Posts Tagged ‘ז'אן ז'אק רוסו’

על צלו של הפוליטי: האופוזיציה כהתנגדות לסדר וחלופה לו

30 באוקטובר 2012

מושג האופוזיציה הוא לא פוליטי בלבד, אבל הוא מניח את הפוליטי. הנחה זו נובעת מכך שמושג זה מבוסס על קיומם של מרחבי התנגדות תמידיים. מרחבים אלה מציבים אלטרנטיבות דווקא במקום שבו הכוח הדומיננטי עושה ככל יכולתו לסגור את מרחבי התמרון ולחסל את החלופות האפשריות למציאות. להניח את הפוליטי משמעו להניח את המשכיותו של המאבק מול הסגירות והגבלת כל איום על הסדר "הטוב". על סמך הבנה זו, קיומה של האופוזיציה קודם לקיומו של סדר פוליטי. הסדר הפוליטי תלוי בהצבת חלופה אפשרית לקיומו. תפיסת האופוזיציה טומנת בחובה את אפשרות החריגה מהדיכוטומיה של סדר לעומת אנרכיה, כמו היציאה מן הקוטביות האתית הנעה בין נאמנות לבגידה. אופוזיציה היא חלופה אחת, בין מספר חלופות, שאחת מהן הופכת באופן זמני ומותנה לדומיננטית. צריך לומר שתהליך זה איננו נותן עדיפות אונטולוגית, אתית, או אפיסטמולוגית, לשלטון הדומיננטי. בהיעדרן של חלופות אמיתיות, ה"פוליטי" נמחק ובמקומו משתלט ה"אבסולוטי", רגע לפני האנרכיה. במילים אחרות, חלופות לשלטון אינן נובעות ממנו או תלויות בו, אלא מגדירות אותו. מכאן, ההתנגדות לסדר דומיננטי משמעה חריגה אל מעבר לאפשרויות שהוא מציע. ההתנגדות חותרת לביסוס חלופות שהסדר הדומיננטי איננו יכול להכיל.

1. על מושג האופוזיציה בתאוריה הפוליטית

אופוזיציה היא במובן מסוים צילו של הכוח. כפי שלכל ישות יש צל, כך לכל כוח מתלווה ההתנגדות, גם כאשר היא לא ישירה. ההתנגדות קיימת מעצם קיומו של הכוח, והיכן שנמצא הכוח, שם נמצאת ההתנגדות. אופוזיציה יכולה להיות פורמאלית ומוכרת ויכולה להיות מוסווית ובלתי מאורגנת. היא יכולה להיות מודעת או בלתי מודעת, אך היא תמיד קיימת. היא יכולה להיות לגיטימית או נרדפת ומוחרמת במסגרת החוק הפורמאלי, אבל היא תמיד מסמנת את החתירה תחת אושיות הקיים. בהיסטוריה הפוליטית עברה תפיסת האופוזיציה תהפוכות רבות, עד כדי פורמאליזציה שלה במסגרת "כללי משחק", כפי שמקובל כיום במשטרים דמוקרטיים. אבל הפורמאליזציה הדמוקרטית של רעיון האופוזיציה עשויה לגרוע מהמשמעויות הרחבות שלה, כאלטרנטיבה עמוקה ואמיתית לתפיסת הכוח הדומיננטית.

נוכח זאת, ניתן להגביל את הבנת מושג האופוזיציה להשתמעות הפונקציונלית שלו: האופוזיציה היא אותו כוח חברתי או פוליטי המהווה כוח נגדי למי ששולט, ויכול להחליפו בתפקידו. הגדרה כזו טומנת בחובה לא יותר מאשר את עצם הפרוצדורה של החילוף. היא לא מתייחסת למשמעויות ולערכים של האלטרנטיבה הקיימת לשלטון. בכדי להבהיר נקודה זו יש צורך לעמוד על הנדבכים השונים של מושג האופוזיציה.

המשמעות האונטולוגית, העמוקה, של האופוזיציה היא היכולת לפתוח מרחבי קיום אלטרנטיביים כאיים של חירות. יש לקריאה כזו השלכות ברורות על מבנה הכוח החודרני, הקיים, היות שהכוח מנסה לצמצם ואף לחסום את מרחבי האפשרות, במישור האפיסטמולוגי והמוסרי כאחד. ללא מרחבים כאלה ובהיעדרו של עולם משמעות חלופי, אנו הופכים לחלק ממכונה או ממערכת מתוחכמת של שליטה, שאין לנו עליה שום השפעה. ז'אן ז'אק רוסו כותב על מציאות כזו כעל כבילה באזיקים. יצחק בשביס זינגר דמיין אותו כמצב שבו הגולם קם על יוצרו. ניל פוסטמן כתב על כך כעל הנפילה לתוך חרושת התרבות הפופולארית, או מבוך הבידור-עד-מוות.

אי אפשר להתעלם מכך שמושג האופוזיציה מניח את קיומו של כוח שולט, שניתן לכנותו "הקואליציה". זהו הכוח השליט או, במושגים רחבים יותר, זהו "הסדר ההגמוני". רק כאשר קיים "סדר", ניתן לחשוב על אופוזיציה. יחד עם זאת, עצם קיום האופוזיציה לא סותר את חתירת הסדר לשמר את עצמו ולהציג את יתרונותיו כבלעדיים, או כסגולות טובות יותר בנסיבות הקיימות.

אופוזיציה מניחה את קיומו של פלורליזם רעיוני וארגוני. בבסיס מושג האופוזיציה מונחת השונות ולא הזהות. היעדרן של אלטרנטיבות מבטל את המשמעות העמוקה של האופוזיציה והופכת אותה למושג טכני וריק. הנחת השונות חושפת את הנדבך הנוסף של מושג האופוזיציה והיא הנחת החירות והיכולת להתנגד ולבחור בין תפיסות או חלופות שלטוניות שונות. מכאן, ניתן לומר, גם, כי מושג האופוזיציה מניח מרחב של דיון והתדיינות, שבו עולים רעיונות שונים ועולות אופציות שונות לבחירה.

הדיון וההתדיינות הם מרכיבים מרכזיים בקיומה של האופוזיציה. כגוף אלטרטיבי, האופוזיציה מעגנת את קיומו של התהליך הדיוני. זהו תהליך שבו מייצגי עמדות שונות מקבלים הזדמנות שווה לשכנע, מול החתירה המתמדת להשתקה ולדחיקה החוצה. נוכח זאת, מושג האופוזיציה מניח מראש את קיומה של הכרעה, לצד קיומו של תהליך דיוני. ההכרעה היא המימד הפוליטי של הכוח, שהאופוזיציה מייצרת לו אלטרנטיבה קיומית. האופוזיציה איננה פרזיטית לקיומו של הפוליטי, אלא מהווה מימד מרכזי עבורו, שבלעדיו מתבטלת משמעותו. לכן, האופוזיציה מניחה את קיומה של אנרגיה חברתית ומאבק מוסרי-אתי על משמעות ה"טוב", מול אלטרנטיבות שונות.

אם נמקד את המבט בהופעה הצרה של המבנה הנידון: האופוזיציה נוצרת כתוצאה מהפערים הנפערים תוך חלוקת הכוח במרחב. מחד גיסא, היא לא חלק ממבנה הכוח, אלא החלופה עבורו, לא רק מבחינת סדר עדיפויותיו, אלא גם מבחינת הכלים שבהם הוא משתמש עבור קידום סדר עדיפויותיו. האופוזיציה חותרת לשנות את כללי המשחק. במובן זה, האופוזיציה היא תמיד "חתרנית", לא מתוך נסיון להפיץ אנרכיה, כפי שנציגי השלטון אוהבים לטעון, אלא מתוך השאיפה לייצר אלטרנטיבה לקיים, על בסיס הנחת השוויון בחוק (ולא רק בפני החוק). מאידך גיסא, האופוזיציה איננה חיצונית לסדר. בניגוד לכוחות חיצוניים לשלטון, היא איננה מציבה את השליטה מחוץ למבנה הכוח, כמטרה. אין משמעות דברים אלה שהאופוזיציה נמדדת דרך תלותה בשלטון או נאמנותה לו, אלא שהאופוזיציה – כל אופוזיציה – נסמכת על הרעיון האונטולוגי של קדימות האופוזיציה לעצם קיומו של הסדר. במושגי האופוזיציה, סדר פוליטי איננו יכול להיות כזה ללא קיומה של ההתנגדות לו. בהיעדרה, הסדר הקיים לא יכול להיחשב כ"סדר" והופך ל"אבסולוטיזם" טוטאליטרי, או לאנרכיה.

האופוזיציה מניחה את קיומה של ההתנגדות כמרכיב אונטולוגי, שהיעדרו או חיסולו מביא דווקא להתפרקותו של הכוח השולט, כעדיפות מוסרית או פוליטית. רק כאשר קיימת אופוזיציה קיים גם שלטון לגיטימי, שזוכה לאשרור ציבורי. במידה והאלטרנטיבה השלטונית נמחקת, השליטה עצמה עוברת לפסים שאין להם דבר עם תפיסת חירותם של האזרחים או העדפת אפשרות מוסרית אחת על פני אחרת. מכאן, האופוזיציה משפיעה באופן ממשי על דמות השלטוןבעצם היעדרה. שלטון לגיטימי הוא שלטון שהועדף על חלופות אפשריות. אם חלופות כאלה אינן בנמצא, אזי השליטה מפסיקה להיות רצונית ומועדפת והשלטון הופך לרודנות מוסווית. זוהי מציאות אבסולוטית, שבה מתקיימת דיקטטורה של עמדה מסוימת. במילים אחרות, לשלטון ישנו אינטרס מובהק לשמר את קיומה של אופוזיציה כלשהי בכדי שיוכל להצדיק את עצמו.

אופוזיציה יכולה להיות מלאכותית ומפוברקתלא יותר מכלי שרת. אופוזיציה כזו מוזנת על ידי השלטון וקיומה ואופן פעולתה תלוי ברצונו של האחרון. "אופוזיציה" כזו אין לה משמעות אמיתית, כזו המבטאת את משמעותה העמוקה של האופוזיציה, אלא מעצם קיומה של התנגדות דיאלקטית מובנית במסגרת המציאות החברתית והפוליטית. במקרה כזה, ה"ערעור" האופוזיציוני יובן במסגרת כללי משחק מקובלים וידועים מראש.

תופעת ריקון האופוזיציה ממשמעותה הפכה לתופעה רגילה בדמוקרטיות של ההווה. ניתן לראות היום לא מעט דמוקרטיות, שבהן כוחות פוליטיים מצומצמים מתחרים על השלטון, אבל בלי להציע הבדלים משמעותיים. מבחינה זו, מה שמוצע לציבור לבחור בו הוא למעשה מבנה של דמוקרטיה נחשלת, השוחקת את מקור הלגיטימציה שלה-עצמה, ומביא להתרחקות הציבור ממעורבות פוליטית והשתתפות בתחרות על עמדות כוח בשלטון. משבר הלגיטימציה משתקף, אזי, בירידת אחוזי ההשתתפות הפוליטית, ומבטא למעשה חוסר אמון, היינו – תגובה להיעדר קיומה של אופוזיציה כאלטרנטיבה אמיתית לשלטון.

2. האופוזיציה בישראל

בהקשר הישראלי ניתן לומר שאמנם קיימת אופוזיציה פורמאלית, אך זו איננה אופוזיציה "אמיתית", היות והיא איננה מציגה אלטרנטיבה ערכית ומוסרית לקיים. להיפך, האופוזיציה בישראל מצהירה מראש על אי-יכולתה להחליף את השלטון הקיים. היחלשות השמאל בישראל וחיסולה של האופוזיציה לשלטון נובעים מסיבות פנימיות, לא פחות מאשר נסיבות חיצוניות. הבחירה של מרכיבי האופוזיציה הדומיננטיים בישראל להסתפק במימדים מצומצמים של ביקורת הקואליציה, מהווה גורם מרכזי בהיעלמות האופוזיציה. אם זו האחרונה היא תמונת ראי שונה במקצת של השלטון, אזי לא רק שהיא לא ראויה לשמה, אלא חסרת הצדקה מעשית: למה לו, לאדם, לבחור באלטרנטיבה-לכאורה, אם יש לו את המקור הרעיוני לפניו! יותר מזה, חוסר התעוזה של האופוזיציה הפורמאלית מביא את השלטון לחשוף אותה לאתגרים חדשים ולקעקע את הלגיטימציה שלה בשם "הטוב הקולקטיבי", תוך כדי הדגשת המשותף ולא המפריד. בכך, השלטון מפצל את האופוזיציה לשני מחנות, ה"לגיטימי" וה"לא-לגיטימי": הראשון הוא לא יותר מכפיל שלטוני ולכן לא מהווה חלופה אמיתית. השני, מטבע הדברים, הופך לסמן של "קיצוניות" ומוצג כסכנה לעצם קיומו של הסדר. איום כזה, השלטון מסביר, חייבים להוקיע מכל וכל. בהקשר הישראלי, הכוחות המוקעים כ"קיצוניים" הולכים ומתרחבים. אם בעבר היו אלה קבוצות מיעוטים, שהעיקרית בהן היא החברה הערבית, הרי שהיום מכיל מחנה זה גם קבוצות נוספות. אסטרטגיה כזו מעמידה את האופוזיציה המתונה באותו מחנה עם הקואליציה, כמי שהופכת לשותפה בהוקעת החלופות ה"קיצוניות". הכוח הדומיננטי מצליח, כך, להנות מכל העולמות: הוא משמר את כוחו באמצעות חיסול קיומה של אלטרנטיבה אמיתית ובה בעת מציב אויב חיצוני וקיצוני, שיש להילחם בו. יותר מזה, המאבק ב"קיצוני" הופך כך לאקט פטריוטי, שעל האופוזציה המתונה לציית לו, כדי שתוכל להוכיח את נאמנותה.

הכשלון של האופוזיציה הישראלית כרוך בדעיכת ה"שמאל"- זוהי דעיכה שנובעת מריקוד הטנגו הלוליני של השמאל עצמו עם שותפתו – התפיסה הלאומית השמרנית והניאו-ליברלית הדומיננטית. דפוסי ההצבעה של כוחות חברתיים אופורטוניסטיים, בעשורים האחרונים, מצביעים על נכונותם לבחור במוצר הרלוונטי ביותר, מבחינתם. תופעה זו השתקפה בהצבעת כוחות חברתיים מהשמאל האשכנזי למפלגת קדימה בראשותה של ציפי ליבני. התנהגות דומה התגלתה במחאה החברתית בקיץ 2011, כאשר נשאי ה"התנגדות" נחשפו כמי שמוכנים לוותר על שותפים מהשכבות החברתיות המודחקות. הדחיקה נעשתה בשם הקונסנזוס, המאפשר לנציגי המחאה לשפר עמדות מבלי לשלם מחיר חברתי ופוליטי כלשהו. חוסר התעוזה של כוחות אופוזיציוניים לתרגם את רוח ההתנגדות הקיימת בקרב שכבות רחבות בציבור ולצאת עם ניסוחים כנים של חלופות "אמיתיות", רוקן את המחאה מכל תוכן. הצגת חלופות לשיטה הכלכלית ולסדר העדיפויות הדומיננטי, כמו הפעלת לחץ ציבורי כדי לקדמם, מחייב חריגה מהקונצנזוס ושיתוף פעולה הדוק עם השכבות החברתיות הנמוכות. הן הרי אלה שמשלמות את המחיר הכבד ביותר על יישום המדיניות השלטונית.

המחאה החברתית, שהציגה את עצמה כמקדמת סדר חלופי, נכשלה במימוש הבטחותיה: הכישלון התברר בעצם ההתנדנדות בין שתי אפשרויות: ההתרחקות מהפוליטי, מחד גיסא; וקבלת שיח "האחריות החברתית" שהכתיב השלטון ואשר תורגם בסופו של דבר לדוח ועדת טרכטנברג, מאידך גיסא. קריאה צמודה בדוח טרכטנברג הראתה שסעיפיו עברו סינון על פי אינטרסים, אותם אינטרסים של מוקיעי המחאה החברתית. דוח הוועדה משקף את הדרישה הממשלתית להכריע בין שתי האופציות. ראוי לציין כי חלק לא קטן ממנהיגי המחאה החברתית ומהכוחות הנועזים בתוכה מודעים לכשל העקרוני והמעשי הטמון בדוח ומתנגדים לו. נסיונותיהם להחיות את המחאה בקיץ 2012 נכשלו. כשלון זה נובע מהצלחתו של השלטון לכפות את כלי המשחק על מנהיגי המחאה, שלא ממש הצליחו להתקומם נגדו ולסחוף איתם קהל רחב. הקיצוצים התקציביים המוטלים בימים אלה והעלאת המסים, שפוגעים בשכבות החלשות, הם ביטוי לריקון דוח טרכטנברג מכל משמעות אמיתית וניצחון הכוחות השמרניים, שהתנגדו למחאה מלכתחילה. תהליכים אלה מצביעים על כך שמנהיגי המחאה החברתית ביצעו טעות אסטרגית, כאשר לא מנעו את מינויה של ועדה רשמית, שתתרגם את דרישותיהם לדוח. דוח כזה, הלא, ניתן תמיד לתמרן לפי ראות עיניהם של מחזיקי התפקידים המרכזיים במערכת הפוליטית והכלכלית.

3. סיכום

היות ומאבקי כוח הם חלק מהקיום האנושי, תמיד יתקיים מרחב התנגדות לשלטון. ייתכן מצב שבו ההתנגדות איננה חשופה או איננה מאורגנת. אך עצם קיומה של שליטה מתורגם תמיד למאזן של יחסי כוח. במאזן זה חבוי הפוטנציאל לצמיחת האופוזיציה, במשמעותה העמוקה. אם אנו מקבלים את ההנחה שהכוח הדומיננטי מייצר את ההתנגדות לו מתוכו, יש מקום למי שנושא על גבו את נטל האחריות החברתית לנסח מחדש את החלופות העמוקות וה"אמיתיות" לסדר הקיים. זאת, כמובן, בהנחה שה"מתנגד" שואף להשפיע על המציאות הקיימת או להחליפה באלטרנטיבה עדיפה. מטבע הדברים, מעשה התנגדות כזה חייב להתחיל מההודאה, לפיה כל אופציה כזאת היא פוליטית מטבעה.

במילים אחרות, סיכויי הצלחתה של ההתנגדות תלויים ביכולתה להכיר ב"פוליטיות" של ההתנגדות לסדר הקיים והצבת חלופות כוללות ובהירות. אין בהעלמת הפוליטיות של מחאה כדי לבטל את עצם הפוליטיות שלה. כל מחאה היא פוליטית מעצם רצונה לאתגר לא רק את תכני העדיפויות הפוליטיות, כמו את הכלים שבאמצעותם עדיפויות אלה מעוגנות בשיח השליט. הכישלון לענות על מאפיינים אלה יוביל בהכרח לביותה של המחאה וריקונה מכל תוכן מאתגר.

*

אמל ג'מאל הוא מרצה בכיר בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ועמד בראש החוג בין השנים 2006-2009. כיום, אמל הוא ראש התכנית לתקשורת פוליטית למנהלים ומנהל שותף של התכנית הבינלאומית במדע המדינה. במחקריו עוסק ד"ר ג'מאל באופן השוואתי בתופעות פוליטיות כמו דמוקרטיה, לאומיות, אזרחות, חברה אזרחית, תנועות חברתיות ומיעוטים ילידיים.

מאמרים קודמים בפרויקט אופוזיציה:

הקדמה  / ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות / ג'יאני וואטימו

בין הלויתן לבהמות / יעל ברדה