Posts Tagged ‘זהות’

"זו כל הזהות שלך": מפגש בקפה Shisha, גטינגן

9 בפברואר 2011

עידן בריר

[הדברים הבאים נכתבו כמכתב אחד משרשרת מכתבים  שכתבתי לבני משפחתי ולחבריי ב-2008, מעין יומן מסע במהלכה של נסיעה בת כחודש ימים בגרמניה, למחקר אודות הקהילה היזידית במדינה. הנסיעה נערכה בשלהי שנת 2008 ובמהלכה שהיתי כשבועיים בעיר גטינגן, שבה שוכנת אחת האוניברסיטאות החשובות במדינה. על חלק מקורותיי בעיר ובעיקר על מפגש אחד, מעניין במיוחד, תוכלו לקרוא כאן]

שלום לכולם,

מצטער שבימים האחרונים לא יצא לי ממש לעדכן אתכם באופן סדיר בקורותיי. הימים הראשונים בגטינגן היו ימים של עבודה קשה. מכיוון שפרופ' קריינברוק אמר לי כי הוא חוזר מנסיעת עבודה רק ב-30 לספטמבר, נותרו לי כמה ימים פנויים לשרוף. ביום ראשון, הרגשתי שאין לי ממש כוח להתחיל לעבוד על המאמר והעדפתי לצאת לראות את העיר. מסתבר שבגרמניה, כל יציאה חטופה לעיר הופכת לסדרת מפגשים מן הסוג השלישי. יצאתי מן האכסניה לאוטובוס ועליתי לאוטובוס הראשון שהגיע. אלא שבהיותי ישראלי, שכחתי שיום ראשון הוא היום החופשי בגרמניה ותדירות האוטובוסים בו יורדת אל המינימום, לכן חיכיתי כ-50 דקות בתחנה לאוטובוס שבימי השבוע עובר כל 4 דקות.

הגעתי לעיר כדי לגלות כי היא מלאה באנשים שגודשים אותה בסופי השבוע  וכולם הולכים בכיוון שלי – לכיוון הכיכר הראשית, כיכר ה-Markt שבה הופיע חקיין גרמני של פול מקרטני. מזמן כבר לא הייתי במקום כל-כך צפוף, ולכן אילצתי את עצמי לחפש מקומות רגועים יותר בהם יש בירה טובה, אווירה טובה ומישהו שאוכל לדבר איתו בשפה ששנינו מבינים.

התחלתי להסתובב בעיר מתוסכל וחיפשתי מקומות עד שעיניי נחתו על שלט עליו היה כתוב "Shisha". הבנתי מייד שמדובר במסעדה של ערבים ומיהרתי להיכנס למקום שאוכל לפטפט בו קצת בשפה מוכרת. לצערי לא היה שם יותר מדי עם מי לדבר באותו יום – יום ראשון, עשר דקות אחרי הפתיחה, אבל הבירה הייתה מצוינת, הנרגילה הייתה במקומה והאווירה הייתה נעימה והחלטתי לחזור לשם גם ביום שלאחר מכן, עד שאמצא מישהו לדבר איתו.

למחרת, כאשר הגיעה השעה לצאת, כמובן ששכחתי את הכעס שלי מן הלילה הקודם והלכתי באופן אוטומטי לתחנת האוטובוס. האוטובוס הגיע תוך כמה דקות, אבל כאשר עליתי וביקשתי לשלם לנהג, נתקלתי בסירוב: הנהג לא מוכן לקבל ממני כסף. ברגע הראשון שמחתי, וחשבתי שהתמזל מזלי, אבל מהר מאוד הבנתי שבסך הכל מדובר בעוד המצאה גרמנית טיפוסית: נהג האוטובוס אינו לוקח כסף ישירות מן האנשים; הנוסעים צריכים לשים את הכסף על מגש מיוחד לכסף והנהג לוחץ על המתקן שמחזיר עודף וגם הפעם, הוא לא מגיע למגע ישיר עם ידו של הנוסע, אלא מפיל את המטבע לתוך מגש ייעודי לעודף. זה נשמע הזוי והאמינו לי שבמציאות זה אפילו עוד יותר הזוי. החלטתי שבאמת נמאס לי ואת הדרך חזרה אעשה ברגל. הפעם גם התכוונתי לעמוד בהחלטתי!

כדי להירגע, הלכתי משם למקום של הערבים, והזמנתי לי את הבירה והנרגילה שלי. אחד החבר'ה היה סקרן לדעת מי אני, מאיפה אני ואיך אני מדבר ערבית. מהר מאוד הסתבר שהאיש, שמו מכּרם, הוא ערבי מכפר יאסיף שעזב את ישראל כשהיה בן 19, התחתן עם גרמניה והיום הוא כבר בקושי זוכר עברית. לידו ישב בחור בשם אבּראהים מלבנון ולידם ישב ועישן בשרשרת בחור בשם אחמד, פלסטיני מרמאללה. ישבתי ודיברתי איתם והשיחה התגלגלה לנושאים שונים, מגוונים ודי צפויים – אולמרט, שרון, לבני, ברק, נתניהו, שחיתות בישראל, תפקידה של גרמניה בהתבססותה והתחזקותה של מדינת ישראל ועוד ועוד.

אחרי שכולם הלכו לדרכם, נותרנו סביב השולחן רק אני ואחמד הפלסטיני. השיחה שהתפתחה בינינו הייתה מעניינת באמת.

מדובר בבחור בן 30 מביר זית שבילה בסך הכל 9 שנים בכלא הישראלי בשני גזרי-דין שונים. בפעם הראשונה שנכנס לכלא הוא היה בן 16 וישב 4 שנים בכלא עופר. לאחר מכן, במהלך האינתיפאדה השנייה, הוא נעצר במבצע "חומת מגן" ונכנס למעצר מנהלי של חמש וחצי שנים, במהלכן הוא עבר שורת חקירות על שלל עניינים.

אחמד מספר שאחרי שנעצר לקחו אותו כפוּת לקציעות שם השאירו אותו כמה חודשים בבידוד. לאחר מכן לקחו אותו למנהלי נוסף במגרש הרוסים (אל-מַסְכּוּבִּיַה) ותוך כמה שבועות העבירו אותו לכלא הסודי של השב"כ,  שם הוא ישב שמונה ימים (למרות שבמתקן הזה, לפי הסיפורים, אתה לא יושב שמונה ימים, אלא במקרה הטוב עומד שמונה ימים, במקרים טובים פחות, אתה בתנוחות אחרות). את סיפור שמונת הימים האלה ואת מה שהוא עבר במהלכם הוא סיפר לי לאורך שעתיים בערך בפירוט ובפתיחות מדהימים שאני יכול רק להצטער שלא הקלטתי אותו.

מכיוון שאינני זוכר את כל הפרטים (היו ה-מ-ו-ן פרטים) ומכיוון שאינני רוצה להלאות אתכם, אספר שהבחור היה כפות לכיסא 3 ימים רצופים כשאזיקים לוחצים את פרקי ידיו בחוזקה וכאשר שיחררו אותו סיפרו לו שהדבר גורם לשיתוק זמני בגוף. הוא מאשר שאכן זה מה שקורה… את הימים הבאים העביר בלי תנועה, כפות לכיסא מתקפל שגורם לחצים בבטן כך שקשה מאוד לנשום. סיפרו לו תוך כדי שהוא יושב במתקן סודי ושאף אחד לא יודע שהוא שם. סיפרו לו שפרסמו ידיעה בעיתונים הישראליים שהוא ברח ממגרש הרוסים ונעלם ואיש אינו יודע שהוא במתקן הסודי, ובגלל זה הם יכולים לעשות לו מה שהם רוצים. מה שנקרא "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

אחרי כמה שעות הוא אומר שהעבירו אותו למקום אחר, כנראה אשקלון, אבל הוא לא בטוח, אבל יחד איתו הגיע לשם גם החוקר שלו. החוקר ישב איתו וביקש ממנו לצייר את מעגלי הזהות שלו. אחמד צייר לו ציור של מעגלי הזהות, שמבהיר את העניין ואת אותו ציור הוא צייר גם לי על מפית, ואמר: אני קודם כל בן אדם – אחמד, אחר-כך אני ערבי, אחר-כך אני פלסטיני, אחר כן אני תושב ביר-זית וכן הלאה.

החוקר קרע לו את הציור וזרק אותו לפח. הוא לקח דף ואמר לו שלדעתו המצב פשוט בהרבה. בכלל לא מדובר במעגלי זהות, אלא בעיגול אחד בלבד. הוא צייר לו עיגול וכתב בפנים "טרוריסט" ואמר לו – זו כל הזהות שלך. בוא תחסוך לנו את בלבולי המוח וספר לנו את כל מה שאנחנו רוצים לדעת. חשוב לי לציין, שאמנם אני מביא את הסיפור כפי ששמעתי אותו, אך כאשר אני אומר "את כל מה שאנחנו רוצים לדעת", אתם יכולים להבין שהוא לא סיפר לי מה בדיוק הם רצו לדעת. ייתכן מאוד שיש לו הרבה מה להסתיר, על אף כנותו ופתיחותו…

מכיוון שהוא לא דיבר ולא סיפר כלום, שלחו אותו שוב לבידוד, הפעם בתוך ארון סגור, מלא במים עד הברכיים. בעניין הזה הוא לא הרבה בפרטים, ורק אמר שמשך השבועיים שהוא היה בארון הוא עשה את צרכיו על עצמו ובכה להם (תחשבו כמה לא פשוט לשמוע כזה וידוי ממישהו שגילה גאוותנות ויהירות לא מעטה בחקירות שלו) שיוציאו אותו כי הוא לא יכול יותר. שבועיים לא התייחסו אליו והאכילו אותו מחור בדופן הארון והוא אמר שבשל צחנת הצואה והכפור ברגליים הוא פשוט לא היה מסוגל לישון שבועיים. כאשר שיחררו אותו שלחו אותו ישר לבית חולים ברזילי להתאוששות של שבועיים. לי רק נותר לדמיין לעצמי איך נראות רגליים של אדם שיוצא מארון מלא מים וצרכים אחרי שבועיים ומה קורה לעור שלו. המדהים הוא שגם אחרי כל זה, הוא עדיין לא דיבר.

סיפוריו של אחמד נמשכו בפירוט לא-יאומן, יותר משעתיים. אני האזנתי בצמא לכל סיפוריו על העינויים שעבר בכלא ושחבריו לכלא עברו – דברים שכוללים מים; חשמל; שילוב של השניים; צרכים; קשירות, מקומות קטנים וסגורים; דיס-אינפורמציה; שקרים על מצב המשפחה והקרובים וכיוצא באלה. לאחר מכן דיברנו אחמד ואני, שני אויבים שנפגשים רחוק ממקום הסכסוך, כבני-אדם ולא עוד כאויבים. דנו באפשרות, הבלתי מתקבלת על הדעת בעיניו, לשלום בין ישראל והערבים בימי חיינו.

גיליתי עד כמה סוגיית השיבה מהותית לאלו שאינם נמצאים במולדתם וכמה השיבה היא עניין "חי", אפילו בעבור בחור שיצא ממולדתו הרבה אחרי 1948, בהסכם משנת 2005 שלפיו הוא ישוחרר מן הכלא וייצא מייד לחו"ל. לטענתו, יבוא יום וארצות הברית תיחלש, כדרכה של כל אימפריה, ואיתה תיפול גם ישראל ואז הערבים יוכלו לעשות כרצונם – לשוב לאדמתם, להקים בה מדינה ואז לקבוע שכל יהודי-פלסטיני (מה זה בדיוק?!) יישאר וכל שאר היהודים יחזרו איש-איש לארצו. הוא אפילו נתן לי את זכות הבחירה, אם ארצה לחזור למצרים, לרומניה או לברזיל, ארצות מוצאם של הוריי, ואמר שאני בר-מזל שיש לי בחירה כל-כך מגוונת.

הבחור, איש-שמאל פלסטיני בכל רמ"ח איבריו, ללא שום נגיעה לדת או לארגונים דתיים (אני מזכיר לכם שהוא מוכר בירה!), המחיש לי בדבריו עד כמה התהום בינינו רחבה ועד כמה הבסיס הנתון להידברות קטן עד לא קיים. אינני יכול להכחיש שהשיחה הזו לא הייתה לי קלה. הבנתי גם עד כמה הגלות הופכת את האדם לקיצוני – ישנם גולים שמוותרים על כל שאיפותיהם לחזרה ומתמכרים לנוחות של הגולה, רחוק מן הבעיות הפוליטיות; מנגד, ישנם גולים שמתמכרים בגלות לסוגיה שבגללה הם יצאו לגלות והופכים לקיצוניים שבקיצוניים.

אינני יכול גם להכחיש שהשיחה עם אחמד עזרה לי להבין גם הרבה דברים על מצבם של גולים, נושא שאעשה בו שימוש כזה או אחר בעבודה שלי על הגולים היזידים. בין כל הדברים, יצאתי במובן מסוים מורווח.

אינני סנגורו של אחמד ואם לומר את האמת, הוא אדם שגם במציאות אחרת, בעולם אחר ובזמן אחר, אני לא בטוח שהייתי רוצה להיות חבר שלו, אבל כבן אדם, הסיפורים שלו פשוט צמררו אותי וגרמו לי למחשבות רבות-רבות, שאותם אני בוחר דווקא לשמור לעצמי. אספר לכם רק שהמחשבות על שיחתנו העבירו לי את ההליכה ברגל לאכסניה במהירות לא-תאומן.

"אליס איילנד"

2 במאי 2010

הצעה לכתב עת עברי שיירקח וייצא לאור מחוץ לגבולות ישראל

עודד נעמן

לאחרונה נראה יותר ויותר שסימן ההיכר של הישראליות היא גזירת הגורל. מדינת ישראל, סמל העצמאות היהודית, שוב ושוב פועלת מתוך מה שדובריה מתארים כחוסר ברירה ומה שמרגיש לאזרחיה כחוסר אונים. הישראלים הולכים ומשתכנעים שאינם אדונים לגורלם, שבכל פעם מחדש הנסיבות כופות עליהם את הצעד הבא. ככזו, האמונה הישראלית היא אמונתו של העבד ואימת האדם החופשי: בכל אשר נפנה תעמוד בפנינו בחירה אחת ויחידה, הבחירה בין חיים למוות.

על רקע הכלא המטאפיסי האימתני בו הישראלים כלואים, חו"ל תמיד היה פנטזיה ישראלית של בריחה. חו"ל הוא בריחה שרק ישראלים יכולים להעלות על דעתם – בריחה מגורל ידוע מראש. בחו"ל ישראלים חומקים מעול הגזירה, וכל עוד הם מאמינים בגזירה בכך שישראל תמיד היתה ותמיד תהיה תלויה על פי תהום הם עודם ישראלים. בנוסף, "יורדים" חיים חיים שלמים כישראלים בחו"ל ורואים את העולם דרך עיניה של ישראל כפי שנתקבעה בתודעתם. משום כך ה"יורדים" בחו"ל מתקשים להבין את השינויים שחלו בישראל האמיתית מאז העדרם. חו"ל לא מהווה אלטרנטיבה לישראל, להיפך, חו"ל מקבע את ישראל, משמר אותה בנפטלין. חו"ל הוא מקום שרק מי שעודם ישראלים יכולים להיות בו.

אך הישראלים לא נידונו לחיות על החרב; הם לא נידונו להיות עבדים לנסיבות חייהם. ישראלים, כמו כולם, יכולים לבחור. "אליס איילנד" יהיה כתב עת של יהודים ישראלים ששוללים את גזירת הגורל הישראלית. יהודים ישראלים שלא ברחו מישראל על מנת להישאר בה אלא עזבו אותה על מנת להמשיך הלאה. מעבר לישראל יש המשך, יש חיים את החיים שמעבר לישראל "אליס איילנד" ישאף לתאר ולבטא. העברית קיימת מחוץ לישראל ועל אף שהתעצבה בה וגדלה מתוכה, העברית מתארת ומנכיחה גם מרחבים שישראל לא יכולה להכיל. "אליס איילנד" ישאף להדגים שהעברית רחבה יותר מהישראליות (אולי זה לא מקרה שהשפה שלנו היא 'עברית' ולא 'ישראלית').

כתב העת לא יהיה מרדני, זועם או מתנער. הוא לא ילעג או יגנה את אלו שבחרו בחיים שונים מאלו שהוא מייצג. כתב העת נועד לתת ביטוי לחיים אחרים בעברית. לחלקנו, אולי, אלו החיים שאחרי ישראל. כתב העת הוא אודות אהבה שנייה שלא מבטלת או מתכחשת לראשונה אך גם אינה אמיתית פחות או חשובה פחות. משום כך ההתייחסות בכתב העת לישראל ולישראליות, על פניה התרבותיים והפוליטיים, היא בלתי נמנעת. אך כתבהעת לא יתאמץ לשדל את הישראליות להבין או לאמץ אותו. הכתיבה לא תנסה להציע פתרון לישראליות, היא תהיה פתרון כזה. לא פתרון שראוי שהישראלים יאמצו (לא פתרון מסוג "שטחים תמורת שלום"); לא פתרון שישראלים חייבים לאמץ; הפתרון שכתב העת יבטא הוא פתרון שישראלים יכולים לאמץ הוא דרך חיים שישראלים חופשיים לבחור.

על אף שכתב העת ייווצר, כנראה, בארצות הברית, ארצות הברית לא תהיה המקום שלו. כתב העת לא ישאף ללמד ישראלים להפוך אמריקאים. להיפך כתב העת ישאף לאפשר לישראלים לוותר על המקום. המקום של כתב העת הוא אליס איילנד, אי ליד העיר ניו יורק ששימש את רשויות ההגירה של ארה"ב כתחנת סינון וקליטה של מהגרים בסוף המאהה-19 ותחילת המאה ה-20. אליס איילנד הוא "מולדתם" של שישה עשר מיליון מהגרים ופליטים שעברו בו בין השנים 1892-1924. על 320 אלף מהבאים לאי במשך השנים נאסרה הכניסה לארה"ב מטעמים רפואיים או כלכליים והם נשלחו חזרה לאירופה, למקומות מהם ברחו, רבים אחרים הושמו בהסגר באי עד שהתברר מצבם. עבור שישה עשר המליונים, אליס איילנד היה הרגע הבלתיאפשרי שבין הוויתור על העבר לבין הצלילה אל העתיד. אליס איילנד היה נקודות המפנה, שיאם, סופם ותחילתם של סיפורי חיים רבים ומגוונים כל כך. לכן, אליס איילנד מסמל, יותר מכל, את האפשרות לזנוח סיפור אחד לטובת סיפור טוב ממנו. זו האפשרות ש"אליס איילנד" יציע לקוראיו וקוראותיו.


עודד נעמן כותב דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת הרווארד שבארה"ב.
היה בין מייסדי ועורכי המגזין "דור ג' – תרבות צעירה בישראל".

תוגתו של השמאלן: פוסט חגיגי למוצאי יום העצמאות

20 באפריל 2010

רוב החברים שלי אינם חוגגים את יום העצמאות. כמה מהם מרססים סיסמאות להזכרת הנכבה ואחרים מסתפקים בהצטנפות בפינה צדדית, ממתינים שיעבור זעם בימות הבידור והקלישאות המיליטריסטיות. גם אני מצטנף בפינה צדדית, אבל מתקשה להיפטר – לא רוצה להיפטר – מהאמביוולנטיות שלי ביחס ליום הזה.

לפני כמה ימים עשיתי ניסוי. אמרתי לאפרת, חברה שלי, שאני שמח ביום העצמאות. כשהתבקשתי להסביר עניתי, ספק בצחוק ספק ברצינות: “כי יש לנו מדינה". למי בדיוק התכוונתי ב"לנו"? מה זו ה"מדינה" הזו? אני לא בטוח. אני בטוח לא שמח במיוחד על המדינה הזאת. אבל הרגשתי שאני חוזר על תשובה שגם אמא שלי היתה עונה, וגם אבא שלה.

אולי הייתי צריך לענות לאפרת בשאלה: “למה זה לא מוזר לך שאני שמח בפסח?”. אני תמיד מתרגש קצת כשמגיעים למשפט בהגדה "אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". לא מפני שאני חושב שזה נכון, ולבטח לא מפני שאני סבור שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. המשפט הזה נוסך בי חמימות נעימה, חצי מטומטמת, זו הטמונה בתחושה שכולם חוזרים על אותה מנטרה, והם חוזרים עליה כבר אלפי שנים (וזה לא כפוף לשאלה אם הם באמת חוזרים עליה אלפי שנים או שגם זה מיתוס). אולי אני נהנה מהעובדה שאני עדיין יכול לחוש את הפראנויות המוכרות – המוגזמות לרוב אך הלאבלתימוצדקות – של העם שלי.


אבל ביום העצמאות אני מתרגש יותר מאשר בפסח – כנראה מפני שהמנטרות של יום העצמאות משוקעות הרבה יותר בצורת החיים שלי מאשר ההגדה של פסח. מבין המנטרות של פסח אני מכיר ממילא רק את אלה המופיעות לפני ה"שולחן ערוך", כלומר לפני האוכל. עם יום העצמאות ויום הזיכרון יש לי יחסים יותר אינטימיים.

זו אינטימיות המאופיינת בניכור אבל בה בעת ברצון עז להשתייך. במידה רבה, יום העצמאות הוא בשבילי יום אבל. אני לא מתאבל על הקמת מדינת ישראל ואפילו לא על הנכבה. אני מתאבל על אובדן התחושה העוטפת של השייכות, או יותר נכון – על העובדה שמבחינות מסוימות אני עדיין מרגיש שייך, אבל מתקשה לתת לשייכות הזו מקום בחיים שלי, ולגשר בינה לבין העמדות הפוליטיות שלי.

לאחרונה אני מבין שאני ציוני – לא במובן אידיאולוגי כלשהו (לפחות לא כזה שאני מצליח לנסח כיום), אלא בדיוק במובן שהיה – ועדיין יש בחוגים יהודיים מסוימים – לפרקסיס של היותיהודי. אני ציוני לא ברעיון אלא מבחינה מעשית, ביומיום שלי, במיתוסים ובשירים שהוטמעו בי בבית ספר, בשפת אמי העברית שהיא כולה ציונית, במצוות עשה ואלתעשה שעדיין חקוקות בגופי, גם לאחר שרחוק התרחקתי. אני ציוני באל כורחי, עד כדי כך שהפסקתי לנסות ולהכחיש זאת. אני לא יודע מה בדיוק התוכן של האידיאה הזו, כמו שיהודים רבים לא טורחים לעסוק בתוכן המופשט של האידיאה "יהדות". היהדות מתגלית בפרקסיס היהודי, וכך גם הציונות שליעם זאת, כמו שהפרקסיס היהודי המודרני מסובך עד העצם עם המסורת, בשאלה מה לעשות ועל מה לוותר, כך גם אני ביחס למסורת הציונית שלי. מי שרוצה יכול לקרוא לזה "ישראליות", אבל אם ישראליות היא יותר מאזרחות פורמאלית, יותר מסדרה (הולכת ומתכרסמת) של זכויות אזרח – אם יש לה יסוד תרבותי והיסטורי – אז היא בעצם ציונות. ישראלייהודי הוא לרוב ציוני בזהותו.

ההתרגשות המסוימת בפסח אינה מתיישבת – ולא חייבת להתיישב – עם הביקורת הרציונאלית, האוניברסאלית, שיכולה להיות לי על המשפט "שפוך חמתך על הגויים", או על דעות קדומות אנטי הומאניסטיות באופן כללי (הגם שיש דברים שיותר מעניין לבקר אותם). כך גם הציונות של הגוף, המסורת, הפרקסיס והזהות, אינה מתיישבת עם התנגדותי לגילום הנוכחי (וזה 62 שנה) של הציונות, הוא מדינת החדלאום שלנו, האתנוצנטרית והפסאודודמוקרטית.

יש מקומות וקבוצות אצלם אין מתח, או לפחות לא מתח בלתיפתיר, בין זהות פרטיקולארית לעמדות אוניברסאליות. לפני ארבע שנים, כאשר צה”ל תקף בלבנון, ביליתי קיץ יפה בעיר בזנסון שבמזרח צרפת, על מורדות הרי היורה. התיידדתי עם בחור בשם סטפאן, טרוצקיסט (ואנטי ציוני) מושבע, שהיה בה בעת פטריוט צרפתי ואוהד נלהב של נבחרת צרפת בכדורגל. הצירוף היה אפשרי מפני שהזהות הצרפתית היא כבר אוניברסאלית, או ליתר דיוק – גירסה מרכזית של הזהות הצרפתית היא אוניברסאלית. השיחות עם סטפאן בצרפתית רצוצה (הוא עבד במרכז השפות שבו למדתי והקפיד לא לדבר איתנו אנגלית) גרמו לי לחשוב על עצמי. התחלתי לבחון את האופן בו השינוי בדעותיי בשנים האחרונות והמחויבות לעמדות מוסריות אוניברסאליות הכריחו אותי להתנכר לזהות הפרטיקולארית שלי.

ואכן, זה מסביר את הקושי של רבים מבני דורי (והדורות הקודמים) “לחצות את הגדר" אל האנטיציונות. אחרי הכל, שם, בצד השני, הם (אנחנו) נאלצים להתנכר למיתוס הילדות שלהם בשם עמדה אמורפית ו"רזה" מאוד, המצטמצמת להתנגדות מוסרית (ולעתים מוסרנית) לקיים, לא ברור בשם איזה קיום אפשרי. בצד השני יש אולי עקרונות ראויים אבל אין אלטרנטיבה זהותית ותרבותית מוצקה. לרוב זה מרגיש כמו גלות פנימית.

בעוד שאני מסוייג מהפתרון האנטיציוני למתח הבלתיפתיר בין זהות ציונית לעמדות אוניברסאליות, זה המוותר על הזהות בשם העקרונות, אני מתנגד נחרצות לפתרון השני. בשבוע שעבר הזדמן לידיי מאמרו של ההיסטוריון בועז נוימן “מדוע שבתי אל הציונות?”, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "ארץ אחרת". המאמר נגע בי בנימתו האישית ובדגש הביוגרפי, למרות שאני בטוח שהפאזה הלא ציונית של נוימן היתה פחות פשטנית מאיך שהוא מתאר אותה במאמר.

נוימן, בטח כבר ניחשתם, ויתר על העמדות האוניברסאליות בשם הזהות. בצעירותו הוא הלך לקרבי והיה למפקד טנק, היות ש"כמעט כולם שאפו להגיע לקרבי" בתיכון שלו בצפון תל אביב ובשבט הצופים. לאחר הצבא, "כמו כולם" בגילמן, הוא התוודע להגותו של מרקס והגיע למסקנה ש"כל דבר שמריח ציונות הוא מוקצה מחמת מיאוס".

אלא שבשלב כלשהו, בקריאה בכתביהם של בן גוריון, א"ד גורדון ורחל ינאית, גילה נוימן שהטקסטים אינם עומדים במבחן עמדתו הביקורתית. את האהבה של החלוצים לארץ ואת דימויים העצמי לא ניתן לנתח במושגים של אוריינטליזם, קולוניאליזם ופרוטופאשיזם. הציונות, לדעתו, היתה מהפכה אקזיסטנציאלית. בעקבות זאת, נוימן חזר מבחינה רעיונית ונפשית אל כור מחצבתו – “המשפחה, החברים, הקיבוץ, העברית, הנופים המוכרים והחום". כך הוא מסיים: “אני מוכן לדון על הכל. דבר אחד אינו נתון לדיון – עצם קיומי, קיום משפחתי וקיום עמי בארצי ובמולדתיאם יגררו אותי שכניי לוויכוח הזה, ראוי שיידעו שבסופו של יום, כדברי אלבר קאמי, בין הצדק ובין אמא שלי אני בוחר להגן על אמא שלי".

קאמי. מתנחל מאלג'יריה

אולי. גם אני מן הסתם אבחר באמא שלי, אם זה יהיה או הצדק או אמא שלי. הבעיה היא שנוימן לא הוכיח שאכן מדובר בברירות מוציאות, למשל שהאיום הוא ממש על אמא שלו ולא על דעות מסוימות של אמא שלו, מה גם שעכשיו לא "סופו של יום", אלא סתם עוד יום של חול ואולי עוד אפשר לשנות ולהשתנות. לאור זאת, נראה שהאימרה הזו של קאמי משמשת בידי נוימן כלי לדה פוליטיזציה מוחלטת של הזהות, לנטרול המתח המפרה בינה לבין העמדות האוניברסאליות (או הצדק). הקיבוץ הוא אותו קיבוץ, החום הוא אותו החום, הים הוא אותו ים. אפשר להתחרדן בנחת, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ, באור התכלת העזה.

בניגוד לנוימן, אני מעדיף לחשוב שיש ערך במתח השורר בין תחושת השייכות – הזהות שלי – לבין הראוי והצודק. זה מתח שהניסיון ליישב אותו מעורר למחשבה ופעולה פוליטית, גם אם הסיכויים לכך נראים בדרך כלל קלושים. לכן אפשר לקרוא את הפוסט הזה כהשלמה האישית שלי לפוסט הקודם, על השמאל הדו לאומי. מבחינתי, האוטופיה הדולאומית היא האתר לחשוב את המתח בין הציונות לצדק האוניברסאלי, היא זו שמגלמת את התקווה להתרתו.

עם זאת, בניגוד לפאתוס הפוליטי של הפוסט הקודם, הפעם אני מעדיף לסיים בטון מינורי יותר. כי לפעמים אני חושב שהגעגועים לשייכות הם לא הרבה יותר מנוסטלגיה ריקה (הקשורה מן הסתם לעובדה שבקרוב אסע לחו”ל לכמה שנים). אם זה אכן המצב, אין טעם לדוש בה יותר מדי. מנוסטלגיה אפשר (ועדיף) להיגמל. ובכל זאת, הצטנפתי היום בפינתי בניסיון לדלות – מתוך ים האלימות ואמרות השפר של שמעון פרס – מקום של שייכות.

לך תזדהה (פוסט מהורהר עם ענת קם בסופו)

14 באפריל 2010

ברק חוסיין אובמה הוא, כידוע, “הנשיא השחור הראשון”. כך התגאתה בשנה שעברה הקומיקאית וונדה סייקס, שנבחרה להנחות את ארוחת הערב המסורתית לכתבי הבית הלבן. "אלא אם כן תפשל – ואז זה יהיה: מה נסגר עם הבחור החצילבן הזה?”. עברה כמעט שנה מאז מופע הסטנדאפ המשעשע, ולאובמה נקרתה הזדמנות לאשר את שייכותו לגזע השחור. בתחילת החודש, כמו כל תושב בארה"ב, הוא נדרש למלא את טפסי המפקד הלאומי הנערך מדי עשר שנים מאז 1790. החל מהמפקד הקודם, בשנת 2000, ניתן לסמן יותר ממשבצת אחת בטופס המפקד. כלומר במקום לסמן White או Black או Asian ועוד, אפשר לסמן גם וגם, כמה משבצות שרק תרצו. אובמה סימן רק משבצת אחת.

בכך קבע אובמה את עמדתו בפולמוס המתנהל מאז תחילת השנה בהאפינגטון פוסט, אתר הבלוגים והאקטואליה המשקף היטב (וקובע במידה רבה) את סדר היום של המחנה הליברלי באמריקה. האפשרות לסמן יותר ממשבצת אחת מבטאת, בעיני רבים, את אמריקה החדשה, הפוסטגזעית לכאורה, בה להיות mixed race זה גזעי במיוחד צייטגייסט שהוכתר פעם בניו יורק טיימס בכותרת Generation E.A, כלומר Ethnically Ambiguous. אחרים לא מסכימים, ביניהם הבלוגרית והפרופסורית (ה"חצי שחורה") מסטנפורד מישל אלאם שקבעה: “חישבו פעמיים, סמנו פעם אחת", שכן "המפקד אינו – ולא נועד להיות – אתר לביטוי עצמי". הנתונים הנאספים במפקד ישמשו, היא מזכירה, לחלוקת מיליארדי דולרים לתוכניות אפלייה מתקנת והעצמה של שחורים וקבוצות מקופחות אחרות. אלאם מספרת כי סמוך לביתה במדינת וושינגטון יש שכונה עם רוב שחור הזוכה להטבות משמעותיות מהמדינה. היות שבמפקד הקודם רבים סימנו גם את המשבצת "לבן" (ואין זה מפתיע, כי לרוב השחורים באמריקה יש גם "דם לבן" ואילו עירוב גזעי הפך, כאמור, לאופנתי יחסית) הנתונים הדמוגרפיים השתנו בין לילה, והמעמד המועדף של השכונה הוצב בסכנה.


מצאתי את הוויכוח הזה מעניין כי הוא נוגע בקשת רחבה של טיעונים הנוגעים למקומו של הגזע בשיח הפוליטי והתרבותי העכשווי – ובהשלכה שיותר מעניינת אותי, לזהות והזדהות בכלל. בתור התחלה, הוא מחדד את העובדה שהזדהות היא פוליטית, במובן זה שהיא לא מסמנת עובדה טבעית, הקודמת למלים ולמעשים שלנו, אלא משתמשת באחת המלים הללו כדי לעשות משהו בזירה הפוליטית. במקרה של אלאם, ההזדהות כשחורה (למרות שהעור של אמא שלה בהיר ואבותיה באו מאירופה) נועדה להשיג הטבות כלכליות לבני הקבוצה המקופחת (גם אם היא עצמה אינה סובלת מקיפוח); במקרה של מתנגדיה בוויכוח, הסימון של מספר משבצות נועד לשנות את הדיבור על גזע באמריקה, “לעשות מקום" – מבחינת קווי מדיניות ו/או אג'נדות תרבותיות – לקטגוריה גזעית חדשה. לעתים הסימון המרובה נועד להשיג תוצאה הפוכה – לשבש לחלוטין את השימוש בקטגוריות גזעיות.

עם זאת, תפישה כזו של הזדהות, הרואה בה כלי, חלק מפעולה להשגת מטרות מסוימות, מניחה שאנו באים לזירה הפוליטית כמי שכבר יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. אבל ברור שזה לא כל הסיפור: הזירה הפוליטית היא גם אתר לבקשת הכרה, מרחב שבו אנו מגלים מי אנחנו ומה אנו רוצים מתוך בחינה מתמדת של תגובותיהם של אחרים, כולל המדינה. במלים אחרות, הזדהות היא גם מעין בקשה – מפורשת או לא מפורשת – מאחרים שיזהו אותנו: כשחורים, הומואים, ביסקסואלים או פלסטינים אזרחי ישראל. אחרת זה באמת נשאר "ביטוי עצמי", שהרי לאיש לא ממש אכפת שתטען שאתה ערפד סגול. אם תדרוש הכרה בזה, כלומר תטען שזה יותר מ"ביטוי עצמי", אתה עלול להישלח לבית משוגעים.

מן הסתם הגבול בין "בקשת הכרה" ל"פעולה" אינו חד ופשוט כל כך (כמו רוב הגבולות התיאורטיים, לצערנו). אובמה הוא דוגמא מצוינת. בביוגרפיה החדשה והמדוברת עליו מאת דיוויד רמניק עורך הניו יורקר, אובמה הצעיר, שכונה אז "בארי" וחי עם סבו וסבתו הלבנים בהוואי, מתואר כתלמיד תיכון נבוך ובודד למדי. “באופן מרגש, ומוזר משהו, הוא לימד את עצמו להיות שחור", כותב רמניק. “הוא החל להקיף עצמו בתרבות אפרואמריקאית שחייתה אלפי מילין מהמקום שבו גר”. בארי האזין למרווין גיי ולסטיבי וונדר, דיקלם את שיריו של לנגסטון יוז, וקרא את האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס.

האם אובמה הצעיר ניסה לעשות משהו? גם. אני מרשה לעצמי להעריך שהוא חשב כבר אז, גם אם בצורה לא ממש מפורשת, שהמאבק נגד אפליה דורש הזדהות עם הקבוצה החלשה. אני מניח שהוא חשב כך גם החודש, כשסימן את המשבצת "שחור" בטופס המפקד, אם כי הפעם הצטרפה לכך, מן הסתם, מחשבה על הדימוי הרצוי לו בקרב תומכיו השחוריםעם זאת, אז בנעוריו, ההזדהות כשחור היתה בראש ובראשונה בקשת הכרה. עורו היה שחום מספיק כדי להפוך אותו לשונה, אחר מהנערים שהקיפו אותו, והתרבות השחורה המיובאת נועדה למלא את האחרות הזו בתוכן להפוך אותה מזהות המוגדרת רק על דרך השלילה לזהות חיובית, כזו שתוכל לזכות להכרה.

כמו פעולות וביטויים פוליטיים בכלל, גם הזדהות היא לא פרקטיקה הפתוחה לכולם באותה מידה. במשך דורות ארוכים, שחורים בארה"ב לא יכלו להזדהות במפקד כמי שהם גם לבנים, ובשונה מהנהוג אצל כמה מגניבים בברוקלין, באזורים אחרים באמריקה להיות Ethnically Ambiguous אומר בעיקר שאתה "מוזר", עד שעדיף כבר להזדהות רק עם אחד הגזעים המרכיבים אותך. יש אנשים ש"ברור שהם הומואים", וגם אם יטענו בתוקף שהם סטרייטים הם ייתקלו בגיחוך בחדרי חדרים. יש אנשים שיטענו שהם ביסקסואלים וייתקלו בתגובות, מצד סטרייטים ובעיקר מצד הומואים, לפיהן "אין כזה דבר". היכולת להזדהות אחרת מהציפיות של החברה, כלומר אחרת מהסימון המיידי שלה, דורשת הון תרבותי, חומרי והרבה אומץ (שגם הוא משאב הנפוץ יותר בחלקים פריבילגיים של האוכלוסייה) – אומץ לדבר על עצמך אחרת מהציפיות ולהתמיד בכך גם אם אחרים מתקשים להבין.

עם זאת, אם הזדהות חופשית היא אכן פריבילגיה של מעטים, אולי המעשה הפוליטימוסרי הנכון יהיה לא ליהנות מזכותהיתר אלא להזדהות עם החלשים יותר, אלה שלא יכולים להזדהות אחרת. או אז אפור יזדהה כשחור, ביסקסואל כהומו ועיראקיאשכנזי כמזרחי.

מכל מקום, היות שהזדהות היא אקט פוליטי, הנאחז במלים ובמושגים דינאמיים, גם אין צורך לחשוב על הזדהות כמה שאנו עושים אחת ולתמיד. אפשר להזדהות באופן אחד בבלוג האישי, ואחרת כשממלאים את דפי המפקד (בתנאי שאתם באמריקה), ושוב אחרת כשמדברים עם הדודה מעפולה. לפעמים אפשר גם סתם להשתעשע, במיוחד אם מדובר בדודה מעפולה, ולספר לה שאני ערפד סגול. אבל אז, כדי לא למוטט את עולמה, להוסיף מייד שאני ערפד סגול סטרייט, אשכנזי וציוני, המתנגד בכל תוקף למעשיה של ענת קם.