Posts Tagged ‘התנועה הקווירית’

בזכות האמריקניזציה

21 ביולי 2012

איתמר מן

1.

"במקרה הזה נדמה לי שקל יותר לשנות את ארצות הברית מאשר לשנות את ישראל," הכריזה לאחרונה הקולנוענית והאקטיביסטית שרה שולמן, ונסחה בקיצור מחשבות שהיו לי כבר כמה זמן.

שולמן, שהחלה לפני זמן לא רב את פעילותה בנושאי ישראל-פלסטין, היא אמריקאית שדיברה אל קהל אמריקאי. בכלל לא מפתיע שהיא לא חושבת לרוץ לכנסת. אבל אני חושב שיש סיכוי די טוב שגם לישראלים ש"רוצים לשנות את ישראל" – בראש ובראשונה במובן של חיסול המשטר הלא-דמוקרטי המתקיים בשטחים (אבל לא רק במובן הזה) – יש כרגע כוח פוליטי רב יותר בארצות הברית מאשר בישראל.

כמובן שלא לכל הישראלים. אני מדבר כרגע על עצמי ועל הקרובים אלי, פוליטית וחברתית. רובם הגדול יהודים. אבל כשמדברים על המקום העכשווי של יהודים-ישראלים באמריקה, צריך להוסיף מעט על אמירתה של שולמן, ולומר שלא רק קל יותר לשנות, אלא אולי אף קל כאן יותר להשתנות. כי העניין כמובן הוא לא רק לחסל שלטון כזה או אחר, אלא גם להשתתף בהכנת התנאים שיאפשרו לו לפנות את מקומו לשלטון שוויוני, יציב ואחראי יותר כלפי הנתונים לו – משימה שקשה אף יותר מהראשונה, שבעצמה רוב הזמן נראית בלתי אפשרית.

מה מקומם של ישראלים בתנועה אמריקאית למען דמוקרטיה בישראל-פלסטין? ספק אם מדובר באמת בתנועה אחת, למרות שלצרכים שלי כאן אניח שהיא כזו. גבולותיה נמתחים מנאומו החיוור של אהוד אולמרט בכינוס האחרון של ג'יי סטריט בוושינגטון, לתנועה הסטודטיאלית שוקקת-החיים למען צדק בפלסטין (SJP). בראשון ספק אם תמצאו יצירתיות רבה מעבר למסיבת קוקטייל סביב מדורת רעיונות פגי-תוקף. בשנייה יש רוחות חדשות למכביר – אבל לא פעם גם בערות ושנאה לישראליות באשר היא. בין שני קטבים אלו נמצא כעת כר פורה לגידולה של ישראליות חדשה.

מחאה נגד השקעות בדרום אפריקה (אוניברסיטת סטנפורד, 1985)

2.

קוטב אחד של המרחב הזה נובע מהכשירות-לדבר שמעניקה הזהות הישראלית-היהודית בעיני יהודים אמריקאים ליברלים. הם שופעים בקמפוסים, ומטפחים לעתים קרובות קשרים ארוכים עם הממסד הישראלי. אבל בשנים האחרונות נקעה נפשם של רבים מהם ממדינת ישראל, ואחרים פשוט חוששים שבעל הבית השתגע.

היהודי-הישראלי בעל העמדות השמאליות איננו תמיד אורח רצוי בפורומים הפוליטיים של ליברלים מהסוג הזה. כמו ישראלים אחרים, גם הוא נתפס לעתים קרובות כגס וברברי מדי. אבל מעבר לסטריאוטיפ, יש בכל זאת פתיחות כלפי עמדות שמאליות שמגיעות מיהודים בישראל – כאלו שיוכלו אולי להצית שביב-תקווה בנפש המחפשת ללא לאות אישור להמשיך ולהתרפק על זיכרון של מה שישראל ייצגה בעבר. לא פעם חזיתי באמריקאים שנתקלים בפעם הראשונה בישראלים שאומרים דברים שמפתיעים אותם וחורגים מקונצנזוס יהודי עולמי מדומיין. ההזרה והזעזוע שבחשיפה לעמדות מהסוג הזה, יכולה – אם היא מוגשת בעדינות המתבקשת – לגרום להתפתחויות בלתי צפויות.

מובן שהפתיחות הזו בקלות יכולה לשמש לצרכים הסברתיים: לטפח את האשליה שישראל עודנה מרחב פוליטי פלורליסטי. ובכל זאת, האוריינטציה החדשה של יהודי ארה"ב היא משמעותית. יש עם מי לשוחח ויש את מי לשכנע, ויש שוק לעמדות שבישראל של היום נתפסות בדרך כלל כסהרוריות. התקווה הלא לגמרי מופרכת היא שמהקמפוסים יחלחלו הרעיונות למסדרונות וושינגטון ויביאו בטווח הבינוני לשינוי פרדיגמה.

3.

קוטב אחר הוא זה שמסמנת תנועת הקמפוסים הפרו-פלסטינית. מוטיב מרכזי בסדר היום שלה הוא כמובן הטלת חרם על ישראל בהשראת המודל הדרום-אפריקני. כאן הרלנבטיות של היהודים מבין הישראלים נובעת דווקא מהחשד הבסיסי כלפיהם. כי יש אכזבה קשה ומתמשכת, מובנת בחלקה, מהשמאל הישראלי והיכולת שלו לבקר את המשטר. אבל יש גם סקרנות ניכרת לגבינו.

הסכנה שבפעילות בחוגים הללו ברורה: על מנת לזכות באמון, הישראלי נדרש לעתים לבצע מגוון טקסים ופעולות כפייתיות, שמטרתם להוכיח את ביעורו של כל רבב ציונות שנותר בלב. כך, בשם הסולידריות, ההשתפות במעגלים הללו עלולה להפוך לעדרית ולמנוע כל עמדה ישראלית ביקורתית. אבל חשוב לי גם להדגיש את הרווח הפוטנציאלי מפעילות בתוך או יחד עם הקבוצות הללו. אם מצליחים לדלג על הפולחנים המיותרים, קיים כאן פוטנציאל לא רק לשנות את ישראל אלא גם לפעול יחד עם פלסטינים וערבים, חלקם אמריקאים ממוצא ערבי שעדיין מחוברים מאד למזרח התיכון, בצורה שלעתים רחוקות מתאפשרת במזרח התיכון עצמו. כך, ניתן לפעול למען שינויה של ישראל אלא גם להשתנות; ללמוד מפעילים ערבים איך להיות קצת יותר ערבי – ולתרום מבפנים לעיצוב המטרות של תנועה שכרגע עודנה בתהליכי גדילה.

הכנס הארצי של SJP (אוניברסיטת קולומביה, נובמבר 2011)

4.

מהסיבות הללו טענתי בפוסט קודם, שמפלגה דו-לאומית יכולה בין היתר להנות מתקופת דגירה בקמפוס אמריקאי מוריק, או אפילו לפתח מודלים של השתתפות על מפתח אקס-טריטוריאלי. להכניס לשיח האמריקאי את רעיון המדינה הדו-לאומית ודומיו (נניח, שתי מדינות עם מיעוטים לאומיים המחזיקים באזרחות ישראלית-פלסטינית כפולה?) – זה האופק הפוליטי החשוב כרגע. הוא קיים בצורה כזו או אחרת בכל המרחב שבין ג'ייסטריט ל-SJP אבל באמריקה כמו בישראל צריך לנסות גם לדחוף אותו הלאה – לא רק לערבים אלא גם למתנחלים; לא רק למפלגה הדמוקרטית אלא גם לרפובליקנים. כולם שותפים פוטנציאליים בדמוקרטיזציה של ישראל-פלסטין.

האמריקניזציה הזו של התנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין בקמפוסים, יכולה לעורר התנגדות ברורה מאליה: חיבור בין פלסטינים-לשעבר וישראלים-לשעבר בתוך סיר הבשר האקדמי נשמע כמו מרשם בדוק לאליטיזם אנטי-פופולרי, מנותק מהחברה שלו. במקרה הטוב הזיה ובמקרה הרע עוד סוג של מחסום שבא מבחוץ בפני פעילות פוליטית אותנטית הצומחת בעזרת אללה מכיכר העיר.

אבל עם הדה-טריטוריאליזציה של האזרחות, אין עוד ניגוד עניינים מובנה בין המהגרת העונתית שנמצאת מחוץ לגבולות המדינה לבין מי שנמצאת לעת עתה בתוכם. ככל שתנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין תהיה צמודה יותר לפעילים בישראל/פלסטין, כך יגדל כוחה, ולהפך. כי למורת רוחה של הממשלה, הדיפה סלקטיבית של המימון הזולג מבחוץ פנימה איננה מן האפשר; וכך גם לגבי זליגתם של בני האדם המוצאים עצמם שוב ושוב בנמל התעופה בן-גוריון, בתנועות הגירתם המעגליות. את שניהם צריך לרתום למטרות של התנועה הזו – על אפם וחמתם של כמה מכוהני תנועת החרם.

5.

אפשר גם להתנגד ולהגיד שהתחושה שלי שיש אפשרויות פוליטיות חשובות וממשיות הפתוחות בפני ישראלים באמריקה, היא מן גלגול נוסף של רעיון וותיק. אני נזכר בהקשר הזה בסבא שלי, שכמו רבים אחרים תלה תקוות בתהליך אוסלו. כשישב מול הטלוויזיה בשעות אחר הצהריים הארוכות שלו וצפה במדשאות הבית הלבן, נשא את עיניו אל מנהיגותו ואחריותו של הנשיא קלינטון, יותר מאשר לצדדים שישבו סביב שולחן המשא ומתן. אבל בישראל (כמו במקומות אחרים בעולם), הרעיון שאמריקה תושיע נחל כמעט אך ורק אכזבות.

אבל יש הבדל גדול בין העמדה העכשווית של שרה שולמן, לבין זו שאפיינה את כל המתפללים לישועה אמריקאית. עבור שולמן הקווירית, היחידה היסודית לניתוח איננה המדינה האמריקאית וכוחותיה האלוהיים. להפך, היחידה היסודית היא תנועה פופוליסטית חברתית חוצת גבולות. שולמן רוצה שגם התנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין תהיה כמו התנועה הקווירית, במובן הזה. תנועה כזו מכירה בכוחן של מדינות לחולל שינוי, ומבקשת לנצל את הכוחות הללו לטובתה. ניתן אפוא להסתכל מהצד על המדינות כולן, ולשאול שאלה אינסטרומנטלית: איזו מדינה חזקה מספיק לשנות מצב מסוים שאינו מתקבל על הדעת? והיכן יש לי גישה? אותה השאלה יפה כאמור לא רק לגבי פירוק המשטר הלא-דמוקרטי בשטחים, אלא גם לגבי האפשרות לכונן דמוקרטיה שיווניות וצודקת יותר תחתיו, בין אם במדינה אחת ובין אם בשתיים.

השאלות הללו כמובן אינן מגבילות את הדיון לארה"ב בלבד. ישראליות וישראלים שיכולים להשפיע על תהליכים דומים במדינות אחרות גוזרים גזרה שווה, ולא רק בעניין הפלסטיני. במיוחד אהבתי את ההפגנה הישראלית-איראנית בברלין נגד המלחמה. צריך לזכור בהקשר הזה, שלאף מדינה אין מונופול עולמי על אלימות. אך יש כאלו שקרובות לכך. מביניהן, ארה"ב עודנה הנגישה ביותר עבור ישראלים רבים, ועודנה הפעילה ביותר בשימור המצב הבלתי נסבל.

*

הדימוי האחרון הוא של מלכית שושן ונירית פלד, "איפה ישראל?" (מתוך התעורכה "לאן?", המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון).