Posts Tagged ‘התנועה הירוקה’

טכנולוגיות לקריעת האופק

20 בפברואר 2011

באחד העמודים הפנימיים של עיתון "הארץ", פורסמה לפני כמה ימים ידיעה של צפריר רינת שעניינה ההתפתחויות האחרונות במפלגת "התנועה הירוקה". ברגע הראשון משכה את תשומת לבי התמונה, שבה נראתה ההנהגה החדשה של המפלגה: פרופ' אלון טל, מנהיג האגף הימני שניצח בפריימריז של התנועה לפני כמה חודשים, ורחלי תדהר-קנר, שנראתה לי איכשהו מוכרת. כשהסתכלתי טוב הבנתי שאני מכיר את היו"ר החדשה די טוב: הרי זו לא אחרת מ"רחלי הקטנה" ממחזור ט"ז, שלמדה שנתיים מעליי בבית הספר התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. אני זוכר די טוב איך בסוף טקס ההשבעה האימתני שערכו לנו הי"בניקים ממחזור ט"ו כשהגענו לפנימייה, בהתאם לאחת המסורות האטוויסטיות של המוסד הזה, חיכתה לנו רחלי עם ביסקוויטים ותה, ועזרה לנו לנקות את הבוץ הלבן, שהיה מעורב כמיטב המסורת בצואה של צבועים (או ככה לפחות אמרו לנו).

אז מתברר שרחלי הפכה לפוליטיקאית! באופן כלשהו שמחתי, כי בחירתה מגשימה את החזון שתמיד היה לבית הספר הזה: לעצב אליטה סביבתנית קנאית שתשתלט בשלב מסוים על מוקדי הכוח במדינה. עכשיו, אחרי שהתנועה הירוקה קנתה את עולמה כשהכשילה את מינויו של פושע המלחמה גלנט בזכות ערוגת זיתים, יש סיכוי גדול שגם רחלי תיכנס לכנסת, והחזון הזה עשוי להתממש.

אני בעצמי, כיוצא שדה בוקר שהאמונה הירוקה בוערת בחזו, שקלתי בנקודה מסוימת לפני הבחירות האחרונות להצביע לתנועה הירוקה בראשות הרב מלכיאור, אם כי בסוף שיניתי את דעתי. על כל פנים, כותרת הידיעה בהארץ שהיתה צמודה לתמונה בישרה על רכיב חדשני שייכנס כנראה למצע של התנועה: צמצום קצב גידול האוכלוסייה. כפי שכותב רינת, האמצעי המרכזי שמציע פרופ' טל הוא צמצום קצבאות הילדים:

טל הזהיר כי אם תימשך המגמה הנוכחית, לא תוכל ישראל לתת לתושביה רמת חיים נאותה ולשמר משאבי טבע. "כיום אנחנו מסבסדים את ההתאבדות האקולוגית שלנו", הוא טוען. "אם תהיה אוכלוסייה של 20-30 מיליון תושבים בין הירדן והים, לא יהיו טבע ונופים שעליהם נוכל לשמור".

מה יש להגיד? אידיאולוגיה של צמצום ילודה היא בהחלט מרכיב חדשני בשיח הפוליטי בישראל. אבל בנקודה זו, ובהתחשב בעמדות שהביע טל לאחרונה, יש מקום לשאול האם צמצום האוכלוסייה שעליו מדברת התנועה הוא לא שם נרדף לצמצומן הסלקטיווי של אוכלוסיות מסוימות. מעניין לציין גם שחלקים מההנהגה של התנועה מעידים על עצמם שיש להם שלושה ילדים לפחות, בלי עין הרע.

(ועוד הערה: יש דרך יעילה, זמינה ואפילו די מהנה שאני מכיר באופן אישי להיות בלתי פורה מבחינה ביולוגית: קוראים לזה הומוסקסואליות. אולי כדאי להציע לתנועה הירוקה להכניס הטפה להומוסקסואליות למצע שלה. אפשר כבר להתחיל ללמד את זה בתיכון לחינוך סביבתי.)

אבל אני רוצה ברשותכם להניח לרגע, ולו באופן טקטי, לשאלת הילודה, ולעבור לנושא אחר: המהפכה.

*

הדבר הכי בלתי נתפש שעשתה המהפכה במצרים הוא להחזיר לעולם את התקווה לשינוי פוליטי, ולמעשה להחזיר לעולם את הפוליטיקה בכלל. רבים כתבו בימים האחרונים שהדי נפילתו של מובראק נשמעו לא רק ברחבי המזרח התיכון, אלא גם באפריקה, אסיה ואירופה. נראה שהמפגינים בקהיר, באלכסנדריה ובסואץ שברו לראשונה זה שנים את אותה תחושה של הידרדרות סטיכית, דטרמיניסטית, שמונעת על ידי תהליכים גלובליים שבעצם איש לא ממש שולט בהם, ושחלשה על ההתפתחויות העולמיות בשנים האחרונות (בנוסף אולי לבחירה של ברק אובמה – בלי קשר למה שיצא ממנה). והרי, נראטיב ההידרדרות משותף לכל כך הרבה תחומים שבהם אנחנו חיים: האקדמיה, העיתונות, החינוך ובקיצור פרויקט המודרניות כולו.

כבר שנים אני מתאר את עצמי בתור מי שחי בתוך ספינת נייר שטובעת בתוך אמבטיה שטובעת בתוך ספינה שבעצמה טובעת. תמיד חשבתי שכל המישורים של הקיום שלי קשורים למערכות שמצויות בשקיעה מהירה (אולי חוץ מארץ האמורי, וגם לגבי זה יש ויכוח).  כמו שכתב כאן אסף, ברגע אחד, מתברר פתאום שהכול, ממש הכול אפשרי. המעגל לא מצטמצם, אלא מתרחב. אני מעז לומר שבמונחים קוסמולוגיים, כאילו היקום שינה כיוון, הפסיק להתכווץ והתחיל להתפשט. מבחינה פוליטית, תרבותית וקיומית, מה שקרה במצרים ושקורה ברגעים אלה במדינות אחרות הוא לא פחות ממפץ גדול חדש, שיברא אינספור עולמות חדשים.

ובכל זאת, למדתי כאמור בבית ספר סביבתי, ומשהו כנראה נצרב לי בראש. ובבוקר שאחרי, ניקר בראשי המשפט הדבילי מהפרסומת: ישראל עדיין מתייבשת.

אני יודע שזה נשמע כמו ניסיון לא מוצלח להשבית את השמחה. כתבתי כבר כאן, שכולנו עייפים מלשמוע על ההתחממות העולמית. אולי זה נשמע כמו עניין לגמרי לא רלוונטי, או שאפשר לדבר עליו בזמן אחר. ובכל זאת: אם לא יהיו מים בנילוס, שום מהפכה לא תציל את מצרים. לפני כמה חודשים טענתי שהקטסטרופה כבר התחילה – במובן הסביבתי והפוליטי – ושבתוך הקטסטרופה לפוליטיקה יש משמעות חדשה לגמרי. אני עדיין דבק בעמדה הזאת.

אבל איך היא כל זה מסתדר עם מצב הפוסט-תחרירי? איך המהפכה בכלל אפשרית בתוך אופק קיומי שהולך ומצטמצם, הולך ונסגר, בגלל תהליכים גלובליים כמו שינוי האקלים והידלדלות המשאבים?

אפשר לציין בעניין הזה גם את המחאה על מחירי הדלק – אותה מחאה שהביאה את נתניהו לנאום לאומה בדיוק באותו ערב שבו נאם מובארק את נאומו האחרון. המחאה הזאת לא הצליחה לרגש אותי במיוחד, וזאת לא רק בתור אדם שמחשיב את זהותו הראשונית ביותר ל"חסר רישיון נהיגה". דווקא בסוגיית מחיר הדלק – אולי הסוגיה היחידה שתוכל אי פעם להצית מהפכה אלימה באומת בעלי המאזדה שנקראת ישראל – נראה לי שנתניהו די צודק. שהרי, אם הנהגים יציצו מעבר לחרטום של האוטו שלהם, הם יראו שמחירי הנפט עולים בכל העולם. בין אם המס על הדלק יעלה או יירד, במוקדם או במאוחר המחיר ימשיך לעלות, פשוט כי אין מספיק נפט כדי להזין את הציוויליזציה התעשייתית האינפלציונית שלנו. כך שרפובליקת הנהגים שלנו פשוט מתנהגת כמו ילד קטן, שמתקומם על כך שלא מספקים את רצונותיו בלי להתייחס בכלל לתמונה הכללית שלא ממש תלויה בהורים שלו.

מה שבמיוחד מצער, הוא שגם המהפכות במצרים ובתוניסיה פרצו במידה רבה בגלל עליית מחירי המצרכים הבסיסיים. ושוב: גם אם תהיה במצרים חירות פוליטית, ואפילו צדק סוציאלי מסוים, הקרקעות הפוריות ימשיכו להצטמצם. ואפילו במצב פוליטי היפותטי שבו כלל המשאבים הטבעיים של העולם יחולקו באופן שוויוני יותר בין הצפון והדרום – כלל המשאבים הוא בכל מקרה מוגבל, ונעשה מוגבל יותר ויותר מדי יום.

**

כך שנשארות לכאורה שתי אפשרויות: אחת היא ללכת בדרכם של תדהר-קנר וטל מהתנועה הירוקה, ולדרוש מהמדינה לנהל טוב יותר, ובקשיחות רבה יותר, את הקיום הביולוגי של נתיניה. זאת הדיקטטורה האקולוגית שסביבתנים מסוימים מפנטזים עליה, הגילום השלם ביותר של מה שכינה פוקו "ביו-כוח" – צורה מודרנית של מדינה שמפעילה את כוחה על "מִנהל הגופים והניהול החשבונאי של החיים". באופן כזה, האזרחים יהפכו יותר ויותר מסובייקטים פוליטיים לתרנגולות בלול מתועש, שצריכות לקבל את הכמות האופטימלית של מים ותערובת כדי שלא ימותו וימשיכו להטיל ביצים. לצורך הישרדות, נעבור כולנו אינסטרומנטליזציה מוחלטת. אבל זה, בעצם, בדיוק ההיפך ממה שמבשרת המהפכה במצרים. כי תמיד יהיו את אלה שמנהלים את הלול ואת אלה שמנוהלים בתוכו.

האפשרות האחרת היא להתפתח מבחינה טכנולוגית. שהרי, מספרים לנו שההתפתחות הטכנולוגית היא זו שיכולה לפרוץ את המגבלותיו הקיימות שמציב לנו הטבע. הטכנולוגיה מאפשרת למשל להפיק מכמה גרמים של אורניום אנרגיה עצומה שיכולה להניע מפעלים שלמים, או לרתום את הרוח והשמש לטובת רווחתם של בני האדם. סכר אסואן הציל את מצרים מכמה שנות בצורת, ואיפשר לחבר אלפי כפרים לחשמל (למרות שבשדה בוקר לימדו אותנו לשנוא אותו בגלל הנזק שהוא גורם לחופים החוליים בישראל).

ובאמת, במצב הטרום-תחרירי, הטכנולוגיה היתה האופק היחיד שלנו. בעצם, המדור היחיד בחדשות שבישר לכאורה איזושהי התקדמות פוזיטיווית היה מדור הטכנולוגיה, עם סוגי המדיה החדשים שהופיעו בו חדשות לבקרים: גוגל, יוטיוב, פייסבוק וכו'. הפולחן ההיסטרי, הלגמרי בלתי רציונלי, שהתפתח סביב אובייקטים כמו האייפוד, האייפון והאייפד וסביב סטיב ג'ובס ממציאם נבע מהעובדה שפיתוחיו של מנכ"ל אפל היו המישורים היחידים של ההוויה שבהם הורגש סוג כלשהו של התפתחות מרגשת, ולמעשה של קידמה. לכן גם, בשונה מעיתונאים ואקדמאים, כל מי שמתעסק במה שקשור לאינטרנט מסתובב עם ברק בעיניים, ואינו שותף בכלל לנראטיב השקיעה. המהפכה נוקזה לתוך הפייסבוק והאייפון, שמעניקים פיצוי על עולם שנעשה עגום יותר ויותר.

וכאן אנחנו חוזרים לכיכר תחריר: לכאורה, עשו הצעירים המצרים מהלך הפוך: הם ניקזו את פייסבוק למען המהפכה. אבל למעשה, בעולם שנשלט על ידי המטאפורה הטכנולוגית, אפשר לתאר את מה שעשו גם מהכיוון הנגדי: הם המציאו טכנולוגיות חדשות.

"יום הזעם", "יום העזיבה", קריאות ה"סלמייה", הקסדות המאולתרות שהכינו המפגינים, השרשראות האנושיות והשימוש בטכנולוגיה עצמה הם אפליקציות גאוניות לא פחות מכל אפליקציה לפייסבוק, אלא שהן מכוונת אל החופש והשחרור, ואל פריצת המבוי הסתום שבו נמצאת האנושות.

דווקא אם מציבים את הטכנולוגיות הפוליטיות האלה במישור אחד עם הטכנולוגיות הרגילות, כלומר מוסיפים אותן לאינטרנט ולפיתוחים טכנולוגיים אחרים, מתברר ששום דבר לא אבוד, ושכל מחסום ניתן לפריצה. מתברר שהטבע אינו נתון קבוע המציב גבולות לפוליטי, אלא שניהם כרוכים זה בזה ושניהם ניתנים לשינוי. בישראל למשל, שום טכנולוגיית התפלה או אנרגיה שהומצאה בטכניון לא תציל אותנו אם לא נמציא טכנולוגיה להתגברות על הגזענות ועל האפרטהייד – שהם טבעיים לא יותר ולא פחות מאקוויפר ההר המידלדל.

***

בקיצור, אפשר לומר שהמהפכה היא סטרטאפ, אפליקציה חדשה. בעידן שלנו, בעולם המושגים שלנו, זה לא עלבון אלא מחמאה. המחשבה על המהפכה כטכנולוגיה משחררת גם מבעיות של ייצוג, שמשתקות את השמאל כבר עשרות שנים, וגם חוללו סערה בבלוג הזה בכמה פוסטים אחרונים. כמו שהאייפון או סכר אסואן לא אמורים לייצג מישהו, אלא להסיר מגבלות שמציב הטבע בצורה שבה אנחנו תופשים אותו כיום, כך גם המהפכה לא אמורה לייצג אף קבוצה מוגדרת. נדמה לי שבמצרים זה די הורגש.

כמובן שהטכנולוגיות הפוליטיות החדשות שמומצאות ועוד יומצאו לא חייבות להיות סטנדרטיות. הן יכולות למשל להיות טכנולוגיות רוחניות – כאלה שישנו את הצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת הסביבה שלנו במובן הרחב ביותר.

מבחינה זו, אני תומך אם כבר דווקא בזרמים השוליים וההזויים יותר בתנועה הירוקה, שהתמודדו בפריימריז האחרונים לרשימה: למשל הרב אוהד אזרחי, חוקר קבלה ומיניות מקודשת שעוסק בקשר בין יהדות שמאניסטית לאקולוגיה; או ידידי לקט העשבים שימי רף.

לטוב ולרע, בכל אותם תחומים של "אקולוגיה עמוקה", אפשר ללמוד הרבה מהניסיון הגרמני. בועז נוימן כתב לפני זמן מה על האקולוגיה הנאצית, אבל בגרמניה הומצאה גם מפלגת הירוקים, שבשנותיה הראשונות עשתה ניסויים מעניינים בקשר בין סביבה לפוליטיקה.

בעניין זה אני לא יכול להימנע מלצטט כמה שורות של גרמני בשם מרטין היידגר, מתוך המאמר "השאלה אודות הטכניקה"  (1962. תרגום: אדם טננבאום). דרך אגב, אלה הן אולי השורות הכי ברורות ופשוטות שכתב היידגר בחיבור כלשהו:

כיום החקלאות היא תעשיית מזון ממוכנת. האוויר מוצב למען פליטת חנקן, האדמה מוצבת למען מחצבים, המחצבים, לדוגמא, למען אורניום וזה האחרון – למען אנרגיית הגרעין שאפשר לשחררה למען השמדה או שימוש אזרחי… הדיבור הרווח על החומר האנושי, על מצבת החולים של קליניקה, תומך בכך. היערן, המודד ביער את העץ הכרות, ולמראית עין צועד באותו האופן ובאותן דרכי יער כסבו, זומן כיום על ידי תעשיית העץ, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לא. הוא זומן לזמינות של תאית, המאותגרת מצדה על-ידי הביקוש לנייר, המוקצב לעיתונים ולירחונים מאויירים, ואלה אף מציבים את דעת הקהל לבליעת המודפס, כדי להיעשות זמינים לעריכת דעות מזומנת. עם זאת, דווקא משום שהאדם מאותגר באופן מקורי יותר מאנרגיות הטבע – היינו, אל הזימון – לעולם אין הוא הופך למשאב סתמי. בהפעילו את הטכניקה, האדם נוטל חלק בזימון כאופן של חשיפה.

בכל מקום שבו האדם פוקח את עיניו ואת אוזניו, פותח את לבו, משחרר את עצמו לקראת הרהורים ושאיפות, עיצוב ומעשה, בקשה והודיה הוא כבר מוצא את עצמו מובל אל הלא-מוסתר.

ובאמת, אם משלבים בחשיבה הסביבתית את הטכנולוגיות הרוחניות-פולטיות שהזכרתי קודם, יכול להיות שהדבר הראשון שצריך לעשות כדי להציל את הסביבה הוא להפסיק לחשוב עליה בתור סביבה, כלומר בתור סך מסוים של משאבים מוגבלים. כי אם נחשוב על העולם בתור לול עם כמות מוגבלת של תערובת לעופות, נהפוך מיד בעצמנו לעופות בלול.

****

בקיצור, פתרנו גם את הבעיה של "ישראל מתייבשת". האופק פתוח, בלי תירוצים, פתוח ממש, פתוח לגמרי.

אני מוצף באופטימיות טוטאלית.

ט-ו-ט-א-ל-י-ת.

הקטסטרופה המרהיבה של ג'יימס קמרון

1 במרץ 2010

התנועה הסביבתית נכנסה לדפנסיבה. שערוריית האימיילים באוניברסיטת איסט אנגליה, ועידת האקלים הכושלת בקופנהגן, החורף הקפוא באירופה וכעת גם המדען הראשי של משרד החינוך – כל אלה עשויים לייאש את מאמיני הדת הירוקה. גם אם יש התחממות גלובאלית והיא מעשה ידי אדם, נראה שהמצב הפוליטי הנוכחי (כטבעם של מצבים פוליטיים) מורכב מכדי להביא לשינוי מיידי ועמוק בדרך החיים המערבית, כזה שיוכל לקדם ולמנוע את הקטסטרופה המתקרבת.

ובעצם, המשבר הנוכחי ממחיש את הסכנה שבאיומי קטסטרופה. האיומים אפקטיביים רק אם מדובר בקטסטרופה קרובה, אולם אם היא אכן קרובה, רק שינוי עמוק ומיידי במצב יכול להרחיק אותה. אם לא מתרחש השינוי הנדרש – וכמעט תמיד הוא אינו מתרחש – הייאוש הוא רק עניין של זמן. ההיגיון של איומי הקטסטרופה הוא דיכוטומי – הכל או כלום – ואם לא ניתן להשיג את הכל נשאר הכלום. יש מי שיכולים להרשות לעצמם להסתפק בכלום, לסגת לקומונה כפרית או להתכונן למבול, אולם בשביל הרוב, הכלום גורר דווקא את המשך הסביאה והצמיחה המואצת. ההיגיון הזה עובד כך: אם ממילא אין תועלת בשינויים ריאליסטיים, קטנים והדרגתיים, עדיף כבר להמשיך כרגיל.

אבל יש דרך אחרת להסתכל על זה. הבעיה היא לא קטסטרופה עתידית אלא העובדה שכבר עכשיו יש רבים הסובלים מהידרדרות הסביבה. או אז שוב מתגלה הבעיה הסביבתית כמעוגנת, בחשבון אחרון, ביחסים פוליטיים ומוסריים (או קולוניאליים): עד כמה אכפת לשכבות המבוססות בעולם המערבי מסבלם של אחרים. הבעיה היא לא השחיקה בסביבה כסביבה, שכן השכבות המבוססות יוכלו תמיד לשמר איים של פסטורליה (אמיתיים או וירטואליים), אלא גורלם של בני אדם, של מי שהסביבה אינה רק שעשוע אסתטי בשבילם אלא עניין קיומי ממש.

גם פה מפתה להבין את הבעיה במונחים דיכוטומיים: זה או המערב המבוסס או העולם השלישי, המטרופולין או הקולוניות, המשך הפיתוח הטכנולוגי או ביטול מוחלט שלו. אבל זו מסגרת מחשבה מסוכנת, שהרי אם הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה הסביבתית היא ביטולעצמי של המערב, אז אולי עדיף למערב להמשיך כרגיל. זו גם מסגרת מדומיינת, היות שהעולם השלישי הוא תמיד כבר קצת מערבי, והמערב הוא כבר קצת העולם השלישי. המצב הקולוניאלי מתבסס אמנם על דיכוטומיה בין הכובש לנכבש אבל בפועל גם מייצר מרחב ביניים, של אלימות וקונפליקט לצד תשוקה וחיקוי הדדי.

לכן התעצבנתי בשבוע שעבר אחרי שראיתי סוף סוף את אווטאר, המתמסר כולו להיגיון הדיכוטומי. העלילה הפשטנית של הסרט היא לחם חוקם של סיפורי אגדה שכאלה, אז אני לא מתלונן. ובכל זאת, אחת הסצנות האחרונות – בה הנאבי'ס, ממרום ה"פאלים" שלהם (הגרסה הפנדורית לסוסים) משגיחים על בני האדם וחיות האש והפלדה שלהם בעודם נסוגים מהכוכב – היתה מופרכת במיוחד. היא הותירה אותי מרומה. דמיינו את האינדיאנים מניסים בחצים את צבאו של קורטס, או יותר נכון, את צבאו של ג'ורג' בוש. חיזיון בלתי אפשרי בעליל. הרי במקומות ובזמנים בהם הילידים ניצחו את הקולוניאליסטים, בוויטנאם או באלג'יריה למשל, היה זה רק מפני שהם אימצו חלק מדרכיהם, כולל – אבל לא רק – את כלי הנשק. המאבק בין הכובש לנכבש שינה את הנכבש ובתוך כך חולל תמורה גם בכובש: הוא למד לראות גם את עצמו וגם את הנכבש אחרת. לעתים זה הביא לנסיגה של הכובש ולהכרה הדדית, ולעתים להמשך המאבק (ובדרך כלל לשניהם ביחד, ולסירוגין). אבל מעולם לא קרה שהכובש פשוט עזב, תוך שהוא מותיר את האידיליה הפראית בלתי מופרעת.

נאבי'ס זועמים על הפאלים שלהם. גם את בוש הם היו מנצחים?

הסרט של קמרון כל כך מופרך שהוא מוביל למסקנה החותרת תחת המסר הדידקטי: הניצחון של התנועה הסביבתית כרוך בתבוסה מוחלטת של בני האדם, בהשמדתם למעשה (שהרי הם נסוגו לחלוטין מפנדורה). אבל אם הברירות מוציאות זו את זו, אם זה או אנחנו או הנאבי'ס, לפחות בשבילי התשובה ברורה: אנחנו. אם אין שום מרחב אמצעי, בו בני האדם והאחרים יכולים להשפיע זה על זה, להשתנות אהדדי, מוטב כבר להשתמש בהם לצורכינו. לכרות נדיריום (unobtainium) למשל.

הדמות היחידה בסרט שמגלמת אופציה אחרת, כזו שאינה נכנעת להיגיון הדיכוטומי הבינארי, היא המדענית הסקסית (והמעשנת!), ד"ר גרייס אוגוסטין, ביולוגית שבתנאים הפנדוריים (בהם כל הצמחים והיצורים התבוניים הם מופעים של אלוהות פנתיאיסטית אחת) חייבת להיות גם אנתרופולוגית (או נאבילוגית). בהמשך למסורת האנתרופולוגית המודרנית, גם אוגוסטין מתחילה בשיתוף פעולה עם הפרויקט הקולוניאלי, אבל לקראת סוף הסרט פונה נגד הכובשים. על גרייס אוגוסטין עובר, אם כן, תהליך. היא משתנה ובתוך כך משנה גם את הנאבי'ס. היא מלמדת אותם אנגלית ולא רק אנגלית. יותר מזה, היא יוצרת את ה"אווטאר" – ההיבריד שמאפשר מרחב ביניים משותף לבני אדם ולילידים. אבל הסרט נגמר במותה של אוגוסטין, ואילו הגיבור, ג'ייק, מאבד לחלוטין את צדו האנושי והופך לנאבי מן המניין. בכך קמרון מבהיר איפה בדיוק הוא עומד.

אז איפה הוא עומד באמת? קמרון הוא שונאאדם. הטענה הזו עשויה להישמע פרדוקסאלית, שהרי קמרון מדי מרוצהמעצמו מכדי להיות שונאעצמו. הביקורת הנוקבת שלו משתלבת היטב עם התועלת שהוא מפיק מהפירות האחרונים של המכונה הקפיטליסטית, על כל העוולות שהיא מייצרת באופן יומיומי (אורי קליין וגם רעיה מורג כתבו על כך). את הפרדוקס הזה ניתן להסביר באמצעות המודל הדיכוטומי, האקסלוסיבי, שהוא מיישם בסרט: או אנחנו או הנאבי'ס. נראה שבניגוד אליי, הוא בוחר באיבר השני של הדיכוטומיה. אבל עמדה מוסרית של ביטול עצמי תוביל כמעט תמיד לתוקפנות – שהרי קמרון לא רוצה להתאבד. כך ההתבטלות נותרת ברובד המפורש, המדומיין, המתייפייף, ומעלימה את המשך הכיבוש והניצול בעולם האמיתי.

קמרון. אוריינטליסט מעודכן

"אווטאר" הוא טקסט אוריינטליסטי מובהק, הגם שמרהיב במיוחד. הנאבי'ס ועולמם מוצגים כשלווים, מושלמים ובלתי משתנים, וכמו קודמיו במסורת ארוכה, האידיאליזציה של הילידים היא הצד השני של מטבע הניצול. דווקא ההבניה של האחר כשונה לחלוטין מאיתנו, כחסר היסטוריה וקונפליקטים ומספיק-לעצמו, הופכת אותו אטרקטיבי לניצול וחדירה. הכניעה המזוכיסטית לאחר, ההתבטלות מולו, מפנה מקום להתפרצויות סדיסטיות. קמרון היוצר האידיאליסט הוא ד"ר ג'קיל בעוד שחשבון הבנק הנצלני שלו שייך למיסטר הייד.

האיומים בקטסטרופה, איתם התחלתי, הם ביטוי לאותו היגיון דיכוטומי שמושל באווטאר. הם כאילו מבקשים לומר: פשוט תעזבו את הכל, בטלו את הישגי הצמיחה ואת היותכםעצמכם. תצטמצמו לאפס. אבל רק צעירים צרפתים מהבורגנות, כפי שהציג אותם עפרי לאחרונה, יכולים להרשות לעצמם התבטלות כזו (או יותר נכון – לדמיין אותה). בשביל רובם של האחרים, האיום בהשמדה משמעו אחד: להילחם בה עד חורמה. כדי להימנע מאלימות, כדאי להימנע מהדיכוטומיה.

מזל שהעולם האמיתי אינו דיכוטומי. מודעות לנזקי ההתחממות הגלובאלית – ולשכבות הסובלות ממנה – לא צריכה להוביל לביטול עצמי אלא לסדרה של שינויים והתאמות. כפי שכתבתי בפוסט קודם, אם כי בהקשר קצת שונה, הפוליטיקה אינה עניין לביטול עצמי, למחויבות מוחלטת לאחר, אלא לניסיון לאזן ביני (או בינינו) לבין האחר, תוך השתנות הדדית של שני הצדדים. זה הדרגתי ואיטי, אבל לצערם של רבים, שום משיח ו/או קטסטרופה אינם ממתינים מעבר לפינה. יש זמן.