Posts Tagged ‘זיגמונט באומן’

יום האיראן

12 באפריל 2010

זה כמה שנים, שיום השואה הפך בישראל ליום האיראן. כל התכנים והרשמים שעוד היו כלולים בתוך יום הזיכרון הזה בעבר – עדויות במבטא יידישאי, קטעי סרטים בשחור לבן, וכו' – נמחקו כמעט לגמרי ונותרו כצללים דהויים. מה שעומד במרכז הוא נאומים של קצינים ופוליטיקאים בדבר הסכנה האיראנית. וזהו, שום תוכן אחר. באף יום בשנה תופי המלחמה לא מהדהדים בעצמה רבה כל כך – לא המלחמה "ההיא", אלא המלחמה הבאה. זהו יום נורא, ולא במובן היהודי של "יום נורא זה"; בעיני, זהו היום שבו הכי זוועתי להיות כאן – אולי חוץ מימים עם מלחמה או טבח.

השואה היא הדבר היחיד שמעניין את רוב הישראלים מלבד ענייניהם האישיים. חלק ניכר מהאוכלוסיה בישראל – והעניין חוצה קבוצות ומגזרים – לא יכולה לומר יותר ממשפט וחצי על שום אירוע בהיסטוריה, מלבד השואה. העבר האנושי הידלדל לחלוטין; כל מה שהיה בעבר זה שואה, ותו לא. כשאנשי בימי הביניים התייחסו לעבר הם ראו רק שני אירועים: בריאת העולם וצליבתו של ישוע; כך רואים הישראלים העכשוויים שני אירועים: בריאת העולם והשואה. השאר זה עבר קרוב: המלחמה האחרונה (את זו שלפניה כבר לא זוכרים), העונה האחרונה של תוכנית כזו או אחרת (את העונה הקודמת כבר לא זוכרים), המלחמה הבאה (אין מוקדם ומאוחר בשואה). אבל גם השואה עצמה הידלדלה לגמרי. הפרטים כבר לא מעניינים. מה שמעניין הוא רק מה שרלוונטי: השואה היא איראן. איראן היא השואה. וזהו. שום דבר אחר.

מה שנורא במיוחד הוא שכשאנחנו מקיימים את הפולחן הזוועתי שנקרא יום השואה (בזמן האחרון אני שם לב שיש כבר שניים בשנה, זהים כמעט לגמרי: הישראלי ו"הבינלאומי"), אנחנו מכינים למעשה את ההשמדה הבאה – בין אם זו ההשמדה שאנחנו נבצע, או ההשמדה שיבצעו בנו. ההיגיון הוא פשוט. רבים בישראל חושבים שהערבים "לא מבינים" את הרגישות שלנו לשואה. למעשה, ככל שישראל שוקעת באקסטזת השואה בצורתה הנוכחית, היא דווקא מעבירה מסר ברור לאומות שמסביבנו: הם (היהודים) כל כך פוחדים מעוד שואה, שהם מסוגלים לעשות הכול, פשוט הכול, כדי שהיא לא תקרה להם שוב. כדאי, אם כן, להקדים תרופה למכה.
מבחינה זו, אין כל כך חשיבות לשאלה אם קבוצה כזו או אחרת בעולם הערבי או המוסלמי  מכחישה את השואה או לא. בין כך ובין כך, כולם מבינים שיש בדם שלנו סם חזק ומסוכן מאוד. ובין אם הוא אמיתי או מזויף, הוא עושה אותנו מסוכנים, מאוד מסוכנים. היחס של הערבים אלינו הוא כמו יחסם של ילדי השכונה לגילה אלמגור ב"הקיץ של אביה": פחות מעניין אותם מה בדיוק עשו לנו באושוויץ, ויותר מעניין אותם שבגלל זה כרגע אנחנו מבוהלים ופסיכים, פשוט פסיכים.
הסוציולוג הפולני-יהודי-בריטי זיגמונט באומן, שחי פעם בישראל, ניסח את הדברים במאמר "כוננות הוכרזה, ואף פעם לא בוטלה" (שהתפרסם ב"מטעם" 8):

כאשר מפרשים אותם בצורה כזו, לקחי השואה הנלמדים מהתאומים הכוזבים של סקראליזציה ובנאליזציה מולידים ומנציחים עוד הפרדה, חשדנות, שנאה ועוינות, ובכך הופכים את הסבירות לאסון חדש לגדולה יותר מכפי שהיתה צריכה להיות. בשום צורה אין הם מפחיתים את הסך הכולל של האלימות, וגם אין הם מקרבים את הרגע של חשבון הנפש המוסרי על הטעויות והפגמים ועל הצורה המועדפת של חיים בצוותא. גרוע מכך, הם מסיתים את תשומת הלב מכל דבר החורג מעבר לחששות הנוכחיים, המיידיים להישרדות הקבוצה, ובמיוחד מהמקורות העמוקים של רצח קבוצתי, , שאותם ניתן לחשוף, להבין ולהילחם נגדם רק אם נתעלה מעל לאופק הקבוצתי הצר והתחום.

כשאנחנו משתתפים בפולחנים של יום השואה, אנחנו כבר לא עובדים את השואה שהיתה, אלא את השואה שתהיה. בד בבד, אנחנו גם מקרבים אותה, מאיצים את הזמן המוביל אליה. אנחנו משתוקקים אליה, ולכן אנחנו גם דואגים שהיא תקרה.