הקלפטומניה של האדם הלבן

אורטל בן דיין

"ואז את חתן השמחה
שהגיע לגיל חמש
אצלנו בכפר טודרא
מכניסים לבית הכנסת
וכותבים על לוח של עץ
בדבש מא' ועד ת'
את כל האותיות בדבש
ואומרים לו:
חביבי, לקק!
והיתה התורה שבפה
מתוקה כמו טעם של דבש
אצלנו בכפר טודרא
שבלב הרי האטלס"

כשנשאל יהושע סובול מהיכן הוא מכיר את הטקס המרוקאי הציורי המתואר בשירו "כפר טודרא" , ענה:

"בשנת 1976 ערכתי תחקיר לקראת כתיבת מחזה על שכבות המצוקה בישראל, ובמסגרתו ראיינתי אנשים רבים בעיירות פיתוח ובשכונות, ובין השאר גם בטירת הכרמל. באחד הראיונות אשה מרוקאית סיפרה לי את הסיפור, פחות או יותר במלים של השיר. אני זוכר אשה בשמלה כחולה"

שמה של האישה המרוקאית – שאת מילותיה הפך סובול לשיר עליו הוא חתום כמחברו – נמחק כלא היה ומה שנותר ממנו זו אישה מרוקאית גנרית. המרוקאית האלמונית וקהילתה לא זכו להנות מהרווחים הכלכליים והסימבוליים שגרף סובול מהשיר שהפך לנכס תרבותי מוערך בחברה הישראלית. אנחנו לא יודעים עליה דבר חוץ מהיותה אישה מרוקאית בשמלה כחולה.

דוגמא אקטואלית יותר לניכוס ומסחור תרבותי ניתן היה לראות על מסלולי התצוגה של בתי האופנה הגדולים, שהוצפו לאחרונה בכל מה שנתפס בתודעה המערבית כאותנטי, שורשי, אקזוטי ופראי. את קולקציות הקיץ הצבעוניות של מעצבי העל לקיץ 2012 מכנים אנשי תעשיית האופנה בשם "הטרנד השבטי" ואת האיקונוגרפיה והשפה הויזואלית בשם "הדפסים אפריקאיים". תעשיית האופנה והמעצבים מתייחסים לסמלים, לאמנויות ולאסתטיקות האפריקאיות המגוונות כאילו נפלו עליהם מהג'ונגל היישר לאולמות התצוגה.

המונח "הדפסים אפריקאיים" כבר מעורר שאלות. אחרי הכל, אפריקה היא מקום די גדול, ובמדינה אחת באפריקה קיימים בממוצע כ- 200 קבוצות אתניות, כך שלא ברור לאילו מהן ה"טרנד השבטי" מתייחס? מה סיכויו של הצרכן לדעת מה מקורו האמיתי של ההדפס בו עשה המעצב שימוש? מעבר לשאלת הקרדיט שהמעצבים לא נוטים לתת, הרידוד וההשטחה הברוטאלית שעושים בתי האופנה לשלל האמנויות שמוצאן ביבשת אפריקה מרוקנות מתוכן את היצירה האמנותית והמשמעויות החברתיות וההיסטוריות שלה. לא די בכך, הטרמינולוגיה השיווקית ממשיכה מסורת קולוניאליסטית ארוכה: מיתוגם של כל העמים הלא לבנים כ"שבטים" בניגוד לאומות ועמים – מילים השמורות לתיאורו של האדם הלבן.

התרבות המערבית האינדיבדואליסטית תופשת את היצירה האמנותית כקניינו של היוצר היחיד, האמן החד פעמי. התפישה היורוצנטרית עיוורת לעובדה שבמקומות אחרים בעולם מתקיימות מסורות אומנותיות ותרבותיות אחרות. בשונה מבמערב הן אינן מבוססות בהכרח על ה"יוצר היחיד" אלא על יצירה קהילתית משותפת ומתפתחת.

העובדה שיכולה להיות יצירה אחת שמאחוריה עומדת קהילה שלמה זרה לדרך בה תופש המערב אמנות ותרבות. זו תפישה ששמה את הדגש על הייחודיות והחד פעמיות של האינדיבידואל. בהתאם לתפישה הזאת, דיני הקניין הנהוגים במערכת המשפטית המערבית נועדו להגן על זכויות הקניין הרוחני והפרטי של האדם הלבן ולא במקרה מושגים כמו בעלות קהילתית משותפת או קניין תרבותי נעדרים ממנה.

הטיעונים שמשמיעים אמנים ויוצרים המואשמים בגניבה ועושק תרבותי, היא שליצירות אין יוצר מזוהה, ולכן הן לא כפופות לחוקי קניין רוחני וזכויות יוצרים. ואכן, מערכת המשפט המערבית מספקת הגנת זכויות יוצרים רק כאשר ליצירה יש יוצר מזוהה שחתום עליה. כך נוצר מצב אבסורדי בו בית אופנה או סופר יכולים בקלות לתבוע אדם שהעתיק מהם גזרה או טקסט והמערכת המשפטית תספק להם הגנה. קהילה, לעומת זאת, לא תוכל לתבוע סופר שהעתיק לספריו טקסטים אוראליים השייכים לקהילה או מעצב שעשה שימוש בהדפס ייחודי ומקורי השייך לקבוצה אתנית.

את פעולת הניכוס והמסחור מלווים בדרך כלל מונחים כמו "השראה" ו"השפעה" שנועדו לכבס ולהכשיר את השימוש הלא מורשה שעושים אמנים ויוצרים כשהם מעתיקים יצירות תרבותיות ללא מתן קרדיט, ללא הקשר, ותוך הפרה בוטה של זכויות קניין תרבותי.

תקדים משפטי חשוב בסוגיית הקניין התרבותי נוצר בפסק הדין מילפורורו נגד אינדופורן משנת 1995, בו קיבל בית המשפט האוסטרלי את התביעה הקולקטיבית שהגישו אמנים אבוריג'נים. הם תבעו סוחר שטיחים אוסטרלי שהעתיק יצירות אבורגי'ניות והשתמש בהם כדוגמאות למוצריו. הסוחר טען כי אין זכויות יוצרים על הדוגמאות משום שאינן רשומות על שמו של יוצר מסוים שניתן לאתרו. בית המשפט קבע כי דווקא יש יוצר ניתן לזיהוי והיוצר הזה הוא הקהילה. משמע, הקהילה האבוריג'ינית מחזיקה בבעלות משותפת על תוצרי התרבות שלה.

על אף ההישגים המועטים שנרשמו בזירה המשפטית, סוגיית הקניין התרבותי רחוקה מלהיות על סדר היום הציבורי. הלגיטימציה הציבורית והחברתית לגזל התרבותי נטועה עמוק בהבחנה המודרניסטית הקלאסית שעושה המערב בין אמנות לפולקלור. היוצרים הלא לבנים מובנים על ידי השיח המערבי כאנשי ביצוע טכני שמחוללים ארטיפקטים ללא שאר רוח, מחשבה או כשרון העומדים מאחוריהם, ולכן ל"תוצרים" שלהם אין ערך אמנותי. מי שניחנו ביכולת האלכימית להעלות את "התוצרים" הללו לדרגה של אמנות ויצירה גבוהה הם כמובן אמנים ויוצרים לבנים. יחסי הכוח הכלכליים-חברתייים מייצרים מצב בו תרבות ואמנות של אנשים שחורים ומיעוטים אתניים אינה קיימת אלא אם כן אמנים לבנים מכריזים שהיא קיימת, מנכסים אותה ומתווכים אותה לאנשים לבנים אחרים.

דוגמא קלאסית ממחוזותנו הוא השימוש שעשה בית האופנה הציוני המצליח והמיתולוגי "משכית" ביצירות האמנות של נשים תימניות. משכית היתה חברה ממשלתית שפעלה בישראל בין השנים 1954-1994, והיתה לבית האופנה הישראלי שזכה להכרה והערכה בינלאומית יותר מכל בית אופנה ישראלי אחר. המוצרים המוערכים שלו אף שימשו כמתנות רשמיות שמדינת ישראל העניקה לדיפלומטים וראשי מדינות.

משכית הפך את הרקמות התימניות הייחודיות למוצר הדגל שלו, תוך שהוא משווק את דגמיו בישראל ומחוצה לה כאופנה ישראלית "אותנטית". ההצלחה המסחררת של "משכית", שעד היום מוצריה נחשבים לפרטי אספנות יקרים, קשורה בעיקר להתלהבות האוריינטליסטית הבינ"ל מהרקמות התימניות הייחודיות. למרות שמוצר הדגל התימני קנה למשכית את שמה העולמי וגרף עבור בית האופנה רווחי עתק, המשיכו הנשים התימניות לקבל עבור יצירתן המקורית שכר זעום ללא מתן קרדיט. אחרי מלחמת ששת הימים הרחיבה משכית את מעגל הניצול והחלה להעסיק נשים בדואיות ופלסטיניות ולשלב את יצירתן בדגמיה. כמו התימניות, גם הנשים הפלסטיניות והבדואיות נושלו מהקרדיט כמו גם מהרווחים הכלכליים שרקמותיהן הניבו לבית האופנה. השימוש שעשתה משכית בנשים התימניות, הבדואיות והפלסטיניות לא היה שונה מהשימוש שעשתה המחלקה לתכשיטנות בבצלאל ביצירות הייחודיות והנדירות של הצורפים התימנים.

קהל היעד של משכית היו נשים אשכנזיות מבוססות והיא הקפידה להשתמש בדוגמניות לבנות כפניו של בית האופנה. האפשרות שנשים תימניות ידגמנו את פרי יצירתן לא עלתה על הדעת, כי נשים מזרחיות כהות עור בפרונט לא היו מאפשרות לקהל הלבן לקודד את הבגדים כעיצוב ישראלי ייחודי. הרי לא היה נדיר לראות באותה תקופה נשים תימניות לבושות בבגדים רקומים ברקמה תימנית, אך כשהנשים התימניות היו אלו שלבשו את יצירתן הן שימשו כמושא ללעג ונתפשו כנחשלות ופרימיטביות. כשאישה לבנה לבשה אותם היא העניקה לבגד את "מגע הקסם הלבן" – אותו תהליך אלכימי שהופך את הבגד מ"סתם פריט מסורתי" לפריט נחשק, יקר ואופנתי.

הניכוס והמסחור של התרבות של האחר תמיד מלווה בשיח "מיטיב". משכית הגדירה עצמה כחברה המספקת לעולים ולשכבות המצוקה תעסוקה ופרנסה תוך שהיא מסייעת לשימור תרבותי של "מלאכות המזרח". באופן דומה נוהגים בתי האופנה הגדולים הטוענים שהטרנד השבטי מיטיב עם אפריקה כי הוא "מביא למערב את אפריקה בהקשרים חיוביים". את הקלפטומניה התרבותית של האדם הלבן מלווה שיח פטרוני ומתנשא המכתיר אותו כעושה חסד גם כשהוא חוטא.

דימויים: בהתחלה – מגמות שבוע האופנה בניו יורק לאביב 2012. בסוף – יוסף יוסף, צורף תימני שעבד בשביל משכית (1960), ורות דיין עם מלכת היופי שרה טל, בוחנות בגד של משכית (1956). בין לבין – שני ציורים של מאירה שמש (מתוך התערוכה "אקספרסיוניזם עיראקי", 1996). 

לקראת פוסט (ולא אנטי) קפיטליזם

יואב ליפשיץ

1.

זכויות הקניין הן אמצעי הייצור של ההון.

2.

בעידן של זכויות כמו פטנטים ומכשירים פיננסיים שונים, הון הוא פחות שליטה פיסית באמצעי הייצור (מרקס) ויותר כוח טהור (ובלן). זכות הקניין היא היחידה הבסיסית ביותר של הכוח הזה, היא נמצאת בליבת השיטה הקפיטליסטית.

הקישור של זכות הקניין עם השיטה הקפיטליסטית הוא כל כך טבעי, שאלו שרוצים לקרוא תגר על השיטה נאלצים, בצר להם, לקרוא לביטולו של הקניין הפרטי, באמצעות הלאמתו או העברתו לבעלות ציבורית.

3.

אלא שהזכות לקניין פרטי היא לא זכות בינארית. זוהי הגדרה משפטית המורכבת מזכויות רבות. כפי שנהוג לתאר זאת, הזכות הקניינית היא למעשה אגד של זכויות. הבעלים של הקניין מקבל לידיו מן החברה זכויות רבות בנכס – הזכות להעבירו הלאה, הזכות לעשות בו שימוש כרצונו (שרירות הבעלים), הזכות להפיק ממנו רווחים ועוד. אגד הזכויות הזה משתנה מעט מסוג נכס אחד למשנהו, ויש סוגי נכסים שכפופים לרגולציה ספציפית (למשל מקרקעין או ניירות ערך), אך בגדול ההנחה היא תמיד שלבעל הזכות מותר או אסור לעשות שימוש כלשהו (בהתאם למגבלות של זכות הקניין הספציפית), ולכולי עלמא לעומת זאת אין שום זכויות בקניינו של אחר.

אין מדובר באסון טבע. ככל זכות גם זכות הקניין מוגדרת ע"י המשפט, שהוא תוצר של האדם, המשתמש בשפה ובמחשבה. האדם הגדיר אותה בדרך אחת והוא יכול גם להגדירה בדרך אחרת. טענתי היא שכדי לחשוב על שיטה כלכלית חדשה, חובה עלינו לחשוב מחדש על היחידה האטומית של הקפיטליזם ועל הכוח שהיא מעניקה לאוחז בנכס.

4.

רבים מהאנשים שקוראים ל"מדינת רווחה" ול"סוף הקפיטליזם" אומרים זאת כי אינם מכירים שפה אחרת. הם רוצים שינוי בתצורה הנוכחית של ההון, אך עדיין לא יודעים כיצד להגדירה. ובאין הגדרה חדשה בנמצא, הם משתמשים באנלוגיות או במטאפורות מתחום אחר, בשפה שכבר קיימת בארגז הכלים, במונחים קרובים-רחוקים כמו "מדינת רווחה".

מדינת רווחה אינה משנה את יסודות השיטה הקפיטליסטית. אחרי הכל, גם כלכלותיהן של מדינות הרווחה הסוציאל דמוקרטיות למיניהן, הן בסך הכל כלכלות שמושתתות על קפיטליזם, עם תיקון קטן של העיוות שנוצר בו ע"י המדינה. מדינת רווחה לא משנה את הקצאת ההון הבסיסית, הראשונית, העומדת ביסוד השיטה הקפיטליסטית, אלא אך ורק מעבירה אותו ידיים.

המטרה היא אם כן לחשוב על שפה חדשה, על ניסוח מחדש של יסודות השיטה הקפיטליסטית עצמה במקום לחזור לנסיון הסוציאליסטי שנכשל. להפסיק לתחום את המחשבה לדיכוטומיה של קומוניזם או קפיטליזם, שתי השיטות האלו הרי קרסו, ומה שלא קרס – קורס לנגד עינינו ברגעים אלו ממש. יש לנסח את החזון לעידן הפוסט-קפיטליסטי. הטקסט הזה מתיימר להציע את אחד מן העקרונות של השיטה הפוסט-קפיטליסטית.

5.

פוסט-קפיטליזם ולא אנטי-קפיטליזם, כי השיטה הקפיטליסטית היא כאן כדי להישאר. אינני קורא לבטל את הקפיטליזם או להחליפו. קפיטליזם, למשל, משמעותו חדשנות טכנולוגית וגלובליזציה. אני לא באמת חושב שאלו שקראו בקיץ האחרון להרס הקפיטליזם, להלאמה של כל השירותים שהופרטו, באמת חשבו על כך לעומק. אחרי הכל, גם הילדים ממאבק סוציאליסטי תקשרו ביניהם בטוויטר ובאייפון. זהו עידן הרשת, ובלי קפיטליזם אין רשת. מיותר לציין שהלאמת הרשת תהיה פגיעה אנושה בדמוקרטיה.

6.

הדרך היחידה להעביר חלק מן הכוח של ההון לציבור, שלא ע"י הלאמה – כי המדינה לא יודעת מה לעשות בהון וגם כך יש לה כוח רב מדי – היא לחלק להמונים זכויות בהון. רק שינוי בסיסי ביותר של זכויות הקניין בהון – פירוק והרכבה מחדש של זכות הקניין הפרטי שלא על ידי הלאמתו, כולל הכנסת זכויות חדשות אל תוך אגד הזכויות – לא יחזיר אותנו שנים אחורה למונחים הישנים. זהו האתגר.

רעיונות כמו הצעת החוק לזכויות חברתיות (דיור, חינוך, בריאות וכו', למעשה מדובר בז'רגון זכויות האדם) מבקשות להטיל על המדינה חובות מסויימים. ההצעות נוגעות ביחסים שבין האדם למדינה, לא בין אדם לחברו. במובן הזה, אין זכות חברתית יותר מזכות הקניין, המגדירה יחסים – יחסי כוחות – בין בני האדם.

לכן עלינו לעסוק לא רק בשאלה מי יהיו בעליו של הקניין, אלא לנסות לענות גם על שאלה בסיסית יותר: מהו הקניין? או אם לשאול זאת באופן אחר – מהו ההון? ויותר מכך, מה הון יכול לעשות?

7.

מדברים על בעיית הריכוזיות. בעית הריכוזיות, למשל, אינה בהכרח בעיה עם הריכוזיות עצמה, אלא בעיקר עם מה שהריכוזיות מאפשרת לבעלי ההון לעשות. כאמור, דרך אחת לנטרל את כוחם של בעלי ההון היא להגביל את זכיותיהם לעשות שימוש מסוים בהון. בכך מטפלים, למשל, דיני ההגבלים העסקיים. אך מה אם בנוסף לכך יחולקו לציבור הרחב – שאינו בעלי ההון – זכויות בהון עצמו?

8.

זכויות משתמשים בהון אינן רעיון חדש, אך עד עכשיו הן הוכרו וניתנו במשורה, במצבים מאוד ספציפיים, בשולי החקיקה. זכות כזו למשל היא זיקת ההנאה במקרקעין (ius in re aliena, זכות על דבר השייך לאחר), המקימה זיקה (ולא חזקה) במקרקעין למי מן הציבור שהשתמש בהן שנים רבות.

כזו גם היתה עד לפני מספר שנים הזכות לעשות שימוש הוגן בקניין רוחני השייך לאחר. עד לחוק זכות היוצרים החדש, משנת 2007, הזכות הוגדרה כסייג לזכותו של בעל הקניין הרוחני. בחוק החדש חל מהפך מסוים, שגם אם עוד לא ברור כיצד ישפיע על הפסיקה (שהרי הוא לא יצר זכות חדשה), הרי שהוא מבטא שינוי תפיסתי של המחוקק. בפרק ד' של החוק החדש, הנקרא "שימושים מותרים", הוגדרה הזכות לשימוש הוגן, ביחד עם שימושים נוספים, כזכות פוזיטיבית של הציבור. זהו לא רק שינוי סמנטי – מעתה אין מדובר בהגבלה על זכותו של בעל ההון למנוע מאחרים לעשות בו שימוש, אלא בזכות השייכת לציבור המשתמשים.

זכות כזו בהון, הניתנת לציבור, איננה צדקה התלויה במדיניות ממשלתית או בטוב ליבו של פילנטרופ, כי אם חלק מן השיטה הכלכלית החדשה. המטרה היא אם כן לחשוב על שימושים מותרים או זכויות נוספות שניתן להקנות לציבור (ולא למדינה) בקניינו של אחר, במטרה לקדם צדק חלוקתי ושוויון, זרימת מידע, יעילות ושיתופיות, לתקן כשלי שוק; כל זאת מבלי שהדבר יביא לקריסה טוטאלית של השיטה הקפיטליסטית, אלא אולי להיפך – ימנע ממנה לקרוס.

9.

היישום המיידי והריאלי יותר מבחינה פוליטית לכך הוא הקריאה הכללית לשקיפות, שעלתה לא מעט בזמן המחאה. זכותו של הציבור לקבל מידע על הנעשה בנכס השייך לאדם פרטי אינה עניין של מה בכך, שהרי המשפט מבחין די בקנאות בין חברה פרטית לחברה ציבורית. אבל אולי בשלה השעה, בעידן מות הפרטיות, לגעת גם בפרה הקדושה הזו.

עם זאת, אין טעם להיעצר רק בקריאה לשקיפות. זרימת מידע זה מאוד חשוב, אך יש גם להגדיר מחדש את היחסים הקנייניים בין בני האדם. רעיונות ליישומים נוספים ניתן לקחת למשל מחוק החברות הגרמני, המעניק לעובדים זכויות מסוימות בכל הקשור לקבלת החלטות בנוגע לעתיד החברה; וכן מן החוקים השונים ברחבי העולם הנוגעים לסקוואטינג או ל"שחרור" של בניינים ריקים לטובת הציבור.

10.

זכות הקניין היא זו שמאפשרת את הקפיטליזם, אך היא גם זו שיוצרת את הפער החלוקתי בו לאחד יש נכסים – או ליתר דיוק כוח – ולאחר אין. המחשבה כי אין מדובר בגזירת גורל, וכי ניתן לפצל את הזכות הקניינית כך שלאחד יהיו זכויות מסוימות בקניין, ולציבור המשתמשים זכויות אחרות בו, היא זו שצריכה לעמוד בפני משפטנים וסוציולוגים, כלכלנים ופילוסופים, קובעי מדיניות ואקטיביסטים בבואם לחשוב על העולם החדש, העולם שאחרי הקפיטליזם.