Posts Tagged ‘התנחלויות’

כִּי-אָבִיא רָעָה אֶל-אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם

2 באוקטובר 2011
אמיר עצמון
1. שוו בנפשכם.כפר ערבי. בכניסה קבוצה קטנה של כמה עשרות יהודים, המבקשים להכנס ולבקר בשטח הכפר, נענים בסירוב ומחליטים לחסום את כביש הגישה. מצטברים טורים ארוכים של מכוניות משני צידי השער. הרוחות מתלהטות, מתקבץ המון זועם מבני המקום, השער נפתח והם זורמים החוצה ומתחילים להכות את העומדים בשער. במקום, תודה לאל, יש לפחות ניידת מג"ב אחת ועוד בדרך. שוו בנפשכם, כיצד הדברים מתגלגלים מכאן? מה יעלה בגורל כל אחד מהצדדים? מה יעשו השוטרים?

2. הנעל השנייה.

בדקנו מייל. אחר צהריים ביום שישי. התלבטות אם לראות סרט גם עכשיו וגם בערב. במייל כתוב שמתארגנת הפגנה בתגובה על אלימות המתנחלים בענתות כלפי כמה פעילים ופלסטינים שנפגשו סמוך לשם. שלושה פצועים. מעצרים של התוקפים? פחחח. תופסים טרמפ לגבעה הצרפתית, מתחיל להיות קר. עולים על טרנזיט ונוסעים ענתא. רצינו להגיע למקום שבו התרחשה האלימות ולמחות כנגדה, להראות שעל דברים כאלה לא עוברים בשתיקה. השומר סירב לפתוח את השער. מישהו החליט לחסום את השער עד שיתנו לעבור. ירדנו ועמדנו על הכביש. לאט לאט התחילה התקהלות. אנשים בדרכם לארוחות שישי, גוררים ילדים וסירים מן המכונית התקועה, מסננים קללות בין השיניים, עוברים דרך חרך צר בשער. בהדרגה, כמה נשים וילדים ("שמאלנים", מילת הגנאי החדשה שלהם) צועקים, מופתעים. אחר כך, צעירים ומבוגרים, חלקם הגדול משתייכים לכוחות הביטחון בנסיבות פחות אזרחיות, תמירים ורחבים, מקללים, מנופפים ידיים, מאיימים. שוטרי מג"ב עומדים בפנים, ליד השער ומנסים לשמור על כובעיהם. לאט לאט, השער נפתח והנחיל זורם החוצה. מתחילות דחיפות, התנפלויות, חניקות. הנשים צועקות ומעודדות, הילדים זורקים אבנים. לאט לאט, אנו מבינים שצריך לסגת. חלק עוד נשארים להתווכח, למחות, לזעום – מתוך הנחה שגויה שאלימות תופנה רק כלפי מי שאלים, שאפשר פשוט לדבר. אנשים הוטלו לרצפה, אבדו נעליים, ישבו בפנים מדממות או דומעות, באף שבור, נמלטו אחורה, עד קו המכוניות החונות, ואז שוב. השוטרים מנסים ברישול להפריד, להרגיע, להם לא נשקפת סכנת חיים. היא אבדה את אחת הנעליים שלה בדחיפוֹת, ניסיתי למצוא אותה בין הגופים המתגוששים, בין הרגליים המתרוצצות על הכביש. מי שנכנס לשם, לא יודע כיצד יצא. הפחד היה האוויר, וגם הבוז, העובדה שהם לא סופרים אותנו, ששום דבר לא עוצר אותם מלפוצץ אותנו במכות.

3. The Wrong Side of A Lynch Mob

ואז התחילה האימה ממש. נסוגנו עוד ועוד לאחור, חלק כבר פצועים, חבולים, מצלמות נשברו (זו נעשתה טקטיקה נפוצה ככל הנראה – לא להשאיר עדויות), אבל להם זה לא ממש שינה. הם המשיכו לצאת, לרדוף אחרינו, לצעוק שאיש לא יזיז אותם מביתם. היו חסרים רק הקלשונים והלפידים.

הם החלו לצעוק, לשיר, כמו קהל כדורגל, כמו כת, "כאן לא פלסטין". לצאת בעקבותינו, למחות אותנו, שביקשנו למחות. היה ברור, הם ביקשו דם. אנחנו נסוגנו לאורך הכביש המוביל לכניסה לישוב, עברנו עוד ועוד ציוני דרך – הנה המכוניות החונות שלנו, הנה, עד כאן מאירים הפנסים (לא, אל תכנסו לחושך, אל תרדו מהכביש), ועוד, שומעים אותם זועקים כמה מטרים מאחורינו (לא עצרתי להביט). מכונית משטרה עוברת מולנו, אנו מתדפקים על חלונותיה (מעולם לא חשבתי שכל כך אשמח לראות שוטרים!), מתחננים על חיינו, אבל היא ממשיכה לנסוע בלי כל התייחסות. המשכנו עד הצומת למטה, סופרים בתזזיתיות את מי שנמצא, את מי שאולי נשאר מאחור. עושים רשימות על גבי רשימות, מחברים שמות לפנים (אחר כך נגלה שמישהי נשארה מאחור, היא נשלחה לחדר המיון עם פנים פתוחות). כעבור כמה רגעים מגיעה ניידת. הקצין מודיע ברמקול לחבורה המוכה והרועדת בקור – "זהו שטח צבאי סגור, זו התקהלות לא חוקית, יש לכם רבע שעה לעזוב את המקום או שנאלץ לפנות אתכם".

4. שמשות שבורות

אחרי כמה דקות הגיע הטרנזיט ועלינו עליו. אחד החלונות שלו היה שבור וכל הכסאות הסמוכים אליו היו מכוסים זכוכיות. נסענו בחזרה לגבעה הצרפתית, דואגים להדק חגורות בטיחות לפני שעוברים במחסום (רק חסר שיעצרו אותנו על זה). המכוניות שנותרו מאחור (באחת מהן ישבה בחורה שקרעו את חולצתה), סבלו את נחת זרועם של אלה שלא הגיעו עד אלינו: שמשות מנופצות, צמיגים מנוקרים, על אחת אפילו חרטו מגן דוד. אני ול. הסכמנו שאין להם שום חוש אירוניה.

באיזשהו מקום זה היה יותר גרוע מהאלימות שהורגלנו אליה בהפגנות, ממשחקי-המג"ב הסטנדרטיים. היה משהו נוראי באנשים רגילים, בלי הטמטום והמרירות הכרוכים בעטיית מדים, בלי תפקיד או משימה או הוראה בלתי חוקית, ככה, פשוט, אדם מול אדם. "אני אבוא אליך הביתה ואהרוג אותך".

5. חלווה של מתנחלים

מהגבעה הצרפתית, שם התאספנו שוב, המשכנו ל"טרם" ליד הכניסה לעיר, כדי לתעד את הפציעות לקראת תביעה עתידית. (ניסיתי להעיר על כך שטרם זה שם מטופש, שהרי אם אתה שם, סימן שכבר מאוחר מדי). עמדנו בתור. כמה דקות אחר כך הגיע לשם גם אחד מתושבי ענתות, והסביר לסגל שצריכים להרוג אותנו בכלל. אבל הסגל היה ערבי ברובו, ומאוד מבין ותומך. חיכינו שם כשעה, עד שכולם יסיימו להיבדק ולקבל דוחות. בזמן ההמתנה התעודדנו בממתקים מהמכונה האוטומטית – חלווה "אחווה" ושוקולד תוצרת חוץ. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח".

6. כיסוי חדשותי

ישנה תפיסה מובלעת-משהו בשמאל הרדיקלי שגובלת במרטיריות. המשחק הרי ידוע – אם יש נפגעים, יש תקשורת. לכן, ישנם כמה פעילים שששים להתעמת, ששים להעמיד את גופם בקו האש. ללא הועיל: בתקשורת נכתב כי "פעילי שמאל קיצוני מתעמתים עם תושבי ענתות". קיווינו שניתן יהיה לחלץ משהו מהמצלמות השבורות, שמישהו יוכל לדעת על מה שקרה לנו. אבל כאן אצלנו, מי בכלל רוצה לשמוע על חבורה של שמאלנים שהלכו והיכו קן צרעות, ונעקצו עד זוב דם? כאמור, המהפכה לא תשודר.

7. Les Comedians

יותר מכל זו הייתה תחושה של בחילה. בחילה שמסמנת כעס שהפך לחוסר אונים. באותם רגעים ספורים של הליכה-ריצה, מתחת לפנסים הכבויים של כביש הגישה, כמה צעדים לפני ההמון המשולהב, הזועק, מניף הדגלים, כשניידת המשטרה חולפת ליד וברור שאינה מתכוונת לעשות דבר – תחושה של זה הסוף, של לרוץ על נפשך, תחושה של נרדפות, במובנה העמוק, במובן של אין לאן לפנות, שאיש לא יגן עליך, איש לא יעצור אותם, שגופך הפקר לחושך, לבעיטות (אחת ספרה לנו אחר כך – היא נשארה להגן על המכונית שלה וכמה מתנחלים גררו אותה לשדה הסמוך והחלו לבעוט בה. שוטר שהגיע למקום עמד וצפה. כעבור רגע או שניים ביקש בנימוס שיפסיקו לבעוט. לבסוף שאל אם היא צריכה עזרה לקום). בחזרה אצלי בבית, שיר של שארל אזנבור נדבק לי בראש – בואו לראות את הליצנים, המוזיקאים, הקוסמים. אולי כאלה היינו נראים, לצופים בבית – לבושים מוזר, מצחיק, מזוהים בנקל (למעט מקרה אחד של פעיל גלוח ראש – כנראה שזה הסממן העיקרי – שלא ידעו אם הוא משלהם או לא), מבצעים את המופע שלהם שמסרוֹ שולי לעומת הבזות והגיחוך שהקהל נהנה לרחוש להם, וההתענגות על האלימות שאפשר להפנות כלפיהם. הרי לליצנים זה לא כואב.

אם דבר אחד התחדד אתמול זה היה שאין גבול, שאין כל בעיה עם לירוק על מישהו, להרביץ לו, לדחוף אותו, להכנס בו, לבוא אליו הביתה ולהראות לו מה זה – הכל רק בגלל שאנחנו שמאלנים. רוצה לומר, מזדיינים עם ערבים. רוצה לומר, בוגדים. רוצה לומר, לא יהודים, לא בני עמנו. אולי זה מה שהכעיס אותם כל כך, שאנחנו יהודים. לפי דרכם אנחנו עיוות, מוטציה, חילול-קודש בעצם קיומנו, השחתה של משהו נכון וצודק שאין מה לעשות עמה חוץ מלמחות את קיומה.

8. יום שישי, יום חג

הנשים עמדו וצעקו שאין לנו משפחות, שאין לנו חברים ובגלל זה אין לנו בושה לעמוד כאן בערב שישי, בראש השנה ולעשות את מה שאנחנו עושים. אני לא בטוח, אבל אני חושב שהם קצת פחדו מאתנו. קצת פחדו מאותו יקום מקביל שבו יפנו אותם. אבל הם היו אנשים שעבורם ההיאחזות בקרקע ההיא היא הכל, שבשבילם הבית הוא קדוש ומי שעומד בפתח ומפריע, ומשבש את המרחב הביתי, יש להשמידו מיד. "לא אכפת לי מה המחיר" צעק אחד מהם, "לא אכפת לי כמה צריכים למות כדי שאני אמשיך לשבת פה, זה המחיר שצריך לשלם". אנחנו הבאנו את הסכסוך לסף דלתם והם לא הססו, הם נהרו החוצה לנער אותנו מהם. איך זה שכולם כאלה מקררים, שאלה מישהי אחר כך, איך זה שלהרבה מהם היו אקדחים? התנחלות של שוטרים, מסתבר. לא פלא שהסתחבקו כל כך עם המג"בניקים, שאף אחד לא מיהר לעצור אותם. אחרת הציעה שאולי חלקם מתגעגע לאקשן של העבודה המשטרתית. אחד הוסיף שבטח עשינו להם את החג. לגוסטב דורה יש איור מופלא של גייסות המלאכים שסרחו נקראים לקרב, מתוך "גן העדן האבוד" של מילטון:

10. הנורא מכל.

הנורא מכל הוא שאנחנו עוד נראה את האנשים האלה. בבנק, ברחוב, באוטובוס. הם חלק מהחברה שלנו. אותם אנשים שלא מהססים לרגע לפני שהם מכים עד זוב דם מישהו שלא הרים עליהם יד. הולכים בינינו ובתוכם השנאה ובתוכם האלימות ובתוכם הזעם. אותם אנשים שעוברים ליד המצעד לשייח ג'ראח במרכז ירושלים ומקללים ומבטיחים להרוג אותנו. במגרש הביתי שלהם הם גם יקיימו. עמדתי בצד, ברחתי ככל שיכולתי מהמקומות שבהם הייתה האלימות. כל הזמן שקלתי בראשי אם לדבר איתם, לפנות אליהם. לומר משהו על החייתיות הזו שמתפרצת מהם – חתולות פרא המגנות על גוריהן (גורי גזל, גורי עליונות, גורי תקציבי עדיפות לאומית) – על כך שאדם המתנהג בכזו אלימות משחית בעיקר את עצמו. ויתרתי. לא משנה מה טענו כנגדם, הם האשימו אותנו בכך – אנחנו גנבנו את האדמות (ע"ע תל אביב), אנחנו הסטנו את הפלסטינאים כנגדם ("עד היום לא היו שום בעיות, אני חבר של ערבים, תמיד אני קונה אצלם"), אנחנו אחראים לאלימות ("תראו איזה אש הדלקתם!"). ועכשיו, לא משנה מה יקרה ברמה הפוליטית, אלה אנשים שהם חלק מהחברה שלנו. אולי אפילו אגיש להם קפה באחד הימים. אני לא חושב שאף אחד מהם היה מהסס לשרוף ספרים.

11. Pick Your Battles

שמעתי שהיו כמה אנשים באירוע אתמול שחשבו שהיה מוצלח, שצריך לעשות זאת שוב, לבוא כל יום שישי ולהפריע למנוחתם. לדעתי, אתמול היה כשלון חרוץ מכל בחינה שהיא – באנו למחות כנגד אלימות, לומר שמה שקרה בצהריים לא יכול לקרות שוב והנה זה קרה – פי כמה – יותר אלימות, יותר פצועים, יותר שנאה. היה לנו מעט מאוד לעשות שם (לשכנע? לכעוס? להאשים?) והיינו צריכים להסתלק הרבה יותר מהר. אם פעולות כאלה הם הטקטיקה שלנו כשמאל, אז כבר הפסדנו: זה לא היה קרב שיכולנו לנצח בו, אפילו לא לזכות בנקודות: לא היה טעם להגרר לאלימות או להיות קרבנות לאלימות, ממילא התקשורת תסלף, השוטרים ישקרו, איש לא ייענש ויש סיכוי טוב שהנה התנחלות שתהיה עוד יותר עצבנית ונוטה לתג-מחיר בזמן הקרוב. האם זה צודק למחות כנגד אלימות ונישול? ודאי! האם מחאה כזו מקדמת במשהו את סיום הכיבוש? לא במיוחד.

אם מה שהשמאל יודע לעשות זה לעמוד ולצעוק עד שכל שאר החברה הישראלית חושבת שהוא גיס חמישי, חסר סולידריות עמה, יפה נפש, חסר אמירה אמיתית ובעיקר סכנה לציבור – אז הוא כנראה לא לגמרי רוצה להביא שינוי אמיתי. אם חשוב לנו יותר להיות צודקים מאשר חכמים, אולי מוטב שנהיה צודקים במקום אחר, שחכמה פחות דרושה בו, שטפשות עולה בו פחות ביוקר. המלחמה שלנו היא על דמות החברה שאנחנו חיים בה ואם התרומה העיקרית שלנו היא "שמאל-המגאפון", אז פירוש הדבר שויתרנו מראש על אפיקי ההשפעה המרכזיים שעומדים לרשותנו. משמרות מחאה, מצעדים, הפגנות – אלה טובים תקשורתית על הנייר, אבל בפועל השיח כבר כל כך השתנה לרעתנו, שאנחנו נדחפים יותר ויותר למרטיריות כדי לנסות ולקבל דיווח אוהד. צר לי, אין כל ערך פוליטי או אחר ללחוות את האלימות של המתנחלים על בשרך. חוץ מזה, באופן אישי אני חושב שהשיח כל כך מוטה לרעתנו שאפשר לטאטא כל אלימות נגד שמאלנים מהתודעה הציבורית, גם רצח. כל פעולות המחאה הסטנדרטיות של השמאל, כמו גם פעולות סיוע וליווי לפלסטינים, מסיקים וכדומה, עוזרות ליצור סולידריות חיונית וחשובה עם הפלסטינים, אבל כאשר אלה הן הפעולות היחידות שלנו, הן יוצרות דימוי ציבורי של אנשים שאכפת להם יותר מה"אויב" מאשר מבני עמם. לדעתי, המלחמה שלנו היא על החברה הישראלית, יותר מכל דבר אחר. כי כל החלטה לסיים את הכיבוש או תיכפה עלינו מצד הקהילה הבינלאומית או תהיה תוצר של לחץ ציבורי. וגם כאשר יסתיים הכיבוש, תהיה עבודה מפרכת וארוכת-שנים של פיוס וניטרול משקעי האיבה והשנאה – וזו עבודה שצריך להתחיל בה מיד. אי אפשר להתעלם מכך, כדי לנצח במלחמה על החברה שלנו, אנחנו חייבים להיות חלק ממנה. העמדה הסרבנית, המתעקשת לעשות הכל מחוץ למערכת ובניגוד לתכתיביה, היא חשובה ביותר, אבל כל תנועה פוליטית המגבילה את עצמה לכך מאבדת את צינורות ההשפעה העיקריים שהם הרבה פעמים פנים-מערכתיים. ההחלטה (המודעת או שלא) של השמאל בשנים האחרונות להמנע באופן קטגורי מפעולות בתוך המערכת, היא אחראית במידה רבה לחוסר הרלוונטיות שלו ולהדרה שלו מהשיח ומעמדות הכוח. ברור שהמנגנונים כולם מסואבים, מושחתים-משחיתים ומפרכים – אבל הם חיוניים להצלחה של כל מאבק. השינוי לא יבוא מהתעקשות והתחפרות בצדק בתקווה שכולם סוף סוף יבינו.

אם יש דבר שלמדנו מאמש, זה שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים ולחשוב היטב לפני פעולות כאלה: מה המטרה שלהן, מה המחיר שלהן, מה הן באמת מסוגלות להשיג? האם הכלים שעומדים לרשותנו בכלל יכולים להשיג זאת? מה אם מישהו היה נהרג? מה אם מתנחל חמום מוח היה יוצא והורג את הפלסטיני הבא שייתקל בו? האם זה מחיר הוגן? מחיר שאנחנו מוכנים לקחת עליו אחריות? לפי דעתי, זה מצריך חשיבה מעמיקה יותר ונכונות לוותר על דרכי פעולה ישנות שלא הניבו תוצאות.

שמאל שמחויב לשינוי אמיתי ולא רק למחאה (שכמעט תמיד נשארת על פני השטח) – חייב ראשית כל לרכוש מחדש את האמון של הציבור שלו. פירוש הדבר יותר פעולות למען שוויון וצדק בתוך הקו הירוק, בתוך החברה הישראלית, להפגין נוכחות במרחב הציבורי לא רק כאקדמאים ביקורתיים או מפגינים זועמים. אנחנו חייבים גם למקד את האנרגיה שלנו בתהליכי עומק: לרכוש שוב השפעה על החינוך, התקשורת, הכנסת, הצבא… זו עבודה מפרכת, אבל אין לה כל תחליף.

(הכותרת מטעם מערכת הבלוג)

מכתב לדפני ליף

15 בספטמבר 2011

אריאלה אזולאי

דפני יקרה,

הקיץ הזה נפל בחלקי, בחלקנו, מזל גדול. לא רק שיכולנו להשתתף בהתעוררות אזרחית שלא נראתה כדוגמתה במדינת ישראל מאז קמה, אלא שאת ההתעוררות הזו, סוחפת ההמונים, מנהיגה אשה, המשתפת עוד נשים ואנשים ביצירה של שפת כוח חדשה, כוח-יחד, כוח אזרחי. ארחיק לכת ואומר שמדובר בנס, משום שדבר בקיץ הזה לא התרחש לפי תסריט נתון, שאפשר היה לצפות ולחשב את מהלכיו. מדי יום אני מייחלת שהנס הזה יימשך, ושיחלוף מספיק זמן כדי ששפה האזרחית החדשה תתאזרח בקרב אלה ש"מדברות" אותה עכשיו לראשונה בקול רם, מתנסות בה בתנאים אופטימליים, כלומר כשאחרים ואחרות נמצאים שם כדי להשיב באותה שפה, גם אם בדיאלקט שונה. המרכאות הן משום שאת השפה הזו לא רק מדברים, בשפה הזו גם פועלים, חולמים, מתהלכים. אם יחלוף מספיק זמן, אני אומרת לעצמי, אלה שהתנסו בה יסרבו לחזור לאחור, יסרבו לקבל את כללי הדיכוי של המשטר, של "השיטה", ואולי בעקבות הנס של ההתעוררות האזרחית, יתרחש תוך זמן מה נס נוסף – נפילתו של המשטר הנוכחי שתחתיו יקום משטר שיכיר בכל אלה שיושבים בגבולותיו (שמעולם לא נקבעו) בתור אזרחים ואזרחיות שלרווחתם עליו לדאוג. אחרי שנים שישראל נראתה לי כארץ אוכלת יושביה, הקיץ הזה עורר בי מחדש תקווה ומרחב לחלום. בשנים האחרונות אני עסוקה בלנסח שתי זכויות אדם חדשות, האחת על דרך השלילה, מתוך מאמץ לגבור על מה שמציאות החיים כאן מזמנת לי ולאחרים החיים כאן – "הזכות שלא להיות שותפה לפשע", והשניה, על דרך החיוב – “הזכות לדמיין את העתיד", שאמורה להוות מסגרת לכל הזכויות היסודיות האחרות שמאפשרות לממש את העתיד הזה.

היום ידידה שלחה לי לקרוא ראיון שהתפרסם אתך. שמחתי לקרוא את הראיון, שמחתי לקרוא אותך ממשיכה להתעקש על חשיבות החלום, הדמיון, התקווה: "לקחו ממני את האפשרות ליצור, לחלום. ממני באופן אישי נלקחה החירות האינטלקטואלית, היצירתיות שלי נחסמה. זה מצב מסוכן. אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות. זה השינוי התודעתי הכי חשוב שיש פה בחודש האחרון. מלהגיד 'העיקר הבריאות והביטחון', אנשים התחילו להתעורר, התחילו לחלום". בכל התקופה הזו המשכת לא לאכזב, המשכת להתעקש על שבירה של הכללים המקובלים, לא נכנעת למבקרים שבאדנות כינו "עילגות" את העוצמה והאומץ שלך שלא מיד לאמץ גינוני שפה פוליטית עבשה ושלא לסלק מההופעות הפומביות שלך את סימני החיים והיום – לפעמים עייפות, או מיאוס, לפעמים גמגום, בכי או התלהבות. המשכת להיות מורכבת, בלתי ניתנת לקיטלוג מראש, נעה בקלות בין מישורים שונים של מחשבה וקיום, מפנה מקום לעוד ועוד דברים להפוך לבוערים – התאבדות, חוסר תעסוקה, משבר יצירה, דיור לא נגיש, אלימות נגד ילדים, אונס והפקרה של נשים. ועכשיו – מתנחלים.

להבדיל מרבים ורבות מחברי בשמאל, לא כל מתנחל או מתנחלת נראים לי כהתגלמות הרוע. אלה שפושעים באופן ישיר נגד שכניהם הערבים – כן, ברור. מקומם בכלא – והעובדה שהם לא, אינה אשמתם – פשעם הוא אשמתם – אלא אשמת המערכת המשפטית, הפוליטית והצבאית, שנותנת להם להמשיך להתפרע, ובעקיפין, כשהיא פוטרת אותם מעונש, מעודדת אותם לכך. יש סיבות רבות לבוא חשבון עם ההתנחלויות, אבל אסור לשכוח שמשלב מאוד מוקדם, באופן ציני למדי, המתנחלים שימשו בתור מוציאים לפועל של תוכניות מדיניות של התנחלות בשטחים. איני מתכוונת לפטור אותם מאחריות לפשעי הגזל, הדיכוי והנישול של הפלסטינים, אבל אני לא מייחסת לרובם אחריות גדולה בהרבה מזו שיש לאזרחים ישראלים אחרים, החיים בתוך הקו הירוק ושולחים את בניהם לשרת בצבא הכיבוש.

אני כותבת לך על ההתנחלויות, משום שההצהרה שלך ושל סתיו שפיר שהתחנה הבאה שלכן היא ההתנחלויות, היא צומת חשובה עבורי ועבור רבים. התגובה האינסטנקטיבית הראשונה שלי, כמו למקרא הידיעה בעתון היום על החוק להכרה במוזיאונים בשטחים הכבושים ולתקצובם, היא לגנות ולהחרים. שהרי ההתנחלויות הן אחד מכלי הדיכוי הגדולים המופעלים כנגד הפלסטינים והפלסטיניות ואיני מוכנה לשתף איתם פעולה. איני יודעת מה מביא אותך להתנחלויות, ומה בדעתך לעשות שם. עד היום לא אכזבת – ולכן, אחכה בסבלנות לשמוע. לא אכזבת ומשום כך זכית בתמיכה שלי ושל רבים אחרים, משום שגילית נחישות בלתי מתפשרת לאפשר לכל הקולות להישמע, לכל המצוקות לבוא לפני השטח, לכל התביעות הצודקות לזכות לבמה, מבלי להעדיף מראש אף קבוצת של נשלטים ונשלטות, מבלי להפוך אף תביעה צודקת לכזו שבשלה קבוצות אוכלוסיה אחרות צריכות להיות מושתקות. בכך יצרת מרחב אזרחי שבו אפשר לומר לשלטון, בקול רם, בקולות שונים ומגוונים, וביחד – אנחנו כאן כדי לעצב את חיינו, אנחנו כאן כדי לחלום, אתה כאן כדי לשרת אותנו, להבטיח לנו עתיד, לא עתיד לבטחון, כי אם עתיד אזרחי של חיים בכבוד, של יצירה, של שותפות, של דמיון.

بيت الشعب. תצלום: הגר אופיר

זהו המנדט שקיבלת מאתנו עד היום, זו הסיבה שחצי מליון איש יצאו אתך לרחובות בשלישי בספטמבר, ובזכות העקרון הזה לבדו – תמשיכי להינות מתמיכה שכולנו עוד לא מסוגלות לשער את הפוטנציאל הטמון בה לעתיד טוב יותר. אני תומכת בהליכתך למתנחלים, אם זו הליכה שמשמעותה קשב לעוד קבוצה שגם היא דוכאה על ידי המשטר הישראלי. אבל אני תומכת בהליכה הזו רק אם היא תמיכה במתנחלים כקבוצת אזרחים ולא תמיכה בהתנחלויות, רק אם היא תמיכה לא פוליטית במובן שהיא לא מקבלת את סדר היום של השלטון ואומרת בלכתה לשטחים – “מתנחלים כן / פלסטינים לא”. אם את הולכת לשטחים כדי להפוך את המתנחלים לחלק מהמאבק, עליך ללכת לרמאללה, לעזה, ליריחו, ולהפוך את הפלסטינים, שתביעתם לצדק חברתי לא פחות מוצדקת מזו של כל היתר, ומזה למעלה מארבעים שנה, הם נשלטים תחת אותו משטר ישראלי שאנחנו נשלטות על ידו.

אם תלכי לפלסטינים, לא רק שההליכה שלך למתנחלים תזכה לאהדת רבות מאתנו, אלא שגם תצליחי לקעקע אחת ולתמיד את הזיהוי השגוי של המונח "פוליטי" עם כל מה שקשור לפלסטינים. בתור מובילת המחאה הזו, הליכה שלך לפלסטינים כמו אל עוד קבוצה של נשלטים שסובלת מהמשטר הישראלי, תסמן להנהגה הפוליטית בישראל עוד קו גבול ביחס למה שאנחנו מוכנים לסבול. הליכה שלך לפלסטינים היא הרת משמעות לגבי היכולת שלנו לחלום על עתיד אחר. הליכה שלך לפלסטינים כשותפי גורל, יכולה לסמן את ראשיתו של תהליך של התאזרחות מלאה של כולנו במרחב המשותף בין הים לנהר.

אמנם אף אחד לא מבטיח לך שהפלסטינים יקבלו אותך בזרועות מושטות, אבל גם בשום מקום אחר אף אחד אינו יכול להבטיח לך מראש קבלת פנים אוהדת. אם התביעה היא לצדק חברתי – יופע נא מיד, לאלתר, לא לפי סדר היום של השלטון, כי אם לפי סדר היום שנקבע על ידי אזרחים ואזרחיות. אם ההתעוררות האזרחית של הקיץ הזה קובעת סדר יום חדש, זה אינו יכול לפסוח על הפלסטינים, שהשלטון, אף כי הוא אינו מוותר על שליטה בהם, קובעת בקביעות שהם מחוץ למשחק. האם היית מעלה בדעתך שלא לגשת לאיזושהי קבוצת אוכלוסיה של יהודים רק משום שהשלטון ששולט בהם, פסל אותם מלממש את זכויותיהם האזרחיות?

אם תצמח בשורה מהקיץ הישראלי, היא תהיה בדמות מדינה שנהפכת בידי אזרחים ואזרחיות למדינה שמשרתת אותם, מבטיחה להם קיום סביר, ואפשרויות לחלום. בכוחך, דפני, להמשיך ולהוביל את השינוי הזה לא כשינוי פוליטי אלא כשינוי אזרחי. בכוחך דפני, לגרום לאנשים להבין שאנחנו לא רוצים ולא רוצות להמשיך לקיים את חיינו כשבשמנו מדכאים אחרים, יהודים וערבים כאחד. בכוחך דפני, להפוך את ההליכה למתנחלים לראשיתו של שינוי בהבנה של ההרכב ההטרוגני של החברה הישראלית-פלסטינית שחיה כאן, ובשותפות הגורל שכורכת אותם יחד.

פעם אחר פעם, שמעתי את הטענה ש"המחאה הזו אינה פוליטית", ושעד שהיא לא תעסוק בכיבוש היא תישאר ענין פנים יהודי. הטענה הזו מניחה שהפוליטי הוא מה שקשור ל"כיבוש" או ל"פלסטינים" וכל היתר הופך בתוך כך להיות חברתי. ההבנה שלי מהו פוליטי שונה לגמרי, והיא ממוקדת בעצם הקיום יחד שלנו עם בני אדם אחרים. הבחירה שלכן, מארגנות המחאה, לקבוע מן ההתחלה כלל ברזל אחד שעליו לא עוברים – לא יישמעו במאהל אמירות, פעולות, מחוות וביטויים גזעניים או כאלה המוציאים מישהו/י מהכלל (בתחילה ברוטשילד ואחר כך עקרון שהתפשט לכל הארץ) היתה עבורי תמצית המסר הפוליטי של המחאה הזו, ועקרון יסוד שצריך לארגן חיים משותפים בקני מידה משתנים מבית ועד מדינה. העקרון הזה לבדו, עוד לפני שפורטים אותו לפרוטות, הוא היפוכו הגמור של המשטר הקיים שכל כולו מבוסס על הדרה, דיכוי ואפליה מתמשכים. מה שהמחאה הזו הביאה לפני השטח, היא שהמשטר הישראלי פועל לא רק נגד אזרחים ולא אזרחים ממוצא פלסטיני, אבל גם נגד אזרחים ואזרחיות ממוצא יהודי. מעצם העובדה שמארגנות המחאה הנוכחית המירו את עקרון האקסקלוסיביות המאפיין את המשטר הישראלי – "רק ליהודים/יות", בעקרון האינקלוסיביות  – "כולם/ן, אלה לצד אלה, אלה יחד עם אלה", הן יצרו מרחב פוליטי חדש, שלראשונה מאז שקמה מדינת ישראל, ראוי לתואר "מרחב אזרחי". לא בכדי, מאבטחים, חיילים ושוטרים הפכו בו למיותרים. ישראליות/ים שקודם לכן, הסכימו למולך הבטחון והאבטחה – מרצון או מכורח – מפגינים בשבועות האחרונים, מעצם נוכחותן במרחב הפתוח ללא מאבטחים, שהם מאסו במרחב ציבורי שמתקיים רק תחת אבטחה.

פוליטי, השבתי לכל אלה שאמרו שהמחאה אינה פוליטית, אינו האופן בו בני אדם מדברים על המציאות או האופן בו הם מייצגים לעצמם אותה אלא האופן בו הם הווים, נמצאים זה עם זה, חולקים עולם.

בכוחך דפני, להמשיך ולחולל את השינוי הזה, בכוחך דפני, להפוך את המדינה שלנו למדינה אזרחית, בכוחך דפני, להמשיך לתת לנו את התקווה לחלום, ולדמיין עתיד טוב יותר, לא רק עבור עצמנו, אלא עבור כולנו, כל מי שחיות כאן.

שלך

אריאלה אזולאי

14.9.2011

סוג של אסקימוסים: על השמאל כמיעוט

14 ביולי 2011

דניאל רוזנברג

ישנן דרכים רבות להבין את השינוי שעבר על השמאל בשנים האחרונות. ניתן לדון ביחס שלו לנושא הציונות בתור המשתנה הראשי, ניתן להעניק לסכסוך הישראלי-פלסטיני את החשיבות המכרעת, זאת בזמן שאחרים קובעים את התשובות שמעניק השמאל בעניינם כלכליים-חברתיים בתור הדבר אשר עליו עומדת הטרנספורמציה במחנה השמאל. אני הייתי רוצה להציג כאן טיעון שונה, המעמיד את משקלו היחסי של השמאל בתוך הציבור הישראלי, ואת מיעוטו של זה, בתור הגורם עליו יש לתת את הדעת. לעניות דעתי, היה זה בראש ובראשונה התמעטותו של השמאל, או ליתר דיוק של אנשי שמאל, אשר הוביל לשינויים אשר פוקדים אותו בשנים האחרונות, ובאופן ספציפי בתקופה האחרונה בה אנו חיים. השינוי האיכותי, כמו שיודע כל מרקסיסט טוב, מובל על ידי השינוי הכמותי. בטקסט זה אנסה לבדוק את הטיעון ולהסביר אותו באופן עמוק ככל שאוכל.

מאז פרוץ האינתיפדה השניה, בשנת 2001, מהווה השמאל מיעוט קטן בקרב הישראלים. ניתן לתאר מספר שלבים בהתגבשות ההפסד הזה של השמאל, ההפנמה שלו והמסגור שלו כמצב קיומי כרוני. ניתן לציין מספר ארועים בתהליך זה, אשר הוביל את השמאל לראות את עצמו כמיעוט נצחי וכרוני, ביניהם כשלון המו"מ שניהל אהוד ברק עם יאסר עראפת, פריצת האינתיפדה השניה ודיכויה בידי ממשלת שרון, תכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון (בפרט כהונתו של עמיר פרץ במשרד הבטחון במלחמה זו). ארועים אלה הובילו לוויתור של השמאל על השאיפה להשפיע על הציבור הישראלי, בין אם מהכיוון הפוליטי הטהור, לכיוון מרכז המפה, שנתפס על ידי מפלגת קדימה, ובין אם בפניה לשכבות סוציולוגיות חדשות. וויתורים אלה, שנכפו במידה רבה על השמאל, הביאו אותו להסתגרות ולהשלמה עם מצבו המיעוטי הקיומי.

צריך להבהיר ראשית כל את מושא המחקר: תחת המונח "שמאל" אגדיר את כל הגורמים בציבוריות הישראלית – אנשים, ארגונים, תנועות ומפלגות –  הרואים עצמם מחויבים לסיום הכיבוש, פינוי התנחלויות (או קונסטלציה אחרת של פתרון שליו לסכסוך) ומעמד שוויוני לאזרחי ישראל הערביים. זאת לאו דווקא מתוך שאיפה פרגמטית או ריאליסטית כזו או אחרת, אלא מתוך השקפת עולם רחבה יותר, המעמידה במרכזה את זכויות האדם, זכויות האזרח, שוויון פוליטי וחברתי וכיוצא בזאת. ניתן לראות את החתך הפוליטי של השמאל, באופן גס, כמשתרע מחלק מתומכי בל"ד ועד האגפים השמאליים של העבודה. ראוי עוד לציין כי הטקסט יסקור את הפעילות של אותם גופים שמאליים בקרב הציבור הישראלי-יהודי, ולא את גישתו ומהלכיו לגבי הציבור הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק.

פרק ראשון – ההסתגרות

השמאל הישראלי, אם כן, השלים עם תהליך הפיכתו למיעוט, שהתרחש בין השנים 2001 ל-2006. מיעוט אשר זוכה למעמדו ככזה לאו דווקא בגלל כוחו המספרי גרידא, אלא במובן המנטלי, האיכותי. ההבדל בין תנועה פוליטית, חלשה ככל שתהיה, לבין מיעוט, הוא ראשית כל בשאיפות השונות. מבחינה מספרית, השמאל איננו המיעוט הפוליטי היחידי בישראל, כמובן: המתנחלים, נכון להיום, מייצגים מספר נמוך יותר מתומכי המפלגות ותנועות השמאל. אך בעוד המתנחלים שואפים לחדור ולהשפיע על הציבור הישראלי, בין אם דרך הסתננות לשורות הבירוקרטיה האזרחית או הקצונה הצבאית, ובין אם דרך קמפיינים ציבוריים, השמאל וויתר על השפעה זו, והוא עוסק בחיזוק קירות המבצר בלבד. המיעוט שואף להגן על עצמו, להקיף עצמו בגדר, להתרכז בשמורות (גטאות, אם תרצו) ובאופן עקרוני לנהל את חייו ותרבותו הייחודית תוך מינימום של מגע עם העולם החיצון.

השמאל, שעבר כאמור תהליך של "התמעטות" פוליטית, החל באופן טבעי לאמץ דפוסי התנהגות של מיעוט כזה. ראשון לכל הדפוסים האלה היה המדיניות המאורגנת של הפניה לבית המשפט. בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוגשו עתירות לבג"ץ, שאותן ניתן להגדיר כ"פוליטיות", במספר גבוה עשרות מונים מכפי שהוגשו בעשורים שקדמו לו. בג"ץ לעתים קיבל את העתירות ולעתים דחה אותן, אך לא היה ספק בכך שמדובר באסטרטגיה חדשה, יחסית, שאימץ השמאל הפוליטי המאורגן. מדובר היה לא רק בעמותות וגופי חברה אזרחית, אלא גם אנשים פוליטיים וחברי כנסת (כגון זהבה גלאון) שלקחו ולוקחים חלק באסטרטגיית הבג"ץ.

יש להבהיר זאת: בית המשפט לא יכול להיות הגוף המופקד על הגנת הדמוקרטיה. דמוקרטיה, בין אם נבין אותה במובן המינימלי כשלטון הרוב, ובין אם נשתמש בהגדרה הרחבה יותר, כהשתתפות פוליטית רחבה ככל הניתן בהליך קבלת ההחלטות, לא זקוקה לבית המשפט כמעט כלל. בית המשפט יכול, לכל היותר, להגן על זכויות חוקתיות, והוא אכן עושה זאת, אך לא מדובר בהגנה על הדמוקרטיה ככזו, אלא בהגנה על שלטון החוק, שיכול לעמוד או לא לעמוד בקנה אחד עם העקרונות הדמוקרטיים. בית המשפט, אם לומר זאת בפשטות, איננו גוף דמוקרטי ברוב תפקודיו (שאינם נוגעים למשל לבקרה על הליכי בחירות וכדומה), ופניה אליו על מנת שיעשה את ה"צדק", להבדיל מיישום פשוט של החוק, אינה דמוקרטית בהכרח.

הדפוס החשוב השני שאימץ מיעוט השמאל היה ההימנעות. מאז 2001, שכלל השמאל והביא לשלמות צעדים כגון סרבנות, אי-ציות אזרחי וחרם. האמצעי האחרון התגלה כנפוץ וכיעיל במיוחד: בין אם חרם על מוצרי התנחלויות או על כל פרויקט המתקיים מחוץ לקו הירוק, בין אם על הכיבוש או על ישראל כולה, החרם היה הדרך היחידה, במובן מסוים, בו השמאל הפוליטי הצליח להביא תוצאות. השקעות כלכליות נמשכו מהשטחים, פרויקטים בוטלו ומפעלים הועברו לתוך הקו הירוק. הגרסא העולמית של קמפיין החרם, כפי שזו אומצה על ידי פעילים ואוניברסיטאות באירופה וארה"ב, הצליחה להדיר שינה מעיניהם של פוליטיקאים ישראלים בכירים, והיתרגמה ל"דה-לגיטימציה". קמפיין ה-BDS (Boycott Divestment, Sanctions), החרם הכלכלי, התרבותי והאקדמי על ישראל, שכולו ליברליזם ג'פרסוני אמריקאי צרוף, אינה שונה באופן איכותי מהקמפיין נגד התנחלויות: הרי לא ניתן, באופן משכנע, לנתק חד וחלק בין תעשיות מחוץ לקו הירוק לבין תעשיות ישראליות "לגיטימיות"; לא ניתן לחלק בין האחיין שגר בטלביה לבין הדודה שגרה בגילה או בפסגת זאב. החרמת הכיבוש מובילה להחרמת ישראל.

כאן יש צורך לומר כמה מילים על הפילוסופיה שמאחורי פעולת החרם. חרם, לרוב, איננו מהלך פוליטי. הוא מהלך של אנשים פרטיים, תנועות פרטיות וארגונים פרטיים, אשר תובעים להשפיע באמצעות השוק הפרטי (או המופרט) על מעשיהם והתנהלותם של גופים ואנשים פרטיים אחרים. ההגיון שאומר: הבה נפסיק לקנות חלווה תוצרת אריאל, על מנת שהמפעל יפסיד כסף ויאלץ לעקור לתוככי הקו הירוק, לא זקוק ליותר מאשר התקשרות בין פרטיים חופשיים, לפי מיטב הליברליזם הא-פוליטי האוטופיאני. הגיון החרם אינו הגיון של קונפליקט, שהוא הנחת היסוד של כל תפיסת עולם פוליטי באשר היא, אלא הגיון של הבנה הדדית ושל סמיכות אינטרסים, בין אם האינטרסים האלה מיוצגים על ידי המוסר, המצפון האישי, או על ידי הכלכלה, השוק החופשי. בניגוד לפעולה הפוליטית, המניחה משבר וקונפליקט, החרם מניח הרמוניה, או לפחות הרמוניה פוטנציאלית, בין בני אדם, ואת היכולת שלהם להשפיע איש על רעהו ללא כפיה או מאבק.

[ניתן לראות זאת במסורת היהודית הגלותית, בה נפוץ מוסד החרם; רק קהילה א-פוליטית לחלוטין, נטולת מנהיגות וכוח כפייה כלשהו, שמקדישה את כל מעינייה להישרדות חומרית וללימוד, יכולה לאמץ באופן רחב מוסד כמו חרם, שלא מפר, או אפילו קורא תיגר על חוקי המדינה והסמכות הריבונית, אלא נשאר כולו ברמת הקהילה הא-פורמלית.]

פרק שני – ההוקעה

התוצאה של אימוץ אסטרטגיה זו היתה ברורה, וצפויה במידה רבה. תוצאותיה היו יכולות להיות חזויות על ידי כל אחד שלמד את ההיסטוריה של השמאל האמריקאי בשנות ה-80, אשר פנה לפוליטיקה של הזהות וחגג אותה, בזמן שבארצות הברית שלט רצף הממשלים הרפובליקנים הארוך ביותר מאז שנות ה-20. התוצאה היתה הסתלקות של השמאל מהבמה הציבורית. השמאל, במובנים רבים הפך נרדף בביתו. הוא החל, יותר מבעבר, להתפס כבוגד, כאנטי-פטריוטי, ככזה המקיים קשר עם גורמים בינלאומיים על מנת להכפיש את שמה של ישראל בניכר (בשיתוף פעולה עם מנסחי דו"ח גולדסטון, למשל). הפורמולה "אנטי-ציוני" נשלפה מהבוידעם של השיח הפוליטי הישראלי, יחד עם מקבילתה האופנתית, "פוסט-ציוני", על מנת לתייג את אנשי השמאל ואת דרכי הפעולה שלהם. למרות אי אלו קולות בשמאל שניסו להתנגד לתוויות אלה (לאחרונה, תנועת השמאל הלאומי, שעליה ידובר עוד בהמשך), נראה כי רוב הפעילים והגופים הפוליטיים מתעלמים מסטיגמה זו, ואפילו מאמצים אותה בחיוב.

בד בבד, חדל השמאל בתקופה זו מלייצג אמירה פוליטית קוהרנטית ובעלת משמעות, והפך יותר ויותר להצהרה תרבותית או אישית, ל"הביטוס"; השמאל הפך ל"ציבור הנאור" ומשם ל"פרט הנאור", נושא של אתיקה אישית מסוימת. לא במקרה חלה בתקופה זה התמקדות בקרב השמאל בנושאים "זהותיים", כגון פמיניזם או זכויות הקהילה הגאה, הרבה יותר מבעבר. בתקופה זו הוסר האבק מעל ססמאות הסיקסטיז כגון "האישי הוא הפוליטי" על מנת להצדיק את ההימלטות מהספירה הציבורי אל נוחיות הספירה הפרטית והדאגה לזכויות הפרט וליכולת שלו לנהל את חייו ללא הפרעה וללא התערבות, באופן א-פוליטי בעליל. ה"סמולני" המתואר במצע תנועת השמאל הלאומי, "שותה האספרסו" ה"אומו הפלצן", היתה תדמית שטופחה לא רק בידי הימין, אלא גם זכתה להסכמה, בין אם בשתיקה ובין אם באמצעות קבלה אירונית (למשל בקמפיין "אשכנזיפטים חיוורים" של ארגון בצלם) על ידי השמאל.

הצעדים המוסדיים המקבילים להוקעה\הימלטות זו מהספירה הציבורית, מיהרו לבוא. הקמת ועדות חקירה לארגוני זכויות האדם, מניעת מימון מגופים ציבוריים המאזכרים את ה"נכבה", הצעת חוק "נאמנות = אזרחות", ולאחרונה, חוק האיסור על קריאה לחרם על התנחלויות – כל אלה היו הדרכים בהם ניסה הרוב הישראלי, באמצעות הייצוג הפרלמנטרי שלו, לדכא את מה שנתפס לדידו כחתרנות מסוכנת, המכרסמת תחת יסודות הריבונות הישראלית עצמה, תוך שיתוף פעולה עם גורמים פלסטינים, ערביים ובינלאומיים. ההתבצרות של השמאל בארגוני החברה האזרחית (נושא גדול מכדי לעסוק בו במסגרת זו, אך קשור לתהליך המתואר כאן), תרמה אף היא לדינמיקה זו.

מיעוט השמאל התנגד כמובן במלוא מאודו לצעדים אלה. מלות הקוד לכך, כאמור, היו רבות: "זכויות", "מרחב ציבורי" ועוד. אבל גבוה מעל כולן התנוססה ה"דמוקרטיה". החוקים הללו הוגדרו כפוגעים בדמוקרטיה ואף כ"אנטי-דמוקרטיים". השמאל, אשר מצא את עצמו משתף פעולה תחת נושא זה עם גורמים פרלמנטריים שונים, מן הגורן ומן היקב, לבש על עצמו את מסיכת "המחנה הדמוקרטי" הנאבק ב"פאשיזם". לא היה עוד אידיאל, עוד נושא משותף להתאחד תחתיו, מאשר הפגיעה באושיות ה"דמוקרטיה". גם מפלגת קדימה, ואפילו חלקים בליכוד (כגון חבר כנסת רובי ריבלין, אשר הוטבל כשמאלן-של-כבוד) היו כשרים לשיתוף פעולה. רוב מאמציו של השמאל, החל מנקודה זו, יופנו למאבק בשם ה"דמוקרטיה" ונגד מהלכים "אנטי-דמוקרטיים"; מרגע זה ואילך, יהיה זה השדה החדש בו נסוב המאבק בין השמאל לימין.

פרק שלישי – ההתמעטות

מה אומרת, אם כן, התווית "אנטי-דמוקרטי"? מהו הדבר אותו מאחדת תפיסת הדמוקרטיה, אותה "דמוקרטיה" שנפגעת תדיר מהחוקים אותם מעביר הימין? ראשית כל ומעל הכל, "אנטי-דמוקרטי" משמעה: הרוב אמר את דברו. העקרון אותו מבקשת תפיסת ה"דמוקרטיה" של השמאל לקעקע, הוא את עקרון שלטון הרוב. המכנה היחיד המשותף השייך לכל הצעדים אותם מכנה השמאל "אנטי דמוקרטיים", הוא, כי הרוב הכריע עליהם. אין באמת קשר בין מדיניות חוץ ניצית, מדינות כלכלית ליברלית, מהלכים הנוגדים את הזכות לחופש ביטוי, ועדות חקירה פרלמנטריות כאלו ואחרות וכו', מאשר בהיותן צעדים שהוחלטו על ידי הרוב, המיוצג בכנסת, המוסד השלטוני הנבחר היחידי אשר מייצג את רוב הציבור.

הנקודה היא בדיוק כזו: מיעוט השמאל לא יכול לדמיין מצב בו יהפוך, או ליתר דיוק יחזור להפוך להיות רוב. השמאל, כמיעוט, דורש לשריין את זכויותיו ככזה, באמצעות כבילת ידי הרוב. אין כל דרך אחרת להבין את מושג הדמוקרטיה בו עושה שימוש השמאל, מעבר לתפיסה זו. מדיניות חוץ מסוימת אינה "אנטי-דמוקרטית", במובן הרגיל של המלה, יותר ממדיניות אחרת, במידה ובשתיהן בחר העם. החלטה לאסור החרמה של התנחלויות, או למעשה כל מוסד או חלק אוכלוסיה אחר, אינה אנטי-דמוקרטית יותר מאשר הגבלה של הזכות לחופש ביטוי מכל טעם אחר, במידה ולטובת שתיהן הכריע הציבור בבחירות. בדיוק שלטון רוב זה הוא מה שנתפס על ידי השמאל כמאיים כל כך; הטיעון השמאלי אינו: המדיניות לא טובה משום שהיא פוגעת בזכויות אדם, בזכויות הפרט, בשוויון האזרחי וכו' וכו', אלא משום שהיא נוגדת את זכויותינו כמיעוט, לקיים את הפרקטיות והטקסים האנתרופולוגיים הנהוגים בקרבנו (כגון חרם על התנחלויות). השמאל, בפשטות, רואה כטבעי וכנצחי את המצב בו הוא מייצג את המיעוט בעוד הימין מייצג את הרוב.

היו ימים בהם המצב היה שונה. היו ימים בהם השמאל ניסה לפנות לציבור הישראלי כולו ולנסות לשכנע אותו באמצעות טיעונים בזכות היציאה מהשטחים, פינוי ההתנחלויות, החלת חוקה שוויונית בישראל, מדיניות כלכלית פרוגרסיבית וכדומה. היו אלה הימים לפני שהשמאל נהפך למיעוט, ואיבד, ככזה, את התקווה שלו להשפיע בצורה כלשהי על החברה הישראלית. כיום, לא ניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לשמאל, יותר מאשר שניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לנטורי קרתא, טיעונים הנועדים לשכנע אדם בריא להפוך לחירש או טיעונים הנועדים לשכנע הטרוסקסואל להפוך להומוסקסואל. למיעוט לא ניתן להצטרף, ניתן רק להכיר בו ולכבד את זכויותיו כמיעוט.

לא מדובר כאן, אפוא, בניתוח בסגנון זה של הטקסט המעניין והחשוב של יותם פלדמן, הרואה את המוביליזציה בעד ה"דמוקרטיה" כנובעת מהצורך של הפעילים המקצועיים (תרתי משמע) לעשות לביתם ולהגן על פרנסתם. לא מדובר כאן גם לא בעקיצה רהוטה, כגון זו של יואב ליפשיץ הרואה בקמפיינים הללו נטיה להסתגרות אנתרופולוגית מסוימת. הניתוח שהצעתי לעיל מדבר על שינוי הפאזה שעבר על השמאל בשנים האחרונות, שהפך מזרם פוליטי משמעותי, אף אם קטן, לקולקטיב המזכיר יותר מיעוט, או קבוצה, במובן הסוציולוגי של המלה, אשר שומרת על השפה והשיח הפוליטי שלה על מנת להגן על עצמה ועל העמדה הסטואית שלה ביחס לציבוריות הישראלית. השדה הלקסיקלי נותר בעינו: זכויות אדם, חופש הפרט, חופש הביטוי ושאר המוטיבים הליברליים שזוהו עם השמאל בעשורים האחרונים, אך השימוש שעושה בהם השמאל נועד להגן על מעמדו כמיעוט, ולא להשפעה על מדיניות או לתפיסת השלטון וההנהגה הפוליטית.

נתזים (γ): חינוך מחדש לאמני מיצג

13 במאי 2011

 

חזית הריאקציה

דיונים ערים, ואפוקליפטיים למדי, במדיה החרדית על המצב אחרי הכרזת המדינה הפלסטינית. על רקע זה, העיתונאי החרדי יצחק הורוויץ מספר ברדיו קול חי כיצד מנהיג הליטאים הרב שך התנגד להקמת ההתנחלות החרדית עמנואל וערים חרדיות נוספות בשטחים. "עכשיו, 25 שנים אחרי רואים שהוא צדק", הוא אומר בהתייחסות למצב שייווצר אחרי הכרזת פלסטין

משקיפים חדי העין מאתר "שער השמים" של עוזי מזרחי הבחינו בעובדה של אחוזתו של בן לאדן נראית כמו מפת ארץ ישראל השלמה. המקום בו נמצא בן לאדן עצמו הוא בדיוק קודש הקודשים בירושלים (אגב – חצר פינוי האשפה מקבילה לטבריה). מכאן הם מסיקים כי "בן לאדן נהרג על המזבח שבבית המקדש ועכשיו תפקידינו להוריד את האריה!!! [פירוש השם אוסמה – המערכת]" (תודה לעידו)

ועוד נבואות: רמח"ל פירש שמשיח בן יוסף נהרג אחרי חצות היום ביום הששי. האם מאיר כהנא הוא משיח בן יוסף?

וחשד שאלילים – ביניהם האפיפיור, דגון ואיזיס – הוטמעו במסווה בשטרות כסף ישראליים

המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, מדבר בשבחי הגנה על איכות הסביבה, ומבטא את השקפותיו גם בנושאי אמנות עכשווית

ליכודניק, האתר של המפלגה של המדינה, בוחר את איש השנה של ליכודניק בהצבעה פתוחה. כל אחד יכול להשפיע. אפשר למשל להציע את גמאל זחלקה

לגמרי לא לצמחונים: הגר"פ גוטפרב, 'מגיד שיעור' בבית הכנסת "זכרון משה", החליט להסביר לתלמידיו באופן מעשי את דיני השחיטה. מול מאות צופים, הוא שחט כבש מעל הבמה. צלם "חדרי חרדים" תיעד את החיזיון מעורר הפלצות

איש עף / איתי רון-גלבוע

ועוד נתזים:

פעם האמנו שהתמזגות של ישראל עם מצרים היא רעיון מעניין אבל דמיוני. מאז שהתפרסם הפוסט בעניין, מתברר שזאת אופציה הרבה יותר רצינית ממה שחשבנו. שני הדים מפתיעים מן העבר מבססים את האופציה של איחוד פלסטינו-ישראלו-מצרי:
בכתב העת Near Eastern Archaeology התפרסם מאמר מעניין ושמו "Egyptian in Jaffa" המתאר את ההוויה הפרעונית ביפו של התקופה הכנענית. ממצאים שהתגלו ליד נמל יפו ופורסמו על ידי צוותו של הארכיאולוג ארון ברק מ-UCLA מצביעים על כך שבתקופה זו חיו ביפו בעיקר מצרים, או אליטה כנענית שאימצה לחלוטין את תרבות מצרים. הם גם חושפים את חיי המותרות המצריים בעיר
מאמר של הסוציולוג הפלסטיני סלים תמרי  ב-Jerusalem Quarterly עוסק ביומן יחיד במינו מ-1915, שנכתב על ידי חייל ג'ובניק פלסטיני בצבא העות'מאני, שהיה אינטלקטואל קוסמופוליט ופציפיסט. היומן המעניין כשלעצמו הוחרם מבית משפחה פלסטינית ב-48' ונמצא על ידי אביגיל יעקובסון. מהיומן עולה שאצל הכותב ובסביבתו האינטלקטואלית האל-קודסית, האופציה הפוליטית העיקרית שעמדה על הפרק אחרי המלחמה היתה איחוד של פלסטין עם מצרים – ולא עם סוריה כמו שבדרך כלל חושבים (תודה לאלי).
ובהזדמנות זו, תודה לבלוג המצרי "כה אמר כהן" שתרגם לערבית את פוסט "החיים בקולוניה מצרית". ותודה גם לבלוג השמאלי הישראלו-אמריקנו-רוסי "למרחב" שהפנה לפוסט אחר. כמו שאמרו במזרח גרמניה:  Wir sind Überall

מאמר מעניין ולא שטחי על הכניסה המוגברת של מתודולוגיות ביולוגיסטיות-אבולוציוניות לחקר הספרות (תודה לעמיעל)

כאן בנתזים אנחנו לא מרבים להפנות לבלוגים בעברית מתוך הנחה שקל להגיע אליהם. ובכל זאת, הנה המלצה על הפוסט "מחשבות של מלש'ב שחור" מתוך הבלוג המאוד מומלץ Young Ethiopian Students

קלאוס הופמן נזכר להציג לקוראי ה-Middle Eastern Studies את האידיאולוגיה הכנענית, ובוחן את הרלוונטיות שלה לפיתרון המדינה האחת. הוא מתבסס בעיקר על ציטוטים של מירון בנבנישתי – שמוצג בתור הניאו-כנעני המשמעותי ביותר במחנה זה, וכן על ציטוטים מכתבתו מרעידת הסיפים של נועם שיזף על חזון המדינה האחת של הימין

מאמר די אינטליגנטי על גילויים של אנטישמיות בתנועת האנטי-גלובליזציה ומקורותיהם הרעיוניים

הבלוג של דניס קופר על התבגרות מינית הומולסבית בעידן משחקי המחשב – כולל צילומי מסך סקסיים מ-Sims 3

שערוריית סירוס במדינת המחוז אוטאר פראדש שבהודו: קבוצת סריסים שהעסיקה מתופף סירסה אותו ללא הסכמתו, כנראה כדי להפוך אותו לחבר מן המניין בקבוצה

China Global Times מדווח על עונשו של אמן המיצג הסיני צ'נג לי, שנידון לשנת עבודת פרך במחנה חינוך מחדש בעוון מין פומבי עם בת זוגו במסגרת עבודת האמנות  "Art Whore". אמנים נקראים להביע תמיכה

ניתוח מדאיג של פיטר תיל, ממייסדי PayPal, על פיה אמריקה נמצאת כבר עכשיו בבועה כלכלית חדשה, הפעם בועת ההשכלה הגבוהה. לטענתו, האמריקאים חושבים שהשכלה היא ההשקעה הטובה ביותר כדי להבטיח את עתידם, ההלוואת פורחות ומחירי האוניברסיטאות גואים, אבל למעשה לימודים אקדמיים מכל סוג הם כבר הרבה פחות נחוצים בכלכלה הממשית (תודה לגור)

השפעת היגיון ה-SEO על התרבות והפוליטיקה

Rue89 מנסים להחזיר את אלבר קאמי לאופנה [הוא מתישהו היה לא באופנה? – המערכת]: לטענתם, כאשר סארטר שיבח את הסובייטים, קאמי בישר, ב"אדם המורד", את המהפכות בצפון אפריקה

התיאולוג ההומו דוד ברגר מתראיין על יציאתו מהארון, בעקבות הצהרה הומופובית של הבישוף מאסן. לטענתו בכנסייה הקתולית מתרחש בשנים האחרונות backlash הומופובי

ריאיון עם שרי הייט, מחברת "דו"ח הייט" המפורסם על האורגזמה הנשית

מחירי המקלטים האטומיים זינקו – אבל אפוקליפטיק פוסט מציג כמה עסקאות משתלמות של מקומות מפלט חמימים ונעימים באיים הבריטיים, החל מ-15 אלף דולר

מחקר דמוגרפי: בארה"ב יש 9 מיליון הומואים

 

אנחנו לא לבד

7 בספטמבר 2010

אסף אורון

הסערה הציבורית סביב ההיכל באריאל גלשה לכיוון נוח ומוכר לעייפה: "הבועה הצפונבונית נגד המתנחלים." נעים להמשיך מלחמות תרבות חסרות שחר, ויש לי עוד כמה להציע אם אנחנו כבר בקטע ("ווזווזים נגד צ'חצ'חים", "דוסים נגד אוכלי שפנים" ואפילו "סחים נגד היפסטרים") – אבל זה לא הסיפור העיקרי כאן.

כדאי יותר להתעמק בתגובתם הנזעמת של שרים וחברי כנסת מן הימין, בנוסח "אריאל היא ישוב ישראלי נורמטיבי". מבחינה אובייקטיבית טהורה הם טועים: אריאל מעולם לא סופחה לישראל. כמו כל ההתנחלויות, אריאל היא "אי" אזרחי מרופד היטב שמדינת ישראל הקימה באזור מחוץ לגבולותיה, כשעל תושבי האזור החיים סביב ה"אי" ומשתייכים לעם אחר היא ממשיכה להשליט דיקטטורה צבאית. לא זו בלבד שהתושבים סביב ה"אי" ששמו אריאל אינם אזרחי ישראל; החל מ-2002 נחסמה בפניהם כל דרך לקבל תושבות ישראלית, אפילו אם הם נשואים לאזרחית ישראלית.

מבחינת האינטרס הפוליטי הצר תגובת מנהיגי הימין היא שיא האיוולת – כי היא מפנה את תשומת הלב דווקא אל מה שממשלות ישראל לדורותיהן מנסות להסתיר. אם אריאל היא אכן ישוב ישראלי נורמטיבי, אז ברור שישראל הנורמטיבית אינה דמוקרטיה. איזו דמוקרטיה בנוייה מ"איים" מיוחסים בלב אוקיינוסים של דיכוי? ואם אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי, מדוע אנו משקיעים מזה 43 שנה את מיטב משאבינו בטיפוח ונירמול "איים" חוץ-טריטוריאליים כאלה? הרי רוב עם ישראל נטש את האמונה המשיחית בארץ ישראל השלמה.

האמת ששתי האפשרויות נכונות. עם כל הכבוד לאנשי התיאטרון המורדים, הגעתו של תיאטרון הבימה לאריאל – חגיגה אשר, ייאמר לזכותם, הם כבר הצליחו לקלקל – היא רק הדובדבן שבקצפת על עוגת הנורמליזציה של מפעל ההתנחלויות, עוגה שנאפתה כבר מזמן. בניגוד לישי גולן ושות', עובדי הגופים הבאים אפילו לא מיצמצו כשנדרש מהם להתייחס לאריאל כאל ישוב ישראלי נורמטיבי: חברת החשמל, בזק, מקורות, אגד, דן, רשות הגנים הלאומיים, קופות החולים, רשתות השיווק, סטימצקי, וכו' וכו'. עולה על כולנה ה"חברה להגנת הטבע", אותו גוף ענוג וירוק. מיד אחרי 1967, בתקופה בה מפעל ההתנחלויות עוד היה חלום רטוב של קומץ משוגעים לדבר, אותם אוהבי-טבע הזדרזו להקים התנחלויות ומאחזים בשטחים תחת הכותרת המלבבת "בית ספר שדה". בהתחשב בנטייה הישראלית לראות את המציאות דרך מלחמות תרבות מפוברקות (ראו לעיל), הלבשת ההתנחלויות בכסות חילונית לבנבנה ורומנטית בעזרת "בתי ספר שדה" הופכת את החברה להגנת הטבע לגוף החוץ-ממשלתי שתרם יותר מכל לנורמליזציה החברתית של ההתנחלויות. לסיכום, מבחינה חברתית ותודעתית אריאל 2010 היא דווקא כן ישוב ישראלי נורמטיבי. מה שאומר שישראל 2010 אינה דמוקרטיה, אפילו לא בערך.

אבל גם האפשרות השנייה נכונה! אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי. היא אינה שוכנת בתוך גבולות המדינה, והפרוייקט שהיא אחת מספינות הדגל שלו לא הוכר בידי אף ממשלה בעולם. אפילו ארה"ב שבעצם עוזרת לממן את ההתנחלויות בעקיפין, מתנערת מהן באופן רשמי. מכאן שבבולמוס הנורמליזציה של ההתנחלויות הפכה ישראל את עצמה למדינה לא נורמטיבית. הממשלה אולי הצליחה לעבוד על רוב אזרחי ישראל, אבל שאר העולם כבר מתחיל להבין את הישרא-בלוף ולעשות משהו בנדון. ככל ששרינו יכריזו בגרון ניחר שאריאל היא "ישוב נורמטיבי" ויתעללו בעולם התיאטרון הסורר, כך הם מספקים עוד תחמושת משובחת למארגני החרמות למיניהם, ולטענה כי צריך להחרים את "ישראל הנורמטיבית" כולה – ובמיוחד את מוסדות התרבות שלה – ולא רק את ההתנחלויות.

רדיו טלסקופ של אוניברסיטת קיימברידג'. Is there anybody out there?

אבל אם כאמור הסיסמאות של ארץ ישראל השלמה איבדו את קסמן מזמן, ורוב תושבי השפלה לא ביקרו אפילו בירושלים כבר 20 שנה, אז למה כל-כך קל לגייס את כולנו לשותפות בעסק מועד-לפורענות זה? למה אנחנו מעוללים את זה לעצמנו ולפלסטינים? הרי צריך לנדוד למחוזות ספרות הפנטסיה כדי למצוא מקבילות לפרוייקט הלאומי הראשי שלנו מאז 1967. למשל תמונתו של דוריאן גריי, או ניסיונותיו המעוותים של לורד וולדמורט להשיג חיי אלמוות דרך השחתה פיזית של נשמתו.

את התשובה נתן בלי משים אלוף בן, שסיים כך את תיאור ימיו כסוהר צבאי בלבנון:

"אבל לקח אחד למדנו: בלי קשר לפוליטיקה, עדיף להיות השובה ולא השבוי…. לשמור על העציר ואחר כך ללכת לחדר האוכל, ולא לסעוד בכריעה עם ידיים כפותות באולם מסריח."

הסוד מאחורי הישרדותם המפליאה של הכיבוש וההתנחלויות הוא השכנוע הפנימי העמוק של רוב הישראלים שזה או אנחנו או הם. שבארץ יהיו תמיד רק עריצים ונתינים במקרה הטוב, משמידים וקורבנות במקרה הרע. מן הסתם זו תפיסת עולם אנטי-דמוקרטית, תפיסה הנשענת פחות על ראיות בשטח או לקחים היסטוריים – ויותר על אוסף הטראומות שצברנו במהלך הדורות. מבחינה נפשית, עבור רובנו הפלסטינים הם רק החולייה הנוכחית בשרשרת נצחית של צוררים, מפרעה ועד היטלר.

בעצם, הבחירה של אלוף בן "ללמוד" לקח מסוים מחוויית הסוהרות על אנשים שאין לו מושג מה פשעם מלבד השתייכותם לעם היריב – היא דווקא מעשה פוליטי מובהק, ההיפך הגמור מ"בלי קשר לפוליטיקה". בן תוכנת אל המסקנה שלו, כמו כולנו, מתוך אמונת האין-ברירה, אמונה השולטת בנו במעגלים של הצדקה-עצמית המובילים לאבסורד. אנחנו חושדים מיידית בכל ערבי ובמיוחד בכל פלסטיני, משום שקופת השרצים של המעשים שעוללנו לעמו היא כה כבדה שהוא צריך להיות קדוש כדי לא לזמום משהו נגדנו. משום כך צריך להמשיך ולגרום לו עוד ועוד עוולות; פשוט "אין ברירה", זה עניין של פיקוח נפש.

כך למשל משפחה פלסטינית שמי מבניה נהרג בידי חיילים או מתנחלים, הופכת אוטומטית ל"מנועה". הם יסורבו כניסה לארץ ותנועתם בתוך השטחים תוגבל מאוד – גם אם אין למשפחה עבר "בטחוני". עצמו את העיניים ודמיינו שזה קורה בארץ אחרת: מישהו נרצח או נהרג בשגגה, ואם הוא שייך לקבוצה לאומית מסוימת זוכים קרוביו למאסר עולם אוטומטי ללא משפט. "דמוקרטיה"? "אין ברירה"? "ביטחון"? עריצות וטירוף! עכשיו תחזירו את שמות הקוד המזהים ("פלסטיני, ישראלי") ופתאום זה נראה לנו טבעי ומוצדק ודמוקרטי ונורמטיבי ומאוד-מאוד בטחוני.

(תודה לבלוגר heathlander שהאיר את עיני בנדון)

אבל עם כל הכבוד לטראומות ולתסביכים שלנו, יש עוד שחקנים בהצגה הזו.

אלוף בן שכח לציין שקו ישר מוביל ממסע ההרג וההרס של אריק שרון בלבנון, בו היה בורג פעוט – אל הקמת ארגון החיזבאללה. גם המצרים לא השלימו עם השפלתם הבינלאומית כעם של יחפנים המשליכים נעליהם במדבר, ותוך שש שנים מתבוסת 1967 החזירו לנו כגמולנו. אפילו התופעה האיומה של פיגועי התאבדות פלסטינים בישראל התפתחה בראש ובראשונה כתגובה אלרגית לחצי יובל שנות כיבוש. העיקרון פשוט להפליא: אם מביאים את הזולת למצב בלתי נסבל מבחינתו, הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיגבה מאיתנו איזשהו מחיר, ככל שיכולתו משגת. ה"אין ברירה" הביטחוניסטי גורם לנו להתמקד בטיפול בסימפטומים של כל תופעה באופן שמחריף את בעיית היסוד עצמה, וחוזר אלינו כבומרנג עם סימפטומים גרועים בהרבה.

יתר על כן, דווקא עצימת העיניים ומילוי תפקיד הסוהר בכל מצב ובכל מחיר כי "זה עדיף על ההיפך", חושפים את החפ"ש הישראלי עצמו להפתעות לא נעימות ברמה האישית. מאז 1982 ועד היום נופלים ישראלים בשבי מיליציות לבנוניות שונות, ולא תמיד משתדלות הרשויות לשחרר אותם. גם השבוי של המדינה – גלעד שליט – הוא קורבן של החלטתנו להפוך מכובשי עזה לסוהריה במקום לשחרר אותה לחופשי, ושל התעקשותנו להחזיק ברבבת אסירים פלסטינים שהורשעו בהליכים מפוקפקים.

בקיצור, חושבים שזכותנו להמשיך לשלוט בפלסטינים, לשדוד את אדמותיהם ולנרמל את השוד, פשוט כי אנחנו טובים וחזקים מהם? חושבים שזכותנו לקבוע את גבולותינו באופן חד-צדדי, וגם לחרוג מהם בזמן ובמקום הנראים לנו? תגידו זאת בגלוי. מספיק להתחבא מאחורי התרמית העצמית של "אין ברירה", כי יש ברירה.

אם רוצים שההצגה שלנו תיגמר טוב – כדאי שנבין סוף-סוף שאנחנו לא נמצאים בה לבד, ובטח שאנחנו לא כותבים לבדנו את סופה.

ברכט באריאל

25 באוגוסט 2010

1.

קראתי הבוקר שתיאטרון הקאמרי יתחיל להציג בהיכל התרבות אריאל. גם הבימה ותיאטרון באר שבע. בין ההצגות שיועלו בקרוב בבירת השומרון: מעגל הגיר הקווקזי של ברכט.

כמה, כמה, כמה. כמה פרוורטית הבורגנות הישראלית תצליח להיות? לאיזו רמה של גיחוך ושפלות עוד יגיעו אדריכלי התרבות כאן? כבר שנים, משמשת התווית "תרבות" להלבנת הבריונות והאלימות של האליטה הישראלית. כבר התרגלנו לרוצחים שמדברים על רוחניות. לסוחרי נשק שמנגנים בפסנתר. לתחנות רדיו צבאיות שמנגנות מוסיקת מחאה. זה הרי הטריק – אם אנחנו כל כך יפים וליברלים, אף אחד (?) לא יעז להגיד שאנחנו סתם מחנה צבאי שנשלט על ידי חבורת אנסים פושעי מלחמה. אבל לגייס את ברכט כדי להכשיר את גזל הקרקעות ואת הפרויקט הקולוניאלי של רון נחמן?

במקרה, הלכתי בדיוק לפני שבוע ל"מעגל הגיר הקווקזי". שנים לא הייתי בהצגה של הקאמרי, ונראה לי שעכשיו אמנע מזה לעוד איזה עשור וחצי. זאת הצגה ממש גועלית. אציין מהתחלה: יותר משמדובר בפשע אמנותי, ההצגה הזאת היא פשע פוליטי. וזאת הסיבה: כדי להציג את ברכט בישראל 2010, הבמאי אודי בן משה פשוט קרע את המחזה של ברכט וחירבן עליו.

ההצגה נפתחת בשיר מטומטם שמלותיו הן "ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט". מהביקורת התמוהה של מיכאל הנדלזלץ על ההצגה התברר לי שאודי בן משה מכניס שירים כאלה לכל הקלאסיקות שהוא מביים. לשירים האלה יש פונקציה ברורה. הם באים להעביר מסר כזה: "הו בורגנים ישראלים, זה ממש מעורר הערצה שלמרות הקשיים הרבים של קיומכם, והמעמסה היומיומית של התמודדות עם ערבים מתים, מזרחים חיים ועוזרי בית סודאנים, אתם מוצאים עדיין זמן לתרבות גבוהה, תובענית וביקורתית. אנו מעריצים אתכם על כך, ולכן החלטנו לספק לכם כמה דקות של התענגות טהורה על עצם העובדה שאתם שייכים למערב הנאור, וצופים במחזה של ברטולט ברכט. כדי שלא תשכחו את השם כשתחזרו מחר למקום עבודתם בכור האטומי או בתעשיית הנשק, אנו דואגים גם לשנן לכם את מה שאתם רואים: ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט".

הלאה. את הפרולוג, עם הוויכוח בין קולחוז רוזה לוקסמבורג לקולחוז גלינסק, הבמאי פשוט טאטא החוצה. כי למה לאתגר את האשכנזיות הישראלית, שגם ככה סובלת במזרח התיכון, עם מלים כמו קולחוז? שלא לדבר על הסכנה שאידה נודל או נתן שרנסקי יושבים בטעות בקהל, ועוד עלולים לטעון שרגשותיהם נפגעו. במקום זה, הוא דחף מונולוג אינפנטילי של בראבא על "המצב" ("המצב" הוא כבר שנים הביטוי שבאמצעותו מרפררים בישראל לפוליטיקה בלי להגיד שום דבר פוליטי), עם קריצות של "אקטואליה" שעוררו רעמי צחוק בקרב הצופים של רביב דרוקר ומוטי קירשנבאום.

החלק הראשון של ההצגה הוא דווקא די נחמד, עם נטע גרטי ששרה באופן מצודד ולרגעים מרגש לפי לחנים של קרן פלס. אבל השערורייה מגיעה לשיאה בחלק השני, עם כניסתו של בראבא בתפקיד אצדק. גם כאן, בראבא פשוט לא אומר את הטקסט. במקום זה, הוא נותן לקהל מופע סטנד אפ נורא ואיום מהשאריות של מערכוני יאצק שנותרו על רצפת חדר העריכה. זה מחריד, לא בגלל חוסר נאמנות למחזה, אלא כי הבירבור הבלתי נסבל הזה נועד פשוט להעלים ולבלוע את המחזה עד שלא נותר ממנו זכר, מלבד כמובן התווית "מחזה של ברכט".

עכשיו, אל תדברו איתי על ניכור, או על זה שברכט דווקא היה מרוצה שהופכים את המחזה שלו למשהו אקטואלי. בולשיט. כל הקרקס הוולגרי הזה נועד בדיוק לאפשר להציג משהו שנושא את הכותרת "מחזה של ברכט" בחברה הבהמית של ישראל העכשווית, ולהשאיר את הצופים עם חיוך זחוח על הפנים.

היום התברר שיש לכל זה מטרה עוד יותר בזויה: לבשל מחדש את ברכט כך שאפשר יהיה להציג אותו באריאל, בלי שמישהו ירגיש שמשהו כאן מוזר, ובלי שתתעורר שום מחשבה ביקורתית מינימלית. כי במצב שאליו הביאו אותו בן משה ובראבא, המחזה הזה באמת לא שונה בהרבה מנאום של רון נחמן.

מה שהקאמרי עושה הוא הזנייה ברוטאלית ואלימה של התרבות – הרבה יותר גרועה מכל תוכנית ריאליטי בערוץ 2. רק על זה, ראוי להעיף את הקאמרי בבעיטה מכל ארגון תרבות בינלאומי.

 

 2.

מסוכן להיות מדריך מוזיאונים בישראל. לפני כמה שנים, באתי לאיזו תערוכה של אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב. נבלעתי בתוך קבוצה של פנסיונרים, שנראו כמו ותיקי מערכת הביטחון שיצאו לתרבות יום א'. הדריכה אותם מדריכה מרשימה למדי שבאמת התאמצה לחבב עליהם את העבודות. אבל ממיצב אחד למשנהו, התחיל להישמע בקבוצה מלמול של התמרמרות.

ההתפרצות הגיעה כשהם נעמדו בחצי גורן מול איזה צילום, נדמה לי של אשה טרנסג'נדרית פצועה בעירום חלקי. המדריכה אמרה משהו על עבודה מאתגרת, וזה היה האות למרד של ממש. "מאתגרת? זאת ד-ג-נ-ר-א-צ-י-ה!", שאג אחד מחברי הקבוצה. האחרים הצטרפו, וכמעט הרגו את המדריכה (את המצולמת הם לא יכלו להרוג, למרבה המזל).

בהתחשב במצב זה, תפקידם של המדריכים הוא לעזור למבקרים לבלוע ברכּוּת את העבודות שהם הואילו בטובם לבוא ולראות. באופן זה, האשכנזים מאשררים את אשכנזיותם (הם צרכו תרבות) והמדריכים נשארים בחיים. אבל לפעמים, התוצאה היא מעט מגוחכת. למשל, כשמדריכה במוזיאון עין חרוד לאמנות מציגה לקבוצה עבודה, נדמה לי של גרבוז, שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון ומתייחסת לדמותו של אריק שרון. בנימה רבת משמעות, היא אומרת לקהל: "וכמו שאתם רואים, מי שמופיע מתחת לטקסט הוא אריק שרון".

שתיקה. אריק שרון? תזכירי לנו מה הבעיה עם אריק שרון? הרי כולנו הצבענו לו – אם לא ב-2001 אז ב-2003, ואם לא –  אז תכננו להצביע לו ב-2006.

השבוע, הלכתי לתערוכת המחאה "איווט" בגלריית המדרשה ברחוב דיזנגוף, שעוסקת כידוע בדמותו של שר החוץ ליברמן. לא אתייחס כאן לעבודות, אלא לדינמיקה שנוצרה בחלל הגלריה עם כניסתה של קבוצת חובבי אמנות שהגיעה כנראה במסגרת סיור גלריות מאורגן. גם להם היתה מדריכה חביבה, והרשיתי לעצמי לרשום כמה קטעים מתוך הדיאלוג בינה לבין המשתתפים:

"כמו שאתם רואים זה מאוד חריף, אבל שימו לב שאין בתערוכה עידוד לרצח. זה לא כמו מה שהיה לפני רצח רבין"

"תראו את בחירת הצבעים. לגרבוז אין מתחרים בנוגע למשחקי מלים"

"אנחנו חיים במדינה שקשה מאוד לחיות בה"

"מי מתלהב מכוח? הטיפש, הברווז"

"האוצרת של התערוכה התראיינה ללונדון וקירשנבאום. הם ניסו לאתגר אותה, למרות שהם כמובן חושבים בדיוק כמוה"

"אתם יודעים, מוסוליני היה פאשיסט נוראי"

"לי באופן אישי יש נטיות שמאלניות מאוד קיצוניות. אני משתדלת למתן אותן"

 

והנה כמה מהתגובות של חברי הקבוצה:

"אני בטוח שאף אחד בקבוצה הזאת לא הצביע לליברמן" (כולם מהנהנים ומביטים בחשדנות ימינה ושמאלה)

"לפני שבאתי לתערוכה הרגשתי שהאיש הזה מקומם אותי. עכשיו התערוכה מקוממת אותי יותר"

"בתערוכה הזאת יש אלמנטים פאצ'יסטים. פאצ'יזם יש גם בשמאל"

"הציבור שבא לתערוכות בארץ הוא ציבור מאוד מיוחד"

"אני לא חושב שיש כאן בקבוצה מישהו שהצביע לליברמן"

"זה מאוד מקומם"

כל זה עורר בי מחשבה מסוימת. מקובל לומר שהאמנות הקונספטואלית וזרמים שבאו בעקבותיה הפכו את היצירה האמנותית לצמודת טקסט, פוליטיקה ותיאוריה. כל זה יפה, הבעיה היא שרבים מצרכני האמנות לא כל כך מכירים את התיאוריה. מכיוון שאיננו חיים בקולחוז, ואין שום רשות שמעבירה אינדוקטרינציה באמנות מהפכנית, את הפיגום התיאורטי מחליפים מדריכים מבולבלים, שבאמת מופקרים לנפשם מול קהל עוין.

הצעתי היא: אם אמנים רוצים לעשות אמנות מחאה, אולי כדאי שהם יארגנו משמרות ליד היצירות, ויסבירו למבקרים על מה הם מוחים, למה ואיך. אבל שיבואו עם שכפ"צ. מדובר בישראל, זה מקום מסוכן.

התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית

13 באוגוסט 2010

1.

החזרה שלי מהודו היתה משמחת אך גם מעוררת בחילה במיוחד. לא רק בגלל הווירוס האלים שתקף את מערכת העיכול שלי, בעודי תלוי בין שמיים לארץ, אלא גם בגלל החברה המפוקפקת שהקיפה אותי בזמן ההפסקה הארוכה בעמאן.

הם היו שלושה, בני ארבעים בערך. אחד בסנדלי שורש, שני בחולצה גזורה. השלישי היה שונה קצת, מעין סחי עם נגיעות היפסטריות. ואכן, מסתבר, הוא “ירד לנגב מתל אביב”. בא לעשות יין בחוות בודדים שהקים. “יין מעולה", הם מספרים. בשלב כלשהו השיחה הגיעה לשמואל ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב. “יש לו אינטגריטי. הוא צנוע, לא משחק איתך משחקים". וגם: “ריפמן מזמבר את הבני דודים". המסונדל היה נלהב במיוחד, במיטב עולם הדימויים הכפרי: “צריך לטפח אותו, לדשן אותו. הוא מראה להם מאיפה הדג משתין. גם את פיני בדש. ועכשיו גם ישראל חסון". לזכותו (לא) ייאמר שהוא אוהב לאכול עם הפועלים הבדואים שלו: “שמע, שולחן הם יודעים לפתוח".

רצתי (שוב) לשירותים.

לראשונה בחיי חזרתי אל הארץ השלמה מצד מזרח. במקום ים ועזריאלי ראיתי את גאון הירדן, והמדבר הרחב, ואת ראמאללה (או שכם?), והתנחלויות מבוצרות בפסגות ההרים. ואז, אחרי שנחתתי, שמעתי על השמדת הכפר הבדואי אלעראקיב. בינתיים השמידו אותו עוד פעמיים.

2.

באתר המועצה האזורית רמת הנגב יש רשימה של חוות בודדים, עם לינקים לאתרי האינטרנט שלהם. קריאה חטופה מגלה תבנית דומה: לרוב מדובר בזוג, גבר ואישה, שנפגשו באחת החוויות המכוננות של "ישראל היפה" – תנועת הנוער, היאחזות הנח"ל בסיני (או סתם בסיני), איזה בית ספר שדה, טיול לאוסטרליה. הם ישראלים יפים, לא מכוערים, לא מתנחלים חלילה, "משלנו", בקיצור – כל מה שהשמאלמרכז הנוסטלגי מתגעגע אליו, מה שהיה פה לכאורה לפני 67 (והיות שרובם נולדו לא הרבה לפני 67, זה מעלה את החשד שהנוסטלגיה היא מנגנון לסימון גבולות חברתיים כאן ועכשיו).

הם למדו לאהוב את המדבר, "לא לאלף אותו”, הם עשו ילדים, ואז הם החליטו "להגשים חלום”. למרבה המזל הנגב ריק – לא משנה אם זה "ואדי נסתר" או גבעה הצופה על "נוף הרים קסום". אבל הוא לא תמיד היה ריק: יש בו "שרידים מתקופת הברונזה התיכונה", "טרסות עתיקות" או "חווה נבטית". והמתיישבים מתחייבים כמובן לשמר את ה"מורשת”, תחת "שמיים זרועי כוכבים".

מפריחים את השממה

קחו למשל את בני הזוג חנה ואיל יזרעאל. שנים של טיולים בשבילי הנגב ובמדבריות סיני, אוסטרליה ומרוקו "יצרו את הפנטזיה", וב-1998 הם הקימו את חוות כרמי עבדת. איל, ששירת בצנחנים, הספיק לפתח את תוכנית הלימודים "קצין שומר טבע", ואילו חנה, מחברת הספר "צב לא מצחצח שניים”, עוסקת בהנחיית קבוצות ולומדת "תראפיה בציור אנתרופוסופי". בחווה הם מקפידים לא להעסיק עובדים זרים אלא רק "ישראלים בוגרי שירות צבאי מלא". לזכותה של משפחת יזרעאל ייאמר אולי שהם היחידים שטורחים להזכיר את "השכנים הבדואים", ומציינים אגבית שהם "שותפים לעבודות הזמירה והבציר".

3.

אני כותב את הפוסט הזה כדי להגיד דבר פשוט, שמרגיש לי כמעט מובן מאליו: אני לא מתכוון לשתות את היין המורעל של חנה ואיל יזרעאל, ולא את הגבינות המסריחות של חוות קורנמל (או: “אינטרפטציות אישיות לגבינות צרפתיות מוכרות"). “שמני הריפוי העדינים" של חוות אורלייה מגעילים אותי, וכך גם "הבקתה האפריקאית המפנקת" של חוות זית המדבר. מעתה אתנהל בחשדנות גם מול קיבוצי רמת הנגב (רביבים למשל, או שדה בוקר), בהם נבחר ריפמן ברוב סוחף של 92%, למרות שהוא אוהב להצהיר שהלוואי שבנגב לא היו בדואים.

ב-2003 קבעה הממשלה כי "התיישבות יחידים היא אמצעי לשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל", ואילו ביולי האחרון החזון הזה זכה להשלמה. עשרות חוות בודדים הוכשרו בחוק שיזמו הח"כים ישראל חסון ושלמה מולא, למרות שרבים מהמבנים והצימרים הוקמו בניגוד להליכי תכנון מקובלים (אך עם סיוע שקט של הרשויות). בוועדת הכלכלה של הכנסת, מספר ארז צפדיה, התפתלו עד שמצאו את הניסוח הנכון, זה שיכשיר את חוות הבודדים אבל יאפשר למדינה להמשיך להתנכל לכפרים בדואים לא מוכרים, ולעתים אף להשמיד אותם לחלוטין, כמו באלעראקיב.

הצימר של הזוג יזרעאל. לחיות עם המדבר, לא לאלף אותו

חוות הבודדים הן סמל חי ורוטט להיעלמות הקו הירוק ולזליגת מדיניות האפרטהייד משטחי 67 ל"שטח ישראל". גם בצד הזה של הקו הירוק מתנהל טיהור אתני איטי – שעלול להסלים אם תגבר הסכנה המדומה – וגם בו מוקמות התנחלויות.

זה ביטוי נוסף למציאות הדו לאומית בין הים לנהר, לעובדה שישראל היא כבר, דה פקטו, מדינה דו לאומית. החזון הפוליטי המתבקש הוא להפוך אותה ממדינת אפרטהייד דו לאומית למדינה דו לאומית דמוקרטית.

אבל היות שהתגשמות החזון עדיין רחוקה, יש כמה משימות פוליטיות דחופות יותר. כמי שתומך בחרם סלקטיבי על מוסדות ועסקים ישראליים – במאמץ לסיים את המציאות הבלתי נסבלת הזו אני לא רואה שום סיבה שהקריטריון היחיד לסלקציה יהיה הקו הירוק. את חוות הבודדים, שיכונו מעתה "התנחלויות רמת הנגב" – אני מתכוון להחרים, וכך, למשל, גם כל ישוב בגליל שיוסיף סייג לתקנון שלו בניסיון למנוע מערבים לגור בו.

יכולים לשאול אותי: מן הסתם חלק מתושבי מצפה אביב שבמשגב לא תמכו בשינוי התקנון לפיו רק נאמני "החזון הציוני" יוכלו להתקבל ליישוב. למה להחרים את הצימר שלהם? ותשובתי: טוב לדעת. אם משפחה מסוימת במצפה אינה תומכת בכך אז שתטרח להצהיר על זה, לפחות לרמוז לזה, באתר האינטרנט שלהם. כך יחולל החרם הסלקטיבי שינוי מבורך: פוליטיזציה של שיח התיירות המתפייט – אחד המנגנונים הבולטים להדחקת הנוכחות הערבית בגליל ובנגב. אולי יום יבוא ואפילו נירה רוסו תטרח לציין אם ארוחת הבוקר הנפלאה שסעדה במשגב הוכנה ביישוב ציוני טהור (או מטוהר).

חרם סלקטיבי, בניגוד לחרם כולל, הוא הזמנה לשיחה פוליטית, לא השתקה שלה – אבל רק אם הסלקטיביות שלו דינאמית וגמישה, ואינה מתנהלת לאור קריטריונים קשיחים שאבד עליהם הקלח. אני יכול להעלות על הדעת סיטואציה שבה לא אחרים עסק בהתנחלות "אמיתית", בשטחים, אם בעליו יפגינו גישה דמוקרטית לשכנים שלהם וישתפו אותם בבעלות ובהנהלה של העסק, לא רק כשואבי מים (ואולי יש ניצנים כאלה). כל עוד אני לא מחרים מישהו בגלל מהותו כמו הרוח הנושבת מהקריאה לחרם כולל אלא בגלל תכונות או פעולות מסוימות שהוא יכול לשנות, אז יש על מה לדבר.

ריפמן. מזמבר את כולנו

השאלה המתבקשת הבאה מתייחסת אליי: למה לא להחרים אותי? להם יש את ריפמן, לי יש את ברקת, ואפילו חולדאי הוא לא מציאה כזאת גדולה. אם הוא כזה ליברל אז זה רק מפני שהוא אינו נדרש להתמודד עם ה"אתגרים" בנגב ובמזרח ירושלים. והרי יש אנשים שכבר מחרימים אותי, או לפחות יחרימו את היין שאייצר ביקב בוטיק שלי, אפילו אם אקים אותו בכיכר רבין. בביקורים בחו"ל קרה לי הרבה שחשתי עוינות מאנשים בשל עצם היותי ישראלי.

ותשובתי: אדרבא. בואו נדבר על זה. אם אני מוחרם בשל עצם העובדה שאני חי כאן, או מפני שאני לא מצטער שסבא וסבתא שלי באו לכאן, אז השיחה תיגמר מאוד מהר. אבל אם יש משהו שאני יכול לעשות בנדון – או לא לעשות – אז אשתדל לבחון את הדרישות ברצינות. שיחה כזו מתייחסת אליי (מכוננת אותי) כסובייקט פוליטי, ולא כמי שמצטמצם למהות ציונית אובייקטיבית וקבועה. אין לי עניין בפוליטיקה המחייבת אותי להתנער מהזהות שלי כדי לקחת בה חלק.

הוויתור, מצד אחד, על הבחנה קשיחה, וההימנעות, מצד שני, מוויתור על כל הבחנה – יכולים לעורר שיחה פוליטית חדשה, עם קואליציות חדשות. זה מצריך כמובן ניסוח של הבחנות חדשות, כאלה שאף פעם לא ירגישו “נקיות” ובטוחות כמו הקו הירוק הישן והטוב. הן יהיו הקשריות וזמניות ופתוחות להסתייגויות. אבל דווקא בשל כך, מי שעושה אותן לא יוכל להתנער מאחריות על השיפוט הפוליטי שלו. שהרי יש משהו מאוד פשוט בשימוש בקריטריון מופשט כמו הקו הירוק. זה מאפשר לנו לשפוט את המקרה באופן כמעט אוטומטי, "מרחוק", בלי תשומת לב לפרטים; וההנחה היא שכל מי שעושה את השיפוט חייב להגיע לאותה מסקנה, אלא אם כן הוא טיפש או רשע או לא רציונאלי. האומץ לעשות הבחנות חדשות, מבלי להציג אותן כמובנות מאליהן, מזמין אחרים לשיחה להסתייג מחלק מההבחנות, להוסיף הבחנות משלהם.

כמובן, התנאי לכךֿֿ הוא לראות ישראלים אחרים – ולא רק לאישראלים – כרלוונטיים לשיחה הפוליטית. במובן זה, אתקשה לשכנע את מי שרואה ביהודים בישראל, בעם הציוני היושב פה, תאונה זמנית ומצערת, כזו שיש להיפטר ממנה כקולקטיב פוליטי (ולקבל אותם רק כיחידים נושאי זכויות). אתקשה לשכנע גם את מי שרואה בשמאל היהודי בישראל רפלקס מותנה, לא יותר מתגובה על מה שקורה בחו"ל ובשטחים, או על מעשי השלטון (כך טען פעם יצחק לאור שוודאי צודק מבחינה אמפירית. השאלה היא האם זה חייב להישאר כך ומה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל. כתבתי על זה כאן).

אפשר לטעון שהשותפות של הישראלים לשיחה, או שלי כישראלי, היא לא ממש חשובה. הקריאה ל-BDS היא יוזמה פלסטינית, וקשה להלין על כך שהיום – אחרי 62 שנות דיכוי – נמאס להם לעשות הבחנות. מה גם שהשמאל הישראלי לא ממש הוכיח את יכולתו לשנות משהו בציבור היהודי. אולי הפוליטיקה הלגיטימית היחידה שנותרה לישראלים היא לתמוך בחרם מרחוק, להוות לכל היותר הוכחה חיה לזה ש"יש ישראלים שתומכים", או לזה שיוזמי החרם אינם חלילה אנטישמים.


זו עמדה חזקה אבל אני לא יכול לקבל אותה. אני חי פה, מרגיש חלק מהקולקטיב שהתנחל פה, וחייב לעשות הבחנות. אני רוצה פוליטיקה שעוזרת לי לבקר את הקיים אבל גם להגדיר מחדש את הזהות והאינטרסים שלי, לדמיין חזון חדש שבו גם לי יש מקום. עם כל החשיבות בקמפיין החרם, אני לא רוצה לא מתחשק לי (וחשק זה עניין חשוב, כתב עפרי) — להיות פוסטר של "ישראלי תומך חרם".

מה שכן, בשיחה על חרם סלקטיבי אין שום צורך להיצמד להבחנה הקשיחה של הקו הירוק, זו שמשרתת כל כך את הממסד הישראלי. התנחלויות רמת הנגב אינן פחות גרועות מאריאל ובנותיה, כנראה הרבה יותר. אין שם רוסים וגם לא משפרידיור מהמעמד הבינוני הנמוך, אלא שרידים מדושנים של אצולת הקרקע. מעבר לכל הטיעונים, האנשים אלה פשוט מגעילים אותי: הצירוף בין "ציור אנתרופוסופי" לבין שיתוף פעולה עם טיהור אתני הוא מוטציה ישראלית מעוותת במיוחד, כמעט כמו שר הביטחון הרצחני שלנו וחיבתו למוזיקה קלאסית.

פה ושם בארץ פלסטין

11 ביולי 2010

מתי שמואלוף

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).  

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ראח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ראח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

כיתוב: הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6 תצלום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

בדרך לירושלים יש תנועה ערה, ואני מוצא כי תמיד נדבק אלי הסיפור של "שחרור ירושלים". כאילו המפה היחידה שיוצרה במוחי היא זו של הממשלה. איך אני יכול למחוק את התוכנה, מישהו יכול לעשות לי פירמוט. "אולי רק הלב שלךָ" עונה לי הרוח ועוברת הלאה. בינתיים אנל'א מוצא מי השתחרר ממי? ואם התבצע השחרור, מדוע הלב שלי כל כך כבד עלי, כשאני שומע את הסיפורים על פעילות המחאה המשותפת של פעילי שייח' ג'ראח ביחד עם תושבי סילוואן.  משטרות של מג"ב מתערבבות לי ביחד עם חברות אבטחה פרטיות ושוב אותו סיפור על התנחלות יהודית בתוך שכונה פלסטינית בחסות החשיכה, המשטר. רחוק ביותר מאהדת התקשורת המקומית.

מנקודה זו מתחילים להנות מחו"ל. מאיר גל, צילום צבע, 2008

אני מחפש את שלטי ה"יציאה" ליד מבשרת ציון. אבל אין יציאה מתוך אישרעיל. אין באמת "יציאה" לנתב"ג. קטגוריית "היציאה" כמו המסמן שלו – שלט היציאה –  לא מתבצעת כשאני מביט אל האופק של ישראל 2010. אבל אני לא מפסיק לחפש את ה"יציאה". אותה מילה שהפכה להיות הדרך בה אנו מבלים – כלומר הדרך בה אנחנו "יוצאים". לפני כמה ימים השתתפתי בכנס של הקרן החדשה לישראל שנערך ביפו. ניר ברעם שהשתתף איתי שאל מדוע התקשורת התעלמה מהמאמר של משה ארנס ("אזרחות ישראלית לפלסטינים", הארץ, 2.6.2010)  בצורך בסיפוח השטחים ומתן זכויות שוות לתושבי הגדה. אמרתי לו שזה באמת מאמר שעורר אותי לחשוב האם מתבצע שינוי רוחב בחברה בישראל כמו זה שתואר בספר של רמון ארון "הטרגדיה האלג'ירית" (תרגם דורי מנור, ספרי עליית הגג, 2005). ארון היה האינטלקטואל הגדול של הימין הצרפתי הודיע שאין דרך להחזיק באלג'יריה ובזכותו בין השאר החל המפץ שהוביל לנסיגה מאלג'יריה וסיום הקולוניאליזם הצרפתי.

מערב העיר בירושלים, קורי העכביש של הבורגנות הבודדת בין המון רעב, נראה נטוש. שתי ילדות מסתכלות על הכיתוב בחולצה "אין קדושה בעיר כבושה" בשתי השפות. אחת מהן נלחצת. היא רואה את כל שלל אביזרי ההפגנות (מגאפונים, שלטים בעברית ובערבית, מסיכות של הקיסר נירון ברקת). הילדה הולכת מאיתנו וחוזרת והולכת ומסתובבת. ומתרחקת ומגניבה עוד סיבוב והולכת ודי. אני רוצה לשלם למלאך ההיסטוריה בעד ביקור במחשבותיה. אבל אין לי עם מי לדבר. האם היא מפחדת מערבית. האם היא לא אוהבת את חילול הקודש המתיימר. האם היא באה מחינוך רוויזיוניסטי או שמא היא פשוט משתוקקת להיות פעילה ומביעה כלפי חוץ את הדחייה מהדומים לנפשה. אני יכול רק לנחש. אבל אני רחוק מהצלחה של הבנת המרקם האנושי באיזור.


בפעולה האחרונה של גרילה תרבות "שירת שייח' ג'ראח" השתתף גם הילד מוחמד אל כורד (אשר משפחתו נושלה באופן לא חוקי מדירתה (תוספת הבנייה של ביתם ניתנה למתנחלים, מה שיוצר מצב אבסורדי שבו משפחת אל-כורד חיה בביתה מאחור, בחלק הקדמי החדש גרים מתנחלים, והמפגש בין השניים בחצר ובשביל שמוביל לבית הוא בלתי פוסק ובלתי נמנע. יש לציין שהתוספת נבנתה באופן לא חוקי היות ועיריית ירושלים בקושי מאפשרת בנייה במזרח ירושלים. המפתח של תוספת הבנייה היה בבית המשפט במשך קרוב ל-10 שנים, כל עוד נמשכו הדיונים האם להרוס את התוספת או לא. יום בהיר אחד המפתח עבר לעורך דין של המתנחלים והם נכנסו לתוספת בנייה שהייתה אמורה לשמש את ילדיו של נביל אל-כורד. נביל בעצמו אמר לא פעם שהיה מעדיף שכבר יהרסו את התוספת בנייה מאשר שיתנו אותה למתנחלים), שנמסרה לעמותת שמעון הצדיק אינטרנשטיונל בשייח' ג'ראח). מוחמד קרא שיר שכתב. שיר די רדיקלי ונוקב. התמונה של הילד מקריא שיר בהפגנת גרילה נחקקה בי. שאלתי את עצמי מהי הגבולות של הפעולה הספרותית שלנו. האם מותר לילדים להשתתף בפעולות פוליטיות. שהרי יש בכך סכנה (בראשי עובר הדימוי של ילדים בשירות מחתרת צבאית שנושאים רובה). אך יש בכך גם ברכה כי באמצעות חינוך פוליטי הילדים לומדים על ישראל האמיתית ולא זו הדמיונית שמסופרת להם מעבר לדפי התעמולה.

מולנו נוסע הרכב של מאבטחי ההתנחלות בסילוואן. זהו ג'יפ צבאי דפוק וחבול, שקשה לראות את פרצוף של הנהג שלו. אחת הפעילות מספרת לי על ההתנהגות האלימה שלהם באותו ערב. בשבת קראתי כי השר אהרונוביץ טוען שהאנרכיסטים הם שהסיתו את תושבי סילוואן. הוא לא רוצה להתייחס לעובדות של ישוב שלם שאין בו זכויות אזרח ואדם בסיסיות! אחד הפעילים מניח בידי את הפלייר החדש שהוציא "לרסן את ברקת": "מאות תושבים בשכונת אל בוסתאן בסילוואן עתידים להפוך לחסרי בית בעקבות כונת העירייה להקים במקום "גן ארכיאולוגי". מדובר למעשה בפנטזיות תנכ"יות שמטרתן האמיתית היא ייהוד מזרח ירושלים ודחיקת רגלי תושביה הפלסטינים. ניר ברקת נבחר על ידי תושבי ירושלים אבל פועל כמשרתן של עמותות הימין. המדיניות ההרסנית שלו מזיקה למרקם החיים העדין במזרח ירושלים. הפינויים בשייח' ג'ראח, ההריסות בסילוואן ובניית ההתנחלויות במזרח ירושלים ימנעו כל סיכוי להסכם בירושלים ויפגעו בעתיד של כולנו."

המשורר אלמוג בהר מזכיר לנו במאמרו "חרדים מניר ברקת" (הארץ, 28.6.2010) שברקת נבחר בשל היותו התקווה ה"לבנה": משום שהוא לא חרדי, לא דתי, לא מזרחי ולא ערבי. והוא מבעיר את ירושלים בכדי לסלול את דרכו למעלה הפוליטיקה. מזכיר לי קצת את ברק שהיה אחראי על אינתיפאדת אל אקצה וגם על מהומות אוקטובר והנה שוב חוזר אלינו כשר הביטחון וראש מפלגת העבודה. בסוף מאמרו אלמוג בהר מבקש מסר חברתי מתקן גם למזרח ירושלים וגם למערבה. האם זה אפשרי לחבר בין שני המאבקים?

אין מדרכות בבית צפאפה

בית צפאפה. מצד שמאל של התמונה בית המתנחלים ומצד ימין בית משפחת אבו עאלי. 2010

התחנה הראשונה היא היישוב הפלסטיני של בית צפאפה. במקום אנו פוגשים עוד פעילים ופעילות. בדיבור שלהם אני שומע קולות שלא שמעתי בעבר. סיפורים מפחידים. ייאוש גדול מאלו שדווקא פועלים ופועלות להביא שינוי חברתי. החום כבר מונח לי הכתפיים כמו השלטים, המגאפונים ואני מתגעגע לשבת הכתיבה שלי. אותו זמן קדוש בוא אני קופץ לעולם אחר. אבל זו חובתי המוסרית שלא לתת לתרבות הפנאי להשתלט על הסופש שלי. אני בוחר במודע לבקר בתוך לב המאפליה המקומית.

מכון לרחיצת רכב, עצי זית וסלעים כתומים מקבלים את פנינו בכניסה הצפונית לבית צפאפה. ברקע רדיו ערבי מתערבב עם תוכנית שמארחת את חווה אלברשטיין. היא בוחרת שירים שונים וביניהם גם זמר ברברי ממרוקו. האם היא יכולה להגיע קרוב לעמה ולהביא מוזיקה מזרחית? שלטים בעברית מסמנים סכנה לנוסעים במהירות. הערבית נדחקת לשולי התמרור. כך מהונדס האיזור בידי העבריות, או שאולי צריך לומר ציונות.

תוכנית של בניית 6200 דירות מאיימת על המרקם המקומי של מזרח ירושלים הכבושה. הבתים אמורים להיבנות בגבעת המטוס, בואכה בית צפאפה, עד הר חומה. אחד הפעילים מעדכן אותנו שבשבוע שעבר היו 300-400 רובם פלסטינים, אך גם כמה יהודים ואמריקאים. האדמות עליהם בונים את התוכנית כחלק מעוטף ירושלים מופקעות. המשפחה שבאנו לבקר בבית צפאפה יושבת על אדמה שנמכרה ליהודים על ידי הכנסייה היוונית. השטח שנותר, שבו הם גרים במעין בקתות, שייך לדבריהם למשפחה ארמנית. הם לא בעלי הקרקע, אך מאז שהמתנחלים, שקנו חלק מהקרקע מהכנסייה היוונית, עברו לחיות לידם הם מנסים להביא לגירושם – על ידי איום בהריסת בתיהם על ידי הרשויות ועל ידי התקפתם באמצע הלילה. מדובר במשפחה של כשבעים איש, שהגיע כנראה אחרי 67 מהכפר עבאדייה (שנמצא אחרי בית לחם, וליד בית סחור)

כרגע עתיד האיזור נמצא לכאורה בדיון משפטי. אך מתנחלים כבר עברו לצד המשפחה וממררים את חייהם. יש כל הזמן עימותים. המתנחלים משתמשים במשטרה בכדי לאיים עליהם. המתנחלים אומרים להם שיסלקו אותם לגדה או לעזה. זאת מפני שיש למשפחה הזו תעודות זהות כתומות, למרות שהם משתמשים בחלק מהשירותים המקומיים, כחלק ממצב הכיבוש המתמשך. למשפחה יש הגנה מכמה עורכי דין. הבעל הלך להתפלל באל אקצה ולא במסגד המקומי של בית צפאפה. אנחנו מדברים באמצעות תירגום עם האימהות, אליהם מתלווים ילדים וילדות.

הפעילות והפעילים מתחילות להרהר בקול על תוכנית פעולה. אולי להפגין מול הכנסייה שמכרה את האדמה. מה לעשות במקרה שיותקפו. אריק אשרמן מ"רבנים למען זכויות אדם" (http://www.rhr.org.il/) מלמד אותנו כי חלק מבית צפאפה לפני מלחמת 67 היה עדיין בירדן. אך מי נגד מי בסיפור? מה החלק של מדינת ישראל? איך בונים הפגנה למען תושבי המקום ואל מול מי? אריק חוזר עם עובדות אחרי שיחת טלפון ארוכה עם אחד עורכי הדין. מדובר במשפחה ארמנית שמכרה ליהודים וכבר פינו חלק מהמשפחות וזה אבוד. אבל המשפחה הארמנית גם בקשר עם המשפחה הפלסטינית שנשארה במקום ורוצה שתקנה גם חלק מהאדמה. עדיין הסיפור לא לגמרי ברור.

החום הכבד הורג אותי. הוא מטפס לי על הרגלים ושולח משם מסרים מלהיטים לשאר הגוף. הגב שלי מלא זיעה, חבל שהבאתי תיק. גם ככה אני נושא את הדפים והעט כל הזמן ביד שלי. הפעילים סביב משתמשים בסלולרי. מסביבנו גם עז מלאת חוכמה שרוצה לשמוע על מה אנחנו מדברים.

הכניסה הצפונית לבית צפאפה, 2010

כלום יכולות המוכפפות לספר לנו את הסיפור שלהן, איני בטוח. אני קופצים לבקר במקום חסר ריבונות. אנו בנויים מתוך הריבונות של ישראל שממררת את חייהם מהרגע בו נולדו. ובכל זאת הסיפור מזנק מולנו. מתברר שהמתנחלים שמו מצלמות (מצביעה אל המצלמה התלויה על פנס כמה מאות מטרים מבית המשפחה". יום אחד מתנחלים נוספים מקרית ארבע עם כלבים והרביצו למקומיים. הם איימו עליהם שהם יגורשו מהמקום אם לא יתפנו ברצון. המתנחלים אמרו להם שאם הם יפנו לתקשורת, או לפעילים אז הם יגרמו להם לשלם הרבה. ושהמתנחלים מלווים על ידי המשטרה ששומרת עליהם.

הפעילות לא נרתעות ומתחילות לשרטט דרכי פעולה, עזרה במיידי במקרה של התקפה בידי מתנחלים. אחד הפעילים מלמד שכבר היה במקום עם חברה מקומיים והם מנעו מבולדוזר להרוס חלק מהמקום. עולה השאלה האם יהיה שיתוף פעולה בין המשפחה המקומית לבין הפעילים. שכן יגיע אחד הפעילים עם חולצה בעברית הם עלולים לחשוב שהוא חלק מהמתנחלים. איך יוצרים שיתוף פעולה באיזור מוכה דיכוי?! בינתיים הפתרון מגיע באמצעות הסכמה על החלפת מספרי טלפונים, העברת מצלמות לתושבי המקום, פגישה נוספת ללמוד על הפעולה באיזור למניעת כניסת יהודים לשכונה בכדי לבסס גושים יהודים בתוך כפרים ערביים. ובטווח הארוך נטוורקינג לחיבור בין סילוואן, שייח' ג'ראח, ובית צפאפה ויישובים נוספים. פעולה יהודית וערבית בכדי לייסד מרחב חדש של שיתוף-פעולה. שהרי חלק מההצלחה האדירה בשימור הכיבוש, הוא מדיניות הפרד ומשול. העניים, המזרחים והחרדים לא מפגינים בעד זכויות פלסטינים ואלו לא יכולים להפגין בעד זכויות האוכלוסיות הרשומות כחלק מהכוח שמדכא אותם.

עד כה עמדנו בחוץ ודיברנו מול האימהות המוקפות ילדים. אנו נענים בשימחה של צל צוהלת להכנס לתוך חצר המשפחה. הצל מקרר את הראש, הגוף מזיע כמו מכונת הנשמה. עוד מעט כבר נצא לכיוון שער שכם. אדון זמן נכנס ומודיע לנו על קיומו. לחץ מתפשט אצל הפעילים לזוז, שלא לאחר לנקודת המפגש השנייה. הקפה שמוגש לנו מתוק. אני חושד כי שמו סוכר בקפה בכדי לספק אותנו היהודים. רגיל לשתות קפה מר, כמו שהייתי מסתובב עם אבי בסמטאות נצרת, כשהוא הגיע למכור בגדים לסוחרים ערבים. עד היום עומד באפי הריח של השוק. מביט באבי מלמטה. מה חשבתי כשדיבר בערבית עם מבטא פרסי עם הסוחרים הפלסטינים? לעולם לא אדע.

מוצא את עצמי מהרהר בכוח של המצלמה במלחמה נגד הכיבוש. עם המצלמה מגיע גם מלאך ההיסטוריה ואנו יכולים לנסח את הסיפור של המפסידים. אך האם באמת נוכל להאזין לקולו של האחר, כשאנו עשויים מדם המנצחים? נשפך קפה שחור על המכנסים של אחת הפעילות, כמה בנות ניגשות אליה במהירות מגדרית עם נייר ומים. פעולה זו מזכירה לי את האוניברסלי דווקא מתוך הייחודי. אני מרגיש את הצורך לפרק את הסטריאוטיפ של המתנחלים. כמו שאמר פעם יהודה שנהב יום אחד נגלה כי לא מעט מהשמאל ישכון דווקא בתוך המתנחלים. כך נוכל לחזור לשלום על פי קווי 48 ולא נזדקק להפרדה בין יהודים וערבים שבנה מחנה השלום של השמאל האשכנזי של 67.  יום אחד התקווה תבוא ממחנה השמאל של המתנחלים, אני חוזר ומהרהר באמירה הזו. כמה נדירה היא בימינו. המתנחלים הם הרעים. אך מה יקרה כשמנהיגים ישמיעו קול שלא יהיה אפשר להתעלם ממנו בישראל/פלסטין.

שער דמשק

שער שכם נודע בשמו שער דמשק, כי פעם הוביל לדמשק. כן, היה כאן מרחב עם ריבוי של תרבותיות וסובלנות. זאת לפני הממד הקולוניאלי שהביאה אירופה עם שרטוט גבולות בלתי אפשריים. אחרי התיכון אבי טייל בשנות השלושים לדמשק וגם לביירות. מה אני יודע על הרגשה של מרחב ללא גבולות מוכרים. התשובה פשוטה. אני זר למרחב כזה. והוא זר לי. אבל יומאחד הזרות תיהפך למוכרות.

מוכר בזאר, ילדים פלסטינים, מוקפים באקטיביזם יהודי, פלסטיני ובינלאומי מתחילים בצעדה לשיבוש המרחב הציבורי, בכדי לשנות את הסדר החברתי היונק ממנו. משער שכם נרד לשייח' ג'ראח. זו תהלוכה שהתחילה ב-1 במאי מספרת לי אחת הפעילות. המשטרה לא מונעת אותה באופן כוחני. אך בשייח' ג'ראח יחכו לנו כבר כוחות גדולים של שוטרים שימנעו אותנו להפגין בפני ההתנחלות הלא חוקית מעל הבית של נאסר וגם של משפחת אל כורד. הסיסמאות קופצות לאויר החמים הצבעוני של השוק "משייח' ג'ראח לבילעין, חורא חורא פלסטין". פלסטינים מצטרפים לשוק הרב-גווני של המחאה.

אורי עגנון, אחראי על להקת המתופפות. יש תמונה חזקה שלו, מעיתון אל קודס אל ערבי ביחד עם שרה בנינגה כשהוא מתופף המהפכה (כאותה שורה אלמותית משירו של רוני סומק) מכה בחוזקה על התוף, זועם, והיא עם המגאפון קורעת את השמים בצעדה המשותפת של השייח' ג'ראחים ביחד עם הסילוואנים… ובינתיים המתופפות מביאות אותי לרקוד, עם דף ועט בידי. איך אפשר לכתוב, מבלי לרקוד, איך אפשר לרקוד מבלי לכתוב. ההיסטוריה כולה רטט גדול. החום נשכח. היה חם, מי אמר למי? אני לא זוכר מה היה, רק ריקוד גדול בקצב משתנה.

מאה איש מתלכדים לכדי קבוצה. זה דבר לא רגיל בעולם כה ליברלי, מנוכר ומערבי הנשען על פולחן האגו. הן מניחות את האגו בצד ומתבגשות לקבוצת מחאה שמחה. המחאה מתחילה במוסיקה, אולי מקצב הבטקודה. הצליל משנה את האוויר וזה מוריד גשם של רעיונות כל כך אפשריים ויחד עם זה נדירים באיזור. אל תוותרו עלינו אנו מבקשים. פלסטין וישראל לא כל כך שונות. אפשר לרקוד ביחד באמצע יום שישי בצהריים. השבת לא נכנסה לפרשת פנחס. אבל איך תכנס ללא ריקוד וצליל. אללה הוא אכבר. בדרך המתגלגלת אני מוצא לפתע את עצמי בקדחת אקזוטית של רעב. יוצא מהמצעד והולך לקנות לעצמי משו לאכול. יש מאפה בצקי צהוב עם פינות חומות. יכול להיות מאפה וניל עם שוקולד. יכול להיות מאפה מלוח. העיניים לא מספקות פיתרון וממתינות לפה שייתן את תוצאותיו. מוכר הבאסטה עונה לי בערבית. כשאני שואל בערבית. אבל ברור אולי ברור לו שאני היהודי. אני מברך אותו "אללה יעטיק עפיה" ומשלם שתי שקל! החיים כאן זולים, אבל לא מברירה.

התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ראח, 2010

הקהל מתמלא בצעדה. הכורזת במגאפון מכריזה והקהל עונה. כמו בראפ. כמו בתפילה. שליח ציבור אמיתית היא. הטריטוריה משתנה במילה. רוב הקריאות בערבית מתובלות עם עברית. איזה כייף לשמוע את המזרח התיכון בשפה שלו. אני רואה את מוסטפא, ראפר פלסטיני, שהופיע איתי ביום הסטודנט האלטרנטיבי בירושלים. זה לא היה פשוט להופיע יום אחרי המשט, אבל הוא וגם אני עלינו על הבמה. הוא אהב את השירים שלי וקשר טוב נוצר אחרי ההופעה. וגם כשהופענו עם שירת גרילה תרבות בשייח' ג'ראח הוא הצטרף. אנו מחליפים שלום סטייל אמריקה במזרח ירושלים הכבושה. הוא שואל "מה קורה ניגר". אני מחייך. אחוות הניגרים. כאותה תנועה "ניגרטיוד" ("שחוּרות" מהעולם השלישי של המשורר מגאנה ליאופלד סנגור – שהחלה לפעול בשנות השלישים של המאה הקודמת).

אם תהיתי קודם לחלקם של ילדים במאבקים פוליטיים, כאן בצעידה היורדת משער שכם לשכונת ג'ראח התשובה ברורה יותר. הילדים הם אלו שמובילים את תהלוכת המחאה. אני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה הפגנה שזאטוטים גאים ואמיצים כל כך הובילו אותה.  מתי אני כילד הובלתי תהלוכה. התשובה יותר בהירה. מעולם לא. בדרך מכוניות צופרות בעד ומכוניות צופרות נגד. אני מפחד מהנגד. שלא ייכנסו בנו. כי חלקנו עומד על הכביש. אני גם כותב מבחוץ על הקבוצה וגם חלק ממנה. גם רושם את הריקוד וגם רוקד את הרישום. אני מזכיר לעצמי שאסור להזדהות יותר מדי. הזדהות, יוצרת זהות, ומהם אמצעי הזיהוי שלי, הכול קורס לתנועה.

ישו כהה מופיע בתהלוכה הסגנונית, הוא זיכרון שמעניק מסגרת לחוויה חסרת המובן. אני מכניס את השיירה לזו של דורשי הצדק החברתי המתקן שיצאו, לפני שנים רבות, נגד הכוהנים של הדור הישן שהסתאבו ומכרו את נשמתם לסוחרים ולבאסטות בבית המקדש. ישו לא זכה לראות את הדת החדשה שצמחה מתוך היהדות שלו. גם כאן כנראה לא נזכה לראות את סיום הכיבוש עוד בחיינו. האם ככה חשבו הורינו. מה בכלל למדו אותי הוריי על הכיבוש, ומה למדתי בבית הספר. למה אני מחפש אשמים. כנראה כי אני רוצה פתרון. אבל את זה המיידי קשה לתפוס. הוא מתחמק ממיסגור ובכל זאת הוא טמון בהיסטוריה של הפוליטי.

אני פתאום שם לב שהמכריזה במגאפון הפכה למואזינית ראפרית:

Money for jobs and education

Not for war and occupation

הקהל מורח את המילים איתה ומניח אותן בתוך סד מוסיקלי שחור. היא נטענת באנרגיות הללו וחוזרת על המילים והקהל המשולהב עוד יותר מחזיר לה. אני אוהב ראפ, ספוקן וורד, שאלה ותשובה, יש בכך כוח גדול. זו אמנות הדיאלוג. מתוך הדרמה הזו צמחה התרבות בכלל והתיאטרון בפרט.

אני שם לב שאורי, המנצח על מתופפות המהפכה הולך הפוך. עם פניו אל התופים. כשכל גופו הוא מקל הניצוח. בניגוד למוזיקה הקלאסית, או אפילו לניצוח ההודי (ממליץ לראות את אנושקה שנקר כשהיא מנצחת על אירוע ההספד לג'ורג' האריסון) כאן כל חלק בגופו הוא המקל. הוא לא צריך שרביט. יש לו אמנם משרוקית בפה, אבל צריך לראות בכדי להבין את המבט של המתופפות בגופו עת הם לומדות איך להפוך לקצב את איבריו. התיאור הופך כאן מיני. מעניין מדוע. לא מתנגד לפטיש הזו. שיהיה. מקדימה לאורי, הולך בחור נוסף שמוליך אותו, כמו היה עוזר לאדם עיוור. זה יפה. זהו החוט של הפתיל של התבערה. המוזיקה של הראפ המחאתי המתגלגל ביחד עם התופים משני הקצב – ביט בוקס מתופפי הם הלב של המהפכה בגישה שיילדו השייח' ג'ראחים. הם אלו שגרמו למאות להגיע בכל שבת לכל מקום בו הם יהיו, אם זה בדהמש בין רמלה ובין לוד, ואם זה בסילוואן ועוד. זו התנועה של הדור החדש. המוסיקה היא המסר. המסר טמון במוזיקה. לא ראיתי את זה בהפגנות אחרות. וכשראיתי את זה – זה היה כשסיפרו לי – כלומר מתוך דמיוני הפורה. אך זה מנתח את השיגיונות המזרחיים שלי (-: ואני שמח שסוף סוף הגעתי לירושלים והצטרפתי לרוח הרעננה הזו.

אחת מהפעילות מידעת אותי כי זוג מרגלים משטרתיים (יס"מ) עוקב אחר התהלוכה. אני מודע לקיומם מצד ימין של המוזיקה. לבושים כמו אבירים שחורים באיזה סרט פנטזיה. מהנעלים ועד הראש המכוסה קסדה הם נראים כמו נבלים במלודרמה. כשהשייח' ג'ראחים מבקשים אישור להפגין אז המשטרה מבקשת למנוע צעדות נוספות כאלו במזרח ירושלים. אך השייח' ג'ארחים מתנגדים לכך. הפעם נשלחו אלו לתור את הארץ הקדושה ולתהות על הפרי, ועל פוריותה. מעניין איזה מסר הם העבירו לממוניהם – שאנו בכספי ציבור שלחנו והבאנו עלינו. השם ישמור למה יש לי חלק בכך?!

הפשיזם לא יעבור. והנה המוזיקה משתנה.

יש קדושה בהפגנה

המקום הולך ומתמלא. שוב לידי ילד זועק למגאפון. אני מזהה כאן כמה תל אביבים וגם מזוהה על ידי כמה אחרים מהפגנת הסולידריות של משוררות גרילה תרבות. התושבים הם חלק מההפגנה. מערב ירושלים לא נמצאת פה. היא מדינה רחוקה, אך כל כך קרובה. פוגש את יוסי יונה שאומר שזו הפגנה של דור חדש. אורלי נוי מסבירה לי איך המשטרה הצליחה להרחיק את ההפגנה מלהכנס לתוך השכונה עצמה ולעמוד מול ההתנחלויות הפוגעניות. כשנכנסו להקריא שירה הצלחנו לעבור את המחסום הזה. אולי כי שירה לא מאיימת על השוטרים.

מול ההפגנה שלושה קבוצות עומדות ומתנהלות בתוכן. עיתונאים ביחד הדוברות של השייח' ג'ארחים, שוטרים מתחת לעץ גדול ומגבניקים. המשטרה כהה יותר מרוב המפגינים היהודים. מדוע החלוקה האתנית כל כך ברורה על בסיס הצבע.

התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ארח, 2010

מילים ערביות צובעות את ההפגנה בגוון דו לאומי. הטריטוריה הפלסטינית היא לא רק אדמה, היא גם תרבות, שפה והיסטוריה. מדוע השמאל הציוני נרתע משימוש בשפה הערבית בהפגנותיו. נדמה כי חלק מהקהל של שייח' ג'ארח לא באמת בא להפגין ביחד עם השייח' ג'ארחים, אלא יותר להחליף שמאל-טוק. מישהי אחת אומרת לחבר תל אביבי אם הוא יכול להכיר לה את גדעון לוי שמסתובב בקהל מלא פאר. הוא לא רוצה. מפחד מגדעון לוי. אני מצחקק לי. ואז עוקף אותי דויד גרוסמן שנראה עייף מבעיתונות. מה הוא יגיד על קריסת הזמן הצהוב ועלייתו של שנת 1948 כקו פרשת המים. אני לא מעיז לשאול. הספיק לי הריתחה שספגתי על מאמר הדעה שכתבתי על ספרותו של עוז. פוגש את רועי ילין מ"אם תרצו – תנועה פאשיסטית". הוא אומר שצריך רק תנועה קטנה בכדי לייצר שינוי גדול. עשרה מנדטים בתנועה חדשה של השמאל. אני טוען שקדימה צריכה להתפרק לתוך השמאל. מישהו לידינו מחתים למשמרות בשייח' ג'ארח. רק לראות את סדר היום של התנועה הזו ולהבין עד כמה היא גדלה בקצב מהיר.

 

 

 

 

 

האם אפשר לצלם כיבוש

יוצאים לסיור במלון שפארד שעומד לקום וגם להתנחלות שהוקמה מעל הבית של נאסר בשכונת שייח ג'ארח.  בדרך עוברים בהתנחלות שהוקמה בתוך ביתו של נאסר. יוצא אלינו אדם עם כיפה שחורה, חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס וצועק: "נאסר תראה להם את כל הבתים שאני אקח לכם". מיכה רחמן, אחד מחבריה הותיקים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, עונה לו: "יהודי שחצן, אתה לא מתבייש". למיכה היה את האומץ לענות. רובינו שתקנו מרוב בושה ואשמה. מזמן לא נתקלתי בכזו שחצנות. אני מתנחם שנאסר מתושבי המקום יכול להלך איתנו. אני נשאר לדבר עימו על שאלת 1948 שהולכת ומחליפה את יוזמות השלום של 67 שמתוכן יצאו עד היום תנועות שמאל.

אין מדרכות מסודרות בדרך למלון שפארד. הולכים ביחד, חלקנו על הכביש. בדרך מכוניות שוב הופכות לחלק מהמחאה הפוליטית. השמאלנים, חלקם תושבי המקום מצפצפים בעד. החלק השני הימין הגזעני מוציאים לנו אצבע משולשת. אני פוחד להידרס. לא רוצה להיות קורבן.

נאסר מסביר לנו על כל העיסקה האפילה של קניית מלון שפארד. באתר של עיר עמים כותבים ברוח דבריו, אני מצטט: "תכנית הבנייה במלון שפארד היא אחת משורת תוכניות החותרות לחדור אל שכונת שיח' ג'ראח ולהקיפה בהתנחלויות ישראליות, ישיבות ומוסדות יהודיים אחרים, כמו גם בגן לאומי." לפי נאסר מ-67 נמכרו ליהודים רק עשרים ושבעה בתים בלבד. המטרה הסופית היא לייצר גושי התיישבות יהודיים ממעלה אדומים, דרך עוטף ירושלים, עד גוש עציון, סיפוח של כל הסביבה לירושלים לחתוך את בית לחם. הרכבת הקלה לא תאפשר להגיע לשלום בגלל סיפוח מזרח ירושלים. קלינטון אמר שנפריד בין גוש בנייה יהודי לבין גוש בנייה ערבי. והמתנחלים קובעים עובדות בשטח והופכים גושים ערביים ליהודיים. כמו התוכנית לבנות גן ארכיאולוגי באמצע סילוואן. להכשיר לכאורה את המקום באמצעות אלפי מטיילים שיבואו אליו.

יורדים חזרה לשכונה. הגוף שלי עייף. הרגליים כואבות. הלב מתפוצץ. צריך משו להירגע. הבשורה של אדוארד סעיד מהדהדת לי בראש. הוא טען שעם ההתנחלויות לא יהיה מנוס ממדינה אחת. האם היא כבר בפתח. ואם היא נכנסת בצורה כל כך אלימה למרחב, מה זה אומר על העתיד של האיזור. התנועה הלא אלימה של השייח' ג'ארחים מרעננת כמו כוס תפוזים סחוט עם קרח, היא יוצאת מתוך המקום. אך קהילות שלמות עדיין מנוכרות למאבק הפלסטיני. איך לחבר, עולם שנראה כה זר. אני מנסה להסביר לאימי מה עשיתי ביום השישי. בזמן כתיבת הדברים אני כבר אדם אחר. על גופי נחקקות התמונות מבית צפאפה, הריחות של שער שכם וחילופי הדברים בשכונת שייח' ג'ארח. אין טעם לכתוב את זה. צריך להיות איתם/ן לחוות את המחאה, האחווה והריקוד.

 

 

(הרשימה נכתבה במהלך סיור משולש שערכתי ביחד עם פעילי/ות שייח' ג'ארח ביום שישי, בתאריך ה-2.6.2010)