפיטליזם, אך היא גם זו שיוצרת את הפער החלוקתי בו לאחד יש נכסים – או ליתר דיוק כוח – ולאחר אין. המחשבה כי אין מדובר בגזירת גורל, וכי ניתן לפצל את הזכות הקניינית כך שלאחד יהיו זכויות מסוימות בקניין, ולציבור המשתמשים זכויות אחרות בו, היא זו שצריכה לעמוד בפני משפטנים וסוציולוגים, כלכלנים ופילוסופים, קובעי מדיניות ואקטיביסטים בבואם לחשוב על העולם החדש, העולם שאחרי הקפיטליזם.