Posts Tagged ‘ולדימיר פוטין’

"וכי להיכן את נישאת, רוס? עניני נא"

15 בדצמבר 2011

ג'ניה פרומין

אמצעי התקשורת במערב נזכרו פתאום שרוסיה קיימת. בשנים האחרונות, רוב מה שמראים מרוסיה זה משחקים של צסק"א, כל מיני תוכניות ממומנות על איך זה קל ונוח לעשות כסף מהשקעות שם (ואם אתם באמת רוצים לדעת כמה זה קל, תשאלו את "איקאה"- אחרי שהם נדרשו לתשלום שוחד בהיקף של מיליוני דולרים כדי לקבל אישור בטיחות אש או משהו בסגנון, הם פשוט התקפלו מהמדינה) ועל איך הבחורות ברוסיה הן הכי מטופחות בעולם (מה שכנראה באמת נכון – לפחות בערים הגדולות), וקצת על זה שפוטין ואנשיו מנסים להחזיר את המדינה למעמד של מעצמת על ולא חוששים להתעמת עם ארה"ב (זה קורה בדרך כלל בחצי הדקה האחרונה של האייטם, כי רובו מוקדש לאיך פוטין שוב צלל/הטיס מטוסים/עשה סקי/ הפעיל קומביין/רכב על סוס בלי חולצה/ניצח את דארת' ויידר בשחמט).

בעקבות הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי (דומה) ביום ראשון שעבר, נזכרה התקשורת שיש בעצם מדינה כזו, שיש בה כל מיני התפתחויות פוליטיות, ושרשמית אפילו יש בה דמוקרטיה. בעניין זה יש לציין שכל אותם פרשנים הטוענים שרוסיה היא "דמוקרטיה לא ליברלית" פשוט מקשקשים. רוסיה היא פלוטוקרטיה, או לכל הפחות אוליגרכיה מדכאת.

כל מיני גאונים (גם בארץ) מדברים על הצורך להתנתק מארה"ב הנחלשת ו"להתחבר" למעצמות החדשות, בראשות סין (כאילו שסין בכלל סופרת אותנו) ורוסיה. אילולא התוצאות הבאמת די מפתיעות של הבחירות האלה, כנראה שהידיעות המרכזיות שהיינו רואים באתרים הישראליים על רוסיה היו אלה שמספרות על דובים שישנים במיטה עם אנשים ועל תחרויות שתיית מי קולון.

אבל בבחירות שהתקיימו ביום ראשון שעבר קרה משהו לא צפוי- מפלגת "רוסיה המאוחדת", בראשות הנשיא דמיטרי מדבדב שיוותר על כיסאו בחודש מרס לטובת פוטין, בקושי הצליחה לגרד 50% מהקולות. שיטת חלוקת המנדטים אמנם הבטיחה למפלגת השלטון (המוכרת באינטרנט כ"מפלגת הרמאים והגנבים") רוב של 13 מקומות בבית התחתון בן ה-450 מושבים, אבל הצניחה ניכרת לעין – 15% פחות מבחירות 2008, שהיוו את פסגת הניצחון של כנופיית ההון-ביורוקרטיה-כוחות הבטחון של פוטין, מדבדב ושות'.

על אף שליטה מוחלטת בכל ערוצי השידור הפדרליים, למרות אפליה בולטת של מפלגות האופוזיציה מבחינת זמני שידור ושטחי פרסום, למרות סירובה של מפלגת השלטון להשתתף בעימותים טלוויזיוניים רציניים, למרות העובדה המדהימה כשלעצמה שמתוך 7 המפלגות הנוספות שרישומן התקבל (רוב תנועות האופוזיציה הקולניות נפסלו, אולי שתיים לא מהוות "אופוזיציה מאולפת", למרות זיופים בקנה מידה לאומי ו"משקיפים" בינ"ל חסרי ערך, רובם ממדינות רודניות או מארגונים שמפחדים פחד מוות מהממשל הרוסי, או כאלה עם קשרים הדוקים איתו), למרות ההתקפה המתואמת ביום הבחירות על השרתים של אתרי האופוזיציה המובילים ושל שרתי הבלוגים הפופולריים – "רוסיה המאוחדת" הפסידה.

מדוע? ההסבר הוא פשוט. המנגנון שבנו בעשור האחרון "אנשי פוטין" על גווניהם הרבים ודרגות הקרבה המשתנות, מה שנקרא ברוסית "הציר האנכי של השלטון", הוא מנגנון שהורס לאט-לאט את המדינה ופוגע על בסיס יומיומי באזרחיה.

רוסיה היא מדינה גוססת. ההגירה, ובפרט בריחת המוחות, הולכת ומתגברת בכל שנה – מדינות אירופה וצפון אמריקה צמאות לכוח אדם משכיל ומקצועי (ולא-מוסלמי). אין ייצור של משהו בעל ערך ממשי- הכלכלה מחזיקה על ייצוא מחצבי טבע (בעיקר נפט וגז) ונשק (וגם בשוק הזה – רוסיה נוחלת תבוסות גדולות יותר ויותר בכל שנה. בכך הודה לאחרונה אפילו רמטכ"ל צבא רוסיה מקארוב).

חוסר הבושה, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי עוד" של הביורוקרטיה המושחתת הולכות ומתגברות, משום שבמדינה בה אין שום צורה של חירות, חוזרת על כנה ה"נומנקלטורה" הסובייטית, הפעם בדמות קשר בל-ינותק בין הפקידות לבין ההון הגדול, שפועל בחסות המדינה בתמורה לנתחים גדולים מהרווחים. כוחות בטחון הפנים, עליהם השלטון מושתת, עושים כרצונם. אידיאליזם הוא מילה מגונה, משום שבתנאים כאלה, הדבר היחיד אליו אפשר לשאוף אם אתה צעיר, בעל השכלה והחיים לפניך- זה לעשות כסף. וברוסיה אפשר לעשות כסף כמעט אך ורק במחיר מכירת הנשמה שלך.

המצב במדינה הוא שלטון של דמויות שכאילו נלקחו מסרטי אקשן של שנות ה-90: חברות ענק מרושעות שמקושרות ישירות לפקידים בכירים ולפוליטיקאים מובילים – כולם, כמובן מושחתים. ממילא, יזמות וחדשנות ברוסיה אינן אפשריות: לכל דבר אתה צריך היתר, אישור, חתימה, בקשיש. כדי לעשות כסף אתה צריך למרפק דרכך אל צמרת אחת החברות האלה, שבשביל הון תהיינה מוכנות לזהם כל נהר ויער, או להצטרף לשירות המדינה – כי שם אפשר לסחוט ולגנוב בלי הגבלה. הגבולות בין שומרי החוק לבין אלה שמפירים אותו מטשטשים לחלוטין. עניינים מוסריים הופכים לזניחים.

אין למדינה כמעט שום אליטה אינטלקטואלית, הגותית. אין לה פרספקטיבות או עתיד. העתיד של רוסיה הוא הפיכה איטית לספקית האנרגיה של סין, ואח"כ גם לשטח השפעה סיני ממש (הנוכחות הסינית במזרח הרחוק הרוסי גדולה יותר ממה שניתן לתאר) – וזה בהנחה שהיא לא תתפרק לחתיכות קודם, בגלל תאוות הבצע, ההתעלמות מצרכי הפריפריה וכריתת בריתות עם כוחות בדלניים שאף אחד לא באמת רוצה לדעת מה הם עושים במרתפים )צ'צ'ניה).

ובכל זאת, למרות הפטאליזם המוכר כ"כ לאזרחי רוסיה, פטאליזם ששורשיו בתקופה הצארית ושהוכפל עשרות מונים בשנות קיומה של בריה"מ – הבחירות האלה העידו שיותר ויותר אזרחים מבינים שמשהו לא בסדר. שמפלגת השלטון והממשל שמשקרים, מרמים ומהפנטים אותם דרך הטלוויזיה, עושים משהו רע. שרה"מ/נשיא/סופרמן שמוכרים להם בטלוויזיה הוא אולי, אולי באמת בסה"כ לוטננט-קולונל אפרורי ומקרי מהקג"ב, שהשנאה, הגחמות והכוחנות שלו הביאו אותו לשלטון והפכו אותו לאיש העשיר באירופה ("ע"פ פרסומים זרים"), אבל לא הפכו אותו למנהיג או אפילו למנהל מוכשר, שיכול להוביל את המדינה לפיתוח ולמעמד בינ"ל משמעותי בקרב מדינות שלא נשלטות על ידי רודנים צמאי דם או ליצנים אלימים כמו הוגו צ'אבס. שהאשליות על "קימה מהברכיים" שמוכרים להם כבר עשר שנים הן שטויות, ושהתמיכה הנלהבת כמעט בכל דיקטטורה ובכל תנועת טרור לא באמת מעידה על עוצמה.

בשבת יצאו לרחובות אלפי אנשים (30 אלף במוסקבה, עשרת אלפים בסנט פטרבורג ועוד אלפים בעשרות ערים אחרות) במחאה על הזיופים בבחירות – מספרים שלא נראו כנראה מאז 1991. ההפגנות האלה, שאורגנו על טהרת האינטרנט (כל אמצעי אחר חסום או נשלט ע"י הממשל), מעידות על כך שיש עוד הרבה אנשים ברוסיה שמסוגלים להפעיל את הראש, שמבינים שארצם נמצאת בדרך להתרסקות, שצריך שינוי.

המשתתפים מגוונים – מתנועות אנרכיסטיות למחצה עד ליברלים פרו-מערביים מובהקים, אין ביניהם אחדות דעים, והסיסמה שכנראה מייצגת את כולם הכי טוב היא שלט שהחזיק בחור צעיר בקהל: "לא הצבעתי עבור הנבלות האלה – הצבעתי עבור נבלות אחרים. דורש ספירה מחדש!". אבל ממפלגת "יאבלוקו" הסוציאל-ליברלית (היחידה מסוגה שהשתתפותה בבחירות הותרה – וזו שזכתה ברוב קולות המצביעים בישראל), דרך הקואליציה הלא-יציבה של אנרכו-סוציאליסטים, ירוקים וליברלים "ימניים" תחת השם "סולידריות", ועד גופים אזרחיים לא מפלגתיים וחוץ פרלמנטריים שמוחים על עוולות נקודתיות-  משתתפי "מחאת הסרט הלבן" מנסים להתעורר מהסיוט המדכא שנקרא רוסיה של היום.

זה עדיין לא תחילת הסוף, וכנראה אפילו לא סוף ההתחלה, ושלטון קליקת פוטין לא נמצא בסכנה ממשית- פה זה לא תחריר- אבל רצוי שאנשי הקרמלין יתחילו לחשוש מהאפשרות שהאזרחים ידמיינו עולם בלעדיהם.בעוד שבועיים ימלאו 20 שנה בדיוק להתפרקותה הרשמית של בריה"מ. המצב הנוכחי מעמיד שוב את המדינה הגדולה בעולם על פרשת דרכים. אולי אזרחיה יצליחו להשיג בסבב הזה את מה שלא השיגו אז.

חכמה עממית אומרת שהשיפור ברוסיה יתחיל כשאנשים יפסיקו להשתין בחדרי מדרגות. במידה רבה זה באמת נכון. רוסיה מלמדת אותנו איך נראית מציאות ללא אמות מוסר או ערכים, ללא אכפתיות וללא תקווה, והכי גרוע – איך נראית מדינה שאין בה אליטה משרתת, אכפתית וערכית, כי הדבר היחיד שהאליטה כביכול יכלה לחשוב עליו זה איך להרוויח עוד דולר, או לחלופין איך להגשים חלומות מופרעים על "להראות לכל העולם מה זה" – הגישה שממילא הובילה לשלטון את מי שמחזיק בו היום.

רוסיה היא הדוגמה הקלאסית של איך חברה מתפוררת כשבמקום לכידות חברתית משסים קבוצה אחת באחרת, כשבמקום בניית חברה אזרחית מוכרים לאזרחים אשליות על עוצמה ועושר קלים, כשהשלטון בז לציבור ורואה בו עדר פרות. זה מקיף לא רק את המאפיה השלטת הנוכחית, אלא גם את דור "הרפורמטורים" של שנות ה-90, שהיו בטוחים שהמטרה מקדשת את האמצעים, ובסוף מצאו את עצמם בחוץ, בפנסיה או בלונדון במקרה הטוב, ושני מטר באדמה במקרה הרע – כי האזרחים העדיפו את ה"יציבות" שהבטיח פוטין, אחרי שבשנות ה-90 הממשלה ובעלי ההון המקושרים אליה התעללו בהם בכל דרך אפשרית. המטרה שלהם לא הושגה, והאמצעים הופעלו לבסוף נגדם. מי שלא נשבר או התיישר עם השלטון כותב היום אוטוביוגרפיות מרירות.

ישראל אינה ולא תהיה רוסיה. שלום בוגוסלבסקי כתב פוסט מפורט בו הוא מותח קו מקביל בין שתי המדינות ומנתח אותן ע"פ חתכים דומים. לעניות דעתי, להשוואה הזו אין על מה להתבסס. חוסר התפקוד של החברה הרוסית, היעדר החיוניות והנכונות לדיון, לא דומים במימדיהם למשברים שאנו חווים בארץ. גם המניעים המרכזיים בהתנהלות הכוחות הפוליטיים השונים בישראל שונים מאד מאלה של רוסיה. ישראל היא מדינה עם הרבה עתיד, גם אם הנתיב שלה אל מקום טוב יותר הוא צר ומשני צדדיו נמצאים מדרונות תלולים.

הריקנות והעדריות שאפיינו בשנים האחרונות את החברה הרוסית, הזומבי פיקציה שהיא עברה, הפכו את רוסיה למקום שההשוואה בינו לבין סיר הלחץ הישראלי אינה רלוונטית. אבל היום גם עלינו לזכור שבלי אליטה משרתת ומנהיגה, בלי לכידות חברתית, בלי השקעה (לא רק כספית. אולי אפילו בעיקר לא כספית) בחינוך, בהשכלה, בחדשנות ובחשיבה, בלי הנכונות להפסיק לראות במי שחושב אחרת אויב מר שיש להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית, בלי התגברות על פרנויה לפיה המדינה עומדת על סף תהום והיריבים האידיאולוגיים הם אלה שדוחפים אותה לתוכה – לישראל לא צפוי עתיד מזהיר, ואין לה שום סיכוי לחברת מופת. ראו איך נראית מדינה ללא עתיד, וחשבו מה אפשר לעשות כדי שהעתיד שלנו יהיה באמת טוב יותר.

(דימויים: AES+F)

לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל

11 ביולי 2011

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת –  אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.

חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי, וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה. אפילו אם תוקם מדינה פלסטינית, ואפילו בגבולות 67', כנראה שהמשטר בפנים ישראל רק ידרדר. ואם להיות כנים, לאף אחד בעולם גם לא יהיה ממש איכפת. בסין וברוסיה יש כיום משטרים סמכותניים קפיטליסטיים שזוכים לתמיכה של קבוצת הרוב בשתי המדינות. ובשונה מהמצב בתקופת המלחמה הקרה, אז התיימר המערב להילחם "בשם החירות", כיום המשטרים הדכאניים האלה נמצאים למעשה באותו מחנה "שלנו", סוחרים "איתנו" בנפט ובסמרטפונים, ופתאום שאלת החירות של נתיניהם הרבה פחות מטרידה את מנהיגי המערב. אפשר לראות גם באופן הזה את המשמעות של העידן שאחרי המלחמה הקרה: אין שום כוח משמעותי שיש לו אינטרס להתנגד לעריצות.

בכל מקרה, אם נחזור לפרשת "המטס", נדמה לי שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הפאזה הנוכחית של המנטליות הפאשיסטית בישראל. רבים ציינו את האימה הפרנואידית שעוררו כמה עשרות אידיאליסטים מאירופה ואמריקה. היו שהשוו את חרדת החדירה לניסיון לכווץ את פי הטבעת, שרק הופך את החדירה לכואבת יותר. אבל אני מעדיף להתמקד בצורה שבה דיווחו אמצעי התקשורת על האירוע, למשל יניב קובוביץ, כתב עיתון הארץ –

במשטרה, הנערכת למטס, לא צופים לפעילים בדמותם של אלה שהגיעו על המרמרה, אלא לאנרכיסטים שככל הנראה לא צפויים להגיע עם אמל"ח או חפצים חדים מאחר שעברו בידוק במדינות שמהם הגיעו.

במשטרה הבינו שהנשק העיקרי של הפעילים הם מצלמות ומכשירים ניידים שבאמצעותם ינסו להפיק סרטים המראים אלימות משטרתית. ההערכה היא שכל פרובוקציה תגרור אחריה אירוע משמעותי גדול יותר, ומזה ינסו להימנע… השוטרים קיבלו הנחייה לפיה מרגע הגיעם לשדה התעופה עליהם להבין כי הם נמצאים ב"תכנית האח הגדול", כלומר סביר כי יהיו מצלומים וכל פעולותיהם יתועדו על ידי הפעילים.

הדבר הבולט בדיווח הזה הוא האינסטרומנטליות והטריוויאליות שבהן מתוארת פעולת דיכוי מכוערת ומרושעת. אין בידיעה – שבנויה כך נראה בעיקר מהודעות יחצ"ניות של המשטרה – שום הטלת ספק בצורך שבהפעלת אלימות ומעצרים נגד פעילי שלום – אנשים שהיו זוכים בעבר לכינוי הפטרוני-אמפתי "ביטניקים". אותם פעילים מתוארים כ"הפרעה", טיפוסים "בעייתיים" שמעוררים רק שאלה אחת: איך "לבלום" אותם, כלומר לזרוק אותם למעצר בלי שתמונות מביכות ידלפו החוצה.

בתיאור הזה ובמנטליות שעומדת מאחוריו אין שום קנאות דתית ושום לאומנות קיצונית. האידיאולוגיה הזאת גם לא בדיוק קשורה לכיבוש או לדיכוי הפלסטינים, ובטח לא לציונות. כלומר, היא לא קשורה למשהו שברל כצנלסון אמר או לא אמר לפני 70 שנה. היא קשורה למבנים מנטליים די אוניוורסליים בתקופה הנוכחית, שנוכחים באופן מועצם בישראל של היום (ובפרט, אגב, ב"ישראל היום", שופרה של השמרנות הפונקציונליסטית של עידן ביבי). לכן צריך גם נשימה ארוכה כדי להתמודד איתה.

האידיאולוגיה התועלתנית שולטת היום ללא מצרים באופן הסיקור של התקשורת – ולא רק בישראל. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא "מה עובד", מה צריך לעשות כדי להמשיך להיות מה שאנחנו עם מינימום שינויים. עשרות שנים של שטיפת מוח על כך שהקפיטליזם הוא המבנה החברתי האפשרי היחיד שכנעו אותנו שהחברה שלנו היא בעצם מושלמת, גם אם היא מצריכה שיפוצים פה ושם. בהתאם לכך, אף פעם לא מחפשים את הבעיה במבנים החברתיים עצמם, אלא תמיד יזהו אותה עם הקצוות או עם איומים חיצוניים – בין אם זה "הפוליטיקאי המושחת" או "האב הרוצח". החברה מתוארת כמעין משפחה מלוכדת ושמרנית, גם אם "שובבה" – בת דמותה של המשפחה המבעיתה שמככבת בסדרה הדוחה "כאן גרים בכיף".

וככה, קל להתייחס לאקטיוויסטים שנוחתים בנתב"ג כאל סוג של הפרעה, אולי כמו מדוזות. זאת גם הצורה שבה התייחסו לפרשה הזאת אנשים לגמרי לא קיצוניים כמו אושרת קוטלר, צ'יקו מנשה ואלון בן דוד. מבחינה זו, אותם פעילי שלום מאיימים לא רק על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, אלא גם על המבנה החברתי, על "אורח החיים הישראלי". בסופו של דבר, אנחנו הולכים לעבודה ומגדלים את הילדים ואילו הם מסתובבים בעולם ועושים רעש. אנחנו מתפרנסים והם מגלגלים בראש כל מיני רעיונות הזויים. למעשה, אם הסדר קדוש בעיניך, כמעט בלתי אפשרי שלא לרצות למגר הפרעה כזאת, ולצפות שהשוטרים יעשו את זה בשבילך.

2.

אבל איך כל זה מתיישב עם האנרכיה הכללית בישראל, עם חוסר הכבוד למוסדות שכבר תואר כאן?

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם".

אני זוכר שכשהיא אמרה את זה הנהנתי בהסכמה. אף על פי שדי סבלתי בצבא, היה לי נוח לחשוב עליו בתור מוסד שמיישר אנשים ומבטיח סדר חברתי. למעשה נהניתי לדמיין את הילדים האלה צועדים בשורה עם תגיות אדומות בדרך למעצר. כשאני חושב על זה, אני מבין שלמעשה התשובה הזאת כבר היתה כבר היתה גלומה בשאלה, שהתייחסה לילדים כאל בעיה, כאל פראים שיש לרסן. מצד שני, חלקם באמת היו אלימים – כלפיי וכלפי אחרים.

הניגוד הזה בין מין "מצב טבעי" אלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפאשיסטית בישראל. דווקא מכיוון שלפרט יש חופש די גדול, לא רק במובן של זכויות ליברליות קלאסיות אלא גם במובן של היעדר נורמות, סמכות וגבולות חברתיים נוקשים, גוברת ההזדהות עם מנגנון המדינה שמאפשרת לו את החופש הזה. הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שהתפרסם לפני כשלוש שנים על ידי האנתרופולוגית דבורה גולדן, שעוסק בסדר החברתי (social order) בגני ילדים ישראליים. גולדן מגדירה את סוג הסדר הזה  כ-Structured Looseness – אולי "הפקרות מוסדית". באותה מידה שבצה"ל, עוד מאז הפלמ"ח, אין משמעת פרוסית, כך גם גן הילדים הישראלי לא נראה כמו גן ברייך השלישי, ואפילו לא הרייך השני. הסמכותנות הישראלית לא פועלת ככה.

לכאורה, בגן אין שום סמכות: אין סדר יום מחייב ואין כללים כתובים המחייבים את הגננות ואת הילדים; "הריכוז" והפעילויות לא נגמרים בנקודת זמן קבועה, אלא מתפוגגים ומתפזרים לאטם; הילדים מדברים בלי להצביע, נדחפים קדימה וכמובן קוראים לגננת בשמה; וגם הארוחות אינן מסודרות. הגננת אינה עקבית במדיניות הענישה והתיגמול, ואינה מקפידה שהוראותיה יתבצעו

גולדן כותבת למשל –

This looseness in regard to tidying and cleaning duties stands in contrast to the “ideological preoccupation with order and cleanliness” (Norman 1991:132) in a kindergarten in a small Bavarian village, in which all the children were made to participate in the ongoing upkeep of the kindergarten, including an hour devoted to tidying up at the end of the day.

כאמור, אנחנו לא בבוואריה. אך האם הבלגאן הזה מגלם פדגוגיה דמוקרטית ברוח 68', או תפישה חינוכית פוסט מודרנית? זהו, שלא. הסמכות מבוססת על הזדהות עם הגננת, שמושגת באמצעות היגדים כמו "אם לא תהיו בשקט אני אצעק ויכאב לי הגרון". הגננת ממלאת תפקיד פחות פורמלי ויותר אמהי, ובזכות כך היא משוחררת ממגבלות בירוקרטיות ומהווה דמות כריזמתית ודומיננטית. התנהגות פרועה מדי מובנית כפגיעה אישית בגננת, ובקנה מידה גדול יותר – במדינת הלאום. וכך, אותם ילדים אמנם יעשו קצת בלגאן לגננת, (ואחר כך למורה ולמעשה אפילו למפקד הישיר) אבל יהיו צייתנים מאוד כלפי המדינה, ויגלו הזדהות אישית עם האידיאולוגיה שלה. כיוון שהמדינה היא משפחה, הציות וההזדהות אינן נתפשות ככפיפות אלא כיחס חם, רגשי, אינטימי ואפילו כיפי. הסדר החברתי נתפש טבעי כמו המשפחה, באופן שלא מצריך אפילו הסבר או הנמקה לציות.

כל זה לא יכול שלא להזכיר את אבחנותיו של מקס הורקהיימר במאמר "סמכותיות ומשפחה בימינו" מ-1949 (תרגום: דוד ארן). הורהיימר מתאר שם את ההבדל בין המשפחה הסמכותית ההבורגנית-מסורתית (כמו זו שמופיעה למשל ב"סרט לבן" של הנקה) לבין המשפחה החלשה שבחברה המודרנית –

חיש מהר הוא [הילד] מגלה שהאב בשום פנים אינו אותה דמות רבת-עצמה, השופט ללא משוא פנים והמגן הנדיב כפי שהוא מתואר… חולשת האב המותנית חברתית – שגם התפרצויות של גבריות לפרקים אין בהן כדי להזימה – מונעת את הזדהותו האמיתית של הילד איתו. בעבר חיקוי אוהב של הגבר הבוטח בעצמו והנבון, המסור לחובותיו, שימש לפרט כמקור לאוטונומיה מוסרית. כיום מחפש הילד הגדל – שבמקום דמות אב, קיבל רק את הרעיון המופשט של עצמה שרירותית – אב חזק יותר, אב-על, כפי שמספקו עולם הדימויים הפאשיסטי… כיום יקרה תכופות שהאב מוחלף על ידי קולקטיב, על ידי כיתת בית-הספר, נבחרת כדור הרגל, אגודה כלשהי או המדינה. ככל שמצטמצמת בנפשו של הפעוט התלות במשפחה לפונקציה פסיכולוגית גרידא, כך נעשית היא מופשטת ומעורפלת יותר בתודעתו של המתבגר.

מיותר לציין מה ממלא אצלנו את התפקיד של אותו קולקטיב מחליף-אב: קורסי הכנה לצה"ל. אני זוכר את המורה לספורט בחטיבת הביניים שבה למדתי, בוגר סיירת נאה, שהצליח לראשונה לאכוף משמעת מרצון בכיתה שלי ויצר סביבו הערצה פאשיסטית למדי. לחילופין, אפשר לחשוב למשל על אברי גלעד –נביא הניאו-שמרנות האלימה בישראל. גם כשגלעד יוצא באמירות הריאקציונריות והפאשיסטיות ביותר, הוא מכיל בתוכו את אותו נער מופרע מ"העולם הערב". בדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן.

3.

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להתנגד לפאשיזם הקז'ואלי הזה, פאשיזם בסנדלי שורש, פאשיזם אנטי-סמכותני, א-פורמאלי, קומון-סנסי, אפילו דמוקרטי, המובנה בתוך המושגים הבסיסיים ביותר של "טבע" ו"משפחה"?

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה בברה"מ של ברז'נייב, למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.

נתזים (3): טרנסקסואליזם איראני, איליאדה ובוטוקס

22 במרץ 2010

במערכת "ארץ האמורי" חוגגים לאחר שאתמול נחצה רף עשרת אלפי הכניסות. זמן טוב לפרק נוסף במדור הפופולארי "נתזים – כל מה שמעניין".

נתחיל בטפיחה קלה על השכם. סלאבוי ז'יז'ק, האוראקל מלובליאנה, תקף את "אווטאר" מעל דפי הניו סטייטסמן. לדבריו, היצירה של ג'יימס קמרון מעמידה דיכוטומיה כוזבת: קבלת המציאות או בחירה בפנטזיה, אבל "אם אנו באמת רוצים לשנות את המציאות החברתית, עלינו לשנות את הפנטזיות שגורמות לנו להתאים למציאות הזו”. הסרט, אומר ז'יז'ק, מאפשר לצופים לסמפט את הילידים הכחלחלים, ולהמשיך לדחות – לאחר שיסירו את משקפי התלתמימד – את המאבק האלים, הממשי, של קבוצות מדוכאות. מזל שז'יז'ק לא קורא עברית, אחרת היינו רומזים שהוא שאב השראה מ"ארץ האמורי". טוב, אולי אודי אלוני הדליף לו.

אבל אנחנו לא מתחשבנים. ז'יז'ק ודאי מזהה כמונו שתי סיבות לאופטימיות: רק לפני שבוע ספגה מפלגתו של ולדימיר פוטין, “רוסיה המאוחדת", מכה קשה בבחירות המקומיות ברוסיה ואיבדה את הרוב שלה בארבעה מתוך שמונה אזורים. העיר הגדולה בסיביר עברה לידי הקומוניסטים. שלשום הכריזה האופוזיציה על "יום זעם" ואלפי מפגינים יצאו לרחובות. גם בצרפת נחל הימין כישלון חרוץ בבחירות המקומיות. הסוציאליסטים, יחד עם השמאל הרדיקאלי והירוקים קיבלו 52% מהקולות, בעוד שהפופולאריות של סרקוזי בשפל. בהמשך יגבש "ארץ האמורי" את עמדתו לגבי הבחירות בצרפת (שיתקיימו ב-2012). השאלה כמובן היא איזה פלג טרוצקיסטי קיקיוני הכי ראוי לתמיכתנו.

המיתון שמכה בפוטין משנה סדרי עולם גם באמריקה – ועכשיו גם את דימוי הגוף. בשנה שעברה נרשמה נפילה של ממש במספר הניתוחים הפלסטיים – 1.9 מיליון ניתוחים לעומת 2.1 מיליון ב-2005. פרשנים טוענים שאין מדובר בירידה זמנית אלא בצייטגייסט חדש. סדרות ותכניות ריאליטי שמעודדות שינויים פלסטיים יורדות מהמסך ואילו המעמד הבינוני מעדיף פרוצדורות שאינן משנות את הגוף באופן בלתי הפיך. במספר טיפולי הבוטוקס וזריקות לשפתיים, למשל, נרשמה יציבות ואף עלייה קלה.

ובכלל, נראה שכל המעצמות מתנדנדות חוץ מהענק הסיני, שאולי אינו גרוע כפי שעושים ממנו. קחו למשל את אפריקה. התקשורת המערבית נוהגת לצייר את המעורבות הסינית ביבשת כסיוע רבתי לרודנים אכזריים והובלה של מיזמי פיתוח הרסניים, אבל ספר חדש מצביע גם על הצדדים החיוביים – כולל לחץ פוליטי על סודאן וזימבבואה – במדיניות האפריקאית של בייג'ין. בקרוב גם אצלנו?

וכעת, לזוג ידיעות קוויריות:

אחת השחקניות האהודות באיראן, פרזנה ארסטו (Arastu), נעדרה ממסך הטלוויזיה לשנה. לאחרונה היא חזרה, אלא שעכשיו הוא מעדיף תפקידים גבריים. כמו טרנסקסואלים אחרים באיראן, נהנה גם ארסטו, בן 42, מהסיוע הנדיב של המדינה לניתוחי שינוי מין, והיה לסלב הראשון שניצל את ההטבה.

בדי צייט תוכלו למצוא סקירה ממצה על אתרי תיירות לסביים. סוכנות מינכנית, "לילה נסיעות" שמה, מציעה דיל לסביות לאוזבקיסטאן, במסגרתו פוגשות הבוצ'יות הגרמניות נשות קריירה אוזבקיות ודנות איתן על מעמד האשה במרכז אסיה.

לטענה לפיה ההומואים בצבא הולנד אחראים לטבח בסרברניצה, קדמה התבטאות של שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, לפיו האירופאים נעשו בשנים האחרונות "רכים" מדי. עם חילופי דברים כאלה, אין זה מפתיע שעיתונאים באמריקה התנפלו כמוצאי שלל רב על השיר החדש של קרול אן דאפי, “משוררת החצר" הבריטית, והכריזו: “עכשיו כבר אי אפשר לומר שאנחנו פחות מתורבתים מהיורואים". דאפי, הנדרשת מתוקף תפקידה לשורר אירועים בחיי האומה הבריטית, נתנה ביטוי פואטי לפציעה של דיוויד בקהאם בגיד אכילס בשבוע שעבר, זו שתמנע ממנו לשחק במונדיאל הקרב.

ארץ האמורי" מביא את השיר כולו כשירות לקוראים, וישפטו הקוראים בעצמם – עד כמה מוגזם הערבוב בין כדורגל לאיליאדה?

Achilles

Myth's river — where his mother dipped him, fished him, a slippery
golden boy flowed on, his name on its lips.

Without him, it was prophesied, they would not take Troy.

Women hid him, concealed him in girls' sarongs; days of sweetmeats,
spices, silver songs…

But when Odysseus came, with an athlete's build, a sword and a shield,
 he followed him to the battlefield, the crowd's roar,

And it was sport, not war, his charmed foot on the ball…

But then his heel, his heel, his heel…

אגב, מסתבר שגם לברוקלין יש "משוררת חצר" המבקשת, ברוח ברוקלינית, לבטל את הילת המשורר ולקרב את השירה אל העם. הרובע הרבתרבותי מינה פייטן רשמי עוד ב-1977. בעוד שרובע קווינס עקב אחר שכנו מדרום וכונן משרה דומה לפני כעשור, מנהטן, ברונקס וסטייטן איילנד עדיין poetless.

לסיום, מגזין “ארץ האמורי" מברך את ידיד המערכת, יותם פלדמן, על שחרורו מהשבי המצרי. עוזי בנזימן הוציא לנו את המלים מהפה.