Posts Tagged ‘ולטר בנימין’

מה קורה באוקלנד? צ'יטוט טרנס אטלנטי

30 באוקטובר 2011

שאול סתר וישי מישורי

שאול: אז מה בדיוק קורה באוקלנד, ישיובסקי? כשעזבתי את אזור המפרץ, לפני כחודשיים, עשה רושם שהמקום מנומנם בצורה חסרת תקנה; שדבר לא יעירו מתרדמתו הפרוגרסיביתליברלית הדוגמטית.

ישימעניין שאתה שואל, הרי צדקת. אז אוקלנד. מחאת האוהלים שם תפסה איזו תאוצה בזמן האחרון' למרות שגם היא כמובן לא חפה מאותם המאפיינים המעיקים של כל סדרת האירועים הזו מבחינה גלובאלית אקטיביסטים שגילו אתמול את המליאה, אשכנזים שבשם "איאלימות" סותמים את הפה לכל הלאלבנים שמסביבם (ואתה יודע שבקליפורניה יש לתופעה הזו שורשים אפלים במיוחד), וההיבט המעיק מכל: שיטת ה"הגברה" הבלתינסבלת, במסגרתה חוזרת מקהלת פקאצות על דברי הדובר האחרון במין הטעמה של מסכת בתיכון. זוועה.

ובכל זאת, כשגרים איזה זמן בארה"ב מבינים שמדובר בכל זאת בהתפתחות מרשימה ביותר. וההתפתחויות האחרונות פיזור אלים במיוחד של המאהל באוקלנד, כולל שימוש בגז מדמיע (!), רימוני הלם וכדורי גומי (!!) לפיזור ההפגנה עומד כנראה לסמן את "אוקיופיי אוקלנד" כחוד החנית בתנועה הזאת. השוטרים ירו באחד המפגינים, סקוט אולסן, בראשו וכמובן שהיו חייבים לבחור מטרה טפשית במיוחד מבחינתם, חייללשעבר, וטראן המלחמה בעיראק (אין לי מושג איך אומרים דבר כזה בעברית), ששוכב כעת בתרדמת בבית החולים. אני קורא כעת שהמשטרה השתמשה בכדורי גומי גם לפיזור המחנה בדנבר, כך שייתכן שמסתמנת פה תופעהההשפעה המיידית של הדבר די מדהימה – מתוכננת באוקלנד שביתה כללית בשני בנובמבר אירוע שלא התרחש כאן מאז שנות השלושים.

שאולותהיה שביתה כללית כמו שהשמאל האירופי בתחילת המאה העשרים כל כך קיווה? אם כן, זה בהחלט דרמטי. וחייל המלחמה בתרדמת באמת הצליח לעורר גם את התקשורת האמריקאית הממוסדת, סוף סוף. אבל באמת יש שם תחושה של מאבק? כי מפה זה נראה כאילו כוחות השיטור באמת אימתניים ואלימים באופן שמבייש אפילו את ישראל/פלסטין, אבל במקביל שההפגנות עצמן הן קצת, אפעס, פרווה. ובכלל המהפכה תוכל לבוא בימינו מאמריקה?!

ישי: תראה, אני לא באמת יודע. כי אני הרי לא הולך לשם [אני מזכיר לקוראים הישראלים שמדובר בנסיעה בת כמעט שעה ברכבת מסן פרנסיסקו]. השותף מעדכן אותי בפרטים, והוא טוען שמדובר ממש בקטע צבאי. והאם השוטרים אימתניים כמו בישראל/פלסטין? אתה רואה שכל הסדרים נפרעים בראש רגע אחד הם הכי מנומסים ואדיבים ואומרים לך "יס סר, נו סר", דקה אחרי זה הם רוצחים אותך בכדור גומי לראש. זה דברים שמצחיק אמנם לציין, אבל לא היו מתרחשים ברוטשילד, בכל זאת. אני גם חייב לציין שאישית זה מאוד מפחיד אותי ללכת להפגנה ולא לדעת בדיוק מה החוקים. ככה בדיוק חוטפים לפנים, הרי.

לגבי שאלתך השנייה, זה הרי בדיוק הקטע האמביוולנטי: ברור שאמריקה לא תוביל את המהלך הזה, אפילו לא אוקלנד שנחשבת מאז ומעולם רדיקאלית. רוב הדרישות של התנועה במתכונתה האמריקאית (ויותר מכך, בקונסטלציית החוף המערבי) הרי מגוחכות בעיניי; למשל, מי המציא את ה"99 אחוז" הזה?! אתה חייב להודות שמדובר בסיסמה די מטומטמת.

שאול: היו רוצחים אותי אתמול בהפגנה אם הייתי מודה בזה.

ישי: חחח! אז הלכת?

שאול: הלכתי, כן. ולמרות מה שכתב היום גדעון לוי ב"הארץ"היה די מדהים. עשרות אלפי אנשים, ורביע פהוםסטודנט פלסטיני לסוציולוגיה, שנאם, וויקי וענונו מהקטמונים ששלהבה את הקהל. "העם רוצה להגדיל את התקציב": כל כך פשוט, אבל איפה עוד אומרים את זה עשרות אלפי אנשים? ודיור ציבורי, עובדי קבלן, חוק ההסדרים? נכון, אף מילה על הפלסטינים, על השטחים הכבושים, על 1948, אני יודע (למרות שמחיאות הכפיים לחנין זועבי, לפחות מאיפה שאני עמדתי, היו רמות ומשכנעות). והמערכון של החמישיה שכתב אתגר קרת היה מטופש. ועם זאת:זה סוחףובכלל, מתי בדיוק נהיה גדעון לוי טייקון של תקשורת? במסווה של כתבנו מהכיבוש, המדווח על העוולות של היומיום, הוא הפך למי שכותב שוב ושוב את העמדה הממלכתית בעמוד הראשון של "הארץ" כל פעם שאירוע "חשוב" מתרחש: הוא הרי כבר הספיק לחגוג את האחדות הלאומית ביום ביצועה של עסקת השבויים ("יום שחרור גלעד שליט") ועכשיו גם להספיד את המאבק. הוא וקרן מרצאינו ושרון גל, הוא כקרן מרציאנו ושרון גל. מעצבן.

ישיוואלה. אני מאוד שמח לשמוע על ההפגנה. ראיתי קטע עם ויקי וענונו ביוטיוב ולא האמנתי שאני שומע דברים כאלה מרגשים בעברית. פעילי הדיור בירושלים הורסים את הבריאות הרי. לגבי גדעון לוי, אני מקבל את הביקורת שלך אבל אני חייב לציין שהוא לפחות עדיין מדווח מכדור הארץ. זאת, בניגוד לנחמיה שטרסלר, שאני פשוט לא יכול להתאפק לגביו כי קראתי בטעות את הטור המטומטם שלו ב"הארץ", ואני חייב להגיד שאם הטיפש הזה היה טורח לפחות לקרוא עיתונות באנגלית, היה קולט שמגוון פובליקציות אנארכיסטיות ושמאלניות ידועות כגון "ניו יורקר" ו"ביזנסוויק" (!) הקדישו מאמרי דיעה מחמיאים לתנועת אוקיופיי (או לפחות ביקורתיים מאוד כלפי הבנקים). מעניין מתי המבזק הזה יגיע לשטרסלר; או שאולי האורתודוקסיה הניאוליבראלית אצלו זה פשוט בילטאין, נגיד כמו הזקן הזה שתמיד בא להפגנות עם חולצה של סטאלין? חחח

יש לי כאן אסוציאציה על ולטר בנימין, שטען הרי שתפקיד ההיסטוריה לשמר את זכר הרגע המהפכני. האמנזיה הלאומית של אזרחי ארה"ב מעלה על דעתי שאולי תפקיד הרגע המהפכני (בהיפרסותו) הפוך: להזכיר לאזרחים שיש דבר כזה היסטוריה, גם ובעיקר מחוץ לגבולות "העולם", כלומר ארה"ב. כמוכן אני לא רוצה להישמע כמי שעומד מהצד ורק מתלונן. מדובר עבורי בחוויה אמביוולנטית, כי אתה מבין שמצד אחד אני מאוד מתרגש מזה ומצד שני זה הרי בדיוק מה שברחתי ממנו. מופיעות אצלי קצת חוויות דחק פוסטטראומטי שאני יכול להרחיב עליהן רק אם תבטיח שלא להגיד שאני דקדנטי.

שאולאבל אולי הדבר המהפכני (היחיד) באמריקה הוא דווקא שאין בה תודעה היסטורית? אולי עומס ההיסטוריה דווקא מונע ממשהו מהפכני לא רק מהפכה, אלא משהו מהסדר המהפכני להופיע? הרי זה מה שהאירופאים (החל מדהטוקוויל ועד בודריאר למשל; טוב, הצרפתים) חגגו באמריקה שאין לה היסטוריה, שהיא לא רוצה היסטוריה.

ומהצד השני, אולי זה לא מקרה שאוקלנד היא זו שבה ההתקוממות עזה, או לפחות שבה מיגורה ברוטלי במיוחד? זו הרי אוקלנד של הפנתרים השחורים בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, אוקלנד עם סצינת שירה עכשווית מרקסיסטיתרדיקלית, שחברתנו יוספה היא חלק ממנה, אוקלנד ענייה יותר, שחורה בוודאי שהרבה יותר, תוססת יותר מסן פרנסיסקו. כי הרי שום דבר לא יקרה אף פעם בסן פרנסיסקו, כפי שאמרנו לא פעם בעודנו מתהלכים ברחוב ולנסיה, או וביתר שאת ברחוב פולסום. על זה אנחנו עדיין מסכימים, נכון? או אחרת – In Oakland, now there is there there?!

ישימסכימים כל כך שזה כואב. אני חושב שהרבה פחות עוד הולך לקרות בפולסום מאשר בוולנסיה השנה בכלל היו דיווחים מכאן ועד להודעה חדשה על איך הנהלת פסטיבל הרחוב המפורסם בפולסום (שאמור להיות מוקדש למיניות קינקית, פטיש וכולי) מצנזרת אירועים וחברות על ימין ועל שמאל, נומינאלית משום שהם עסוקים בקידום מין לא מוגן. וכזכור הזירה המינית היא היחידה שעוד היה לה כאן אופק מהפכני כלשהו.

אני חושב שדווקא המאבקים המוצלחים ביותר בהתרחשו ומתרחשים בארה"ב (למשל המאבק שסיפרתי לך שהשותף שלי לא הדוגמן תחתונים אלא השני – מעורב בו נגד חברות כריית הפחם במדינת וירג'יניה המערבית) – ואני מתכוון למאבקים הבלתיסקסיים, נעדרי הוויז'ואל הטלוויזיוני, "סתם" מאבקי עובדים בני שנים מתרחשים דווקא במקומות שבהם אקטיביסטים יוצאים מגדרם לייצר היסטוריה מקומית.

כותבת אורחת מתווכחת עם שחקן פורנו: "התנועה העממית לאן?"

שאול: טוב, נכנסנו פה למצברוח קונטררבולוציונרי מסוכן. צריך להתעשת ומהר. ההיסטוריה לא תחכה לנו, או אנחנו לא נחכה לה. בכלל, אני לא אוהב את כל הדיבורים בשם ההיסטוריה. עכשיו זה לא רק "ההיסטוריה תשפוט" – כאילו זה מה שחסר בעולמנו, שיפוט – אלא צריך גם "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה".

אולי הרגע המהפכני, כפי שכתבה פה הגר לפנינו, הוא דווקא נגד מהלכה ה"נכון" של ההיסטוריהקצת כמו רעידות האדמה שחוויתם שם בברקלי/אוקלנד/סן פרנסיסקו בשבוע האחרון – זה לא משהו שאמורים להיבנות ממנו, אלא איזה כוח הרס, כזה שפועל נגד המהלך הנכון? במובן הזה, השוטרים באוקלנד שהצליחו לירות דווקא בחייל שהיה בעיראק עשו כמובן טעות היסטרית מבחינתם. אבל הטעות הזאת היא חלק מה"טעות" שמוליכה את ההתקוממות מלכתחילה. כי הרי "הווטרנים נגד המלחמה" או "שוברים שתיקה" אצלנו גם אלה טעויות מבחינת מערך הכוח, או אפילו מבחינת מהלכה הנכון של ההיסטוריה. ואולי במובן הזה אני כן אומר משהו על ה"99 אחוז": שהטון הטריומפאליסטי שבו אנחנו הרוב המוחלט, המוחץ, בעל הכוח והשררה האמיתיים הוא אסוני בעיניי. מה אם ייאמר ההפך מזה: אנחנו חסרי הכוח הפוליטי, אולי לא כל המדינה מאחורינו ודווקא משום כך אנחנו יוצאים לרחובות?

ויותר מזה: הרי ברור שבתוך ה"99 אחוז" האלה יש קבוצות רבות עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים שונים וסותרים. והאם אין תפקיד המהפכה קודם כל לחשוף את הסתירות המבניות המכוסות בשכבה דקה של "אחדות לאומית"? הרי ה"99 אחוז" מתיר לכל בעלשררה שאיננו יצחק תשובה לחשוב שהוא חלק מהמאבק הזה, שזה בעצם מאבק על זכויותיו. תודה רבה באמת. מה עם ה"אנחנו תשעת האחוזים התחתונים וגם אתם, שם בעשירון השלישי, קצת מתחזרים אלינו"?

ישי: אני מאוד מסכים.

אני רוצה להתחבר למה שאתה אומר כאן ממקום אחר, דרך זה שאני אודה קודם כל שאני די עייף מהפגנות. אני מתבייש בזה ורוב הסיכויים שאצא לדפוק בתוף שלי ביום ראשון כמו ילד טוב, אבל האמת היא שהדברים שדורשים כאן לא נורא מלהיבים בעיני (לא כל כך מעניינים אותי בנקים, למה לא לדרוש החזרת כל האדמות לבעליהן הילידיים? או נגיד החזרי כספים – Reparation – עצומים לשחורים על תקופת העבדות? למה לא ללכת בגדול באמת?). ושהייתי בהמון, המון הפגנות בשנים האחרונות, ושדי נמאס לי. אני כן מציין בפני עצמי (ובפניך) בסיפוק גדול שהשתתפנו שנינו בהפגנה נגד מובראכ חודשיים אחרי שעברתי לגור כאן, הרבה לפני שקראו לזה האביב הערבי.

אני לא רוצה לגולל את השיח של האקטיביסט שכל מיני "חדשים" גזלו לו את האנרכיזם שלו. אבל בהחלט כתבתי בפייסבוק שאני מתאמן בלא להרגיש אשמה כשאני לא הולך להפגנה באוקלנד שמישהו מת בה. זה עושה לי סרטים רעים ומפחיד אותי, ואני רוצה שלא להרגיש אשמות סביב זה. אני מנסה, בקיצור, למצוא גושפנקא פוליטית לעובדה שבלילה שהרגו את הבחור הזה יצאתי עם בחור לסרט. ושלצאת איתו לסרט באותו הערב היה, מבחינת החיים האישיים שלי, הדבר הכי מהפכני שקרה אצלי כבר בערך עשור. אתה מבין למה אני מתכוון? כי אני לא מנסח את זה מאוד טוב.

שאול: אני אנסח זאת כך, ותגיד לי מה אתה חושב: מבחינתי ה"מהפכני" הוא דברמה שמשנה את הסדרי ההיקשרות החברתיים, את צורות החיברות, את אופני ההתקהלות; הוא מחשבהפועלת ביחס ל"קולקטיביות" [נשמע מוכר? נכון, אני דוקטורנט ואני כותב על זה את הדיסרטציה.]

כשאתה אומר שלצאת עם בחור לסרט זה דבר מהפכני שקרה לך, אני מבין מכך שמשהו במעבר שלך מתל אביב לסן פרנסיסקו חולל שינוי בצורות ההיקשרות החברתית שאתה לוקח בהן חלק, שמתוכן אתה חי ופועל: שללכת לסרט עם מישהו, שלא לומר להזדיין כמו שהזדיינת בשנה האחרונה, היה כרוך בפתיחת אופני היקשרות מיניים, ארוטיים, ביןתרבותיים, לארקאינטלקטואלים/שמאלנייםרדיקלים, שהיו חסומים עבורך בתל אביב. זה חשוב. בתל אביב "להיות פוליטי" עבורך היה חייב לעבור דרך ההליכה להפגנות, על כל המרטירולוגיה שכרוכה בכך, ואילו בסן פרנסיסקו זה משהו אחר אבל מהו המשהו הזה, אתה יכול לומר?

ישי: הגדרת את זה יפה מאוד בעיני, ובוא נודה שיותר מחמיא לי התיאור הזה מאשר התיאור האלטרנטיבי ("סתם נמאס לו, אז הוא הלך להשתרלל עם כמה גויים בחו"ל"). יפה תיארת גם את פריעת הסדרים הפוליטיים והאירוטיים בחיי היומיום: היכולת לחבב – הן מבחינה חברתית והן מבחינה מינית – את ההומו הבורגני, או את האקטיביסטית הלבנה שאין לה מושג מהחיים שלה, או את האקדמאי שמשוכנע שבזה שהוא כותב טקסטים במחלקה לקווירולוגיה הוא מאיץ את בוא המהפכה. יש משהו מהפכני מבחינתי ביכולת לחבב בני אדם – על כל פגיעותם וחוסרמחויבותםהאורתודוקסיתלרעיוןהמהפכההנכונה – פשוט לחבב אותם כי הם שם. לעמוד בסולידאריות עם המאבק באוקלנד – לא מתוך שריפה פנימית מרטירולוגיתאישיותית כמו בכיבוש, אלא מתוך עניין ומחוייבות, אבל גם ריחוק בריא. נדמה לי שזה תרגיל שעברו גם חברי בתלאביב מול מחאת האוהלים. אני מעדיף לעבור אותה כאן 🙂

אני מציע שנתחיל לסכם כי זה גם נהיה ארוך מאוד וגם השעה היא שתיים בלילה (כרגיל).

שאול: לסיכום – כן למהפכה, כן לאוקלנד (אני יודע שזה כשלעצמו מהפכני מבחינתך – סנוב מסן פרנסיסקו), כן למהפכה באופני הגדרת המהפכה, לא לכוח השלטוני (ל-Gewalt), לא לכימות (של אחוזים, של מפגינים), לא לברוטאליות של המשטרה, וכן לזיונים.

ישי: רק זיונים מלאי תשוקה כמובן, בהסכמה והמון כבוד הדדי. ובטוחים. ומלוכלכים. נשיקה גדולה ורטובה ויאללה, לילה טוב.

זמן הקצה: ארבע שאלות על הפוליטי בישראל

26 באוגוסט 2011

 ניצן ליבוביץ'

"מי שאין לו בית, לא יבנה כזה יותר,

מי שלבדו עכשיו, יישאר כך עוד זמן רב"

(רילקה, זה הזמן)

אי אפשר שלא להיתקל לאחרונה במיני מלומדים מן השמאל, שמפעילים עלינו את תרגילי הפענוח הפוליטיים של המשפטן הקתוליריאקציונרי, קרל שמיט (1985-1888). שמיט מוכר כאחד מגדולי התאורטיקנים של החוק במאה העשרים. הוא החל את הקריירה שלו בשירות המדינה הפרוסית והפך, בתמיכת הרמן גרינג, לאחד מראשי החקיקה הנאצית. בין ספריו אפשר למנות את המתקפה על האסתטיקה הרומנטית (1919), החיבור הידוע על תאולוגיה פוליטית (1922), המאמר "על מושג הפוליטי" (1927) והספר שהרחיב את ההגדרה (1932). בשנות השלושים, תוך כדי עבודתו תחת הנאצים, אבל גם לאחר שאלו החלו לחשוד בו בחוסר נאמנות, פירסם שמיט שורת חיבורים אנטישמיים מובהקים, שהחל לערוך מחדש כשגילה שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. (ההבדלים בין המהדורות השונות של ספרו "הלוייתן במדע הפוליטיקה של תומס הובס", שפורסם במקור ב-1938 , מרתקים בהקשר זה). לאחר המלחמה עבר שמיט לדון בזהות האירופאיתנוצרית במקום הגרמנית, ובגאופוליטיקה הגלובאלית, מערב מול מזרח, במקום בזו של מערבמרכז אירופה. ב-1963 פרסם את "התאוריה של הפרטיזן" בה הבדיל בין שני סוגים של טרור, המקומי (הטוב) והגלובאלי (הרע). שבע שנים לאחר מכן הוא פרסם את החלק השני של "תאולוגיה פוליטית" בתגובה לביקורת שהוטחה בו, בעיקר על ידי הנס בלומנברג.

לאורך כל חייו ניהל שמיט מערכת יחסים סבוכה עם תלמידים ועמיתים יהודים, כגון לאו שטראוס, ולטר בנימין, הנס בלומנברג ולבסוף יעקב טאובס (Taubes), שאף עלה אליו לרגל וביטא בפומבי את הערצתו לתאוריה השמיטאנית, תוך חיבורה עם ביקורת רדיקאלית מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. לאחרונה חלה תחייה מפתיעה של התזות של שמיט בהקשרים פוליטיים עכשוויים. מן הצד הימני, ניתן למצוא בארה"ב שמיטיאנים שמרנים בין הנאוקונסרווטיבים. מן הצד השמאלי, ניתן למצוא מבקרים של הליבראליזם, שבדומה לטאובס מזהים ב"תאולוגיה הפוליטית" של שמיט כוח אנאליטי שמקדם דווקא את השמאל הרדיקאלי.

מיכל רובנר, "בחוץ"

הקדמה לשמיטיאניות בישראל

על רקע זה ברור שהתחייה של השמיטיאניות בישראל היא לא תופעה מבודדת, גם אם בעלת סממנים ייחודיים. לכאורה, יש כאן מין מעשה דווקאי סתום, תרגיל אינטלקטואלי פרובוקטיבי של מי שמרים את מגבעתו בברכה אל מול סערת חורבן. למעשה, יש כאן סימפטום של יאוש עמוק מהמערכת הפוליטית כולה ותגובת נגד גם אם חששנית ומקודדת לקריסת בית הליבראליזם הישראלי. הקריאה השמיטיאנית במקרה הזה נעשית מנקודת מבט חיצונית, צינית במוצהר, ו"איזוטרית" למערכת. היא מחברת זרמים רדיקאליים שונים, מקצוות שונים של הביקורת הפוליטית: שמיט, "משפטן הכתר של הרייך השלישי", מן הצד האחד, וברכט, הפרוסטאליניסטי, מן הצד השני.

מאחורי השיבה המוזרה הזו לשנות העשרים ברפובליקת וויימאר, רגע לפני שהרפובליקה קרסה, עומדים זרמים אינטלקטואליים עכשוויים, בהובלת הוגים רדיקאליים כמו ג'ורג'יו אגמבן, סלאבוי ז'יז'ק, פטר סלוטרדייק ואחרים. לעיתים אלה הוגים המקורבים לכנסייה ולזרמים קתוליים שמרנים כגון ז'אן לוק מאריון או ג'ון מילבנק. כל אלה, נציגים של תמורה ביופוליטית, תאולוגיתפוליטית, לאקאניאניתמארקסיסטית וכו', חוזרים אל שנות העשרים בגרמניה כאל "מודל מחשבה". מן ההוגים הרבים שהם מזכירים, השיבה לקרל שמיט (ולצדו מרטין היידיגר), היא המטרידה ביותר. אנסה להסביר למה, בקצרה, ואשמח על כל ניסיון לפתוח את הנושא לדיון. כפי שהוגים אלה מראים, דווקא בנקודות משבר, כגון זו שהביקורת הפוליטית בישראל עומדת בפניה, עולות אפשרויות מעניינות. אגמבן הצביע על כך במטאפורה מדוייקת: "דווקא בבניין הבוער נחשפות החולשות המהותיות של המבנה הארכיטקטוני".

התשובה השמיטיאנית אל מול הבניין הבוער היא שיבה צעקנית אל חיק הלאום. לאור ההסכמה שהליבראליזם נכשל, שהמרכז הפוליטי הפך לאשליה בשירות זרם אנטידמוקרטי ושנורמות דמוקרטיות בסיסיות (ראו תאוריית ה– Grundnorm של הנס קלזן) נרקבו – כל אלה מובילים את השמיטיאנים הצעירים לטעון שהמציאות החדשה היא המציאות שלהם. ה"שמאל" התפוגג או עתיד להתפוגג בקרוב. הגיע הזמן לחלק את המפה בין טובים ורעים מסוג אחר לחלוטין. יש כאן בעצם הודאת כניעה, אבל לוחמנית: השמאל נכנע, גם אם אינו מבין זאת עדיין. מי שמרים את הדגל עבורו הם התאולוגיםפוליטים ה"טובים", מי שמתבוננים במשחק הפוליטי מבחוץ. את הימין הרדיקאלי ששולט היום במדינת ישראל הם כורכים יחד עם השמאל הליבראלי, תחת "תאולוגיה פוליטית רעה" (במובן של גרועה).

קרל שמיט היה מהראשונים להצביע על שפת הליבראליזם האוניברסאליסטי והחוק הבינלאומי כתאולוגיה פוליטית לא מודעת, בעקבות "החילון של המושגים הפוליטיים". חילון כזה, לטעמו, מחק את מסגרת ההתייחסות התאולוגית, אבל הותיר את מבנה הסמכות המטאפיזי ששלט בה, ושעתק אותו אל תוך המערך הסוברני החילוני. (להרחבה ראו ההקדמה של כריסטוף שמידט לתרגום של "תאולוגיה פוליטית" בעברית). במילים אחרות, השליט האנושי ירש את מבנה הסמכות האלוהי. ההוכחה לכך: השליט הוא מי שניצב מעל החוק, רגלו האחת בתוך החוק ורגלו האחרת מחוצה לו. השליט הוא מי שמוטל עליו להפריד בין עמית ואוייב, ולאחר מכן לצאת למסע לחיסולו של האויב. השליט הוא מי שמסוגל, ואליבא ד'שמיט ראוי שיעשה כך, להכריז על "מצב החירום" – היינו, המצב האולטימטיבי של המדינה, מצב של התאחדות כל הכוחות החברתיים, התרבותיים והצבאיים, איתור וחיסול האוייב. תאוריית העמיתאויב של שמיט היא תאורייה מבנית שתכליתה חיזוק המוסד הסמכותי במדינה, ושמעוניינת באיתור האויב ה"אמיתי", זה שמאיים על המהות הלאומיתקהילתית. שמיט אינו מפריד בין "משבר" פוליטי או קיומי ל"מצב חירום" תאולוגיפוליטי. בעבורו כל נקודת מפנה קיומית מעלה שאלה תאולוגית. שמיט, מכאן, מקבל את כלי השיח התיאולוגייםנוצריים, בלי להבחין, כפי שטאובס ציין, שיחד עם התאולוגיה הפוליטית הוא גם ירש מהכנסייה את זיהוי היהודי כאויב. בעבור שמיט, שפיתח את כלי האבחנה של התאולוגיה הפוליטית לתאורייה פוליטית של עוינות ומאבק, מייצגי המהות העויינת לגרמניה – מייצגי שיח הרפרזנטציה והשיח הדמוקרטי – הם לא אחרים מאשר היהודים. הם האוייב הפנימי והמסוכן ביותר.

מרטין בובר, שהושפע מהתאולוגיה הפוליטית השמיטיאנית אבל גם התווכח עמה, טען כבר ב-1947 – במאמר "על העיקרון הפוליטי", שבעצמו ענה לחיבור של שמיט "על המושג הפוליטי" – כי האופציה ש"מורי חוק מסוימים" מספקים מכוונת מלכתחילה אל האפשרות החסלנית. בובר עצמו ניצל תובנות שמיטיאניות באופן ביקורתי כנגד המיליטנטיות הציונית וגירושם של פלסטינים מבתיהם, אבל גם הזהיר שכל נסיון ליישם את התובנות האלו באופן פוזיטיבי ייגמר באשרור לא ביקורתי של כוח המדינה והסמכות. במלים אחרות, לתאולוגיה הפוליטית יש כוח אנאליטי, אבל זהו כוח שהופך למסוכן כאשר הוא מאשרר את הסמכות במקום לבקרה. שמיט עצמו הרי הפך לאחד ממובילי החקיקה הנציונאל סוציאליסטית, עד שהוחרם בעצמו על ידי הנאצים ב-1936.

מיכל רובנר, "שארית הזמן"

הניתוח השמיטיאני של המציאות הישראלית

השמיטיאנים הישראלים מבקרים את המערכת הפוליטית כולה. ובצדק. הם מצביעים על "התאולוגיה הפוליטית הגרועה" בימין הישראלי, שלא מזהה את ההפרדה בין פולחן לפוליטיקה, בין אויב אמיתי לאויב מדומה; שלא מצליח לעולם לצאת מ"מצב חירום" ולכן מפספס את המבנה המהותי של הסוברניות המודרנית ומייצר "תאולוגיזציה" שלה. המתנחלים הקיצוניים, לטעמם, מייצרים תאופוליטיקה מהזן הגרוע כי הם לא עברו את שלב החילון המודע, ולא מבינים את ה"פוליטי" הטהור למרות שהם יושבים במרכזו. השליט הישראלי, בנימין נתניהו או אהוד ברק, שמעון פרס או ציפי ליבני, נענה לגחמות ולאיומים במקום להכרה אמיתית במצב העוינות וההכרזה האמיתית על מצב חירום. מדינת ישראל לכודה בצבתות ה"קונספציה" של מצב החירום התמידי – אבל לא "אמיתי" – ושמשרת בעיקר אינטרסים מקומייםפוליטיים וכלכליים.

המכאניזם התיאולוגיפוליטי ידוע ומוכר: בכל פעם שנדמה שהתסביך התיאולוגיפוליטי עומד לעבור טראנספוזיציה למצב של דיאלוג, ישראל דואגת להפציץ מישהו כדי לחזור ל"מצב החירום שהפך לכלל", כפי שוולטר בנימין כתב בביקורת שלו על שמיט ב"תזות על מושג ההסטוריה" (1940). מאידך גיסא, השמאל הישראלי, הליבראלי, לא מסוגל לזהות את החילון של הערכים התיאולוגיים, את ההיאחזות המתנשאת שלו בשפה לא רלוואנטית של ערכים אירופיים מהמאה השמונהעשרה, ואת עצמו כאוחז בנשק הערכים האוניברסאליים, אלה שהיו פעם לב התיאולוגיה והפכו, לאחר המאה השמונה עשרה, לסמני הניצול הכלכליחברתי. מכאן שהשמאל מטיף נגד אויבים מהימין, אבל עושה זאת באמצעות נשק השלום והאחווה שלא מאפשר הכרה במהות המאבק. לא פעם, השמיטיאנים מראים, ה"שלום" משרת לא יותר מאשר אינטרס כוחני מקומי של אליטה זו או אחרת. חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס היה חזון קפיטליסטי ולא התעניין בשכבות אוכלוסייה אחרות, להוציא זו שלו. בעבור השמיטיאנים, בין אם השמאל "דכאני", או שהוא סתם נאיבי, בשני המקרים הוא הרסני מנקודת המבט של ה"פוליטי" האמיתי. לסיכום, המבט השמיטיאני על ההווה מסמן שני סוגים של תאולוגיה פוליטית גרועה, שמפנים כעת את מקומם לתאולוגיה פוליטית אחרת. דווקא נצחון הימין והברוטאליות מסמן כאן אופציה ישרה יותר לכאורה, אלימה אבל כנה, הודות לחיסול השפה האוניברסליסטית, אויבת השמיטיאניות.

פרנסיסקו דה גויה, "תרדמת התבונה מולידה מפלצות"

שיטת ה'הפוך על הפוך' והטעות המבנית

מול שני סוגי התאולוגיה הפוליטית הגרועה, השמיטיאני הישראלי מציב את עצמו. הוא זה שיודע לשפוט מהי התאופוליטיקה ה"טובה", היינו, התאופוליטיקה שמגייסת, באופן מובהק ומפורש, את כוחות התאולוגיה לטובת הסוברניות המודרנית ונאבק בסוברניות הזו בביתה שלה. התאופוליטיקה ה"טובה" מעוגנת בהבנה ביקורתית של תהליך החילון ורואה בו את ה"זיוף" שהוא, כפי שהיא מבחינה בטעות המושגית של התאולוגיה הלאומנית המיליטאנטית. התאולוגיה הפוליטית ה"טובה", במילים אחרות, היא לא בשמאל ולא בימין. היא עלפוליטית (להבדיל מאפוליטית), כי היא מזהה את הפוליטי המהותי בכל מקום. יחד עם זאת, היא גם לאפוליטית, לפחות לא במובן היומיומי של הפוליטיקה, כי היא לא מעוניינת בהבחנות בין סוגים, במאבק, או בדיאלוג. היא בעצם מעוניינת בעיקר בעצמה, ואז בצורה של "התגברות" הגליאנית: בעבור התאופוליטיקה הטובה, האלטרנטיבה היא פירוק ההפרדה בין השמאל לימין, שנראים לה ממילא כשני צדדים של אותו מטבע שחוק, ושל חיפוש האויב האמיתי (בדרך כלל דווקא השמאלנית האוניברסליסטית הקרובה) והתגברות עליו. היא עצמה נכללת לא פעם בתוך מה שצריך להתגבר עליו. האלטרנטיבה הזו מבטאת את הרצון הנואש לצאת מ'פוליטיקת ההשהייה' והשלילה של הימין הרדיקאלי מחד גיסא, ומהשפה הלא רלוואנטית של השמאל האוניברסלי, מאידך גיסא.

דרך היציאה מאופוזיציית ימיןשמאל נראית לשמיטאנים כדרך פשוטה למדי: היא כוללת, בראש ובראשונה, את הזיהוי המקביל של הליבראל הישראלי ושל הפלסטיני הלאומי עם ה"אוייב" (או במילים אחרות, הימין איתר נכון את מקור הכוח נגד האליטות ונגד הלאום השכן). כך, סיסמת ה"הכרה במציאות" (שהשמאל הליבראלי, לטענתם, נכשל בה) מיתרגמת להתחברות לשכבות אוכלוסייה שמזוהות עם האנטיליבראליות והאנטיערביות, אבל גם מציעה פוטנציאל ביקורתי אפשרי: השמיטיאניות מוכנה לפרק את ההנחות של שני הצדדים הימין והשמאל גם במחיר של התעלמות מכך שה"אויב" שלה הוא אוייב מוזר: ה"אויב", במקרה זה, הוא לא זה שמרים מולה את נשקו, אלא זה שלא יצליח לענות לה הליבראל. ה"אויב" הוא הפלסטיני הכבוש. במילים אחרות, ה"אויב" הוא מי שאנו מדכאים ממילא, אם פוליטיתדיסקורסיבית, ואם צבאית. מכאן, אם מפחד ואם מקריאה חלקית בתאוריה, האפשרות הרדיקאלית חוזרת לחיק השמרנות דרך המתודולוגיה הישראלית הייצוגית ביותר: שיטת ה'הפוך על הפוך'.

נדמה לי שקריאה עיקבית יותר בשמיט עשוייה לחשוף סתירה בתזות של השמיטיאנים הצעירים. העימות עם הפלסטינים הוא עימות על גבולות ולא על ה"פוליטי" (האנלוגיה כאן תהייה לעימות בין גרמניה לצרפת, לפי שמיט, ולא לעימות בין הגרמנים ליהודים, או בין ה"היימאט" לדמוקרטיה הגלובאלית האנגלוסאקסית). התמיכה בחיסול השמאל הליבראלי – בדרך לעימות עם הפלסטינאים – נועדה לפנות את הזירה הפוליטית, אבל לא מתמקדת בגורם המבני של העימות וב"פוליטי" הטהור של שמיט. אנסה להסביר למה.

רייצ'ל פרנק, "תרדמת התבונה"

שאלת האויב

בניגוד להנחת העבודה של השמיטיאנים – היינו, היומרה לאתר את הסוברן ואת האויב ה"אמיתי", הלא בישראל של 2011 הם עצמם הוכרזו כ"אויב". מנקודת המבט שבשמה הם דוברים, אין להם את הכוח או הלגיטימיות להכריז על "אויב" בעצמם. במקרה הטוב, הם יוכלו להצטרף למחנה קיים, כפלג הרדיקאליאינטלקטואלי שבתוכו. כפי שהחקיקה של החודשים האחרונים מוכיחה, הימין הרדיקאלי והימין המתון התאחדו כדי להוציא את השמאל כולו, ללא גוונים, מתחום החוק. ה"שמיטיאנים" בתוכוירצו או לא ירצו. הן הליבראל הגווע והן הרדיקאל אחוז החימה, שניהם יושבים כרגע על שפת התהום הפוליטית שנפערה לרגליהם וממתינים שידחפו אותם לתוכה. מי שקבע את ה"אויב" ורכש מספיק "קפיטאל" פוליטי כדי לשכנע את הסוברן שזה אכן המצב הוא המתנחל. השאלה מנקודת מבט שמיטיאנית היא, איפה נמצא מי שהוכרז כ"אויב"? הרי שמיט לא מתעניין באויב המשטר ולא מתעניין בתגובתו להכרזת החרם או המלחמה עליו. כאשר הוא נדחף בתחילת שנות ה-60' לדון בשאלות באופן רחב יותר, מחוץ לפרדיגמה האנטישמית של שנות השלושים (בהן ה"יהודי" הוא האויב, באופן שלא משתמע לשתי פנים), הוא דן ב"מלחת אזרחים גלובאלית". האם, לשיטתם של שמיטיאנים הצעירים, מה שראוי לעשות הוא להכריז על מלחמת אזרחים? אני אטען שמבנית, זו התוצאה של הטיעון השמיטיאני. אני גם אטען שכל טיעון אחר מפסיד את ההצרנה המבנית של שמיט ומסמן דווקא את הטוען כמי שחושש להוציא מה"רדיקאליות"-לכאורה את המסקנה המתבקשת של הדברים. במילים אחרות, מי שלא רוצה להיכוות שלא ייתקרב לאש.

ניטשה מול שמיט, משבר מול מצב החירום

לבסוף, גם בהקשר של קריסת ויימאר והמשבר הפרלמנטארי – דימוי חביב על השמאל הליבראלי עוד מימי פנחס רוזן – היו אפשרויות אחרות, גם רדיקאליות. זרם קרוב תירגם את תפיסתו למונחים ניטשיאנים ולא שמיטיאנים. אפשר היה להיענות לקריאה של ניטשה (ושל בובר בעקבותיו) לזהות את הגורמים שיסייעו לחברה להתפכח מהחלום הרע של השתלטות המרכז הלאומני ולהצביע על הדרך לעשות זאת. לא העימות החסלני של שמיט, אלא האלטרנטיבה הכאוטית של ניטשה. לא שעתוק של מצב החירום לעלפוליטיקה המרופדת, אלא הנסיון לצאת ממנו, גם אם במחיר כבד. לא קריאה להאחדה וטשטוש ההבדלים אלא דווקא דגש על מה שניטשיאנים קראו "פרספקטיביזם" ושהניח שהביקורת לא רק חיונית למערכת הפלוראליסטית, אלא בונה אותה. המחאה שהתעוררה בישראל בשבועות האחרונים עשתה צעד חשוב בכיוון זה. האינסטינקט הראשון במערכת כזו הוא סירוב לסמכות, כל סמכות. אפילו "האדם העליון" של ניטשה יכול לסמן את הדרך, אבל לא לכפות אותה. הניטשיאניות הניחה את המשבריות כאופק המחשבה, לא כדרך הפעולה. היא הפרידה בין ה"משבר", הפילוסופיתרבותי, ובין "מצב החירום" התאולוגיפוליטי. בעבור השמיטיאנים הישראלים, שתי התאופוליטיקות הגרועות מניחות את מצב המשבר, התרבותי והפוליטי, כמצע הפעולה ההכרחי שלהן: הליבראלים מניחים ש"חוטפים להם את המדינה מבין הידיים", שה"רפובליקה" הישראלית עומדת להתרסק אל חופי הפאשיזם המסולעים. אבל הם לא מוכנים להודות שהמאבק של שישים השנים האחרונות התבסס על צורך פנימי יותר מחיצוני. הלאומנים, מצידם, מוכנים להודות בכך אבל גם דורשים לקיים הלכה במעשה. ההכרה בכוחם צריכה להיתרגם, מבחינתם, לבחירה ה"נכונה" בשופטים, גנראלים, וראשי מדינה, כאלה שישקפו את התאולוגיה הפוליטית החירומית, ויסיימו את המאבק קודם מול האוייב הפנימי, ואחר כך גם החיצוני. צד אחד מניח משבריות ומסרב להכיר בהשלכותיה, צד שני מעוניין להקצין את השלכות המשבר לפתרון חד וחלק, אחת ולתמיד.


ארבע שאלות על הזמן הפוליטי

אם ננסח את הוויכוח הפילוסופי בארבע שאלות קונקרטיות:

1. האם הפוליטיקה החדשה מסוגלת לייצר אופק מעבר לאופק החירומימשיחי שאפיין את שני צידי הוויכוח שהשמיטיאנים הישראלים מבקרים אבל גם משעתקים? אם לא, מהן המסקנות?

2. מה קורה לשיח הביקורתי כאשר אין יותר הפרדה בין מצב חירום ומצב "נורמאלי", אם מכיוון שהטוטאליטרי בלע את הנורמאלי ובין אם בגלל שהנורמאלי הפך כל כך לאנורמאלי שהוא כבר לא מסוגל להבחין בעצמו במה שמחוצה לו?

3. האם יש לעמדה הביקורתית את היכולת להכריז על העימות האמיתי, זה על הזהות הישראלית? או במילים אחרות, האם העמדה הביקורתית מסוגלת לנסח מחדש את היחס למתנחל והמערכת הפוליטית שנכנעה לו ולהבין את ההשתמעויות של ההכרזה הזו? נדמה שהמחאה של השבועות האחרונים פתחה את שאלת הזהות הישראלית לא רק לדיון מחודש בשאלת היחס בין כלכלה וחברה, אלא גם ביחס לשאלת "מיהו ישראלי". האם מה שמגדיר אותנו הוא הנושא הדמוגראפיטריטוריאלי, כפי שרבים מן הימין, המרכז והשמאל המתון מאמינים? האם לא ברור ששורת החקיקות האחרונות (ה"סוברניות") נועדו למעשה להצביע על העמדה הביקורתית כולה שמאל, ערבים (בתוך ישראל) שמיטיאנים ואנשי זכויות האדם כ"אויב" האמיתי של המשטר? האם יש לשמיטיאנים הישראלים את האומץ לקום ולומר שהתהליך שאנו עדים לו הוא תהליך שמוביל למלחמת אזרחים, כפי שמייקל וולצר הסביר בטון מאוד רך לאחרונה, ולהכריז על עמדתם בסוגיה?

4. ולבסוף: האם יש אופציה לאאלימה ולאסוברנית שדרכה ניתן יהיה לפרק את המרכז ממר"צ ועד "ישראל ביתנו" – מנשק החירומיות הדמוגראפי שלו? אם קיימת אפשרות כזו, נדמה שהחובה המוסרית הראשונה שלנו, היא לאתרה וליישמה. זו תהיה האפשרות הלאשמיטיאנית וזה זמנה, זמן הקצה.

נתזים: מוות יפה מדי

30 באוקטובר 2010

עַבּדִחָבִּ מלך ירושלים היה מסוכסך עם שכניו. הוא החשיב את עצמו לנאמן של פרעה מלך מצרים. כשהיה כותב לו, הוא היה מכנה את עצמו "האבק על נעליך". זה היה בשנות ה-30 של המאה ה-14 לפנה"ס. עַבּדִחָבִּ דיווח בדאגה לארמון במצרים על הנעשה בעיר הקרובה לכיש: עבדיו של המלך זמרד הצטרפו לעַפִּרֻ הבזויים ורצחו את המלך. הוא האשים את שכניו בנאמנות לעַפִּרֻ, אויביה המרים של מצרים.

לא הרבה זמן אחר כך, הוא כבר התפייס עם העַפִּרֻ, והעסיק אותם בתור שכירי חרב שלו.

עבודת הדוקטורט של אילן אבקסיס באוניברסיטת בן גוריון עוסקת ברציחות פוליטיות במזרח הקדום, ומתבססת על 54 מקרי רצח פוליטי מהמזרח הקדום, 65% מהם של מלכים.

לטענתו של אבקסיס, ישנן כמה ממלכות ותקופות שבהן הפכו רציחות פוליטיות לתופעה של ממש. מדובר על ממלכת ישראל בשלהי ימיה (שבה ארבעה מלכים נרצחו בתוך 15 שנה), וממלכת עילם כמה דורות לפני סופה. בעילם שֻתרֻק נֻחַנתֶ הודח על ידי חַלֻשֻ אחיו שנרצח. כֻדֻרנחֻנתֶ אחי חַלֻשֻ ויורשו נרצח אף הוא. כל זאת בשבע שנים. גם באימפריה הפרסית לקראת סופה הפכו הרציחות לתופעה.

בדרך כלל, מצא אבקסיס שרצח פוליטי קורה לרוב דור או שניים לפני קריסת היחידה הפוליטית. יותר מכך: הרציחות הפוליטיות תורמות לאי-היציבות הפנימית ומאיצות את נפילת הממלכה.

ז'וזף דזירה קור, מות היפוליטוס

ועוד נתזים:

רוח המרד נשמרת באוניברסיטת נאנטר (פאריס 10): הסטודנטים לא מסירים את המצור מהקמפוס, במחאה המשמעותית ביותר מאז 68'; והפרייטאג על המיתוס של צרפת כארץ ההפגנות ועל התקווה למהפך שמאלי בגרמניה 2013

"אם תרצו" במומבאי: פונדמנטליסטים הינדואיסטים הפעילו לחץ, והאוניברסיטה הוציאה מהסילובוס רומאן שלא מצא חן בעיניהם

הפופולריות הגואה של שיעורי יוגה בעירום מעוררת התנגדות בקרב גורואים ומורי יוגה טהרנים

בישוף אמריקאי קתולי ממוצא לבנוני אמר שההבטחה האלוהית לעם ישראל בדבר הזכות על הארץ בוטלה על ידי ישו, ולכן ליהודים אין זכות בלעדית על הארץ המובטחת. דני איילון זועם

ספרייתו של ולטר בנימין שוחזרה ותוצג בזולינגן שבמערב גרמניה

5 סרטים פלסטינים או על פלסטיניות בת זמננו שמוצגים בפסטיבל הסרטים בדוחה; ופסטיבל לתיאטרון ניסיוני בקהיר

למה החליטו פתאום לתלות את טארק עזיז? האם זה קשור להכרזתו שידבר על התמיכה האמריקאית בעיראק בזמן מלחמת איראן-עיראק?

מיזם אינטרנט פמיניסטי חדש מעניק במה לגברים כדי שידברו נגד פורנו. והפרייטיאג מסקר

ספר חדש מצייר את אובמה כנשיא-פילוסוף ברוח המסורת הפרגמטיסטית

הימין האמריקאי המתעורר הוא, בין השאר, מיזוגני ברמות אלימות

תנועת אנטי-דויטש הפרוורטית בגרמניה פירסמה מניפסט הטוען שישראל היא פסגת שאיפותיו של הקומוניזם העולמי. New Left Project קוטל

יותר ויותר ספרים אקדמיים כוללים פרקים שלמים מועתקים מויקיפדיה, מגלה מחקר חדש

למה יש כל כך הרבה רוחות רפאים באנגליה?

ולמה המשוררים האנגלים לא כותבים על המלחמה?

מחקר חדש טוען: 2% מההומואים עושים 23% מכלל הסקס

המועמד המבטיח לפרס סצנת הסקס המביכה בספרות הוא טוני בלייר, בתיאור מתוך הביוגרפיה שלו העוסק במין החייתי שלו עם אשתו שרי

מלמסברי, עיירה מנומנמת שבה כנראה נולד תומס הובס, תמותג כ"בירת הפילוסופיה" של בריטניה

ויכוח בקהילת הפילוסופיה העולמית בדבר "יום הפילוסופיה העולמי" שאמור להתקיים בטהראן

פיטר ווטסון החליט להסביר לבריטים כמה הגרמנים הם גדולים מהחיים ופירסם את "הגניוס הגרמני" – המנון בן אלף עמודים לתרבות, המדע והמחשבה הגרמנית

הגיע הזמן שהומואים יעשו ילדים, דורש הגרדיאן

והפעילה הלסבית השמרנית תמי ברוס מכריזה: ימנים הם יותר סובלנים כלפי דיעות שונות