נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

במעגל המצטמצם

בימים האחרונים שלי בגרמניה הייתי די מודאג. מריוס והיידמארי התקשו להבין אותי כשניסיתי להסביר להם איזה מקום לא נעים זה ישראל העכשווית, וכמה זה מעיק לנחות שם עכשיו, ולא לביקור אלא לתמיד. הם חזרו ואמרו לי שבטח נורא נחמד שהשמש זורחת. מה שנכון, במידת מה.

יום אחד לפני הטיסה חזרה נסעתי מגטינגן לברלין. שם, בברלין, צללתי די מהר אל ההוויה הישראלית הרועשת של העיר, שעליה כבר כתבתי כאן. הפעם לא היה לי כוח להתנגד. החיים שהתגלו לי שם קצת הזכירו לי את פאריס של שנות ה-30: הרבה מאוד יהודים, במקרה זה ישראלים, שמצויים בשלבים שונים של הליכי התאזרחות ופליטות. מתחתנים עם גרמנים, עוברים מדירה לדירה, חופרים בורות בקרח כדי לשאוב מים מהתעלה. "היתרון העיקרי של ברלין הוא שהיא לא בישראל", הסבירו לי. מישהי שפגשתי ליד אינטרנט קפה של טורקים בנויקלן הזהירה אותי שנורא בישראל. אמרתי לה שלתחושתי המצב לא מאוד שונה מאיך שהוא היה לפני חצי שנה. אבל היא אמרה לי שאני טועה, והמצב הרבה יותר גרוע. מה שנכון, במידת מה.

כשהגעתי לתל אביב, שמתי לב שאנשים מדברים בעיקר על נושא אחד: מחירי הנדל"ן. כן, דיברו גם על הגזענות, ועל המרכז לאמנות הפיתוי. אבל התחושה היא שהאיום המיידי הוא שכר הדירה שגואה ולא עוצר, ופשוט דוחק אנשים החוצה מהעיר ומאורח החיים העירוני שהם התרגלו אליו, שכולל גם הרבה רכיבים אחרים מלבד עצם החיים בעיר. היתה לי הרגשה שגם כשאנשים בתל אביב מדברים על הגזענות או על הפליטים הם מדברים בעצם על בעל הבית שלהם ועל זה שהם הופכים למין פליטים של שכר הדירה, אולי בבית של ההורים שלהם במבשרת או בפתח תקוה. ולמעשה די בצדק: בעניין הזה, לפחות אי אפשר להאשים את השמאל התל אביבי שהוא מצטדק או מתייפייף. השמאל דואג לתחת שלו, במובן הנקי ביותר של הביטוי.

בסופו של דבר, אולי זה מה שעומד גם מאחורי כל הדיבור על הסחים שהיה בקיץ: לא מעט אנשים בתל אביב מרגישים די מאוימים, מרגישים שהסכנה מתקרבת לבית, שהשאלה היא כבר מזמן לא אם הם ינצחו אלא אם הם ישרדו פיסית. אני בעצמי ראיתי לפני חצי שנה כנופיה של רעולי פנים מהימין הקיצוני שועטים ליד הדירה שלי, ברחוב צדדי במרכז תל אביב (ולמי שמטיל ספק, זה היה אחרי ההפגנה ההיא). אבל בסופו של דבר, הסכנה הקיומית הזאת היא כלכלית יותר מאשר פוליטית; אם אפשר בכלל להבחין בין שתי הקטגוריות.

כל זה הוא חלק מתהליך יותר כללי: צמצום מהיר של האפשרויות לחיים בארץ הזאת, בלי להיות משועבד לתעשיית הנשק או להון הגדול. המהפכה שמתרחשת בימים אלה בישראל לא צריכה גולאגים או מחנות כדי להוציא לפועל את הליקווידציה של המעמד הליברלי-שמאלי (או איך שלא יקראו לו). הג'נוסייד נעשה באמצעות מחירי הנדל"ן, והצמצום ההדרגתי של אפשרויות התעסוקה באקדמיה, העיתונות והתרבות. רוב החברים שלי הם עיתונאים שכבר לא עובדים בעיתונות, כי הם נפלטו משם בשלוש השנים האחרונות. חלקם נהיו יחצ"נים מסוגים שונים.

זאת הנקודה: שבשלב הראשוני, אנשים לא יצטרכו למות, אלא פשוט להפסיק להיות מה שהם. ואכן, כשאני מסתכל מסביבי אני רואה שכמעט כולם נאלצו לבחור בשנים האחרונות באחת משלוש אסטרטגיות:

1. להגר – ברור שהרבה אנשים שמהגרים לברלין, למשל, ואומרים שהם לא יכולים יותר לחיות בישראל, עושים את זה מסיבות כלכליות-קיומיות. כמו שכתב נתי אורנן בבלוג היפה שלו:

עבדתי שנה וחצי בחברת כבלים כי רציתי להתפרנס בכבוד לאחר שנים רבות של עשיה אמנותית שאין שכרה בצידה… ההבנה כי קיימת האפשרות שאעבוד כל חיי כפקיד בצד עשיה אמנותית שאין לה הדהוד במקום בו אני חי הביאה למחשבות על עזיבה למקום אחר. בביקורים קודמים באירופה חשתי כי לפני הכל כשאני נמצא באירופה ריאותי שבות לפעול והיכולת לנשום חוזרת אלי.

2. לעזוב את העיר – בהנחה שיש בכלל אופציה כזו. במקצוע שלי למשל (אם יש כזה), זה לא ממש אפשרי, במיוחד אם אין לך אוטו.

3. לעבור לעבודות יותר משעממות אבל רווחיות. ברור שהאופציה הזאת היא כשלעצמה פריווילגיה של שכבות מסוימות. אבל כאמור, אני לא מנסה לטעון בפוסט הזה שיושבי בתי הקפה בתל אביב הם האנשים הכי מסכנים בעולם, יותר מפליטים בגוג'ראט. אני רק אומר שצורת חיים מסוימת, ואולי אפילו תרבות מסוימת, עשויה להיעלם תוך כמה שנים.

חשוב גם לציין שהאבחנה בין מה שאני נאלץ כאן להגדיר "התל אביבים" לבין אלה שמאיימים עליהם היא לא מאוד חדה וברורה. לפעמים אלה שסובלים מהעלאת מחירי הנדל"ן הם הבנים של אלה שמעלים את מחירי הנדל"ן. למשל, לפני כמה חודשים קראתי את הטקסט הזה, ש"מוקדש לכל התל אביביים החדשים שקונים כאן דירות כי זה מגניב ואופנתי וזאת ההשקעה הכי בתזונה". הכותב מתאר מעין מלחמת בני אור ובני חושך, בין התושבים המקוריים של "תל אביב שלנו" שהיא "כבר שנים עיר מקלט לכל מי שישראל פלטה אותו אבל הוא מסרב להיפלט", לבין התל אביבים החדשים. לדבריו –

בגללכם העיר הזאת הופכת להיות יקרה מדי, בלתי נסבלת מדי, והעיקר – דורשת מאיתנו שנתחיל להיות דומים לכם כדי לשרוד בה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו: אתם חושבים על תועלת, אנחנו חושבים על יופי, אתם חושבים על רווחים, אנחנו חושבים על הנאה, אתם חושבים על הפנסיה, אנחנו חושבים על היום ואנחנו לא נגרר אחריכם במרוץ לכסף ולכוח. אם העיר תהפוך לבלתי אפשרית בשבילנו, אנחנו בהחלט נמצא לנו מקום אחר, בארץ או על הירח… אבל כשנלך, ניקח איתנו את כל הציורים, הסרטים, השירים, העיצובים, בתי הקפה, הגלריות, המיזמים והחנויות המיוחדות שלנו ,ואתם תישארו רק עם מה שהבאתם איתכם: עם הג'יפים הענקיים שחונים על המדרכה בנווה צדק, עם כרטיסי הפלטינום שקונים דרינקים יקרים בלילינבלום, ועם גן הילדים הצעקני בנמל,.  ואז תשאלו את עצמכם פתאום – למה נהיה כל כך מכוער ועצוב בחוץ? מי לעזאזל כיבה את האור?

נדמה לי שדווקא בגלל שהטקסט הזה הוא די נרקיסיסטי יש בו כנות מסוימת, יותר מאשר בהרבה טקסטים אחרים שנכתבים בעיר הזאת. במושגים של הבלוג, הייתי מגדיר אותו "מופע של אמת". מצד שני, לי באופן אישי לא לגמרי ברור למה בתי קפה, חנויות ו"מיזמים" משויכים לצד "שלנו". למען האמת, בתי קפה הם מבחינתי די האויב. זה מראה שאצל כל אחד החלוקה בין "אנחנו" ו"הם" היא קצת שונה. במחנה הפליטים, הייתי מעדיף לא לישון באותו אוהל עם הבעלים של החנות המעוצבת שבצד השני של הרחוב. בכל מקרה לא נראה לי שהוא יהיה שם, באוהל. יש לי תחושה שהוא יסתדר. וזה גם חלק מהעניין: האנשים יסתדרו, בחלקם. השאלה מה יהיה עם ההוויה. זאת שאלה כמעט אקולוגית.

*

בקיצור – אפשר לומר כל מיני דברים על תהליכים שקורים בישראל. אפשר לטעון שמעולם לא היה יותר גרוע, ואפשר לטעון שבעצם תמיד היה גרוע כמעט באותה מידה. אבל מה שאני יכול לומר בוודאות שקורה בשנה האחרונה (למרות שדווקא את זה לא כותבים בעיתונים), הוא שהאנשים שמסביבי פשוט נמוגים בזה אחר זה: בין אם הם מהגרים לחו"ל או הופכים לאנשים אחרים, שכמעט אי אפשר לזהות.

עכשיו, כיוון שהפוסט הנוכחי עוסק ממש בחיים הקונקרטיים כמו שאני רואה אותם, אני מרגיש צורך בגילוי נאות מסוים, שנוגע לבסיס החומרי שלי עצמי. זאת, כי לפעמים יש לא מעט חוסר כנות בעניין הזה, ואנשים שלכאורה נמצאים באותה סירה בעצם נמצאים כל אחד על כלי שייט לגמרי אחר. נכון להיום, אני יכול להחשיב את עצמי לאדם די בר מזל, כי אני מקבל מלגה של דוקטורנטים. בזכות זה, דרך אגב, אני מסוגל בכלל לתחזק את הבלוג הזה – משהו שלא ממש יכולתי לדמיין בתקופה שבה עבדתי בעיתון. מבחינה זו אני די בר מזל, כי אני יודע שיש הרבה אנשים שלא מצליחים להשיג מלגה.

על כל פנים, מלגה היא רק מלגה. ולא ירחק היום שבו המלגה תיגמר, ואחר כך יש לי עוד כך וכך שנים לחיות על פני כדור הארץ. התחושה שלי היא שכיום אני ממוקם במעגל די נוח, אבל המעגל הזה הולך ומצטמצם, והחושך מתקרב. בדרך כלל המדיניות שלי היא לא לחשוב מה יקרה אחרי שתיגמר המלגה. אחד הדברים שמפתיעים אותי כשאני מדבר עם דוקטורנטים אחרים, הוא שחלקם ממש מאמינים שאם הם יתאמצו מספיק, הם יהיו בעוד עשר שנים במצב של המנחים שלהם, כלומר יקבלו תקן באוניברסיטה.

אבל זאת כמובן אשליה. אולי בגלל שסיקרתי קצת את מערכת ההשכלה הגבוה, אין לי שום ציפיות מהמסלול שבו אני נמצא כרגע. שום דבר לא מחכה בקצה המסלול. המסלול עצמו הוא רק הסחת דעת שנועדה להשאיר אותנו רגועים. האוניברסיטה בצורתה המוכרת לנו היא מוסד ששייך לעבר. היא זומבי, או במקרה הטוב ערפד. אין כיום שום כוח משמעותי בישראל שיש לו אינטרס לשמור על הפקולטות למדעי הרוח או מדעי החברה.

אגב, אין לי ילדים. ואני חייב לומר בהערת אגב, שלדעתי הרבה אנשים בתל אביב נעשים הומואים פשוט כי קשה להם לדמיין איך הם יפרנסו משפחה. אני מקווה שלא העלבתי את יניב ויצמן או בגל אוחובסקי.

*

מכל זה, לא צריך להבין שאני פסימי. תהליכים חברתיים קורים. שכבות חברתיות מסוימות נמחקות. יש בזה יופי מסוים. כבר כתבתי בעבר, שייתכן ובעתיד הרבה מהיהודים בישראל יהיו מוסלמים. בינתיים, אני מניח שבמקום החוגים האינטלקטואליים-ליברליים הנמוגים צומחת אליטה חדשה. על כל כותב אורח ב"ארץ האמורי" שמהגר לארה"ב צומח איזה הראל חצרוני – גם הוא סוג של בלוגר.

וזאת בעצם הנקודה האחרונה, שלגביה אני גם חלוק עם הרבה מהקוראים של הבלוג הזה. הרבה אנשים בחוגי האקדמיה, התרבות והמדיה בתל אביב מתמודדים עם ההתפוררות על ידי גלובליזציה עצמית, כלומר הזדהות והתמזגות עם איזו הוויה ליברלית בינלאומית. יש אנשים שדי ברור להם שעם קצת מאמץ, אפשר להגר לחו"ל. אולי ההורים שלהם הכינו אותם לזה מאז שהם היו ילדים. בסופו של דבר, זה העיקרון של הגלובליזציה: היא רומסת וממוטטת את הסביבה המקומית שלך, בעוד היא מבטיחה למעטים שהעולם כולו פתוח בפניהם.

אני, בכל מקרה, לא ממש מרגיש שהעולם פתוח בפניי. כנראה חשבתי על זה מאוחר מדי. קודם כל כי אין לי דרכון זר (עוד סוג של אבחנה בתוך האליטה האשכנזית, שלפעמים נקבעת על ידי גורמים ממש שרירותיים) וחוץ מזה כי אני, אפעס, די כבול לשפה העברית. האמת שעד היום לא הרווחתי אפילו שקל אחד ממקצוע שלא קשור לכתיבה. ומעולם לא כתבתי יותר משלושה משפטים באנגלית ברצף, שלא לדבר כמובן על גרמנית. יותר מכך: אין לי שום ציפיות שמישהו בלוס אנג'לס או בדיסלדורף יתעניין במה שיש לי להגיד. אני מרגיש די חלק מההוויה העברית, במובנה הרחב. ונדמה לי שאני לא היחיד שמרגיש ככה. כמו שאמר רטוש: הלחם שלנו עברי כולו. בעניין הזה אני די ציוני: אין לי ממש תרבות אחרת. ואם היא תיפול, או (יותר סביר) תגיע לכדי השחתה מוחלטת, גם הסובייקט הפרטי שלי עשוי להיעלם יחד איתה. במונחים קוסמיים, זה לא נראה לי הפסד כזה גדול.

אני די מעריך את קורט טוכולסקי וסטפאן צווייג, שכאשר הם ראו שהתרבות הגרמנית הולכת לאבדון הם לא ניסו לאמץ תרבות אחרת (למשל, להגר לפלשתינה) אלא פשוט התאבדו. נדמה לי שיש בזה אפילו משהו די אופטימי: אם לא אז לא. כמו שאמר אביב גפן, "זה לא חובה לחיות/ זה זכות להיות חיים".

אבל אולי יש עוד משהו לעשות לפני זה. יש לי איזה רעיון. אולי אני אכתוב על זה בקרוב.

נתזים (8): ההיסטוריה של ההתערטלות

גו ניק! גו ניק! גו ניק! ארץ האמורי בהיסטריה על רקע הנסיקה המטאורית של המועמד היחסית-רדיקלי ניק קלג. כן! לא היה לנו גיבור כזה מאז יוסף ג'וגאשווילי. כאן קורא מנהיג הליברל דמוקרטים להסיר את המצור מעל עזה, וכאן הוא מוגדר כראש "המפלגה האנטי-ישראלית". כאן הוא מתראיין ל-Muslim News.  ובמקביל: הגרדיאן מנתח את הפילוסופיה הפוליטית של שלושת המועמדים (קלג הוא לוק, בראון הוא הובס, וקמרון הוא רוסו (?!)), ומסביר למה קלג הוא כמו אובמה.

מי מאיתנו אינו מתעורר לא פעם בבעתה מדמותה של ליוויה, אשתו המפלצתית של הקיסר אוגוסטוס שכיכבה בסדרה אני קלאודיוס. עכשיו היא זוכה לרהביליטציה בביוגרפיה, המכחישה את עלילת הדם העתיקה (לפחות מאז טקיטוס) על פיה הגברת הראשונה של האימפריה הרעילה את אוגוסטוס באמצעות תאנים וחיסלה עוד כמה צעירים מבטיחים במשפחת היוליים-קלאודיים. המחבר טוען: היא היתה אשה טובה שלא התעניינה בפוליטיקה. 

צבא ארה"ב מתקשה להתמודד עם מכת ההתאבדויות שפקדה אותו. 160 מקרים נרשמו ב-2009 – השיעור הגבוה ביותר מאז החלו הרישומים. אחד ממוקדי הרעש הוא בסיס פורט קמפבל בקנטאקי, בו התאבדו 21 חיילים, והמפקד מצא פתרון: הוא פקד על החיילים שלו להפסיק לאבד את עצמם לדעת – וממש עכשיו. בנאום בפני חייליו, הכריז הגנרל סטיבן טאונסנד: "זה רע לחיילים, רע למשפחות, רע ליחידות שלכם, רע לדיביזיה הזו ולמדינה ולצבא. ההתאבדויות בפורט קמפבל חייבות להפסיק. עכשיו".

יש עתיד לפוליטיקה: מפלגת הפיראטים הגרמנית היא כעת המפלגה השביעית בגודלה בגרמניה מבחינת מספר החברים – גדולה פי 2 ממפלגת הימין הקיצוני NPD. בבחירות ללנדטג בנורדריין-ווסטפליה בחודש הבא עשויה המפלגה העתידנית להגיע להישג פוליטי משמעותי ראשון, מדווח הפרייטאג. חולצות וסטיקרים אפשר להשיג כאן.

די צייט מדווח: התגלו הקלטות מתוכנית הרדיו השבועית של תיאודור אדורנו. רגעי השיא: אדורנו בריאיון מאולתר עם ארנסט בלוך; אדורנו מתעמת עם חברו השמרן; אדורנו מצליף במוסיקה הצעירה; ועוד. ואנחנו שואלים: מה עם הקלטות של משה צוקרמן?

דוקטורנטים רבים שלא הצליחו להשיג מלגה שואלים אותי לאחרונה: האם כדאי לעשות דוקטורט בפילוסופיה בפקיסטאן? לייטר רפורטס בדק את הקוריקולום של החוג באוניברסיטת פנג'אב. 

בפעם הראשונה: סרט הודי יציג נשיקה בין גברים.

הסתיימו התהפוכות בחייו של אנתוני פלו: חוקר דיווד יום והאתאיסט המפורסם ביותר בבריטניה, שלפני כמה שנים החליט פתאום שהוא מאמין באלוהים, מת.

טינאייג'רס באמריקה משנים את השם שלהם בפייסבוק. למה? לפי השמועות, ועדות קבלה בקולג'ים סורקות את הרשת בחיפוש מידע על המועמדים. גם אנחנו מסווים את השם, אבל זה בגלל בן דרור ימיני.

איוו מורלס טוען שהתקרחות והמוסקסואליות זה בגלל האוכל. כמו שכתבנו כאן בעבר, זכויות היוצרים שייכות לרב זלמן מלמד.

הסופר והאקטיוויסט הסביבתי ביל מקקיבן קורא לשנות את שמו של כוכב הלכת שלנו ל-EaArth. ההסבר: בגלל השינויים הסביבתיים שגרם האדם זאת כבר לא אותה פלנטה, אז ראוי להעניק לה שם אחר. ובעברית: מה עם כדור "הארץ"?

ב-Journal of Palestine Studies האחרון יש סקירות על כמה ספרים מעניינים. נחלה עבדו סוקרת את ספרה של רודה אן כנענה שיצא בסטנפורד שנה שעברה, על חיילים ערבים בצבא הישראלי. כנענה טוענת שהחיילים הדרוזים והבדואים מתגייסים משתי סיבות עיקריות: כדי להבטיח לעצמם זכויות אזרחיות וסוציאליות או אפילו אפשרות לחיות באתנוקרטיה הישראלית מבלי שיהרסו את בתיהם בכפרים לא מוכרים; וכן, כלשונה כי "הצבא מבנה תחושה חסרה של גבריות אצל אותם חיילים – גבר ערבי עם רובה!". כנענה גם טוענת שבמקרי נקמת הדם שקרו לאחרונה ברמלה ושפעמר היו מעורבים חיילים דרוזים שהביאו נשק מהצבא, אך המדינה העלימה עין.

ספר חדש מתאר כיצד ארגוני זכויות אדם ופעילות הומאניטארית האריכו מלחמות  ושיחקו לטובת התוקפן. רשימה חלקית: אתיופיה בשנות השמונים, סביב הטבח ברואנדה וכיום באפגניסטאן. לא הצלחנו לברר עד כמה הספר עוסק גם בישראל/פלסטין.

מבוכה באוקלוהומה. כנסייה קתולית הזמינה איקונה של ישו וקיבלה אותו עם איבר גדול במיוחד. כמה מאמינים נטשו בזעם את הקהילה.

הגרדיאן משער שאיל העיתונות הימני רופרט מרדוק בלחץ: בנו ג'יימס התפרץ באופן מסתורי לתוך מערכת האינדיפנדנט. 

כך חולפת תהילת עולם: הניו סטייטמן מאיר את תשומת לבנו לכך שההתחממות העולמית ירדה לגמרי מסדר היום הציבורי.

כך חוזרת תהילת עולם: כמה חודשים אחרי ההספדים, הטיים החליט שאובמה הוא נשיא ממש מוצלח.

ההיסטוריה של ההתערטלות הפומבית.

התבשרנו היום ששגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה העניק לנשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' אהרון בן-זאב שי אקדמי: את כל כתביו של מ.ק גנדי.  "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב. אבל איך הפציפיזם הנפלא הזה מתיישב עם הידיעה מ-3.5.2008 על פיה "אוניברסיטת חיפה העניקה היום  תעודת הוקרה מיוחדת לחיל הים. התעודה הוענקה למפקד חיל הים, אלוף אלי מרום  ע'י נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהרון בן-זאב", שלא לדבר על הידיעה מ-15.12.2008 על פיה "ראש השב"כ יובל דיסקין ירצה באוניברסיטת חיפה", והידיעה מ-19 בינואר 2009 על פיה "כאות הזדהות עם חיילי צה"ל הלוחמים בעזה ועם תושבי הדרום, הפכה אוניברסיטת חיפה את המגדל המרכזי שלה לדגל הלאום"?

הטאץ מתחשבן עם עצמו ועם השמאל על התמיכה שהביע בשנות ה-70 וה-80 בלגליזציה של יחסי מין בין מבוגרים לילדים.

הפופ עובר אקדמיזציה באקדמיה הגרמנית: באוניברסיטת פדרבורן פתחו מעין מסלול להכשרת כוכבי פופ.