המתנגד. ריאיון עם דרור בל"ד

דרור בל"ד עובד בתור שומר לילה באתר בנייה. יש לו הרבה זמן לכתוב. "אני אוהב לכתוב, אז במקום לעבוד קשה בתור שוטף כלים, אני עובד בשמירה, יושב בלילות, לא חם לי, אני לא רואה אנשים. במקרה הטוב אני רואה כלב. יושב וכותב".

לא ידענו מי הוא דרור בל"ד (כיום דרור BDS). למיטב ידיעתנו, אף בנאדם שהכרנו לא ידע מי הוא, אף שכל מי שפעיל בבלוגים של השמאל נתקל בו – הוא מגיב קבוע, שמוכר בתגובות אנטי-ציוניות ארוכות, אגרסיביות, פואטיות, גדושות בציטוטים מכתביהם של אישים בולטים בשמאל הרדיקלי, שנראות לפעמים כמו פוסט העומד בפני עצמו. ספקולציות שונות מתרוצצות כבר זמן רב, למשל שהוא "ערבי הכותב תחת שם יהודי בכוונה".

פגשנו אותו ברחובות, בבית של אמו שבו הוא גר עכשיו. הוא העדיף לא לחשוף את שמו המלא, וגם לא להצטלם אלא לשלוח כמה תמונות צללית על רקע הפסגות המושלגות של ההימלאיה. בקרוב הוא ייסע שוב להודו, שם הוא גר רוב הזמן בעשור האחרון.

ראוי לציין שהוא היה ידידותי מאוד.

אתה נראה בנאדם רגוע. זה מפתיע בהתחשב בתגובות שלך, ובצורה שבה אתה תוקף בגידופים כל מי שמביע דעות ציוניות או קרובות לזה.

"זאת אסטרטגיה. זאת שאלה של מידת ההשתוות. כותבים על הציונות יותר מדי דברים חיוביים, אז צריך לאזן".

מה שסיקרן אותנו בדרור בל"ד הוא האפשרות של חיים עצמאיים, בלי שום צורה של השתלבות במערכת, מתוך שלילה מוחלטת של כל מה שמסביב – כלומר של הציונות ושל מדינת ישראל.

עוד לפני שהתפרסם בתור טוקבקיסט, הוא היה אחד הסרבנים הראשונים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. "גדלתי בבית מרצ לגמרי. בשנת 90', לפני הצבא, הלכתי לעבוד בבניין. אמא שלי היא מהנדסת בניין, אז היא סדרה לי עבודה. התחברתי לפועלים הפלסטינים, הייתי יושב איתם ואוכל. יום אחד הפועלים שעבדו איתי לא הגיעו. יומיים הם לא הגיעו. כשהם חזרו שאלתי אותם – למה לא הגעתם? "היה עוצר". מה זה עוצר? התחלתי לשאול מה עושים להם. סיפרו לי ולא האמנתי. אבל אלה היו חברים שלי, אנשים שהכרתי, שהאמנתי להם.

הייתי מאור נסער, ואמרתי לו, לאחד מהם: "אני מבטיח לך במלה של כבוד, שלא משנה מה יקרה – אני לא אעשה את זה".

אחר כך התגייסתי. ההורים שלי נורא רצו שאני אתגייס ואהיה קצין. ביחידה שבה הציבו אותי אמרתי: "הכול טוב ויפה, אבל יש בעיה – לשטחים אני לא הולך. לא עושה את זה". העיפו אותי משם, ושמו אותי בתותחנים. הייתי פעמיים במעצר, פעם אחת כי לא הסכמתי להצביע לדגל. אחר כך הגענו לגבול לבנון, ולא רציתי לירות פגזים. אמרתי: "אני לא יורה". אמרו לי: בוא תעזור לסחוב. אחרי שבוע רצו שאני אכנס ללבנון. אמרתי: סופסוף יש לי סיבה לעוף מכאן. נכנסתי ל-28 יום בכלא. אחר כך משכתי עוד. התחלתי לדפוק עריקויות. התחברתי עם דפוקים, סטלנים, ישבנו עוד פעם 28 יום. יצרתי קשר עם יש גבול, אבל הם אמרו שהם לא יכולים לטפל בעריקים, רק בסרבנים. בסוף שמו אותי בקריה להיות ש"ג. גמרתי את כל הצבא, עם 166 יום דפוק.

אחרי הצבא הלכתי ללמוד מתמטיקה. היום אני לא מתעסק בזה – זה נורא נורא קשה. זה היה ב-96'. היה לי טוסטוס, הייתי מסתובב המון בכפרים בגדה. זה היה בתקופת אוסלו, ואנשים אמרו לי שהרשות יותר גרועים מהציונים, ושלאנשים לא טוב. אבל הכרתי אז הרבה סטודנטים פלסטינים, מחיפה. דיברתי איתם, הם היו כולם עזמי בשארה. ב-96' ביום העצמאות לקחו אותי לאיזו תהלוכה לציון הנכבה בגליל. אז התחלתי להיות מודע לכל מה שנוגע לנכבה – דברים שישראלים יהודים לא מכירים. מגיע עזמי בשארה עם יעל לרר – חוץ ממנה לא היו שם יהודים. מ-99' אני מצביע לבל"ד.

דיברת איתו?

לא. הוא בכלל לא התייחס אליי. הייתי קורא אותו ב"ידיעות".  לא היה אז אינטרנט וכמעט לא היה איך לגשת למידע.

הודו

אחרי הלימודים נסעתי להודו. הסתובבתי שנה, אחר כך עוד שנה. ההורים שלי רצו שאני אלך לטכניון, אבל אני לא רציתי להיות מהנדס. זה תמיד היה הודו, לא סתם הודו – ההרים, ההימלאיה. החלטתי שאני רוצה לגור שם, לחיות ככה. פה בישראל נורא חם לי בקיץ. ואת האנשים אני לא אוהב. אז היה לי תירוץ לעזוב – אמרתי שאני עוזב כי חם לי. מאז אני לפחות חצי מהשנה בהודו. זה אורח חיים כזה, שהוא שליש בגלל החום, שליש אידיאולוגיה, ושליש אהבת הודו.

בדרך כלל עושה רושם שאנשים יושבים בהודו, מעשנים ג'ראס, וזה לא מתחבר לפוליטיקה, אלא לדה-פוליטיזציה.

מה שאתה מתאר זה לא בגלל הצ'ראס. זה בגלל הציונים. מכל העולם באים לשם אנשים, אבל ישראלים יושבים בחבורות. כשהייתי יותר צעיר הייתי מסתובב איתם. אבל באיזשהו שלב אתה הופך מישראלי למישהו מהקבועים שגרים שם. אז גרתי בכפר קטן בעמק בהימלאיה יחד עם אחרים – ישראלים, צרפתים, גרמנים. ואלה כולם שונאי ישראל. חלקם שונאים את הישראלים בהודו, וחלקם ממש אנטישמים. אבל היתה לי שפה משותפת איתם. לא דיברנו על משפחה ועבודה, אלא על ויזות, על שמן זית, דברים כאלה. וגם הייתי מתרגם להם. היו יושבים ישראלים בשולחן ליד, עם הצי'לומים שלהם, והתחילו לספר מה הם עשו בצבא. אתה יכול לשבת שם מהבוקר עד הערב ולשמוע עשרות, מאות עדויות. ואני הייתי יושב שולחן ליד ומתרגם להם. מספר להם מה הם אומרים.

אז המשכת להתעסק בפוליטיקה גם בהרים.

ב-2004 הייתי בדרהמסלה, וכולם שם הולכים עם חולצות של Free Tibet. אמרתי: למה לא Free Palestine? מישהו עשה לי חולצה כזאת. ואז הלכתי למנאלי ועשיתי סטוק של 50 חולצות. זה הפך לתופעה. הלכת לכפר שבו גרתי וראית אנשים מסתובבים עם Free Palestine.

עשיתי הרבה דברים בהודו. היתה לי גם מסעדה, עם אוכל שישראלים אוהבים.

זה לא יצר אצלך קונפליקט?

אני מנסה להפריד. בסך הכול אנשים נחמדים. כולם נחמדים שם. הבעיה שזה לא היה ממש כסף.

אז ממה התפרנסת?

אני לא רגיל לעבוד. כמה שנים חייתי בעיקר מהבורסה. עד שהבורסה נפלה בסוף 2007. הייתי שבור לב בגלל מישהי, שבור בורסה, וגם שבור ויזה. כי עד 2007 היו נותנים ויזה לשנה, עכשיו רק לחצי שנה. זה בעיה בשביל מי שרוצה לגור שם.

והמשפחה שלי רצתה שאני אבוא. אז באתי לארץ, גרתי בקרוואן בנווה אילן, והתחלתי לעבוד באיזה מטבח. חבר אמר לי: "עזוב, אין שם אף יהודי, רק ערבים". אמרתי: "שם אני רוצה לעבוד". המודל שמצאתי זה לחיות פה כמו עובד זר. כי עדיף לעבוד פה, אתה מרוויח כאן יותר כסף מאשר בהודו.

עכשיו אני עובד בשמירה בלילות.

אני מתעלק

מתי בעצם האינטרנט נכנס לחייך?

רק ב-2009. עבדתי אז בנווה אילן, ונכנסתי לאינטרנט. אז לא הכרתי כלום, לא ידעתי להשתמש בגוגל.

אבל באותו זמן התחלתי לקרוא. מאז אני מגיב. החברים מהמטבח לקחו אותי להפגנה בסכנין נגד מה שעשו בעזה. חזרתי מההפגנה, ורציתי לדבר. עם היהודים אין מה לדבר, אז התחלתי לחפש. אמרו לי: תיכנס לאינטרנט, יש פורומים. נכנסתי לאיזה אתר של דב חנין. נזפתי בהם – למה אתם הולכים להפגין בת"א? ואז מישהו אמר משהו על בל"ד. פתאום ראיתי כמה הם לא אוהבים את בל"ד.

איך אימצת את השם דרור בל"ד?

לאחד המגיבים האחרים קראו דרור, אז כדי שלא יתבלבלו כתבתי "דרור בל"ד". זה נראה לי שם יפה אז נשארתי עם זה.

התגובות שלך מאוד ארוכות, ממש עומדות בפני עצמן. אתה לא רוצה לפתוח בלוג משלך?

לא, אני אוהב יותר להגיב. זה חסר. יש יותר מדי בלוגרים, שמעט מהם טובים. ויש מעט מדי תגובות ברמה. אני רוצה להעביר את המסר שלי, כמו בתלמוד. אז באיזשהו מקום אני מתעלק. אני מגיב אצלכם, אצל עידן לנדו. יוסי גורביץ' חסם אותי.

זה לא מעליב שחוסמים את התגובות שלך?

כשחסמו אותי בגדה השמאלנית נורא נעלבתי. הייתי יושב, מקלל אותם, עושה קופי פייסט פעם אחרי פעם. ידעתי שזה לא יתפרסם אבל זה היה מיועד לעורכים.

אתה מכניס המון ציטוטים לתגובות – של עדי אופיר, של סמי שלום שטרית, של אורטל בן דיין, של עגנון.

אני חושב שכל המסר שלי זה מה שהאנשים האלה כותבים. מה שאני אומר זה לא חשוב. אני רוצה שאנשים יתמודדו עם סמי שלום שטרית. הדרך שהוא עושה את זה, שאורטל בן דיין עושה את זה – כל מי שנחשב "אלים" מזרחי – זאת הדרך הנכונה. אני חושד בפעילי שלום. המטרה העיקרית זה לא שלום, אלא צדק.

למה עגנון?

קראתי את כל כתבי עגנון, וגם הרבה מאוד ספרי מחקר על עגנון. התחלתי לקרוא אותו כשטיפסתי על הרים. הצטרפתי לאיזו משלחת וחיפשתי ספר שלא ישקול הרבה. אז לקחתי את "אורח נטה ללון". לא הגענו לפסגה, חיכינו במה שנקרא Camp 2. וזה היה רק אתה ועגנון. זה התאים לנוף שראיתי – שאין כלום, רק הרים, הרים. רק לבן. כשירדתי למטה התחלתי לחשוב על מה שקראתי.

עגנון כותב. הוא יודע לכתוב. הוא היה עילוי, אנציקלופדיה לתלמוד. מי שיודע תלמוד, כמו הלל וייס, מפנה אותך לדברים שמבקרים אחרים התעלמו מהם והבינו אותם לא נכון.

אבל הוא היה ציוני.

הציונות נוכחת אצלו, אבל הוא היה גם מבקר מאוד חריף של הציונות המדינית. חשובה לי האבחנה בין יהודים לציונים, אחרת זה הופך להיות אנטישמיות. אז זה מה שלקחתי מעגנון, למשל מהביקורת שלו על ביאליק.

לא מפריע לך שקוראים לך טרול?

אני לא כל כך יודע מה זה טרול. אני הרי לא מכיר אף אחד מחוץ לאינטרנט. מבחינתי זה עולם בפני עצמו.

אתה מאמין ביכולת לשכנע?

לא.

אז למה אתה עושה את זה?

כי אני אוהב לכתוב. אני רוצה לשחרר את זה. ואני מאמין שאולי אני נותן משהו לאנשים שחושבים דומה לי.

אתה אופטימי?

לגבי עצמי כן. לגבי הציונות – אני לא בטוח. כמו שעפרי כתב – יכול מאוד להיות שישראל תכה את ההיסטוריה.

מ-זו-ע-ז-עים

יסמין הלוי

טוב, הסיפור כבר מוכר. בראש השנה יצאו פעילים שמאלנים להזדהות עם יאסין אלריפאעי הנאבק לאחוז באדמתו שבענאתה ולחזק אותו. בבוקר היה קצת בלגן, בערב חזרו הפעילים להפגנת כוח ואכלו אותה בגדול: המתנחלים מענתות יצאו עליהם ופוצצו אותם במכות. היו שם שוטרים שלא עשו כלום, ואם כבר הם נראו די מבסוטים מכל ההתרחשות.

ועכשיו כולם נורא מזועזעים.

נגד הזעזוע שמתלווה למעורבות באלימות עצמה, ואחת היא אם היא מגיעה משוטרים, חיילים או אזרחים, אין מה לעשות: זה משהו פיזי, אורגני ממש. האלימות מתנפלת פתאום, כמו גל. אף אחד לא מבין מה בדיוק קורה, איך זה התחיל, וכולם רצים, צועקים, כל אחד מנסה להציל את עצמו ואולי לעזור למי שלידו. אפילו רגעים אחר כך כבר קשה לשחזר מה בדיוק היה שם. רק הרגליים עוד רועדות, הברכיים פקות, האלימות מפעפעת בכל הגוף ותחושת הלכלוך לא מרפה.

הזעזוע הרעיוני, לעומת זאת, הוא זעזוע מדרגה שנייה. ובלי להיתמם, ובלי להצטדקן (הדבר השנוא עלי בתבל) – אני לא כל כך מבינה אותו.

בשנת 2000, שבועות ספורים אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה, עמדתי יחד עם קומץ פעילי תעאיוש המתהווה, יהודים וערבים, ביום שישי בבוקר בגינת שינקין וגייסנו תרומות לתושבי הגדה הנצורים, כהצהרה פוליטית שמצור והרעבה הם לא הדרך. ספגנו קללות וצעקות כרגיל, אבל גם גייסנו כסף. כמה אנשים אף הגנו על זכותנו לעמוד שם מול עוברי אורח אלימים, הגם שלא הסכימו איתנו.

כעבור שבוע-שבועיים חזרנו על הפעולה, הפעם ברחוב בזל. מקץ דקות אחדות יצאה אלינו קשישה אשכנזייה שברירית ועדינה למראה, בעלת חנות סמוכה, פתחה עלינו פה שלא היה מבייש שום בריון וקראה לפיקוח העירוני. בינתיים באו שני צעירים, הודיעו שהם הולכים לשתות משהו בבית הקפה הסמוך, ואם אנחנו עדיין שם כשהם יוצאים הם מפרקים לנו את הסטנד. הימים ימי ברק, ליברמן עדיין לא השתלט אז על נוף חיינו, ויושבי בזל ביום שישי, הַיי-גלוס, שיער משוח-מתוח לאחור, הרבה בלונד, ארבע על ארבע, מרלבורו לייט, טלפונים ניידים, ג'ינס מעצבים וכל השפיל באו והודיעו לנו שכל ילד ערבי שמיידה אבן על חייל צריך לירות לו כדור בין העיניים.

קבוצת אוסטרלופיתקוס (רובוסטוס) נלמים בהומו (הביליס), לפני כשני מיליון שנה. איור מתוך "האדם הקדמון", סדרת טיימלייף

לבסוף הם גמרו לשתות את הברד לימונענע שלהם, ומשראו שאנחנו עדיין שם קיימו את הבטחתם: בלי להשתהות הם שברו, העיפו והשחיתו. יושבי הקפה שממול נעמדו כולם על רגליהם לאור המחזה, מחאו כפיים והריעו: "סוף סוף גבר אחד!". מי צריך את הרשויות כשהאזרחים מוכנים לעשות בשבילם את העבודה?

קרצפתי את עצמי בהרבה מים וסבון באותו יום, אבל הבחילה לא עברה עד הבוקר.

הרבה מים התייקרו והופרטו מאז. אמנם אנחנו מעטים, אבל ממקום מושבי הנידח מול האינטרנט אני מסתכלת בהשתאות על הפעילות השוקקת הממלאה את הארץ: המוני צעירים שלא הכרתי הצטרפו בשנים האחרונות אל תנועות המחאה (הפוליטיות נגד הכיבוש) וההתנגדות, ועושה רושם שכולם מבינים טוב מאוד איפה הם חיים: כולם מלאים קיתונות של מררה על הציונות, מנוכרים לגמרי לממסד, לאתוס הלאומני ולבליל הדוחה של דת, פופוליזם, מיליטריזם וגזענות שממלא את חיינו, ועסוקים מבוקר עד ערב בניסיונות לשכנע את כולם שהכל אותו דבר: שאין באמת הבדל בין המתנחלים למדינה, בין המדינה לצבא ובין המשטרה לבתי המשפט. במחאת הקיץ התחדד היטב גם הקשר הכלכלי שמחזיק יפה כל כך את המבנה הזה.

ועתה, בעודם באים באומץ רב ומתוך מודעות ראויה להערכה לעצור בגופם עוד טרנספר קטן, עוד ייהוד, עוד ניצחון של כוחות האופל, ואחרי כעשר שנים של דה-לגיטימציה פרועה שלנו ושל האזרחים הערבים ושל הפלסטינים, בהשתתפותה הפעילה והצוהלת של התקשורת, הם למדו לפתע על גופם את כל מה שהם יודעים כל כך יפה כבר שנים: השוטרים לא נקפו אצבע. אם כבר, הם סייעו לתוקפים.

עד כאן טוב ויפה; כלומר קשה, כואב, מתסכל ומגעיל. אבל מאין ההפתעה? (ויש להזכיר כי פעילות יהודית-ערבית מחסנת קצת מפני ההפתעה הזאת; הרי אנחנו יודעים טוב מאוד שערבים, גם אזרחים, זוכים ליחס הזה כעניין שבשגרה.) הפעילים שנכחו במקום כותבים בכל מקום כצד התחננו לשוטרים שיצילו אותם, שיגנו עליהם, ש"ימלאו את תפקידם". אבל הרי זהו תפקידם: לשמור על המדינה, על האינטרסים שלה, בלאום ובקרקע. בסרטונים שהופצו נשמעים הקולות של המפגינים המנסים לפנות אל התוקפים בשאריות ההיגיון, בטון מעין-סחבקי: אל תיגע בו, היי היי, מה אתה עושה? אך ללא הועיל: אדוני הארץ, שלמרות יתרונם הברור הרגישו כנראה את האדמה הגזולה רועדת להם מתחת לרגליים, באו להראות להם מי הבוס, ולזיין אותם, ובעיקר אותן, בלי סנטימנטים. ולא רק הפעילים שהיו שם המומים ונדהמים כל כך. שוב נשמעים הדיבורים הרגילים על דמוקרטיה, ואיך הם מעזים, ואיזה ברברים, והפייסבוק עולה על גדותיו, והבלוגספירה גועשת.

ובכן, מה שעומד לדעתי מאחורי תחושת הבגידה וההלם, ההפתעה וההתקוממות, וגם מאחורי הטון הסחבקי וההגיוני, הוא הפרת הכלל העליון: "כולנו יהודים". "אחרי הכל, כולנו יהודים". למרות הניכור, האנטי-ציונות, הלוחמנות, הראייה המפוכחת, הקישורים הנכונים. האמונה המוחלטת שבאמת, יהודים לא ייגעו בנו. שזה לא יגיע למכות או לירי. והאמונה הזאת קיימת אפילו אצל כמה מהאנרכיסטים הכי רדיקלים, שלא פעם נשמעו צועקים ליד הגדר "אל תירו, אנחנו ישראלים", או משהו כזה. שיש איזו ערבות הדדית שהבסיס שלה אתני, ושלובשי מדים לא יעזו להתנהג כלפינו בהפקרות, שהם לא יפגעו בנו. הרי כמעט כולם גם לבשו את המדים האלה באיזשהו שלב בחייהם, וכמעט לאף אחד לא אכפת לשבת ליד כל הנשק הזה, שכדרך אגב נדחף לך לפעמים כמעט לגרון, באוטובוס או ברכבת, ואפילו במוסדות חינוך. כשיהודים מחזיקים בו, אף אחד בכלל לא חושב שנשק זה דבר מסוכן.

אז ברוכים הבאים לעולם של ההתנגדות שיש בצידה מחיר: בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ואפילו בגרמניית-הדם, ובעוד הרבה מקומות אחרים, מתנגדי משטר נענשו, עונו, נכלאו ואף הומתו. המשטר וכל זרועותיו שנאו אותם, והציבור, גם זה שתמך בהם, בדרך כלל שתק, כי רצה לשמור לעצמו ולילדים שלו על התחת.

אז לא, זה לא עוד פוסט בסדרה "הכה את השמאלנים החבוטים ממילא"; נהפוך הוא, זה ניסיון לחזק: להאיר כשל אחד ולומר שהגיע הזמן להתנער ממנו. להתנער מהאשליה שבאקלים פוליטי של הפרדות על גבי הפרדות, הסתה ושנאה מלמעלה ומלמטה, השייכות לקולקטיב היהודי מחסנת מפני משהו. אם אנחנו נלחמים באומץ וביושר במדינה, בציונות, בהתנחלות, בקולוניאליזם, בצבא, בכיבוש וברשע – בואו ניקח על זה אחריות. הרי כבר ראינו ש"העם" לא מטומטם: גם הם מבינים שאנחנו נגדם, נגד הפרנסה שלהם, האדמה שהם יושבים עליה וכל מה שהם מאמינים בו. ואם אנחנו מערערים על זכותם של לובשי מדים להפעיל את האלימות הממוסדת, בתוך הקו הירוק או מחוצה לו, בואו לא נישבע בשם הדמוקרטיה ושלטון החוק כאשר אנחנו הקורבן. הרי אנחנו יודעים כבר מזמן שזו לא דמוקרטיה, בטח לא בשטחים, אז בואו לא נבקש את חסדיהם ולא נצפה לרחמיהם כאשר חבריהם מכים אותנו.

פלוגות הפועל. במרכז: אבא חושי

הלוא אלה אויבינו האידיאולוגיים המובהקים, ואם לצטט מכלי שני את עזמי בשארה – זה מאבק, לא תה עם עוגיות. לגישה הזאת יכולה להיות השפעה אמיתית על הפעילות, על הזירה שבה היא מתנהלת (בשטחים או בשדרות רוטשילד, למשל), על מטרותיה (הפלסטינים, השלטון או הציבור, למשל) ועל הקוהרנטיות הפנימית שלה, ובוודאי על התחושה שלנו. מה שנקרא "המורל", ואין לזלזל בו. אז בואו נתכנן פעולות שפויות שאנחנו יכולים לנהל מההתחלה ועד הסוף ולא נסתכן בלי סיבה ובלי תכנון. בואו נבין אחת ולתמיד עם מי יש לנו עסק: עם עַם של כובשים ומנשלים, בפועל, שלחלקים ניכרים ממנו יש אינטרס ברור לשמור על השטחים והכיבוש, ושלצדם נצטרך לחיות גם אם הוא ייגמר פעם (וגם אז מן הסתם נמשיך להיאבק). וכך, גם אם נחזור הביתה מוכים וחבולים – זה הרי סיכון שלא תמיד אפשר לחזות מראש – לפחות לא נרגיש מושפלים ולא נבגדים, אלא נחוש גיבורים, נדע שעשינו משהו, ונהיה גאים בהצלחתנו להוציא את יריבינו משלוותם ולערער את בטחונם.