החיים בקולוניה מצרית

1.

"מבחינה גיאולוגית, ארץ ישראל היא טריז המפריע לים התיכון להתחבר לים סוף. אבל גם זה עניין זמני".

(גרפיטי על קיר המכון הגיאולוגי. מיוחס לאחד מנכדיו של ד"ר בני בגין)

מה שמקומם בסיפור יציאת מצרים הוא לא אי-האמת שיש בו, אלא האמת שהוא מסתיר. כבר יותר ממאה שנה, יודעים הארכיאולוגים שסיפור יציאת מצרים הוא פיקציה פוליטית מתוחכמת. אלא שהבעיה היא בכלל לא חוסר הדיוק של התיאור, או חוסר הסבירות של אירוע נסי כזה או אחר. כשמדובר בטקסט שנכתב לפני אלפי שנים, כל זה לא מפתיע. מבחינה פוליטית, מה ששערורייתי בסיפור המסופר בפסח הוא שיציאת מצרים בכלל לא יכלה להתרחש, כי גם הארץ המובטחת היתה חלק ממצרים. לכן אין בכלל לאן לצאת.

"בארץ-מצרים קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי נתינות בדרגות שונות שבין שגשוג לשעבוד". הקביעה הזאת היא די טריוויאלית, ועולה מהטקסט עצמו. פרעה הוא הראשון שמכנה את בני ישראל "עם", ורק אחריו בא משה. רק פולני אלים בעל מחשבה מעוותת כמו בן גוריון יכול היה לטעון – בדיוק בניגוד לנאמר במפורש בתורה – שהעם היהודי קם בארץ ישראל, ועוד להפוך את זה למוסכמה כלל אנושית.

מה שאינו עולה מהטקסט עצמו הוא שממילא, גם ארץ ישראל היא מצרים. התנ"ך מכחיש ומעלים עובדה ידועה: לאורך רוב התקופה המתוארת בתנ"ך, הארץ הזאת היתה קולוניה פרעונית. במשך 400 שנה לפחות, שרר שלטון מצרי בארץ, וגם אחר כך חלקים גדולים ממנה היו נתונים להשפעה מצרית. הניסיון להבחין בין ישראל למצרים הוא למעשה מאולץ למדי.

אפשר אם כן להתחיל מזה. כאשר נתניהו או עותניאל שנלר מדברים בנוסטלגיה על נחלת האבות ועל ההתנחלות בהר, אפשר להזכיר להם שבתקופה שהם מדברים עליה היה כאן מצרים. כדי להוכיח שאני לא ממציא כאן שום תיאוריה, להלן ציטוט ממאמרו של יוחנן אהרוני, אולי בכיר הארכיאולוגים הציונים:

ארץ כנען נכללה באימפריה של הממלכה הפרעונית החדשה שנוסדה על גדות היאור… [אך] עוזה של מצרים הקדומה ושלטונה בארץ בתקופת ההתנחלות אינם משתקפים במקרא. בקראנו את תיאור כיבוש הארץ על ידי יהושע, קשה לנו לתאר שמאורעות אלה התרחשו במאה ה-13 לפנה"ס, בימי שלטונו הממושך של רעמסס השני, שמשל גם בארץ כנען…

יש משהו משעשע בכך שההוכחה ההיסטורית העיקרית לקיומו של עם ושמו ישראל בתקופת התנ"ך הוא כתובת מרנפתח, שבה מלך מצרי מספר כלאחר יד כיצד הכה את אותו עם ומחה את זרעו. אם התנ"ך היה מספר את האמת, אפשר היה לסכם את הסיפור בערך במלים האלה: "היו כאן מצרים, וכל השאר הוא קצף על פני המים". אלא שבאופן מכוון, התנ"ך מעלים את הפרט ההיסטורי השולי הזה. זה בערך כמו שמדינת ויסקונסין היתה מספרת את ההיסטוריה שלה במאות השנים האחרונות בלי להזכיר ישות ושמה ארצות הברית.

במשך הארוך, כנען היא פרובינציה מצרית. ההשפעה המצרית היא רלוונטית במיוחד לגבי מישור החוף. יפו, מהערים העתיקות בארץ, היתה עיר מצרית (שריד לכך נותר בשער רעמסס). ההשפעה המצרית על התרבות המקומית מתבטאת במגוון רחב של ממצאים, בין השאר בארונות הקבורה האנתרופואידים שכמה מהם משקיפים על העוברים בקומה השנייה של בניין גילמן. הדת התנ"כית גדושה ביסודות מצריים. הטקסט הראשון בשפה הדומה לעברית כתוב בכתב הירוגליפי. תקופות ארוכות, האליטה המקומית התחנכה במצרים והטמיעה את תרבותה. כאשר שליטים מקומיים הצליחו להשתחרר ממצרים, זה היה רק לזמן מוגבל ובתמיכתן של אימפריות אחרות.

לא שלא היו ניסיונות התנגדות. היו אמנם תקופות ארוכות שבהן המצרים איבדו את הארץ. אבל האירועים הגדולים בתולדות הארץ קשורים לרוב לחיבור המחודש עם מצרים. מצרים חזרה כל פעם. היא חזרה עם פרעה שישק וחזרה עם פרעה נכה. גם אחרי תקופת התנ"ך, מצרים חזרה. היא חזרה עם התלמיים, וחזרה עם סלאח א-דין ועם הממלוכים, וחזרה עם מוחמד עלי במאה ה-19 שבתקופתו נולד העם הפלסטיני. רק ב-1906 סומן קו הגבול הישר והמלאכותי בין מצרים הבריטית לפלשתינה העות'מאנית. אבל גם זה היה זמני. השלטון הבריטי איחד מחדש את מצרים ופלשתינה. מי שמסתכל בעיתונים מתקופת המנדט רואה שהדיווחים של סוכנויות הידיעות הגיעו דרך קהיר. למעשה, קהיר היתה הבירה שלנו.

2.

"אך ראה את ארץ-העיר ירושלים הזאת! לא אבי ולא אמי [נ]תנו לי אותה, – ידו ה[חזקה של מלכי] [נ]תנה אותה לי!

(קטע ממכתב לפרעה, מתוך תעודות אל עמארנה, תעודה מס' 287)

היסטוריונים הגונים כבר הוכיחו שהמיתוס הציוני על בלימת טור השיריון המצרי בגשר "עד הלום" אינו תואם את המציאות. דוד טל הראה שמסעו של הטור המצרי צפונה לא הופרע בכלל על ידי צה"ל, והוא נעצר בעיקר משיקוליו של המפקד המצרי. יותר מכך: המצרים לא ממש קיוו להגיע לתל אביב, ותכננו להגיע לכל היותר ליבנה.

עם זאת, המיתוס של "עד הלום" מצביע על משהו מהותי: החרדה העמוקה של הציונות מפני פלישה מצרית. זהו למעשה המצב הקטסטרופלי שאותו רואים הישראלים בסיוטיהם: המצרים באים. 25 שנה אחר כך, אותה סצנה התגלמה באופן טראגי הרבה יותר בקרבות הבלימה בסיני נגד הפלישה המצרית. כשדיבר דיין על חורבן בית שלישי, הוא ידע מה יבוא במקומו: שלטון מצרי על הארץ, שהוא ברירת המחדל – המצב הטבעי, הפוסט קטסטרופלי. אני, שגדלתי בצל הסכמי קמפ דיוויד, כבר שמעתי בעיקר את המשפט "הסורים על הגדר". הסכם השלום עם מצרים סימן שוב את הגבול, והאיום העיקרי עבר לצפון. אלא שהמצב שאחרי קמפ דיוויד הוא חריג ולא יציב: לא רק שמצרים אינה שולטת בישראל, כמקובל, אלא שבמובן מסוים ישראל שולטת במצרים, באמצעות שיתוף הפעולה של מובארק עם האימפריה האמריקאית-ציונית. קונסטלציה כזאת קרתה בפעם הראשונה בימי כיבוש מצרים על ידי החיקסוס, לפני כ-3,740 שנה.

ומה עכשיו, כשמצרים משתנה? ממה נבעה החרדה הגדולה כשכסאו של מובראק התחיל לרעוד? זוהי אותה חרדה קמאית מפלישה מצרית, שהיא יסוד כה ראשוני בקיום כאן. אולי צריך להשתחרר ממנה.

3.

חכמים אומרים, כי בעת התרחש השבר הסורי
אפריקני, שוכני המקומות לא היו
מעודכנים. עסק איש איש
במלאכתו. בשחיזת גרזינים. בביקוע חיות

(אבות ישורון, מתוך "השיר על ליל היום הזה")

לפני כמה שנים השתתפתי באחת מאותן פגישות שמארגן האיחוד האירופי לעיתונאים מהמזרח התיכון. זה היה בזמן "עופרת יצוקה". העיתונאים הירדנים היו מודעים היטב למשבר התודעתי-אסטרטגי שבו נמצאת ישראל, שמביא אותה להגיב באופן אלים כל כך. אבל הם לא הבינו למה אנחנו מתעלמים מאופציה שנראית להם מתבקשת: לתת למלך הירדני לנהל את העניינים בפלסטין. "המלך ואבא שלו, הם אנשים מתוחכמים מאוד", הם אמרו. "הם יודעים איך לטפל בעניינים האלה".

ואכן, האופציה של קונפדרציה עם ירדן נמצאת תמיד איפשהו באופק. אלא שירדן היא משענת קנה רצוץ – מדינה חלשה, פיקטיווית עוד יותר מישראל. זהו גם משטר ריאקציונרי ששנוא על הפלסטינים.

לעומת זאת, יש באזור מעצמה אחרת שאיתה אפשר להתאחד: מצרים. מצרים היא העתיד. היא הכוח האקטיווי והיצירתי היחיד בסביבה. לטוב או לרע, הדברים המעניינים באזור קורים במצרים: מנאצר, דרך מלחמת אוקטובר, הסכמי השלום ומהפכת תחריר.

יותר מכך: הדיבורים על איחוד כזה או אחר בין ירדן, הגדה וישראל מתעלמים תמיד מעזה, שנשארת בבחינת הפרעה הנידונה לאומללות תמידית. הפרשנים לענייני ערבים ששים להסביר שתושבי עזה ותושבי הגדה בכלל לא שייכים לעם אחד – העזתים מדברים בניב מצרי ומושפעים מהפוליטיקה המצרית.

רק איחוד עם מצרים, בצורה כזו או אחרת, יעניק תפקיד מהותי לרצועת עזה – לא כסרח עודף דרומי של פלסטין, אלא כנקודת חיבור בין אפריקה, אסיה ואירופה, תחנת מעבר מסבירת פנים לפליטים, מהגרים, צליינים ותיירים.

אלפי שנים (בלי להגזים) של אינדוקטרינציה גרמו לנו לחשוב שהרעיון הזה מופרך. אלא שהוא עשוי להיות רלוונטי, ואפילו בקרוב. כשאסד יפול בסוריה, עשוי לקום בה משטר-אח למשטר שיקום במצרים. במצב כזה, לא בלתי סביר שיוקם איחוד כלשהו בין שתי המדינות, בדומה לקע"ם של נאצר. אלא שהפעם, ישראל-פלסטין חייבת להיות חלק מהאיחוד.

למעשה, התמזגות במצרים היא האופציה היחידה שיכולה להבטיח כאן יציבות ושגשוג. דווקא בגלל שהוא נוגד את האינטואיציה הכוזבת שלנו, הוא מלהיב הרבה יותר.

על פני השטח, ההשפעה של התרבות המצרית על ישראל העכשווית היא זניחה. היא מורגשת אולי רק במחוזות הדרומיים כמו אילת וניצנה. אלא שברובד עמוק יותר, מצרים היא הכול. הניסיון להתנגד להשפעה המצרית, להציב חומות, מבצרים ומחסומים בינינו לבין מצרים, הוא במקרה הטוב הירואי אך חסר טעם ובמקרה הרע פאתטי ואכזרי. לא רק החומה של שרון, גם החומה של ביבי תיפול יום אחד.

אחרית דבר תיאולוגית: ביטול הפסח

בליל הסדר אני בגן העצמאות

(מיוחס לחזי לסקלי)

מהגדרתה, הדת המונותיאיסטית היא בראש ובראשונה שלילה של ריבוי אלים. "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי", אמר משה כשייסד את דת ישראל. בהתאם לכך, הדת המונותיאיסטית שלובה ברדיפה ושלילה של דתות אחרות. לכן ייסוד דת מונותיאיסטית מלווה בהרס של מקדשים ובטבח של מאמינים.

לפני הולדתו של המונותיאיזם במצרים, לא היו למעשה דתות בעולם. לכל עיר או ממלכה היו אלים משלה, אך כאשר יווני מתביי ביקר במצרים או בסוריה הוא הקריב קורבנות לאלים המקומיים. האגיפטולוג התיאורטי יאן אסמן מצביע על יציאת מצרים בתור  הרגע ההיסטורי שבו נולדה הדת המונותיאיסטית הראשונה. הוא מכנה אותו "The Mosaic Distinction", "האבחנה של משה". זהו קו שסומן על האדמה, וקבע: עד כאן עבודת האלילים המצרית, מכאן עבודת "האל האמיתי". זאת בעצם האבחנה האידיאולוגית הראשונה; אם תרצו: הטיהור האידיאולוגי הראשון בהיסטוריה. באותו רגע נולד גלאי המתכות, ונולדה החומה, ונולדה גם אותה סטריליות מצמיתה שמורגשת כשנכנסים לרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים מרבעים סימפטיים יותר. מרגע שסומן הקו, נולדו ממנו במהרה אינספור אבחנות משניות, מלוות באלימות הרסנית. ואכן, מיד אחרי ההתנתקות ממצרים בא הטבח של האמורי ושל עמי כנען.

למעשה, הטענה של אסמן היא יותר מורכבת. בספר Moses the Egyptian הוא מוכיח די בהצלחה שסיפור יציאת מצרים הוא למעשה עיבוד של אירוע טראומטי בהיסטוריה המצרית: המהפכה הדתית המונותיאיסטית של פרעה אחנתון. ללמדכם, שגם האירוע המכונן של ההיסטוריה היהודית הוא למעשה התרחשות מצרית פנימית.

והרי פרויד, ואחרים לפניו, טענו כבר שמשה היה למעשה כהן מצרי. מבחינה זו, השיבה אל מצרים, או שיבתה של מצרים אלינו, היא לא רק התרחשות דרמטית ברמה המקומית או האזורית. זוהי  סגירת מעגל דתית-קוסמית. כי חג הפסח מבוסס כולו על האבחנה הזאת, בין מצרי לבין עברי:

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.

לכן אחרי שנתאחד עם מצרים אפשר יהיה לבטל באופן טקסי את חג הפסח. כן: החג החשוב ביותר של היהדות, עם כל היידישקייט והמורשת והדמעות והשירים, ה-חג ה-מונותיאיסטי, החג שחגג ישוע עצמו ושחגגו יהודי גטו ורשה לפני המרד – החג הזה לא יהיה נחוץ יותר.

כל זה נשמע דמיוני, אבל זה יכול לקרות ואפילו בקרוב. במוקדם או במאוחר, מצרים תחזור. התנאי העיקרי שצריך להתקיים הוא שהמצרים ירצו אותנו בחזרה.

עם נבל ולא חכם

*

נאמר זאת בפשטות: הרבה אנשים שאני מכיר לא כל כך אוהבים את עם ישראל. אני מדבר כמובן על ישראלים-יהודים, לא על גרמנים או איראנים. בחוגי השמאל, זה סנטימנט נפוץ למדי, שנעשה נפוץ יותר ויותר ככל שהחברה היהודית בישראל נעשית לאומנית ושוביניסטית, וככל שהמדינה היהודית מחדדת את אופיה הגזעני-אתנוקרטי. עם זאת, ברמה המוצהרת הסנטימנט הזה מוכחש בדרך כלל, ונשמר לרוב לבדיחות או לשיחות סלון. השמאל, בהיותו שמאל, מעדיף לתאר את עצמו כאילו יש מאחוריו גייסות עצומים מהשכבות העממיות, שאם רק יקולף מעליהם קרום דק של תודעה כוזבת הם ישליכו מעליהם את המשטר המיליטריסטי המדכא.

לכן נוצרו בשנים האחרונות כל מיני אידיאולוגיות שנועדו במידה רבה להתמודד עם הקונפליקט. למשל, שהציונות היא אנטישמית, ואילו האנטי-ציונים הם היהודים האותנטיים; או שהעם היה רוצה להתנער מהגמוניה של הכנופייה הציונית, ורק בגלל מניפולציה של התקשורת מחאת ההמונים לא נשמעת. אני נשבע לכם שפעם דיברתי עם פעיל שמאל כלשהו, שהסביר לי שאתרי החדשות מצנזרים מאות ואלפי טוקבקים שמאלניים שנכתבים לכל ידיעה – מעין צבא פנטום של שמאלנים מושתקים. פעיל שמאל אחר נאם נאום חוצב להבות באירוע של חד"ש, שבו הבטיח שבבחירות הבאות המפלגה עומדת לגזול כמה וכמה מנדטים מליברמן.

נדמה לי שחשוב לשים על השולחן סנטימנטים כאלה, ולא לנסות לטשטש אותם באמצעות קלישאות נוחות. בסופו של דבר, ועל אף הייחודיות של המצב בישראל, הניכור מהציבור הרחב הוא בעיה שקיימת גם בתנועות שמאל במערב, שנעשות אליטיסטיות יותר ויותר ומתנתקות במידה רבה מהקהל "הטבעי" שלהן, כלומר מהפועלים ומהשכבות המדוכאות.

למעשה, בתרבויות שמאל אחרות, הרעיון של שנאה כלפי העם שלך היתה די מקובלת – במיוחד בסיטואציות קיצוניות. אבל בשמאל הישראלי מעטים מצהירים על שנאה כזו, אולי מחשש שהיא תתפרש כגזענות כלפי מזרחיים, ואולי מאימת רוח הרפאים של האוטו-אנטישמיות. ואכן, האבחנה בין עוינות כלפי יהודים לבין עוינות כלפי רוב מוחלט של היהודים היא די עדינה.

**

במשך השנים, פעילי שמאל מסורים ניסו כל מיני דרכים, ויצרו מיני קואליציות כדי להתקרב אל העם. אבל הייתי מציע לקחת רגע צעד אחד אחורה, ולנסות לבחון כיצד הגענו לסיטואציה הנוכחית. לא הייתי מתחיל באינתיפאדת אל-אקצה, אלא בנקודה מוקדמת הרבה יותר. נראה לי שאפשר להיזכר במקור קאנוני מאוד ופופולרי מאוד, שעשוי להיות רלוונטי להבנת היחסים האלה; מקור שקשה להחשיב אותו לאנטישמי, אך שבהחלט מעודד שנאה לעם ישראל. אני מתכוון לתורה.

יש המחפשים ציטוטים אנטי-יהודיים בקוראן, אבל למעשה, מעטים הספרים הגדושים יותר בשנאה לעם ישראל מהתנ"ך. דיוקנם של בני ישראל המצטייר מהספרים שמות, דברים ובמדבר הוא בלתי מחמיא באופן כמעט מביך, למשל בשירת האזינו:

"הליהוה תגמלו זאת עם נבל ולא חכם"

(דברים ל"ב, ו)

או למשל בישעיהו:

"הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים"

(ישעיהו א, ד)

אלה רק שני ניסוחים בוטים, אבל למעשה, כמעט לכל אורך המקרא, העמדה שמביע הטקסט כלפי עם ישראל היא שלילית להפליא – בין אם בתוכחות שמוטחות בו על ידי משה, הנביאים והקב"ה בכבודו ובעצמו; ובין אם בתמונה המצטיירת מהסיפור המקראי, של עם אנוכי, חסר אופי ובעיקר, כמובן, קשה עורף.

המסורת הפרשנית היהודית התמודדה עם הקושי הזה במגוון דרכים יצירתיות. אבל היו מי שאימצו את עמדתו של הטקסט המקראי כלפי עם ישראל כפשוטה, והוסיפו לפתח אותה הלאה. זוהי למעשה העמדה הנוצרית מפאולוס ואילך, שמבחינה בין קידושו של הטקסט התנ"כי לבין הפללתו של העם התנ"כי. זהו הפירוש של פאולוס למושג "זרע אברהם", על פיו בניו האמיתיים של אברהם אינם צאצאיו בבשר אלא צאצאיו ברוח. כותבים נוצרים מאוחרים יותר הוסיפו והדגישו את היותו של עם ישראל עם קשה עורף – לא רק בתקופתו של ישו, אלא כבר מתקופתו של משה. על אף כל התעמולה היהודית שספגנו מגיל צעיר, קשה לומר שההליכה בקו התנ"כי האנטי-ישראלי איננה בבחינת קריאה סבירה של הטקסט המקראי, לפחות כמו הקריאה היהודית שנאחזת במעלותיו של עם ישראל. התנ"ך, בסופו של דבר, הוא לא ספר יהודי; הוא לא שייך "לנו" יותר משהוא שייך לנוצרים.

***

על כל פנים, הקו הנוצרי הזה בקריאת התנ"ך עבר בירושה במאות ה-17 וה-18 להוגי הנאורות דוגמת שפינוזה וולטייר, שתיארו את העברים כעם גס, נבער, ואצל וולטייר אפילו קניבלי. באמצעות אלה, עברה הגישה הזאת גם לחוגים מסוימים של ההשכלה היהודית, ואחריה – לציונות.

כאידיאלוגיה, הציונות היא ביסודה תנועה אליטיסטית שנעה בין אהבה היסטרית כלפי עם ישראל לבין שטנה ובוז עמוק. הדבר נכון במיוחד למנהיגי הציונות הסוציאליסטית, שעוד בפאזה שלפני עלייתם לארץ נדרשו להסביר לחבריהם היהודים מהתנועות הסוציאליסטיות לא-יהודיות מדוע הם מתעקשים להיאחז בעם ישראל. בהתאם לכך, הם תיארו את העם כחומר אנושי גולמי ומושחת שיש לעצב מחדש. מפא"י העמידה את עצמה ככאוונגרד מהפכני הקשור אל העם ומגלם את רצונו. המשבר האידיאולוגי שהתעורר בעקבות העלייה הרביעית, שהיתה ברובה "לא פועלית", הביא את משה בילינסון לקבוע שהתנועה החלוצית היא דמוקרטית משום שמהותה הרעיונית זהה עם רצונו האמיתי של העם. במושגים של רוסו, היא מגשימה את "הרצון הכללי" של העם, ובאותה שעה מנסה ללמדו מה עליו לרצות (כלומר להתאים את "רצון הכלל" ל"רצון הכללי"). לפי בן גוריון, המהפכה החלוצית היא "לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באשיות החיים האישיים של בני העם". ובילינסון מסכם שהחלוציות "כובשת מתוך פרוצס מכאיב ולעיתים מחריב את ההמונים".

מאידך גיסא, קיומו של העם היהודי מוצדק בכך שהוא מהווה בסיס שמתוכו מתקלפת ועולה התנועה החלוצית. לפי תורתו של טבנקין, ההגשמה הציונית היא בחשבון אחרון השתלטות רצונו של האדם על הטבע. השתלטות כזו חלה על הטבע במובנו המצומצם ("הטבעת חותם יהודי על כל הארץ"), אך בו זמנית גם על הטבע האנושי, כלומר על המכשולים והמשקעים ההיסטוריים והמסורתיים שמגבילים את חיבורו של היהודי אל הקרקע.

העמדה האליטיסטית-בן גוריונית הזאת, שלא במקרה הסתמכה לעתים קרובות על "מוסר נביאי ישראל", התמידה במידה רבה לכל אורך שנות שלטונה של מפא"י, עד הנאומים האחרונים של פרס לפני ההפסד לבגין. מבחינה זו, ניצחון הליכוד שיחרר לראשונה את העם מכבליו; למעשה, זה היה הניצחון הראשון של העם, והשתחררות האמיתית מהאנטישמיות הסובלימטיווית של השמאל. במושגים פרוידיאנים, העם הנבער רצח את משה באופן סופי (מה שמעורר מחשבה גם על רצח רבין). אהבת העם הפכה לאידיאולוגיה של מדינת הליכוד. אז פחות או יותר התחילו לשיר בכל הזדמנות את השיר הדבילי "לחיי העם הזה/ וכמה טוב שהוא כזה".

****

העמדה האנטישמית / אנטי פופוליסטית של הנביאים (ואולי של אלוהים עצמו) עברה עכשיו לאופוזיציה, ובעיקר לשני מחנות: המתנחלים והשמאל הרדיקלי. שני מחנות אלה הם היחידים שתובעים תביעות מהעם ושוללים את צורת קיומו הנוכחית. שימו לב למשל למאמר בשם "תשבי תל אביב, תתעוררו!" שפירסם מנהיג האיחוד הלאומי יעקב כץ, בשבתו כיו"ר הוועדה לעובדים זרים בכנסת:

כבר מזמן איש לא מתפלא הכיצד זה שרבים מתושבי ת"א מוכנים למכור את יו"ש וירושלים אבל לפלא עצום בעיני הוא איך לא מפריע להם שעירם שלהם הופכת להיות עיר אריתראית וסודנית. מתגנבת מחשבה לראשי כי ציבור חילוני, ליברלי ואליטיסטי זה פשוט איבד כל חשק לחיות. אני קורא לו להוציא את ראשו מן השמיכה ולהביט סביבו. האם לזה ייחלו כשבנו את ביתם בתל-אביב? שהיא תהיה עיר אפריקנית? איזה אדם רוצה למכור את עצמו ואת מקום מגוריו? על זה אמרה התורה "עם נבל ולא חכם". "נבל" כלפי אחיו תושבי ירושלים ויו"ש; "ולא חכם" כלפי עצמו.

מן הצד השמאלי, העמדה של תוכחה כלפי העם היא פחות נפוצה. השמאל, כאמור, מעדיף להציג עצמו כנציגו של העם, או לחילופין כמתנגדה של המדינה. העמדה הנבואית המתייצבת מול העם היא די נדירה, לפחות מאז מותו של ישעיהו ליבוביץ, שכונה כזכור "ישעיהו השלישי". גם נועם חומסקי מרגיש בנוח בעמדה הזאת, למשל בריאיון קצר בעקבות מותה של טניה ריינהרט:

מישהו שואל למה מרטין לותר קינג בחר להישאר בארה"ב, אף שהוא האשים אותה בגזענות, דיכוי מעמדי וחוסר צדק? או למה הנביאים לא נדדו לארצות אחרות, והשאירו מאחוריהם את כל אלה שקראו להם 'עוכרי ישראל'?… יש עוד הרבה אחרים שאנחנו מכבדים, בזכות המסירות שלהם לחברה שלהם. אבל כשמדובר בישראל, העניין חורג מעבר לכך. אם הישראלים יבחרו לדחות את הדרך להישרדות ראויה, ייתכן מאוד שהם לא ישרדו בכלל. זה הרי לא לקח חדש, הוא מוכר מההיסטוריה הפוליטית של היהודים, אבל בישראל של היום יש לו משמעות מרה במיוחד".

קשה לומר, עם זאת, שההשוואה הזאת לנביאי ישראל ממש הוטמעה בשמאל הישראלי. לגבי חומסקי – יכול להיות שבמקרה שלו מקורה של העמדה הזאת הוא דווקא נוצרי-פרוטסטנטי (נוסח מרטין לותר קינג), יותר מאשר יהודי.

*****

כל זה מעורר מחשבה, האם לא הגיוני יותר לנטוש את הפרדיגמה הנבואית, כלומר את אותו קו אנטי-עממי שמתמשך ממשה והלאה. שהרי, הקריאה בתנ"ך מעוררת לעתים קרובות הזדהות חזקה דווקא עם העם, ולא עם החוק ונציגיו עלי אדמות. יתכן מאוד, שהעמדה העממית-אנרכיסטית הזאת, שמבקשת לנער מעל עצמה את הכהנים, הנביאים והטהרנים האחרים, היא הבשורה הפוליטית העיקרית של התנ"ך – ולא העמדה שמייצג הטקסט עצמו.

קשה, עם זאת, לומר מה המשמעות של עמדה כזאת בישראל של היום – בעיקר בהתחשב בכך שהמשטר הליכודניקי הוא גם ככה פופוליסטי מאוד, ונעשה פופוליסטי יותר ויותר. אבל אפשר לדעתי להציע למחנה המוקצה והזעוף של השמאל לבחור באחת משתי העמדות שמציעים לנו הטקסטים המכוננים: בין אם בעמדה הנבואית המתייצבת מול העם באופן בוטה וברור, ובין אם בעמדה הפופוליסטית המתמרדת ומתנערת מכל ניסיון של יישור או תיקון.