Posts Tagged ‘זומבים’

נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

29 באוקטובר 2011

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

ערפדים??! בצבא הגנה לישראל??!

4 ביולי 2010

באחד הפרקים של הסדרה True Blood, מוזמן הערפד ביל קומפטון לדבר בפני חוג של קשישים דרומיים חובבי מורשת קרב מהעיירה בון טמפס בלואיזיאנה. כמו רוב הערפדים, קומפטון נראה צעיר לגילו: הוא בערך בן 170. הוא נולד ב-1835, ולחם במלחמת האזרחים בצבא הקונפדרציה. מול הקהל החשדני, הוא מספר על חוויותיו כקצין צעיר בגדוד ה-28, שהשתתף בקרב ויקסבורג המפורסם, ועל והרגשות הדתיים והפטריוטיות שלו ושל חבריו הלוחמים. זה היה כמה שנים לפני שהפך לערפד, שלא בטובתו.
המאזינים מתרככים בהדרגה, בעיקר אחרי שאחת מחברות החוג הוותיקות מכריזה בהתרגשות שקומפטון הוא "ג'נטלמן מושלם". בזאת, מגיע להשלמתו מהלך היציאה מארון המתים של הערפד הדרומי. מיצור אפל ומעורר בעתה הוא הפך לאזרח מהוגן, אהוד על הבריות.
האם גם החברה הישראלית הייתה בשלה לקבל ערפדים? התלבטתי זמן מה בשאלה הזאת, ובסופו של דבר הגעתי לתשובה די חד משמעית: כן, אם הם יהודים ואם הם שירתו בצבא. רציתי לכתוב על זה פוסט, אבל לפני שהספקתי הגיע לידיי "שמור עליי", הסרט הקצר הזה (חלק 1, חלק 2) שנוצר לאחרונה על ידי מיש. למי שעדיין לא ראה, אני די ממליץ לצפות, אם כי אני לא נושא באחריות לתוצאות.
באופן אישי, די שנאתי ערפדים עד לאחרונה. אולי זה בגלל שבדירה הראשונה ששכרתי בתל אביב היתה לי שותפה קצת מעיקה שהציגה את עצמה כערפדית, אם כי אני לא יודע כמה זה היה אמין. בסופו של דבר, אני מחשיב את עצמי לאדם שמרן, או לכל הפחות Liberal Hawk, והיה לי קצת קשה לקבל את העניין הזה. אבל בחודשים האחרונים שיניתי את דעתי, מכמה סיבות.

קודם כל, אי אפשר להתעלם יותר מהערפדים. הם בכל מקום. לא מזמן קראתי כתבה ב-Foreign Policy (!) [ותודה לעידן] על הזומבים כבעיה ביחסים הבינלאומיים. הכותב הוא פרופסור ליחב"ל בשם דניאל דרזנר. הוא מציין שההתעניינות ביצורים אל-מתים היא התופעה המרכזית בתרבות הגלובלית העכשווית, ואובססיית הזומבים חורג ממדינות המערב גם לברזיל, הודו ומעצמות עולות אחרות. "ההתפרצות הזומבית ראויה להתייחסות רצינית", הוא כותב, וקושר אותה למושג ה-unknown unknowns של דונלד רמספלד. כמקובל בתחזיות גלובליות, המסקנה הסופית היא שאזורים שונים בעולם אמנם יושפעו יותר מאחרים מפלישת המתים החיים, אבל באופן כללי "עם תכנון זהיר וגישה עקיבה, האיום הזומבי הוא ניתן לניהול".
דרזנר אמנם מתייחס לזומבים ולא לערפדים – הבדל של חיים ומוות, אם אפשר לומר ככה בהקשר הנוכחי. אבל המסקנות שלו חלות לדעתי על אל-מתים באופן כללי. נראה לי שלהתעלם היום מהערפדים זה כמעט כמו להגיד שמזרחים, או לחילופין הומואים ולסביות, הם עניין שולי שלא ראוי לתשומת לב.
כאדם שגדל קרוב יותר לים סוף מאשר לים הבלטי, האסתטיקה הגותית היתה תמיד די זרה לי, ונראתה לי קצת מאולצת במקום שבו אנו חיים. אבל כמו שכתבתי פעם, אחד הדברים היפים שקרו לסדרות הערפדים בשנים האחרונות הוא שהן נעשו פחות אימתניות ויותר סוציולוגיות. השאלה הנשאלת היא איזה סיכוי יש לאיש זאב להתקבל לקולג', ואיך הערפד ישרוד את הארוחה המשפחתית – ולא רק את מי הוא יהרוג. ועם זאת, סוד הקסם של הסדרות האלה הוא שגם השאלה השנייה אף פעם לא יורדת לגמרי מסדר היום. כי מה שנפלא בערפדים, ושבא לידי ביטוי בסרט של מיש, הוא שבשונה מיניב ויצמן, דווקא כשהם משרתים בצה"ל ומקימים משפחה, הם נעשים למעשה יותר מסוכנים לחברה.
זאת בעצם הנקודה הפרובוקטיווית במיתוס החדש של "היציאה מארון המתים" או "The Great Revelation". הרגע שבו הערפדים יבואו ויגידו: אנחנו קיימים, אנחנו כאן, ועכשיו תפסיקו לשקשק ובמקום זה תנו לנו זכויות. ב-True Blood, זה קורה בעקבות המצאת הדם המלאכותי, שמאפשר לערפדים להתקיים בלי לרצוח. הם מקימים מפלגה ומתחילים להיאבק על הזכויות שלהם נגד המטיפים האוונגליסטים שאומרים שאלוהים שונא Fangs.

היצירה שבגללה התחלתי לכבד ערפדים היא דווקא הסדרה הבריטית Being Human (שנקראה בעברית "כמעט אנושיים"). אני מאוד ממליץ על הסדרה הזאת, שכמעט מצליחה להיות דרמה בריטית אפרורית על איש זאב יהודי וערפד מנומס ששוכרים דירה בעיר, ועל יחסיהם עם רוח הרפאים האובססיווית שגרה איתם בבית. אפשר לראות את העונה הראשונה כאן בוואלה, ולמי שאין כוח, כדאי לפחות לראות את הפתיח של הפרק הראשון.
שני הגיבורים, מיטשל וג'ורג', מחליטים להפסיק לרצוח ו"להיות אנושיים", כלומר לעבוד בעבודה רגילה (מעין שירות לאומי בבית חולים) ולהתנהג באופן נורמטיווי. גם  ביל קומפטון מ-True Blood מחליט להיות "מיינסטרימי" ולחיות בשלום עם בני התמותה (אני מניח שהוא מצביע לרפובליקנים). היחס של הערפד המרוסן, שעובד ביום וישן בלילה, לבני דמותו האפלים בנוי על היחס של גייז – "הומואים חדשים" מחוץ לארון –  ל"הומואים הישנים" המפוחדים/מפחידים שעושים סקס בגנים ציבוריים (ואף מלה על גל אוחובסקי).
ג'ורג' האיש זאב חי בחרדה עמוקה מהלילה האחד בחודש שבו הוא הופך לזאב. הוא מחשיב את הטרנספורמציה הזאת  למשהו רע, מקולל, ולא מרשה לעצמו ליהנות ממנה. אבל מה בעצם רע בלהפוך מדי פעם לזאב? הרי לכל אורך הסדרה אנחנו רואים שאנשי זאב יכולים להיות סתם בחורים רגילים, אפילו די משעממים. נדמה לי שהתשובה היא שלהיות ערפד או איש זאב זה מדבק. כלומר: ערפדים מתחילים להיות מסוכנים כשהם מנסים להפוך אנשים אחרים לערפדים. וזו הרי החרדה הסטרייטית הנפוצה מפני ההומו שישחית את הנוער, מהיכולת המסתורית של ההומו להפיץ את הנטייה שלו. במלים אחרות, זהו הפחד מיכולת השכפול העל טבעית של מה שלא יכול לשכפל את עצמו באופן טבעי.

ב-Being Human, השאלה הזאת נדונה בפרק (בפסקה הנוכחית יבוא ספוילר) שבו מיטשל בטוח שהשכנים חשפו את הזהות הערפדית שלו, אבל מגלה שהם פשוט חושבים שהוא פדופיל. בהמשך הפרק, הילד של השכנה נפגע בתאונה ומיטשל נדרש להחליט אם לתת לו למות, או למצוץ את דמו כך שהוא יהפוך לאל-מת כמוהו. זה עיסוק אמיץ למדי בפחד של החברה מקרבת יתר בין הומואים לילדים.
בסופו של דבר, יש סיכוי שהערפדים יצילו את ההומואים. כי פרויקט השחרור ההומואי נקלע לסטגנציה ונעשה די משעמם כשהוא מצטמצם, כמקובל היום, לשיח הזכויות. כלומר: השאלה היחידה הלגיטימית היא האם לאנשים ש"עושים משהו אחר בחדר המיטות" יש זכות לחיות. הרגע המשמעותי היחיד הוא הרגע של היציאה מהארון. לעומת זאת, אסור בעצם להגיד שום דבר אחר על הומואים  ולסביות (וגם טרנסים, בי, קוויר, אינטרסקס וקוויר?). זוהי הסכמה לא כתובה של שני הצדדים: ההומואים לא רוצים "שידברו בהכללות", והסטרייטים לא רוצים לשמוע Too Much Information. מרגע שנתנו לכם זכויות, לא רוצים לשמוע עליכם כלום, אולי חוץ מפעם אחת בשנה.
אבל יש המון שאלות אחרות, שהופכות את החיים ההומואים למשהו ששווה לחיות אותו. כמו שאומרת אני: בשביל הערפד, המוות הוא רק התחלת הסיפור.